חיפוש > תוצאות חיפוש > עדותו של משה הכטר, יליד אניקשט (ליטא), על גטו שאוולי ומחנה דא ...

20759

00053

אוסף ישראל קפלן (Israel Kaplan):

עדותו של משה הכטר (Moshe Hechter), יליד אניקשט (Anyksciai), ליטא, על גטו שאוולי (Siauliai) ועל מחנה דאוגל (Daugailiai). ללא תאריך, יידיש (כתב יד), 23 עמודים.

ב – 30/11/1943 רוכזו בגטו שאוולי כ – 250 איש, מתוכם כ – 30 ילדים, ונשלחו לדאוגל. המפקד פרסטר (Foerster) פיקח על המשלוח. האסירים הוכנסו לאורווה בתנאים קשים ובצפיפות. הליטאי ויטאוטאס סירוטאוויצ'וס (Vitautas Sirotavicus) היה הבעלים של המפעלים במחנה. 20 ליטאים שמרו על המחנה, ופיקדו עליו גרמני ועוזרו. בימים הראשונים ניתן היה לצאת לכפר כדי לקנות מצרכי מזון, אך לאחר תקרית, שבה נורה צעיר בשם קוסיילבסקי (Kusjelevski) משום שיצא מהמחנה, ותקרית נוספת שבה היו מעורבים שני צעירים, לא יצאו יותר האסירים אל הכפר. ה"לאגר – אלטסטה" היהודי, פנחס זק (Pinchas Zak), ושני עוזריו השוטרים, ניסן שר (Nisan Ser) ויעקב שוסטר (Jacob Suster), שמרו על הסדר במחנה. דוד פיין (David Fajn) היה ממונה על החלוקה לעבודה. 30 איש נשלחו למפעל הסוכר בפוונצ'יאי (Pavenciai), והשאר נשארו בדאוגל והועבדו במנסרה, במפעל הלבנים ובעבודות דחק שונות.
ב – 4/11/1943 הגיע פרסטר וערך מרדף אחר הילדים. הוא תפס תשעה, צירף אליהם חמש נשים מבוגרות ושלח אותם לשאוולי. ב – 5/11/1943 נשלחו עם שאר ילדי הגטו אל מותם.
במחנה התקיימה פעילות מחתרתית בשיתוף עם יהודים בגטו ועם פרטיזנים, והוחבאו בו רובים, רימוני יד ואקדחים.
ב – 6/7/1944 הגיע למחנה מפקד גטו שאוולי. הוא הודיע שבעוד שלושה ימים יפונו אסירי המחנה לגרמניה. חמישה אסירים ברחו ליער. על פי התכנית היו החמישה אמורים לתקוף את השומרים הליטאים ולאפשר את בריחתם של שאר האסירים. אולם הגרמנים גילו את התכנית, הגבירו את השמירה, ובשל חילוקי דעות בין האסירים, לא יצאה הבריחה אל הפועל. הפינוי הוקדם ביום, וב – 8/7/1944 פונו האסירים לשאוולי.

להלן מסמך לא ערוך –

מספר מקורי 1605/1488

עדותו של משה הכטר, נולד באניקשט ב-1889.

בשנת 1943, כאשר יצאה בגטו שאוולי פקודה, לרכז את היהודים במקומות עבודה מסוימים, התרכז טרנספורט של מאתיים חמישים איש, משני חלקי הגטו, קאוקז וטרקו, גברים, נשים וילדים. היו ביניהם 30 ילדים בני 5-16 ושני פעוטות בגיל שני וחצי. לכל אלה אמרו שהם נוסעים לעבודה קלה ובתנאים טובים,למנסרה.
ב – 30.11, בשעות הבוקר, כינסו את כולם בצד השני של שער הגטו, עם חבילותיהם. הגיע לשם המפקד פרסטר (התהלכה שמועה שעל ניר המכתבים שלו מופיע הכיתוב "מחסל הגטאות") ובדק את כולם, העמיס אותם על משאיות השלח אותם לדאוגל, מרחק כעשרים ק"מ משאוולי.

דאוגל.

בהגיעם למקום הכניסו אותם למבנה אורווה לשעבר. באורווה לשעבר לא היה מאומה, פרט למספר דרגשים על רצפת הטיט שבמקום. האורווה היתה קטנה ונוצרה צפיפות איומה. ללא כלים, התחילו האנשים לבנות דרגשים ולהסתדר איך שהוא. בו ביום הגיע למקום משק גרמני ועוזרו לקבל פיקוד על המחנה.
קודם כל הציג את עצמו כאחד שכבר רשומים לזכותו 13,000 יהודים ירויים מסלונים ומסמורגום. הוא סדר לעצמו דירה אצל המנהל הליטאי וויטאוטאס סירוטוויצ'וס שהיה הבעלים של כל המפעלים במחנה כגון מנסרה, במפעל ללבנים וחרסינות. באותו בית עצמו הוא החזיק 20 אוקראינים אשר היו אמורים לשמור על המחנה.
בתחילה היהודים היו חופשיים להסתובב כרצונם ואיש לא אמר להם דבר. אפילו השטח המחנה לא היה שמור. גם לעבודה איש לא נלקח. אחרי מספר ימים, ביום בו תלו בגטו קובנה שני צעירים, הבחינו בתנועה ערה של אוקראינים במחנה ותנועה ערה יותר של המפקד הגרמני ועוזרו.
בערב עצרו צעיר בשם קוסילווסקי אשר, שהיה בדרכו לכפר לקנות מצרכי מזון אצל האכרים וירו בו ברגל. הצעיר התחנן על נפשו ועל אשתו לילדו הצעיר ובקש שישאירו אותו בחיים. על כל תחינותיו האוקראינים ירו בו שנית ופגעו לו בחזה. מאחר ועדיין היה חי, הגיע למקום המשק הגרמני וירה בו את היריה הגואלת בראשו.
ארבעה אנשי המחנה נקראו לקבור את המת. כאשר חזרו למחנה נודע להם שהמשק הגרמני עצר שני צעירים אשר גם כן הלכו לקנות מצרכים. הוא ניגש אליהם וציווה עליהם לגשת לאחד השומרים ולבקש ממנו שירה בהם. כמובן, שבמקום ללכת למותם, הם הסתובבו הצידה והסתתרו בחורשה ובאין רואה התגנבו בחזרה למחנה. יותר היהודים כבר לא הלכו לכפר. המצב החדש הקשה מאד על התזונה. המנות במחנה היו בעיקר מנת מרק דליל ולא היתה שום אפשרות להתקיים. אנשים עזרו לעצמם בדרכים שונות, בתחילה אכלו מהמלאי שעוד הביאו מהבית. כאשר זה נגמר הלכו יהודים לכפר לקניות, אך אחרי התקרית עם שני הצעירים, דבר זה נפסק לחלוטין. אזי התחילו להחליף חפצים תמורת אוכל עם הליטאים אשר עבדו במקום. המנהל, אשר גם הוא רצה לעשות עסקים עם היהודים, כעס והחרים את המזון אשר מצא אצל עובד כל שהוא. ראוי להדגיש שאת המזון למטבח המחנה קבלו מגטו שאוולי, כללית היה המחנה קשור לגטו.

העבודה במחנה.

הלאגר אלטסטר היהודי, פנחס זק, ושני עוזריו, השוטרים ניסן שער ויעקב שוסטר, שמרו על הסדר במחנה (ראוי לציין שכולם נספו, כמו כל יתר העובדים המנהליים בגטו). כממונה על חלוקת העבודה התמנה היהודי דוד פיין. לקח לו שבוע ימים לסדר את כולם לעבודה.
קבוצה ראשונה בת 30 איש שלחו ל-PAVENCIAI, שני ק"מ מדאוגל, לעבוד בבית חרושת לסוכר, לפריקת קרונות סלק. היו שם בעיקר צעירים.
עשרה אנשים נשלחו לבית חרושת ללבנים לחפור טיט. למנסרה הוקצו 12 עובדים (7נשים ו-5 גברים). לעבודת קדרות – 30. יתר האנשים הועסקו בעבודות דחק שונות.
היה סתו, בעוד שבחורף נפסקת העבודה בבית החרושת ללבנים. העובדים עבדו בסדור המקום אך דאגו למה שיהיה בחורף. האנשים הבינו שללא עבודה לא יחזיקו אותם סתם במחנה.
התחילו לדבר שלמעשה לא בגלל חשיבות העבודה הביאו אותם לכאן אלא לצורך ריקון הגטו. באין תעסוקה אחרת, ארגנו קבוצה אשר עסקה בכריתת עצים לעונת העבודה הקרובה.
העובדים, גבר או אשה, נדרשו להכין מטר מעוקב עץ ליום עבודה. מכסה זו היתה נמוכה ואנשים הכינו אותה ללא קושי.

אקצית הילדים.

ב – 4.11.43 הגיע פרסטר וציווה על כל הילדים להתייצב. קמה בהלה גדולה במחנה והתחילו להסתיר את הילדים. כעבור זמן מה והילדים לא התייצבו, התחיל פרסטר עצמו, בעזרת האוקראינים, לאסוף את הילדים. אחרי שעות של מרדף הוא הצליח לתפוס תשעה ילדים. אליהם הוא צרף 5 נשים מבוגרות ואת כולם שלח לשאוולי. בשאוולי צרפו אליהם את הילדים שנלקחו באקצית הילדים בגטו שנערכה ב – 5.11.1943, את כולם העמיסו בקרונות רכבת ושלחו אותם.
אחרי לקיחת הילדים היתה אוירה מאד קשה במחנה. שוב לא היו בטוחים במאומה והיה קשה לחזור למשטר עבודה רגיל. אחרי זמן בכל זאת חזרו לשגרה.
כאשר הגיע החורף דרש המנהל 30 אנשים לעזור לו בצייד, אותם ערך עם ידידיו הליטאים. באותה עבודה נאלצו הילדים להתרוצץ ביער, להשמיע קולות שונים בשביל לגרש את הארנבות מתוך השיחים. אחרי העבודה חזרו הילדים עייפים, רטובים וקפואים הביתה.
כאשר האביב הגיע, חזרו לעבוד בבית החרושת ללבנים. העבודה היתה קשה, התנאים היו קשים אך התפוקה היתה רבה.

עבודה מחתרתית.

במשך כל זמן השהות במחנה התנהלה בו עבודה מחתרתית בשתוף עם הגטו ובמגעים עם הפרטיזנים. במשך הזמן הוסתרו במחנה רובים, מספר רמוני יד ואקדחים אחדים. הנשק הוכן בכדי להשתחרר ברגע הנכון ולנקום הרוצחים הליטאים.

הודעה על פנוי.

ב – 6.7.1944 כאשר העבודה היתה במלוא הקצב, הגיע משאוולי המפקד של הגטו המקומי וערך מסדר. במסדר הוא אמר: מאחר והחזית מתקרבת והיהודים נמצאים בסכנה ליפול לידיים רוסיות, החליטו הגרמנים (לעת נסיגתם הזמנית), לקחת אתם את היהודים לגרמניה. שהיהודים יקחו אתם את הכל בכדי שמאומה לא ישאר "לחזירים הליטאים". הוא יעץ לקחת נעליים טובות, כי יתכן ונצטרך ללכת קטע מהדרך ברגל... מוכרחים להבין – הוא אמר – שגם הצבא הגרמני נאלץ לפעמים ללכת ברגל, כאשר יש מחסור באמצעי תובלה. המקום אליו היהודים יוסעו הוא דנציג. כמו כן הוא מסר שבעוד שלושה ימים יחזור ויפנה את המחנה.

מתכוננים לברוח.


היהודים שמחו מאד על שניתנו להם שלושה ימים עד לפינוי. בקדחתנות רבה התכוננו לברוח. בו בערב ברחו חמישה צעירים ליער. סוכם איתם שכאשר במחנה יראו אש בוערת מכוון מסוים ביער, יענו בלהבה קטנה באחד החלונות כסימן לכך שגם המחנה מוכן.
סוכם עם הבורחים שכאשר הפרטיזנים יתקפו את המשמר, יפתחו גם תושבי המחנה באש בכדי לאגף את השומרים. כאשר השומרים יהיו מחוסלים יברח כל המחנה, על ליער.
במשך כל הלילה המחנה חיכה לשוא לסימן והסימן לא הגיע.
למחרת בקשו היהודים מהליטאים לשמור עבורם את חפציהם. היו גם כאלה שבקשו מקום מחבוא לעצמם כאשר כל המחנה יברח.
אולי בגלל חוסר זהירות ואולי בגלל הלשנה נודע למפקד המחנה שהיהודים מתכוונים לברוח. אם בלילות רגילים שמרו 2-3 אוקראינים על המחנה, הוציא המפקד לשמירה את כל העשרים. גם שני הגרמנים הצטרפו ואפילו אזרח שהיה במקום התחמש.

התכנית נכשלת.

בינתיים היהודים המתינו לסימן מהיער. בינתיים חל פילוג בין היהודים עצמם. היו שחשבו שמאחר והגרמנים יודעים על התכנית, התכנית תכשל. שנית, לא יוכלו להרחיק לכת עם נשים וילדים. הצעירים לעומת זאת גרסו שיש לברוח בכל מחיר ויש להיענות לסימן המוסכם.
ברגע האחרון גברו המבוגרים, וכאשר באמצע הלילה הסימן הגיע, לא נענו לו. למחרת קבלו מכתב באמצעות ליטאי בו נאמר שהפרטיזנים היו מודעים למשמרות המתוגברים במחנה ובאו מוכנים היטב. מאחר והם לא נענו – עזבו. בו ביום עזבו אנשים אחדים ליער על אחריותם.
המשק, אשר שוב לא היה בטוח, דווח לשאוולי על המתרחש ודרש משאוולי לא לחכות יום נוסף ולפנות את המחנה מיד.
המפקד ערך מסדר וספר את האנשים, בכדי לדעת אם אנשים ברחו. בכדי לכסות עליהם, העמידו היהודים למסדר ילדים אשר לא היו רשומים במחנה עד עתה וחיו בהסתר. המפקד שם לב שמשהו איננו תקין ואמר שאלה אשר בהם חשד, אכן ברחו.יחד עם זאת לא עשה מאומה.
מספר שעות אחרי זה באו אנשי אס. אס. לטבים והובילו את כולם לגטו שאוולי. הדבר קרה ב – 8.7.1944.
סגור