חיפוש > תוצאות חיפוש > עדותו של רפאל שפייר על גטו דרויה

20789

00063

אוסף ישראל קפלן (Israel Kaplan):

עדותו של רפאל שפייר (Refael Szfajer), יליד 1925, על גטו דרויה (Druya), מחוז וילנה (Vilnius; Vilna). העדות נגבתה במחנה עקורים באולם (Ulm). ללא תאריך, יידיש (כתב יד), 23 עמודים.

בדרויה חיו כ – 1,350 יהודים. בית הכנסת של הקהילה היה מפואר ועמד בו ארון קודש ייחודי מגולף בעץ. הגרמנים נכנסו לדרויה ב – 10/7/1941, אך עוד לפני כן פרעו הליטאים ביהודים, רצחו כמה מהם ובזזו את רכושם. יהודים שניסו לברוח עם "הצבא האדום" הנסוג הוחזרו לדרויה על ידי קומיסר העיר אורשנסקי (Orshanski), יהודי מוויטבסק (Vitebsk). יחידות גרמניות שעברו דרך דרויה הכו ושדדו יהודים ואף ירו במי שנחשד כקומוניסט. הגרמנים הקימו משטרה מקומית והורו ליהודים להקים יודנראט. רבים נלקחו לעבודות כפייה. כמו כן נגזרו על היהודים גזרות שונות ומדי פעם נדרשו לשלם כופר. כדי להבטיח את תשלומי הכופר נחטפו יהודים ברחוב כבני ערובה. באחד הימים ירה גרמני שיכור בליטאית צעירה ברחוב, והאשמה הוטלה על היהודים. חייהם של 400 יהודים עמדו בסכנה, אך בסופו של דבר נאסף כסף רב והגזרה בוטלה.
יומיים לאחר חג הפסח של שנת 1942 הוקם בדרויה גטו. הגטו חולק לשניים: בחלקו האחד גרו יהודים "נחוצים" ובחלקו האחר – "בלתי נחוצים". מתוך אמונה שיהודים "נחוצים" יושארו בחיים הקים היודנראט בית חרושת למברשות ובית חרושת למשחות נעליים. ב – 2/6/1942 הגיעו לדרויה יהודים ממיורי (Miory) הסמוכה וסיפרו על חיסול הגטו בעיירתם. בהלה אחזה ביושבי הגטו. לאחותו בת ה - 12 של שפייר, בריינה (Brajne), נמצא מסתור אצל איכר. היא שלחה לאביה מכתב וביקשה שלא ישלם לאיכר משום שהיא חוששת שלאחר שיקבל את התשלום יהרוג אותה. האב, שחשש שאם יחזירה הביתה יאפסו סיכוייה להישאר בחיים, שילם לאיכר. רבים מיהודי דרויה ברחו ליערות, וכדי להחזירם הפיצו הגרמנים שמועה שיהודי מיורי הוצאו להורג משום שלא שילמו את הכופר שנדרש מהם. מרבית יהודי דרויה חזרו לעירם, לא מפני שהאמינו לגרמנים, אלא משום שלא מצאו היכן להסתתר.
ב – 16/6/1942* כותר הגטו. רבים ניסו לברוח או להסתתר. הגרמנים ירו לעבר בתי הגטו והציתו אותם. יהודי הגטו נסו לכל עבר, ומקצתם אף קפצו לנהר דווינה (Dvina). שפייר, אביו זונדל (Zundel) ואחותו הבכורה פראדל (Fradel) בת ה – 20 רצו אל עבר גשר הרכבת שעל הנהר דרויקה (Drujka). במהומה איבדו האחים את אביהם. אחייניתם שרה קישין (Sara Kisin) נפגעה מקליע רובה ונפלה. שני האחים המשיכו במנוסתם, וכשלושה קילומטרים מן העיר פגשו את אביהם. הם חברו לחמישה יהודים בני עירם ומצאו מסתור בחורשת וסילווה [?] המרוחקת כשמונה קילומטרים מהעיר. ילדי הכפר הסמוך ששיחקו בחורשה הבחינו במסתתרים ורצו לכפר להזעיק מבוגרים. ארבעה מבוגרים התקרבו אל בני המשפחה, אולם בראותם את האב, שהיה מוערך על ידי איכרי הסביבה, שבו על עקבותיהם. עוד באותו ערב נפרדו מהם ארבעה מהבורחים, ורק מאיר פינקלשטיין (Meir Finkelstein) נשאר אתם. לאחר ארבעה ימים יצאו לחפש מקום מסתור טוב יותר. איכר סיפק להם מזון תמורת תשלום. בשל מצב בריאותו הרעוע של האב הם מצאו לו ולבתו מקום מסתור לתקופת החורף - בבית איכר. פינקלשטיין ושפייר נשארו ביער. הם גילפו לעצמם רובה מעץ, ובכל פעם שיצאו בחסות החשכה לחפש אוכל בבתי איכרים, הניחו האיכרים שנתקלו בהם שבידיהם רובה אמתי. בקיץ 1943 ערכו הגרמנים מרדף אחר יהודים שהסתתרו ביערות או בבתי איכרים. את היהודים שמצאו העבירו לגטו גלובוקי (גלבוקייה - Glebokie; Glubokie). איכר פולני בשם סמניץ' (Samanicz) הזהיר את שפייר ופינקלשטיין מפני סכנות, והשניים החזיקו מעמד עד השחרור. אז נודע לרפאל שאביו גורש מבית האיכר ונרצח על ידי הגרמנים, ואילו אחותו נהרגה ב – 1/6/1944 בעת שסיירה עם יחידת הפרטיזנים שהצטרפה לשורותיה. חששותיה של בריינה, האחות הצעירה, התאמתו; היא נרצחה על ידי האיכר שהסתירה מיד לאחר חיסול הגטו.

* על פי עדויות אחרות התרחשה האקציה ב – 15/7/1942.

להלן מסמך לא ערוך –

מספר מקורי 1252/1216

עדותו של שפייער רפאל על גטו דרויע (אזור וילנה). העדות היא בת 23 עמודי כתב יד.

בדרויע כ – 1,350 יהודים המהווים כ-40% מהאוכלוסיה. יש בה בית ספר עממי ובו 6 כיתות, וכן כחמישה חדרים שונים, ישיבה ובית כנסת יפה עם ארון קודש יחודי מגולף בעץ. [ספור על ארון הקודש ומוסדות היהודיים נוספים בעיר ראה עמודים 1,2] מקור הפרנסה העיקרי של יהודי דרויע היה המסחר. חלקם התפרנסו מחייטות, סנדלרות, נגרות, מסגרות ונפחות.
הגרמנים הגיעו לדרויע בעשירי ליולי 1941, בערך שבועיים אחרי נסיגת הצבא האדום. את תקופת ביניים זו, של חוסר שלטון, ניצלו התושבים המקומיים לרציחת יהודים ולשוד החנויות והמחסנים הסוביטיים. יהודים מעטים עזבו יחד עם הסובייטים, חלקם בגלל תעמולה יהודית נגד העזיבה ובעיקר בגלל מפקד העיר, אורשנסקי, יהודי מביטבסק, אשר החזיר כל יהודי שעזב. לא מעט משפחות יהודיות איבדו את חייהן, אחר כך באשמתו.
היחידות הגרמניות הראשונות אשר הלכו לחזית ועברו את העיירה, כבר הכו ושדדו יהודים. [ בעמודים 3,4 מסופר על תקרית בה הרביצו ליהודים בביתו של הכותב]. כאשר ה"אופטימיים", אלה, אשר ניהלו תעמולה נגד הרוצים לברוח, שאלו קצין גרמני מדוע מכים ושודדים יהודים, הוא אמר להם שליהודים מותר לעולל מה שרוצים.
כזה היה המצב במשך כשלושה שבועות. במשך אותו זמן ירו בחמישה יהודים עליהם הצביעו הפולנים המקומיים כעל קומוניסטים. אחרי זה יסדו משטרה ארית מתוך האוכלוסיה המקומית. ליהודים יסדו יודנראט. הגרמנים יוצאים למעשה מדרויע ומשאירים את השלטון בידי התושבים. למרות זאת הגרמנים התערבו בשלטון על ידי הטלת כופר כבד על היהודים..... על היהודים היה לשאת טלאי צהוב מקדימה ומאחור. אסור היה על יהודים להחזיק בבעלי חיים, מוצרי פרווה, זהב וכסף.....
פעם ירה גרמני שיכור בליטאית צעירה ברחוב. העלילו את המעשה על היהודים והיתה סכנה רבה שיוציאו 400 יהודים להורג. אחרי מאמצים רבים וכסף רב הצליחו למנוע את רוע הגזירה [עמוד 7]. תמורת העבודות השונות שהיהודים עשו לא שולמה שום תמורה. בכדי להבטיח את תשלום הכופר היו חוטפים יהודים, משכיבים אותם באמצע הרחוב ומכים אותם על כל תזוזה.
עם הקמת הגטו, יומיים אחרי פסח 1942, לא השתנה כלום, פרט לטלאים הצהובים שהוחלפו במגיני דוד. היו הרבה פחות דירות וכן הקימו משטרה יהודית. הגטו חולק לשניים: ליהודים "נחוצים" וליהודים "בלתי נחוצים". למעשה לא היה הבדל בין שני הסוגים, במחשבה שיהודים "נחוצים" יחזיקו יותר מעמד, הקים היודנראט מפעל למברשות ומפעל למשחת נעליים וה"נחוצים" היו מועסקים שם.
ארבעה שבועות אחרי הקמת הגטו, השניים ביוני 1942, מחסלים את גטו מיאר, עיירה מרחק 25 ק"מ מדרויע, על 1000 יהודיה. בערב אותו יום ולמחרת, מגיעים לגטו דרויע מספר ניצולים ומביאים את החדשות. "הטובות". יהודי דרויע בורחים מיד ליערות. בכדי לפתות את היהודים לחזור, מפיצים הגרמנים שמועה שיהודי מיאר הוצאו להורג על שלא שלמו כופר בסך 100,000 רובל ובגלל עזרתם לפרטיזנים. אחרי מספר ימים מתחילים יהודי דרויע לחזור, לא בגלל האמונה בגרמנים אלא שלא היה להם מקום להמצא בו..... כל אחד חש שאלה רגעיו האחרונים. נשמרו וחששו מפני בואם של גדודי ההשמדה.
בששה עשר ביוני 1942, בשעה שלוש לפנות בוקר, כאשר כתרו את הגטו, כולם ברחו ואחדים הסתתרו במחבואים מוכנים מראש.
דרויע מוקפת על ידי הנהר דווינע מצידה הדרומי והמערבי והנהר דרויקה אשר נופל לדווינע מצדה המערבי ומחלק את דרויע לשני חלקים, המזרחי והמערבי. החלק הגדול הוא המערבי והגטו היה ממוקם שם. על הדרויקה היו שני גשרים, אחד למסילת בברזל והשני לכביש בראסלאב. על הדווינע לא היו גשרים.
בשעה שלוש לפנות בוקר נכנסו כלי הרכב הגרמנים לגטו והחלו לירות ולהצית את בתי הגטו. היהודים נפוצו לכל עבר, בעיקר על מעבר הגשרים וגם בדרך המים.
אני ואבי, זונדל, אחותי הבכירה פראדל בת עשרים ואני, בן שש עשרה. אחותי הצעירה בריינה, בת 12, נשארה אצל איכר כבר שבועיים, מאז שנודע לנו מה שקרה במיאר. שלושה ימים לפני חסול הגטו במיאר, שלחה לנו אחותי מכתב באידיש, באמצעות איכר, ובקשה שאבי לא ישלם לאיכר על החזקתה, כי יש לה הרגשה שאחרי קבלת התמורה הוא יחסל אותה. אבי למרות זאת שילם לאיכר כי הוא ידע שהבאתה הביתה פרושו מות בטוח בעוד שבהשארתה אצל האיכר יש אולי סכוי שתשאר בחיים. הצדק היה עם אחותי הקטנה. מיד אחרי שחיטת יהודי דרויע הוא השמיד גם אותה.
אבי, אני ואחותי פראדל רצים לגשר הרכבת. הגשר שמור. אנחנו מחפשים מעבר אחר ומאבדים את אבי. מאחר ואיננו מוצאים כזה אנחנו חוזרים לגשר ומצליחים לעבור אותו ללא פגע, אחייניתי, שרה קישין, נפגעת כבר בצידו השני של הגשר והיא נופלת. למעשה שמרו על הגשר רק שני שוטרים מקומיים וחסולם היה מאפשר להרבה יותר אנשים להינצל. מאחר וכלל לא היו הכנות למצב שנוצר, גם לא עלה בדעתו של איש לנהוג כך. אנחנו רצים הלאה ושלושה ק"מ מהעיר אנו פוגשים את אבא שוכב ונח בבור. יחד עם אבא ועוד חמישה יהודים אנחנו נכנסים לחורשה, שמונה ק"מ מהעיר, על יד הנהר דרויקה, וואסילווא.
באותו יום ברחו כמאתיים יהודים ועוד כמאתיים הסתתרו במחבואים שונים. רובם המכריע נתפסו..... אחרי המלחמה נשארו בסך הכל בחיים כעשרים יהודי דרויע.
החורשה, בה נכנסנו היתה קטנה, עם שיחים, ואנו חפשנו, כמובן, את השיחים הגדולים להסתתר מאחוריהם. רצה המזל וילדי הכפר הסמוך באו לשחק מחבואים ושם וגילו אותנו. מיד הם רצו חזרה
לכפר. ראינו ארבעה איכרים באים אלינו, כאשר הכירו את אבי, הניחו לנו (אבי היה מוערך על ידי איכרי הסביבה) אלא שלחם לא נתנו לנו.
באותו יום, בערב, עזבו אותנו ארבעה אנשים. אבי, אחותי ואני ויחד אתנו גם מאיר פינקלשטיין נשארנו. היה קשה מאד עם האוכל. אחרי ארבעה ימים גם אנחנו עוזבים לחפש מקום טוב יותר..... שם מצאנו רועה אשר קישרה אותנו עם איכר אשר סיפק לנו מזון תמורת תשלום.
שם נשארנו עד סתו 1941 [כנראה שחלה טעות בתאריך]. אבי, בגלל מצב בריאותו, לא יכול להשאר יותר ואנחנו הולכים לחפש מקום אצל איכר, בו נוכל לעבור את החורף. לאבי ואחותי נמצא מקום אצל איכר, אני ומאיר חוזרים למסתור שלנו ביער. אנחנו גונבים תפוחי אדמה מהשדות ומכינים לנו מלאי קטן שהספיק לנו לשני חודשים. אנחנו מגלפים רובה מעץ והרובה הזה הציל למעשה את חיינו. האיכרים, בראותם מרחוק רובה, (אנחנו הלכנו רק בלילות) נתנו לנו מיד את כל מבוקשנו. עם הזמן כמעט גם אנחנו "שוכנענו" שבידנו רובה אמיתי ופחדנו שמא יגלו איזה מין רובה ברשותנו...
היער היה גדול וצפוף. הוא הקנה הרגשת ביתיות ובלילה אפל הרגשנו כאילו אנו בחדר בבית. שומר היערות , שהיה ידוע כבריון לא קטן, אך לנו הוא אפילו עזר, התפלא שאנחנו לא מפחדים מהחיות שביער..... כאשר אני חושב על כך עכשו, אני באמת מתפלא איך לא פחדנו מהחיות בעוד שכשראינו אפילו ילד קטן, נרעדנו.
בקיץ 1943, כאשר הגטאות מסביב כבר היו מחוסלים, ידעו הגרמנים שיהודים עדיין מסתתרים אצל האיכרים וביערות. בכדי לאסוף אותם, הקימו בגלובק (80 ק"מ מדרויע) גטו חדש. הם אפילו שלחו משטרה יהודית לכפרים סביב לחפש יהודים ולהביא אותם לגטו. יצאה הודעה שלשום יהודי לא יעונה כל רע, ואם יהודי יפנה שברצונו לעבור לגטו, תועמד לרשותו עגלה. למרבה הצער עולה בידם לאסוף לא מעט יהודים. לכולם היה ידוע שבמאוחר או במוקדם מחכה להם הקץ אל לא היה להם מקום היכן להיות. ככה הגיעו הרבה יהודים רעבים ומושפלים לגלובק. מספרים שיותר משלושת אלפים יהודים הגיעו. בסוף 1943 יורים בכולם.
בגדינו היו בלויים לגמרי. אוכל אמנם השגנו הודות ל"רובה" שלנו אבל בגדים אפילו לא בקשנו כי פחדנו שמא יכירו באמת את ה"רובה" שלנו. בכל מקרה החלטנו שלגטו של גלובק אנחנו לא הולכים. המסתור שלנו היה 40 מטר מהגבול הלטבי. מהצד השני ראינו את הפרטיזנים הפולנים אשר תפקידם הבלעדי כמעט היה לתפוס יהודים. כאשר תפסו פרטיזן רוסי לקחו לא את הרובה ועזבו אותו לנפשו, אך כאשר לכדו פרטיזן יהודי, מיד ירו בו.
שמענו שבמרחק 60 ק"מ נמצאים פרטיזנים. החלטנו ללכת אליהם אך לא עשינו זאת, אייני זוכר את הסיבה.....
החזית החלה להתקרב והפרטיזנים הפולנים להתחזק. במשך הזמן גם גילפנו "אקדח". ככל שהחזית התקרבה לגלובק נזהרנו פחות, הראנו את עצמנו אפילו לאור היום. הפרטיזנים הפולנים שמעו שביער מסתתרים יהודים עם נשק והחלו לחפש אותנו. עובדות אלה מסר לנו איכר פולני מוכר, סאמאניש, לו גם גילינו את מקום המסתור שלנו. אחרי כמה ימים עלו עלינו. הם היו שניים עם רובה אחד. מתברר שהם פחדו לא פחות מאתנו. מרחוק הם קראו לנו שניגש אליהם. היער היה עבות ובמקום לגשת אליהם, הסתתרנו במחבוא שלנו.
לא יכולנו יותר לצאת משם כי החזית התייצבה על ידנו ממש וגרמנים שכנו מרחק חמישה מטר מאתנו. ראינו אותם אך למזלנו הם לא ראו אותנו. מלאי המזון שלנו היה עשרים ק"ג לחם ומאחר וחשבנו שנשאר שם הרבה זמן, הפסקנו כמעט לאכול. אחרי ששה ימים בהם התנהלו קרבות קשים, השתרר פתאום שקט. אחרי זה הגיע האיכר, אשר ידע את מקום המחבוא שלנו, עם חייל הצבא האדום והוציא אותנו ממחבואינו.....
את אבי האיכר גרש. בבריחתו שבר את רגלו. בסוף 1943 הגרמנים תפסו אותו וירו בו.
אחותי נהרגה באחד ביוני 1944, בעת שסיירה עם יחידת הפרטיזנים אליה השתייכה.
סגור