חיפוש > תוצאות חיפוש > עדותו של חצקל ויתקין מקובנה על מחנה שטוטהוף ועל צעדת המוות

20751 נכנסות –
6360 אוספים

00036

אוסף ישראל קפלן (Israel Kaplan):

עדותו של חצקל ויתקין (Chackel Vitkin), יליד קובנה (Kaunas; Kovno), ליטא, על מחנה שטוטהוף (Stutthof) ועל צעדת המוות. ללא תאריך, יידיש (כתב יד), 15 עמודים.

ויתקין הגיע לשטוטהוף ביולי 1944. לאחר כשישה שבועות יצא במשלוח למחנה זראפן (Seerappen). אשתו יצאה במשלוח למחנה הייליגנבייל (Heiligenbeil). משלוח שלישי יצא למחנה יסאו (Jesau), ורביעי למחנה שיפנבייל (Schippenbeil).* עם התקרבות "הצבא האדום" הוצעדו אסירי המחנות הללו למחנה קניגסברג (Koenigsberg). חורף 1944 - 1945 היה קשה ביותר. רבים מתו מקור ומרעב, חולים וחלשים נורו. במשך שלושה ימים חנו בקניגסברג בתנאים קשים ואחר המשיכו במסע רגלי (שני לילות ויום). בצדי הדרכים התגוללו גוויות של אסירים. בספירה שנערכה במוסך בעיירה פאלמניקן (Palmnicken) התברר שעד כה מתו כ – 1,500 איש. משם, כך נאמר להם, ימשיכו לנמל פלאו (Plau), אך לאחר שעתיים של צעידה נשמעו יריות מאחור. ברובים ובכידונים דחפו אותם הגרמנים לים. ויתקין קרא לחבריו האסירים להתנגד ולהתנפל על הגרמנים. בתגובה נשמע מטח יריות נוסף. הם נדחפו אל המים ונורו. כשסיימו הגרמנים לטבוח באסירים, ערמו את הגופות והציתו אותן באמצעות רימון יד. ויתקין הסתתר מאחורי גוש קרח צף. רגלו הימנית קפאה ונדבקה אליו. כשעזבו הגרמנים, הצליח לשחרר את רגלו וניגש אל ערמת הגוויות כדי לחממה. אסירים נוספים התקרבו אל המדורה. מטח יריות סמוך הפיצם לכל עבר. ויתקין ושלושה צעירים אחרים נמלטו בריצה עד אפיסת כוחות (מזה חמישה ימים לא בא אוכל אל פיהם), והחליטו להיכנס לבית הראשון שיראו. הם התפצלו לזוגות. ויתקין ובן זוגו, הרץ טרסיס [תרשיש?] (Herc Tarsis) מווילנה (Vilnius; Vilna), התגנבו לבית שבחצרו חנו כלי רכב צבאיים, אכלו שני כיכרות לחם שמצאו בו ונרדמו בעליית הגג. בבוקר הופיעו שתי נשים גרמניות. הן הראו להם חדר ובו מצרכי מזון. השניים הצטיידו במזון וחזרו למחבואם. בלילה נשמעו יריות, וויתקין וחברו הבינו שהרוסים מתקרבים. ביום השלישי חלה טרסיס, וויתקין החליט לצאת מהמחבוא ולחפש מים. להפתעתו גילה שהדלת נעולה. עובד פולני שעבד אצל בעל הבית הגרמני פתח לו אותה ויעץ להם לברוח. הוא סיפר להם על מקום שהסתתרו בו שני יהודים. לאחר שחברו אליהם, נכנסו שוב לבית, אך הפעם נתקלו בארבעה חיילי משמר, אשר להפתעתם הרבה סיפקו להם בגדים אזרחיים והורו להם היכן הרוסים. באותו יום, 3/2/1945, כותר היישוב על ידי "הצבא האדום". עם זאת, חלף זמן עד ששוחרר סופית.

* כל הארבעה בקרבת מחנה שטוטהוף.

להלן מסמך לא ערוך -

מספר מקורי 699587

[קובץ זה בא במקום קובץ 00035]

עדותו של ויטקין חצקל, יליד קובנה, על שטוטהוף.

מתוך אותם 13,500 יהודים שהיו במחנות העבודה באסטוניה, הגיעו ביולי 1944 כארבעת אלפים. הושיבו אותנו על רצפה חולית ושם ישבנו, ללא אוכל ושתיה כל היום עד שהביאו אותנו למקלחת. שם לקחו מאתנו את כל אשר לנו והושיבו אותנו בצריפים. שם היו 250 מיטות אך הכריחו אותנו, תחת מכות, לשכב ארבעה במיטה. במשך ששה שבועות המצב היה שם קשה, כך שכאשר החלו לשלוח אנשים לעבודה, כולם רצו לצאת. למזלי יצאתי במשלוח הראשון, היה זה משלוח של 100 גברים ו- 900 נשים. רוב היוצאים היו מלודז' ומהונגריה בגילאים 14 – 35. אשתי, אשר גם כן היתה בשטוטהוף, יצאה באותו במשלוח אחר, דומה. המשלוח שלי היה לסרפין, 18 ק"מ מקניגסברג ושלה להלינגנבל, 70 ק"מ משלנו. משלוח שלישי, באותו הרכב יצא ליעזאו ורביעי לשיפנדל.
אותם ארבעת המחנות גדלו מדי פעם על ידי משלוחים נוספים משטוטהוף. כאשר הצבא האדום התקרב, ומאחר שהגרמנים לא רצו שנשתחרר, הובילו אותנו, את כולנו, לקניגסברג. בחולים ובחלשים ירו בדרך.
בקניגסברג פגשנו בבית חרושת לקרונות רכבת 500 יהודים מבוגרים ממחנה קייזרוואלד על יד ריגה. הם לבשו בגדים מפוספסים מנייר. מאחר וחורף 44-45 היה קשה במיוחד, מתו נשים רבות מקור ומרעב. כן נורו נשים רבות בעוון גניבת תפוחי אדמה.
לקניגסברג הגענו ב – 20.1.1945. הלאגר אלטסטר היה יהודי מוצק מגרמניה אשר הכה את "האוסט-יודן" באכזריות רבה. הוא גם רצה לפרוש את חסותו על הבאים החדשים אך עקב התנגדות נחרצת של היהודים מליטא – נסוג.
שלושה ימים החזיקו אותנו במחנה. הלאגר אלטסטר ספר 5,200 איש, פרט לחולים שנדונו למות ברעב. הוחזקנו במרתף בית החרושת. לצורך קבלת האוכל היינו חייבים לצאת מהמרתף. את האוכל חלקו נשות אס. אס שלא נמנעו מלהכות אותנו בהזדמנות זו. האוכל חולק בעת כניסה חזרה למרתף.
ביום שלישי, 23.1. הוציאו אותנו מהמרתף וסדרו את כולם בשורות. קבלנו אוכל ליומיים והתחלו לצעוד דרך קניגסברג ההרוסה ברובה. רק התחלנו לצעוד והמשמר החל לירות בנו. האוכלוסיה הגרמנית הביטה בנו בשוויון נפש, ספקו כפיים וקראו "הייל היטלר". המשמר, אשר מנה כ-800 איש היה מורכב מגרמנים, רומנים וצרפתים. כאשר יצאנו מקניגסברג כבר היה חושך. הרחובות היו זרועים קרבנות יהודיים בבגדים מפוספסים.
הם הובילו אותנו שני לילות ויום. כאשר אסיר יהודי הוציא חתיכת לחם, מהמנה אותה קבל, היה השומר לוקח אותה, אוכל אותה בעצמו או משליך אותה לצידי הדרך. כל מי שנחלש בהליכתו נורה בכדור דום-דום.
הביאו אותנו לעיירה פאלמניקען, במזרח פרוסיה. סגרו אותנו שם במוסך. שם ספרו אותנו הלאגר אלטסטה היהודיים וקבעו שבדרך נורו בסך הכל 1500 איש.
החזיקו אותנו במוסך הזה שלושה ימים. באותו מוסך קטן נמצאו 3,800 איש ואת היחסים בין הכלואים אין לתאר..... ביום החמישי בערב, ב – 30.1.1945, ברוח ובקור עז, גרשו את כולנו, תחת מטר מכות, החוצה. סודרנו בחמישיות, גברים ונשים לחוד, וככה עמדנו שעתיים תחת משמר לא גדול. כאשר ראינו שאין קץ לעמידה בחוץ, התחלנו לצעוק ולנסות לחזור למוסך. הופיע לפנינו קצין מהמשמר ובקש שקט, כי אנו עומדים ללכת מרחק 32 ק"מ לנמל פילאו, שם יעמיסו אותנו על אניות, שם נקבל אוכל ונסע למרכז גרמניה. הוא הבטיח שלא יירו באיש. לחולים ידאג לעגלות. ואכן, בשמונה בערב זזנו בלווי עגלות לחולים.
צעדנו לאורך החוף. שמענו את רעש הגלים. במשך כשעתיים לא שמענו שום יריה, כבר חשבנו שהפעם הגרמנים עומדים בהבטחתם. פתאום שמענו יריות מאחור. כזרם חשמלי חדר הפחד בכולם. התחלנו לרוץ וכל אחד רצה להקדים את חברו. מיד הבחנו שהגרמנים הולכים ומנתקים קבוצה של כארבע מאות איש מהגוף העיקרי. ברובים ובכידונים דחפו אותם לכוון הים. אני הופלתי אך מיד בכחות אדירים הצלחתי לקום. בקומי פניתי ליהודים וצעקתי שנתנפל על הגרמנים ומי שיצליח, יחיה. כנראה שקריאתי הובנה על ידי הגרמנים וכתשובה בא מטח יריות כבד. תחת מכות הקתות הצליחו לדחוף אותנו לים. כאשר עמדנו עד מותנינו במים סרבנו להמשיך ללכת. אז התחילה ההשמדה הסופית של כולנו. אחרי שגמרו לירות, פנה רוב המשמר לרדוף אחרי האנשים שהיו בגוף העיקרי ומיעוט נשאר לודא הריגה אצל השוכבים. על השאלה אם מישהו נשאר בחיים ענו חלק השוכבים שכן. כדור בראש גמר אותם. באותה דרך נהרגו עוד רבים. אחרי גמר הקטל ערמו את הגופות, שפכו דלק והציתו ברמון יד. אני עצמי, עמדתי עד למותני במים והצלחתי להסתתר מאחורי גוש קרח צף. כאשר השומרים האחרונים עזבו, הרגשתי שרגלי הימנית קפאה. לא יכולתי לזוז. במאמצים רבים הצלחתי לקרוע את הרגל ממקומה ולגשת למדורת הגוויות לחמם את בכדי שאוכל להניעה מחדש. באותו זמן הגיעו גם אנשים צעירים נוספים למדורה. פתאום שוב שמענו יריות ממרחק מספר מאות מטרים. ראינו שהאנשים רצו לכוונינו ועזבנו מיד את המקום. התחיל מרדף אחרי היהודים הבורחים אשר חלקם נפגעו. אני הצלחתי לעלות על הר ולברוח. (אחרי ששה חודשים בקרתי את ההר הזה והתפלאתי איך הצלחתי לעלות למעלה אחרי חמישה ימים ללא אוכל). תוך כדי ריצה פגשתי שלושה יהודים צעירים מווילנה, שניים מהם נמצאים כעת בווילנה והשלישי נמצא בארץ ישראל. ארבעתנו רצנו יחד דרך ארוכה, הרבה קילומטרים, מבלי שנדע כמה.
הייתי תשוש לחלוטין ובקשתי מהאחרים שנכנס לבית ראשון שנראה, נתחמם ונאכל ואז יקרה אשר יקרה. חברי לא הסכימו, הם טענו שאנו מוכרחים להתרחק מהמקום במהירות האפשרית. ככה המשכנו לרוץ עוד זמן ניכר. כאשר גם אצל ידידי הכחות אזלו וכאשר ראינו מקום ישוב, החלטנו להשאר כאן במקום כל שהוא. התחלקנו לשתי קבוצות, אני הלכתי עם יהודי צעיר, בן 29, מווילנה, הרץ טרסיס. כאשר האחרים התרחקו קרבנו למשק גרמני. חברי רצה לצלצל בשער אך אני מנעתי זאת. הקפנו את הבית והתגנבנו לחצר. היה זה בלילה ומה גדולה היתה הפתעתנו כאשר ראינו הרבה רכב צבאי בחצר. כאשר ראינו גם מטבח צבאי, הרעב גבר על תשוקת החיים ונגשנו לראות שמא נמצא דבר מה לאכול. מצאנו שם שני ככרות לחם בהם התחלקנו ביושר. כאשר רצינו להתחמם פתחנו דלת כל שהיא וראינו גרם מעלות המוביל לעליית גג. גששנו באפלה ונוכחנו לדעת שמצויה שם ערמת שחת. נכנסנו לערמה, אכלנו את הלחם ונרדמנו מיד. היה כבר יום בחוץ כאשר התעוררנו. שמענו צעדים על המדרגות ובפתח הופיעו שתי נשים גרמניות. המתנו בנשימה עצורה לראות מה יעשו. הן פתחו דלת אשר הובילה לחדר. לפי דבריהן ולפי מעשיהן הבנו שבחדר ההוא מאוחסן מזון. כאשר יצאו, לא טרחו לנעול את הדלת. החלטנו שאחד מאתנו חייב לבדוק מה נמצא שם. חברי הלך לראות וחזר עם שלושה ארבע ק"ג נקניק. הלכנו, הפעם יחד, לחדר ההוא והבאנו בשר, סוכר ושימורים. טשטשנו היטב את העקבות ובערמת השחת החלטנו להשאר שם ככל שנוכל.
כאשר בלילה השני התגברו היריות, שמענו איך אחת הנשים עוזבת את החצר. הבנו שהרוסים נמצאים בקרבת מקום. ככה חלף עוד יום. ביום השלישי חברי חלה. הוא בקש ממני מים ומים לא היו. כאשר ראיתי שמצבו הולך ומתדרדר, החלטתי לעזור לו, אפילו במחיר חיי. כאשר רציתי לפתוח את הדלת נרעשתי לגלות שהיא נעולה מבחוץ. אחרי שנקשתי בה זמן ניכר, פתח לי פולני אחד אשר עבד אצל אותו גרמני. סיפרתי לו את כל קורותינו ואמרתי לו שאנו נמצאים כאן כבר זה היום השלישי. תוך כדי השקאת חברי במים, אמר הפולני שעלינו לעזוב מיד את המקום ועלינו ללכת למקום אחר בו מסתתרים כבר שני יהודים. הלכנו ומצאנו את שני היהודים בחוץ. החלטנו להכנס לאחד הבתים הגרמנים. נכנסנו ומאד הופתענו כאשר פגשנו שם ארבעה אנשי משמר, שני צרפתים, רומני וטטרי חמוש במכונת יריה אשר חפשו נמלטים מהשחיטה. הפתעתנו עוד גברה כאשר הם לא עשו לנו מאומה. הם נתנו לנו בגדים אזרחיים והראו לנו את הדרך לכחות הרוסים. כל זה קרה ב – 3.2.1945. לא הבנו את טוב ליבם עד אשר נודע לנו, יותר מאוחר, שהישוב כולו היה כבר מכותר על ידי הצבא הרוסי. כאשר ראינו שאנו נמצאים בקרב בכחות הרוסיים לא היה קץ לשמחתנו. היינו מאד תשושים והחלטנו לנוח שם מספר ימים. ב – 5.2.1945, כאשר רצינו לעזוב, נכנסה אלינו הביתה יחידה צבאית גרמנית שלמה. לשאלתם מי אנחנו, אמרנו שאנו פליטים ליטאים ארים. מאחר ולא מצאו חיילים רוסים, עזבו. היינו שם עם הגרמנים עד 14.6.1945, [?] באותו יום שחרר אותנו הצבא הרוסי שנית.
סגור