חיפוש > תוצאות חיפוש > עדותו של מ' מלמד על מחנה קושדר

20779

00076

אוסף ישראל קפלן (Israel Kaplan):

עדותו של מ' מלמד (M. Melamed) על מחנה קושדר (Kaisiadorys), ליטא. ללא תאריך, יידיש (כתב יד), תקציר לצד נוסח מלא, 18 עמודים (2 ו – 16 בהתאמה).

מגטו קובנה (Kaunas; Kovno) נשלחה קבוצה לעבודה במחנה קושדר. מלמד ומשה בוש (Moshe Bush) מז'וסלה (Zasliai) היו שניים מתוך 16 הנשלחים. ב – 15/5/1943 לפנות בוקר יצאו לדרך. הם היו האסירים הראשונים במחנה, ותפקידם היה לבנות את המחנה, שלעת עתה היה בו רק צריף אחד, בלתי מגודר. מפקד המחנה, שרקה (Scharke), היה שיכור רוב הזמן, וראש קבוצת העבודה, רוט (Roth), ניצל את המצב לטובת האסירים. במחנה הוקם צריף נוסף, וכ - 20 יהודים הובאו מגטו קובנה לעבודה בכריית כבול.
מחנה נוסף, גדול יותר, נמצא במרכז העיירה ז'ז'מר (Ziezmariai) הסמוכה. כיוון שמחנה קושדר עדיין לא גודר, יכולים היו אסירי המחנה לבקר בז'ז'מר. במחנה זה נכלאו יהודים, ביניהם גם נשים וילדים, מהעיירות קרווה (Kreve), גולשאני (Golshany; כאן: הולשאני [Holszany]), פודברודז (פבראדה - Pabrade; Podbrodz) ועוד. הם הועסקו בסלילת הכביש המחבר בין וילנה (Vilnius; Vilna) לקובנה. כשהוחלט לחסל את מחנה ז'ז'מר, הועברו לקושדר אסירים רבים, הודות להשתדלותו של חבר הוועד [?] נ' רבינוביץ' (N. Rabinovicz). זמן מה אחר כך הובאו 250 יהודים מקובנה, וכל אסירי המחנה הועסקו בכריית כבול. סמל פפנקוק (Papankuk) מונה למפקד המחנה. עם מינויו הורעו התנאים. רבים ניסו לברוח לגטו [קובנה?], אך השמירה תוגברה על ידי קוזקים רוסים [כך במקור] במדי הצבא הגרמני. אלה, כך התברר, לא היו נאמנים לתפקידם, ו – 21 מהם ברחו. במנוסתם הרגו ארבעה גרמנים, אחד מהם היה המפקד החדש. יחסו של המפקד שמונה במקומו היה טוב יותר.
באוגוסט 1943 הסתיימה העבודה בכריית הכבול, והאסירים הועברו לעבודה ביער. שגרת החיים במחנה נשמרה עד תחילת ינואר 1944, ואז נשלחו 12 אסירים צעירים, ביניהם משה בוש וסמואל ברוצקוס (Samuel Bruckus) מפלונגן (Palanga), לפורט התשיעי לכרות קברים ולשרוף את גופות הנרצחים. הקבוצה שעשתה זאת לפניהם ברחה.
מפקד מחנה קושדר הודח, וכך גם המפקד שמונה במקומו. המפקד החדש היה סמל ראשון וילהלם מוטס (Wilhelm Muts) מהמבורג (Hamburg). מוטס היה שתיין, ורוט ניצל זאת.
ב – 27/3/1944 נשלחו כל הילדים מתחת לגיל 14 לאושוויץ (Auschwitz). אסירי המחנה, שהבינו שסופם קרב, יצרו קשר עם הפרטיזנים. אחרי הכנות שנמשכו שבועיים הוחלט ש – 80 צעירים יברחו, והיתר יישארו במחנה. ב – 11/4/1944 ברחו רק 44 אסירים. הגרמנים פתחו במצוד אחר הבורחים. כ – 250 איש שנשארו במחנה הובלו למחנה אלקסוט (Aleksotas) שבפרברי קובנה. מרבית הבורחים הצטרפו לשורות הפרטיזנים.

להלן מסמך לא ערוך -

מספר מקורי 332/247

קאשעדאר.

המחנה נמצא מרחק 60 ק"מ מקובנה ו-40 ק"מ מווילנה. המחנה, הנמצא 2 ק"מ מהעיירה, היה שייך למחוז קובנה.
בתחילת אביב 1943 פשטו בגטו קובנה שמועות שבקרוב ישלחו 300 איש למחנה שאת מקומו לא ידענו. הופיעו מודעות על לוחות המודעות של היודנראט שמחפשים מתנדבים שיסעו למחנה קושעדאר לעבודה. הובטחו תנאים טובים. כמובן שאיש לא התנדב לעזוב את "ביתו" , למרות שהיודנראט הבטיח שהעבודה תמשך שם לא יותר משבועיים. מאחר וכך, קבלו ראשי הבריגדות פקודה לנדב מספר אנשים, יחסית לגודלן, רצוי רווקים. הייתי אז רווק ונודבתי לקאשעדאר, יחד עם עוד אחד, משה בוש.
ב – 15 במאי לפנות בוקר אסרו אותנו ושלחו אותנו במשאיות לקאשעדאר.
המחנה עוד לא היה מחנה כי היה שם רק צריף אחד לא מגודר ואנו היינו שם היהודים הראשונים. היינו שם רק 16 איש ותפקידנו היה להכין את המחנה לבאים אחרינו. האוכל היה מספיק כי כבר ספקו מזון למחנה מלא. הלאגרפירר, SCHARKE , היה שיכור כרוני וכלל לא התענין בבעיות המחנה. הוא מסר את כל העבודה לראש הבריגדה, רוט, אשר ניצל את המצב לטובתנו, האסירים.
במשך השבוע הקרוב הקמנו עוד צריף אחד והביאו עוד מעל עשרים יהודים מגטו קובנה אשר היו אמורים לעבוד בכריית כבול. לא רחוק מהמחנה שלנו נמצא עוד מחנה, בעיירה ז'ז'מר, בה גרו 1700 יהודים. במחנה זה היו גם נשים וילדים. מאחר והמחנה שלנו עוד לא היה מגודר, יכולנו ללכת למחנה השני, ואכן נודע לנו שבמחנה השני נמצאים יהודים מהאלשייני, קרעווע, פאדבראדטש ואחרים. המחנה שלהם נמצא במרכז העיירה, בבית קלנוע לשעבר ובבית המדרש. היהודים שם עבדו בסלילת כביש וילנה – קובנה תחת הנהלת א.ט.
באותו זמן החליטו לחסל את מחנה ז'ז'מר וכולם ידעו מה משמעות החיסול. חבר הועד, נ. רבינוביץ הצליח להעביר את חלקו הגדול למחנה שלנו [עמוד 5]. אחרי כמה ימים, במחצית יוני 1945[?], הביאו אלינו 250 יהודים מקובנה. הצריפים היו מוכנים והתחלנו לעבוד בכריית כבול. באותו זמן גם החליפו את המפקד השיכור באחר, הסמל פפאנקוק.
המפקד הזה ירד לחיינו. עבדנו משלוש לפנות בוקר עד שמונה בערב, האוכל היה גרוע, מסדרים וטרטורים ללא הפסק שהמאיסו עלינו את החיים. התחילה בריחה המונית חזרה לגטו. בגטו ידעו את המצב ולא החזירו אותנו למחנה. מצב זה הביא להרעה נוספת במצב. בכדי למנוע את הבריחות הוגברה השמירה על ידי קוזקים רוסים בבגדי צבא גרמני. הרוסים נהגו אחרת מהמצופה מהם והם עשו תרגיל אשר עלה בחיי ארבעה גרמנים [עמודים 7, 8, 9]. בשמונה בבוקר יצאנו מהצריפים וראינו איזה חורבן מסביב. במחנה היו אנשי גסטאפו ואנשי ס.ד. והחלה החקירה. במהלך החקירה התברר ש – 21 שומרים רוסיים ברחו. ליהודים לא עשו כלום. בו ביום מונה מפקד אחר במקום המפקד ההרוג.
המצב הוטב משמעותית, המפקד החדש שנא את הצבא ואת הנאציזם והקל על החיים במידה רבה. המצב הגיע ליד כך שרבים מאלה אשר ברחו לגטו חזרו למחנה.
באותו זמן, באוגוסט 1943, גמרנו את העבודה בכבול והתחלנו לעבוד ביער. מווילנה הגיעו ידיעות על חיסול הגטו. במחנה החיים התנהלו כרגיל. הגיעה חודש ינואר 1944.
בתחילת ינואר 1944 הגיע משאית של הס. ד. כולם הרגישו שטובות לא יצמח מזה. כאשר עובדי היער חזרו מעבודתם ציווה מפקד הס.ד. לערוך מסדר. הוא הוציא מהמסדר 12 אנשים צעירים, ביניהם בוש משה מז'אסלע וברוצקוס סמואל מפלנגה. המפקד אמר להם שהם נוסעים לעבודה אחרת. הוא לא הרשה להם לקחת איתם שום חפץ אישי, הוא אמר להם שהם אינם זקוקים למאומה. כמובן שההרגשה היתה רעה, ואכן הרגשה זו התאמתה, הם נשלחו – אותם 12 הצעירים, ואחרים ממחנות אחרים, לפורט התשיעי לחפור קברים ולשרוף גויות של היהודים הנרצחים מקודם. הצורך התעורר כי הקבוצה אשר עסקה בכך לפני כן – ברחה.
סגור