חיפוש > תוצאות חיפוש > עדותו של אברהם לייבוביץ' מהעיירה ז'טל

20787

אוסף ישראל קפלן (Israel Kaplan):

עדותו של אברהם לייבוביץ' (Avraham Leibovich), אשר נולד בשנת 1932 בעיירה ז'טל (Zhetl) במחוז נובוגרודק (Novogrudok; Novogrudek), פולין דאז, על קורותיו בתקופת המלחמה. יידיש (כתב יד), 15 עמודים.*

ב - 28/6/1941 פלשו הגרמנים לז'טל. בעקבות מידע ממקומיים עצרו הגרמנים שבעה יהודים בחשד לשיתוף פעולה עם המשטר הסובייטי, עינו אותם וירו בהם למוות. כעבור כמה שבועות רוכזו היהודים בכיכר השוק. המשכילים והעשירים שבהם, ובהם אביו של אברהם, הופרדו מאחיהם ושולחו לנובוגרודק, שם עונו ונורו. מקבוצה זו הותירו הגרמנים בחיים רק יהודי אחד, איש נמוך קומה במיוחד. לאחר שהשתעשעו בו וצילמו אותו, החזירוהו לעיירה. בשובו נאלם דום, שתה שני ליטר ספירט - ומת. העד וחברו ניסו להצילו, אך לשווא.
בעיירה פעלו יודנראט ומשטרה יהודית. בינואר 1942 הוקם הגטו. נכלאו בו 4,500 יהודים מקומיים ועוד 1,500 יהודים זרים. במאי 1942 נלקחו כל היהודים, כולל החולים, אל בית העלמין הישן, שם הופרדו מהם הכשירים לעבודה. הנותרים החלו להתפרע ולנסות לברוח אך נדחקו אל רחוב אחר, שם פגש העד את אחיה ואחיותיה של אמו. כשביקשו משוטר פולני שהכירו שיציל את אחיו של העד, הכה השוטר את האח. היהודים גורשו אל יער קופעש [?] והוצאו להורג אל תוך בורות, בקבוצות של עשרים. את התינוקות היו תופסים ברגליים, מטיחים את ראשם בעץ ומטילים אותם לבור בעודם חיים. במהלך האקציה הגיע מנובוגרודק ראש מטה הז'נדרמריה וערך סלקציה. העד, אמו, אחיו ([אליעזר - Eliezer] בן 16) ואחותו ([דבורה - Dvora] בת 4) נמנו עם הנותרים בחיים. הם הועמדו בצד וראו כיצד היהודים האחרים נורים. אחרי היריות כוסה הבור בכלור ונזרקו לתוכו רימונים כדי לוודא שלא יהיו ניצולים. שאר היהודים גורשו בחזרה לגטו.
[באוגוסט 1942] החלו יהודים בעלי מרץ לארגן את האנשים ליציאה ליערות ולחבירה לפרטיזנים. בין המארגנים היו אלתר דבורצקי (Alter Dworecki) והירש קפלינסקי (Hirsz Kaplinski; במקור שלהלן: הירשל קופלינסקי [Hirszl Koplinski]).** שניהם נהרגו בסוף 1942 על ידי פרטיזנים אנטישמיים.
ארבעת בני משפחתו של העד ידעו שתהיה עוד שחיטה והכינו לעצמם מחבוא תת קרקעי. בספטמבר 1942 נערכה בגטו אקציה, ובמשך ארבעה ימים הסתתרו העד ומשפחתו במחבוא ביחד עם יהודים אחרים (60 איש). בזמן האקציה נלקחו 150 בעלי מקצוע לנובוגרודק; כל היתר נלקחו אל בית הקברות ונורו שם. לאחר שעזבו המשמרות את הגטו, יצאו המסתתרים ממחבואיהם והלכו להסתתר אצל גויים. רבים מהם פנו אל העיירה דבורץ (Dvorets), שם היה מחנה עבודה.
אחרי ארבעה שבועות הלכו העד ובני משפחתו אל היער, שם פגשו את אחי אמו ואשתו. אחיו של העד הצטרף לפרטיזנים וקיים את המשפחה. בדצמבר 1942כותרו הפרטיזנים על ידי גרמנים*** למשך למעלה מחודש. רבים מתו מרעב, מקור וממחלות, ובהם הדוד מצד האם (הוא מת מטיפוס). במאי 1943 שוב כותרו הפרטיזנים על ידי הגרמנים. רבים מהפרטיזנים חלו בטיפוס, ובהם אחי העד. גרמנים רבים נהרגו בנסותם להשתלט על טנק שהיה בידי הפרטיזנים. גם כמה פרטיזנים נהרגו. ביולי 1944 שוב כיתרו הגרמנים את היער. העד ובני משפחתו הסתתרו במחבואים תת קרקעיים ושמעו את הגרמנים והאוקראינים מהלכים מעל ראשיהם.
באוגוסט 1944 הם שוחררו על ידי הרוסים. אחיו של העד גויס לצבא האדום ונהרג על יד ורשה (Warszawa). בשעת כתיבת הדברים היו העד, אמו ואחותו במחנה [עקורים] בעיר אולם (Ulm), גרמניה.

* שם בעל העדות ופרטיו האישיים הוספו לעדות מאוחר יותר, וכך גם ההערה: "עבודת ילדים" [יידיש].
** שניהם נלחמו בשורות הפרטיזנים בגדוד אורליאנסקי (Orlianski), קפלינסקי אף עמד בראש יחידה שנקראה על שמו.
*** העד נוקב במספרים: 25,000 גרמנים מול 3,000 פרטיזנים.

להלן מסמך לא ערוך –

מספר מקורי 1358/1311

עדותו של אברהם לייבוביץ, נולד ב – 1932 בז'עטיל, על יד נובוגרודק.

עבודת ילדים. [?]

כאשר הגרמנים נכנסו לז'עטיל ב-28 ליוני 1941 הם חפשו מיד את אלה אשר שתפו פעולה עם המשטר הסובייטי. הגויים הצביעו על שבעה יהודים אשר עונו קשות ואחרי נורו.
אחרי מספר שבועות ציוו לרכז את היהודים בכיכר השוק, מביניהם בחרו את האינטליגנציה ואת האנשים העשירים וגם אבי היה ביניהם. אמרו להם לקחת אוכל למספר ימים, סבון ומגבת והובילו אותם למקום בלתי ידוע. למעשה נודע שהובילו אותם לנובוגרודק, שם עונו ונורו. היה ביניהם גם יהודי נמוך קומה במיוחד, השתעשעו בו וצילמו אותו ואחרי זה החזירו אותו לעיירה. בבואו לא היה מסוגל לספר מאומה, מרוב מצוקה הוא שתה שני ליטר ספירט ונשרף [מבפנים]. אני ועוד נער ראינו זאת במו עינינו; זה היה ברחוב על יד עמוד טלפון, עליו הוא נשען. אני והנער השני הובלנו אותו לחלקת דשא, השכבנו אותו והלכנו לקרוא לרופא. כאשר חזרנו עם הרופא הוא כבר היה מת.
היה אצלנו יודנראט ומשטרה יהודית אשר היתה שולחת אנשים לעבודה.
בינואר 1942 הוקם הגטו. כלאו בו גם הרבה יהודים מעיירות אחרות. היו שם 4,500 יהודים מקומיים ועוד 1,500 יהודים זרים. ככה היינו שם ארבעה חודשים עד שהתחילו בשחיטה. זה קרה בחודש מאי 1942; אספו את כל היהודים בבית העלמין הישן. את הכשירים לעבודה בודדו בצד. האחרים התחילו להתפרע ולברוח. כוונו את כולם לרחוב אחד ושם פגשנו את האחים והאחיות של אמי. היה לנו מכר, שוטר פולני, בקשנו ממנו שיציל את אחי אך במקום להצילו הוא הכה אותו.אחרי זה גרשו אותנו ליער קופעש. שם עמדנו על יד הכביש וכל פעם לקחו עשרים איש, הפשיטו אותם ערומים, זרקו אותם לבור וירו בהם. את התינוקות היו תופסים ברגליים, מטיחים את ראשם בעץ ומטילים אותם בבור בעודם בחיים. במהלך האקציה הגיע מנובוגרודק ראש מטה הז'נדרמריה והתחיל למיין את אלה אותם ישאיר בחיים.
אמי, אחי, אחותי בת הארבע ואני נכללנו בין הנשארים [התוכן במקור לא ברור]. הועמדנו בצד וראינו איך היהודים האחרים נורים. אחרי היריות כסו את הבור בכלור וזרקו פנימה רימונים כי חשבו שישנם עדיין חיים בין הקבורים. אותנו גרשו בחזרה לגטו.
יהודים בעלי מרץ התחילו לארגן את האנשים לצאת ליערות לפרטיזנים. היה אצלנו יהודי מבוגר, דבורצקי, והירשל קופליסקי אבל הם נהרגו אצל הפרטיזנים. [בעמודים,8,7,6 ישנו ספור לא ברור על פרטיזן בן 19 אשר נלכד כאשר הלך לקנות נשק]. זה היה באוגוסט 1942.
ידענו כבר שתהיה עוד שחיטה והכנו מקום מחבוא תחת האדמה, שם הסתתרנו. היינו שם אני, אמי, אחי בן 16 ואחותי בת ארבע ועוד הרבה אנשים. היינו שם כ – 60 יהודים ונשארנו שם ארבעה ימים..... 150 בעלי מקצוע הובילו לנובוגרודק, שם היו בתי מלאכה. את כל היתר לקחו לבית הקברות ושם ירו בהם.
כאשר המשמרות עזבו את הגטו, יצאנו והלכנו לגויים להסתתר. רבים הלכו לעיירה דבורץ, שם היה מחנה עבודה. כל זה קרה בספטמבר 1942.
.....היינו שם מספר שבועות והלכנו ארבעתנו ליער. שם פגשנו את אח אמי עם אשתו. אחי הלך לפרטיזנים, שם היה לו קשה מאד כי לא היה לו נשק וגם כסף לקנות נשק לא היה לו. המפקד הטיל עליו תפקידים וכאשר ביצע אותם, קבל רובה..... אחי דאג לנו לאוכל.
בדצמבר 1942כתרו אותנו 25,000 גרמנים. היו מעל 3,000 פרטיזנים. .... סבלנו רעב בזמן הכיתור. הכיתור החזיק מעל חודש ובקושי נשארנו בחיים. אחרים מתו מקור ומרעב.... כאשר המצב נרגע,שוב הלכו לכפרים להשיג אוכל. ... דוד שלי, אח אמי, מת גם הוא מטיפוס.
במאי 1943 שוב היה כיתור של הגרמנים. היתה מגפת טיפוס והרבה פרטיזנים חלו. גם אחי חלה. .... כאשר היה כיתור סביב היער (ליער הם פחדו להכנס), מאד סבלנו. היה אצלנו טנק והם רצו לקחת אותו אז אנחנו פוצצנו אותו. פרטיזנים מעטים נהרגו אך הגרמנים סבלו אבדות כבדות, יותר מהפרטיזנים.
ביולי 1944, לפני השחרור, שוב כיתרו אותנו. נאלצנו לחפור מחבואים מתחת לאדמה. הגרמנים והאוקראינים התהלכו מעל למחבואים וצעקו איש לרעהו. שכבנו מתחת לאדמה וחשבנו שגילו אותנו אך נשארנו בחיים.
באוגוסט 1944 שוחררנו על ידי הרוסים. אחי גויס אז לצבא והוא נהרג על יד ורשה.
אני נמצא עם אמי ואחותי בגרמניה, במחנה על יד אולם, בלוק 55.
סגור