חיפוש > תוצאות חיפוש > חוזרים-מכתבי עדכון מס' 30-34 , ומכתב על ילדים וחינוך 1927 Le ...

3

שלום לכם חבריה!

סלחו לי שהפעם אני שולח את החוזר באחור כזה, סבות טכניות גרמו לכך )חוסר הקטוגרף וכד'(, אני מצדי

הייתי מוכן לשלחו לפני שבועים.

אילו אחד מכם )או כלכם יחד( היה נכנס להת]..[ בזמן הארוחה לחדר האוכל היה נדהם מהדומיה והשקט,

הכל נמצא במדה מספיקה. לאן נעלמו כולם? תשאל אתה. והחשבון מראה: כ 95 נמצאים באבו שושא, 3

בהכשרה )רגינה, שייק, דוד פ.(, 3 בקביעות מחוץ לקבוץ )פולן ב"אהל", רבקה עם אורי בתל אביב לשם

הבראה, אברהם ב. בירושלים(, 9 בעבודות נגרות בעין טבעון )גניק וגאון(, אחדים בנסיעות פרטיות, 41

חברים בחו"ל, נשארו איפוא כ 11 איש על המקום. והנה השקט והדומיה. ביחוד מרגישם את השנוי

הפתאומי של חיינו בערבים, בחדר האוכל חושך, לסדור העבודה באים מתי מספר, שיחות אין, המקהלה

נשתתקה, הסמינר חדל לפעל. שקט ושלוה. במשך ארבעת השבועות האחרונים היתה רק הרצאה אחת

)של לונקה על המצב הציוניות( וכמה שיחות ברוריות )קבלת אורחים, עניני העבודה(. בכדי בכל זאת לבלות

את הערב מצאנו לנו ענינים אחרים: שלש פעמים בשבוע שעור בערבית )המורה הוא סגן מנהל הדאר(

והקראת חזן מרוסית לעברית את "השפעת ההשקפה המוניסטית על תולדות החברה" של פלחנוב, אשר

בה משתתפים כ 41 אנשים. זה הכל. ואם כי יש צרך רב בשיחות, לא יצאו לפועל עדין אף שיחה, מסבה

פשוטה זו שהאנשים מתאספים בקשי ותמיד יש כמה חולים, כמה נעדרים. הרצאתו של לונקה צריכה היתה

להיות רק פתיחה לוכוח יסודי ורחב על יחסנו ועמדתנו בציוניות ולא עלה לידינו, למרות הרצון והצורך להוציא

לפועל את השיחות האלה. ואלה הם דברי לונקה:

"אין זה מקרה שבכל הועידות, המוסדות והרצאות מופיעות שתי שאלות האלה, המצב בארץ ובציוניות, יחד.

אם נסתכל למצב הנוכחי נראה שבלי פתרון המשבר בציוניות אין מוצא בשביל 0111 מחוסרי עבודה, הארץ

אף פעם לא תתפתח מכחות עצמה במדה שתוכל לשלט באפן כלכלי את המספר הזה. גדול התעשיה,

הגברת האקספורט, נופל בחלקם של הערבים )סבון שכמי, דורה, שעורה(, אנו לא נחדר לתעשיה במציאות

של פועלים זולים מסודַן, ארצות ערב וכד', ברור הוא שכשלון הציוניות – מות מרעב של 0111 פועלים

עבריים.

גם אותו שנוי הערכין, שאנו רואים היום בציוניות מתחת השפעת המצב בארץ בא, אחרי שהמעמד הבינוני

השתבש בה ונוצרו האינטרסים המיוחדים שלו.

אחת השאלות החשובות ביותר, העומדת על הפרק הן בתוך צבור הפועלים והן בחוגי ההנ"הצ', היא שאלת

לשכת עבודה "ניטרלית". מה הם החיוב והשלילה ביסוד לשכה כזו, הצד החיובי: הכרת עבודה מאורגנת

משני הצדדים. חלוקת העבודה לפי מספר האנשים ולא לפי לשכות מפלגתיות, הסרת האחריות בעד המצב

משכמנו, טהור ההסתדרות מביורוקרטיה )שבה הצטיינו ביחוד לשכות העבודה(. הצד השלילי: ארגון

האלימנט האויב לנו )נותני עבודה(, השמטת כח הארגון מידינו, הורדת דרגת הקיום. הלשכה ההסתדרותית

היא הכלי היחידי בידי מעמד הפועלים במלחמתו בעד קולם היום יומי ועלינו לדעת מה כרוך עם בטולה אולם

המצב הנוכחי מחייב את הותור הזה. אנו צריכים רק לדרש רוב פועלים בין חברי הלשכה )כמו בקופות

חולים בחוץ לארץ(. חלוקת העבודה ע"י ב"כ הפועלים עם זכות בקרת לנותני עבודה והעיקר קביעת מחירים

מינימליים. ברור שבטול השלכה ההסתדרותית צריך לגרם לרקונסטרוקציה בתוך הארגון המקצועי.

האגודות המקצועיות של היום אין בכֹחם לשאת בעול הזה. בועידת ההסתדרות עלינו ללחם בעד שנוי

השטה הנוכחית וחזוק הארגון המקצועי. מובן שאיזה שהוא ארגון מקצועי לא יוכל למלא את התפקידים

שהיו ללשכה ובטולה – מפלה קשה של צבור הפועלים, אולם ותורנו הוא הכרח כי הבטחת השליטה לעבודה

העברית המאורגנת, עולה על כל יתר הדברים.

אין להשקיף על השאלה הזו בתור בודדת בין יתר השאלות העומדות על הפרק, כי היא קשורה באופן ניכר

מאד עם כל שנוי הערכין המתהוה בציוניות הבורגנית ואשר בטויו אנו רואים בהתקפות על הסתדרות

העובדים מצד החוגים האלה.

לצמצום סמכות המוסדות האוטונומיים של ההסתדרות. מאז שני דברים הטביעו את חותמם על התפתחות

התנועה הציונית והביאו לשנוי ערכין בתוך החוגים הידועים שבה. א( הופעת המעמד הבינוני בארץ

והשתרשותו בה, אשר גרמו להתנגשות מעמדות בארץ. ב( הבלטת העובדה, שאין בכח ההון הלאומי, של

קרנותיו בלבד לבנות את הארץ.

המעמד הבינוני בבואו ארצה בצורת עליה המונית, היה בלתי מאורגן ובלתי מכוון, הוא זרם ארצה בתקוה

למצא פה מה שאבד בגולה. אולם מחוסר כוון ועזרה מינימלית גם מצד ההנ"הצ', אנשי העליה הזו לא יכלו

להסתגל לתנאי הארץ ובכן בא המשבר. המעמד הזה שנאלץ ללחם בעד קיומו יחד עם החוגים המבוססים

ביותר כגון בעלי הבתים, בעלי תעשיה וכד' התחיל לדרש את כוון ההון הלאומי לעזרתו ולטעֹן שלפועלים אין

זכות קדימה בשמושי ההון הלאומי. המלחמה הזאת לא יכלה להיות בלתי מאורגנת, נוצר איפוא ארגון חיוני

של המעמד מצא לו הד גם בקרב חוגים אחרים של התנועה הציונית בחו"ל. הדברים הגיעו לידי גבוש וכיום

אנו יכולים כבר להסתכל לאידיאולוגיה החדשה הזו של החוגים האלה ) הצהרת ליפסקי(. הדבר העיקרי הוא

רקונסטרוקציה של ההסתדרות הציונית והשטה הכלכלית הנהוגה בה היום. ההון הלאומי צריך לשמש עזרה

לאיניציאטיבה פרטית שרק היא יכולה לבנות את הארץ )תמיכה בתעשיה, במסחר, אשראי וכד'(. ברור גם

בשביל החוגים האלה שאחד הגורמים המגבירים כוחו של צבור הפועלים, הוא ההיקף הרחב של הסתדרות

העובדים. מזה נובעת השאיפה לבטל האוטונומיה של מוסדות ההסתדרות, בעיקר מכוונת ההתקפה על

התישבות הקבוצית, שהיא בעיני המעמד הבינוני סמל הגשמת הסוציאליזם בעד כספי הלאום.

באותו זמן בא לידי גמר ההסכם עם החוגים האמידים של יהודי אמריקה, אשר עד עמדו רחוק מבנין הארץ.

בעצם אין לנו כיום כל ידיעה על פרצופה של הסוכנות הבאה וקשה לנבאות היום מה היא עתיד להביא לנו

בקרוב. אולם צריך להיות ברור שבחדירת החוגים האלה ארצה עם הקפיטלים שלהם והשתרשותם פה,

נוצרו אינטרסים שלהם וזה מטביע את חותמו על כוון פעולתה של הסוכנות וברור ששני הכחות האלה,

הבורגנות האמריקאית והמעמד הבינוני יתאחדו במלחמתם בתנועת הפועלים. במצב כזה אנו הולכים

הקשרים והפעולה המשותפת בין שני המעמדות, אך עלינו לזכר ולנצל כל אפשרות לחזק מעמדותינו והקמת

עמדות חדשות, עלינו לשמור על כוון ההון הלאומי והפעולה הכלכלית למטרות פרודוקטיביות, להרחבת

ההתישבות החקלאית על האוטונומיה של מוסדותינו. צריך להיות ברור שכל זמן שיש לנו מקום בקונגרס,

עלינו לתפס עמדות פעולה והשפעה כל שהן ומתוך זה נובעת השתתפות הפועלים באקסקוטיבה.

ברגע הזה הכרחית היא אחדות גמורה של צבור הפועלים ורשימת ההסתדרות היא קונסקונציה ישרה מכל

המצב הנוכחי, ביחוד באינטרסים של התנועה הקבוצית רצוי האחוד הזה, שהוא מבטיח הגנה של כל

המעמד על כל העמדות שלו. אם רשימה כזו לא תצא לפועל, עלינו להופיע ברשימה מיוחדת ובעדפים

להתקשר עם "אחדות העבודה", אשר היא יותר קרובה לנו מיתר הזרמים.

---------- ---------- ----------

הופיע בינתיים הגליון הרביעי של עתון הקבוץ, אשר מכיל מאמרי לנוקה, דודיה, יולק, אממה ולדר. יש

להצטער על שלא כתבו בחוזרים הקודמים את תמצית המאמרים בגליון השלישי )גליון פסח( אולם אין

ביכלתי למסר בבת אחת את תֹכן המאמרים משני הגליונות ואסתפק אך למסר בקצור את מאמרו של

מלטר, על כי עורר הוא חלופי דעות בינינו ואשר מצא הד במאמרו של דודיה.

במאמרו על השניות שבחיינו מדבר מלטר על ההופעות השונות בחיינו הקבוציים אשר מתנגחות אחת

בשניה:חוץ מההופעות אשר הנן תוצאה ישרה משאיפותינו ודרכנו האידיאולוגיים, יש כאלה אשר בהחלט

חוטאות כלפי הראשונות ואשר אין אנו מרגישים בזרותם, כי נעשו לחלק אורגני של חיינו. אלה הראשונות

קוראים להם בשם פוזיטיסיס = ראשיות והשניות – נגטיביסטיות.

אחר סקירה רחבה על עצם ההופעות הפוזיטיביסטיות והנגטיביסטיות, הוא עובר להערכת ההופעות האלה

בחיינו. היחס לעבודה. התחלנו מהיחס כאל קדושה. דברנו עם גורדון על "דת העבודה", כיום העבודה אינה

אלה "רע הכרחי".אין זה בלבד המעבר מאידיאליזם לריאליזם. העבודה בתור שאיפתנו גם פה גם בגולה

תמיד תשאר, אולם חשוב הוא היחס חשוב אם נקבלה באהבה, או נדגיש תמיד רק את הכרח הרע שבדבר.

9. בחיים האירוטיים והסקסואליים. אלה אשר רואים בחיים האלה רק אמצעי להמשכת הדורות וההנאה

הפרטית נחשבת בלא כלום, הכירו במשפחה המונוגמית את התא היחידי, האחראי בעד הילד והתפתחותו

במשק הקפיטליסטי. עם הטלת האחריות בעד הילד על החברה הקומונרית משתנים גם ערכי המשפחה.

בכמה גדלו בחברתנו הקבוצית אפשרויות פתוח משפחה מחודשת, מה צריך להיות ערכה ומהותה בחברתנו

השתופית – כל זה עדין אצלנו בגדר נסיון ווכוח. אולם יש אשר אף בחברתנו רוצים כבר לתת סנקציה

למשפחה הקבוצית הנוכחית בתור "הדרך" המשפחתית היחידה בתור המשפחה הפוזיטיביסטית, אשר

לא נדע כיום להבדיל את הגבולות בין הפוזיטיביזם והנגטיביזם בחיינו המשפחתיים.

מפלגה וסקטנטיות.האינסטינקט הפוליטי היה תמיד בנו. אולם פעם הסתפקנו בהשפעת חיינו הפסיבית,

דברנו רק על תעמולת המעשה. זו היתה דרך סקטנטית. במשך הזמן עברנו מסטדיום זה אל המפלגתיות

השלמה. מדפיסים אנו את מצענו בתור חומר תעמולתי, הננו מופיעים עם רעיונותינו על הבמה הפוליטית

הרחבה, אנו מעונינים בגדול מספר בוחרינו, זו היא דרך מפלגתית טהורה. גם כאן יש מעבר מהדרך

הפוזיטיביסטית הקונסקונטית לשאיפותינו מאז, לדרך הקונסקונטית לרעיונותינו וחיינו היום, הספוגים

)"להבות"( של בז'וזובסקי עד לתשוקה הגדולה לקונַן דויל וארסן ליפין. בהופעה הזו – התפשטות הספרות

השונדית אצלנו – יש לראות קו מסוכן להשרשת הנגטיביזם בקרבנו. הרקוד והשירה. מה מבטאים רקוד

ושירה בחיי החברה וביחוד בחיינו, על זה אין צֹרך להתעכב. התחלנו מהורה – הרקוד החברתי הספציפי –

משירים ארציישראליים, היום משתלטים בנו פוֹלקות, וַלסִים ופוקסטרוטים, הרקודים הזוגיים הספציפיים –

והחל משירה ורטינסקי עד לשירה קברטאית – קריקטורית זולה )אין להתיחס למלים האלה פשוטן כמשמען,

אין זה אלא עובדות בודדות, אשר אינן משאירות שום זכר בפרק חיינו הזה. כי שולטים דוקא ההורה, ודוקא

השירה ארצישראלית – הערתי י. ח.( יש אצלנו בכלל תשוקה להפֹך כל דבר רציני לקריקטורה )למשל: א(

ההצלחה הכי גדולה של חג הפורים אצלנו, חג אשר רֹב תכנו הוא קופלטים, קריקטורות וחקויים – הליכה

בעקבות הקברטים העולמיים. ב( הנסיונות לחוג את חג סילוסטר לפי אופני חו"ל. ג( חקוי נשפי פרץ(.

זאת היא המלחמה, בה אנו מעודדים בנצחונו של הצד הפוזיטיביסטי ונשקנו היחידי הוא ההכרה הסוקרת

על כל המתהוה בקרבנו, תהיה עלינו להזהר בל נגיע לידי עצם ההתכחשות למטרותינו הפוזיטיבסטיות.

במאמרו "נשוב למקור" דן לונקה על האינרציה והאדישות שהשתלטה בכל שדות חיינו. על הנוחות לשויון

הרוח אשר בהם. ואשר בתנועת הנוער חלמנו חלומות לאומיים וחברתיים, האם רק בשבילנו רצינו ליצר

חברה חדשה, האם לא רצינו להיות תנועה רחבה לאומית-חברתית וכמה קשה היתה המלחמה בעד

הפוליטיזציה בתוך קבוצנו! היו שאמרו שקודם עלינו להשלים את חיינו הפנמיים, נרים את גובה החיים

התרבותיים בתוך הקבוץ ואז נחשב על הופעתנו כלפי חוץ. לא הבינו שאחד קשור בשני קשר בלתי נתק. יש

שונא משותף והוא המטריליזם, הקטנטנות וחוסר האמונה, ירידת האידיאליזם האישי. הרבה השתנה אמנם

אצלנו מאז, הרעיון הפוליטי כבש בתוכנו את מקומו, בכל זאת אין הרגשת כובד של הרעיון, קשר בין הפרט

ובין גורל המעמד, האומה, כל זה הרי רק פרזות, צליל ריק בשביל רבים מאנשנו. יש רושם שאנחנו קובעים

את עמדותינו לא מתוך שאיפה אלא מסבת הלחץ של גורמים חיצוניים. והאם לא אחרת תארנו לנו "בזמנים

ההם" את הקומונה שלנו? האם שאלת הכסף הפרטי היתה יכולה להופיע במחשבותינו כשעוד לא היינו

"מבוגרים"? מכאיבה היא הירידה של הרגשת השתוף בתוכנו, מדי שנה ושנה יוצאים דברים חדשים

מהיקפה של הקומונה ונכנסים לרשות הפרטים, יש עוד שטח אחד בחיי הקבוץ שקשה לדבר אודותיו מבלי

לנגע בהרגשות הכי עמוקות של החברים, אולם אי אפשר להשתחרר מהרושם שהחיים המשפחתיים

בקבוצנו אינם כפי שתארנו לנו בימי נעורינו. כי מה מכריח אנשים שאין ביניהם כמעט ולא כלום לחיות ביחד?

שאלה כלכלית אינה עומדת בדרכם, גם לא שאלת הילדים, "דעת הקהל" במובן המקובל איננה ואוי ואבוי לנו

אלו היתה ובכל זאת... חשב חשבנו שאחרי הריסת אותם הגורמים החצוניים שהם הופכים את המשפחה

למשען החברה הבורגנית, לא תהיה בתוכנו אלא ברית אנשים קשורים ברגש עמוק ולא יהיה בתוכנו מקום

להמשכת חיים משותפים מתוך אינרציה, וכמה מוזר ומכאיב לראות אצלנו שהאמהות הן הדואגות להלבשה

ולאכילה של הילד, האם לא החברה כולה קבלה עליה את הדאגות האלה?

לא האנשים בתור פרטים הם האשמים ולא על ידי מלחמה עם פרט זה או אחר יטב הדבר. במשך החורף

עברנו תקופת התרוממות בכל שטחי חיינו והסבה העיקרית היא ששוב החל מרד נגד אותה פיליסטריות

הרוח שהשתררה בקבוץ ובהגברת ההתפתחות הזו ובהכרתה מונח הפתרון האורגני לכל מיני מגרעותינו.

דודיה משיב למלטר על הערותיו בשאלת המשפחה. בין יתר הדברים הוא כותב: "מוטעית היא ההשקפה

שהמשפחה המונוגמית שוללת את ההנאה הפרטית ושהיא קימת רק לשם המשכת הדורות. אם נאמר

שההנאה הפרטית היא ספוק כל שהוא, אזי יסוד המשפחה המונוגמית הוא ספוק מההתקשרות של שני

האנשים, אשר מתאימים זה לזה במדה ידועה ואשר נובעת ממשיכה נפשית עמוקה שלא רק הדרישה

הסקסואלית היא בטויה אלא גם רוחנית. בנוגע לפוליגמיה, נכון הוא שיש לשלל כל שאיפה לפוליגמיה.

אחרת יש להתיחס למקרה של פוליגמיה ואחרת לשאיפה. על מקרה אפשר להצטער או לא להצטער, כי

לפרקים אם רוצה בן אדם להיות ישר ואמתי לרגשותיו יש שיקרהו מקרה של פוליגמיה. אבל שאיפה, זאת

אומרת לרצות למפרע בין שיש הכרח רוחני בדבר או אין וזה יש לשלל. פוליגמיה )או פולינדריה( בתור צורה

משפחתית קבועה היא הופעה בהחלט לגטיביסטית".

מקום לא אכתב את פרטי דעותיו.

על היחסים בין אדם לחברו בקבוץ מחוה דעתו דולק. הקבוץ הנהו כנופית אנשים אשר לא במקרה התאספה

ולא רק כתוצאת גורמים אוביקטיביים נתארגן, אלא ראשית כל הנהו להקת אנשים חפשית אשר הוקמה

למען מטרות ידועות, לא מלמעלה למטה, כי אם להפך. הרגולטורים היחסים שבין האנשים אינם לא החוק

ולא הכח, אלא המצפון החברתי אם אפשר כך לומר, ורק אז יש זכות קיום לחברתנו הקומונרית אם היחסים

בין איש לרעהו מיוסדים על אמונה הדדית על בלתי אמצעיות, על נגישה העמוקה של האחד לחברו. אולם

מוקדם הוא להוציא משפט שבקבוצנו אין התנאים האלה שוררים במלואם ובכן אין לו זכות קיום, לקבוץ

תמיד יש היכלת להשיג את המקסימום מזה אשר הוא תנאי קיומו. לאחת ההופעות העיקריות אשר

משפילות את גבה היחסים היא הנגישה השטחית של האיש לרעהו, אבל אין לומר שפועל הרצון הרע, אבל

פשוט אוהב בן האדם ללכת בדרך בה המעצורים מועטים ביותר. מצד אחד לא תמיד ידע האיש להפגש עם

השני באופן בלתי אמצעי ומצד השני "מוכרחים" אנו לדעת מי הוא. יוצרים אנו איפוא על רגל אחת על יסוד

עובדות מצומצמות את דעתנו על פלוני אלמוני ובהתאם לזה קובעים אנו את יחסנו אליו. באופן כזה נוצרת

אפילו דעת הקהל, דעת הקבוץ כלו ביחס לאיש אחד. ולפעמים מקרה פשוט הורס את החיץ בין שני האנשים

ונתגלות נשמות שניהם אחד חושב לבבו, "אשמתי". לעתים קרובות אפשר לראות את שנוי יחסו הפתאומי

של הקבוץ ליחיד שנעשה מחיובי לשלילי ולהפך ואז אומרים: "אכן השתנה, הטיב דרכו", אין זה נכון, לגמרי

לא השתנה. סבות שונות אך הכריחו את האדם להֵרָאות באור אחר לעיני כל. ותמיד השאלה הזו תהיה

אקטואלית בקבוץ, תמיד כואבת תשאר ואין זה לתקן בהערצת האדם העִוֶרֶת או באהבה נוצרית, יש לשאוף

רק שידע האדם לשלט על אינסטינקט זה של חדירה ברשות משנהו כמו על האחרים. כי יזכר שהנגישה

צריכה להיות רצינית, זהירה ועמוקה.

ובפנתה עומדת לה אממה וקוראת: הוי אחים ניבלציה עלינו! אין מלחמה אצלנו, יש פסיביות, ניבלציה עלינו!

בפנתה תעמד ולא תקלל את המלחמה ולא תתפלל לשלום ולא תצפה לניבלציה הגואלת ולא תגדף את

האמביציה, כי מלחמה לראות תרצה ונצחון לראות תקוה, בשם השלום שלאחרי קרב הדמים. לא לחרק

שנים, לא לנשך שפתים באין רואה ולא לפרש רשת לרגלי שונאינו ולהעמיד מצודה נסתרת לאויבינו, לא! כי

במלחמה גלויה לצאת נגד האויב ולהרוסו עד חרמה. בפנתה עלטה ואולי ראֹה לא תראה את אשר ראה

תאֹבה, את המלחמה הגלויה, את המפעל שבמלחמה, את היצירה שבהתאבקות כוחותינו, את הקרב

הגלוי, הזדוני, היהיר. בפנתה חושך, אולי לא תראה?

ה"חלחליות" של לדר הן הפעם מלאות פסימיזם ביחס לעתידה של תנועת העבודה בארץ. "לשוא יצפה איש

תנועת עמלו, אשר בדממה יזרע, לא יקצר ברנה. הנוטע עץ לבעבור ישא פרי, לא יבצר הימנו. הוא מתאר

לנו אחרית הימים לא משמחת ביותר, ארץ ישראל תהפך אמנם לארץ "זבת חלב ודבש", אבל הפועלים

העברים יסתגלו לתנאי החיים של הפלח הערבי. הקבוצות תגורשנה מעל אדמתם ע"י ההנהלה הציונית, ע"י

הקורס האמריקאי השופט, חברי המושבים יעבדו בתור פועלים שכירים וכו', תמונות לא מרנינות לב.

את חג הבכורים בלינו באבו שושא. ביום הראשון באו העגלות ויבילו אותנו לשם. נשארו רק

העובדות בחדר הילדים ואלה אשר לא היו בקו הבריאות. החצר השקטה והשאננה באבו שושא נהפכה בן

רגע לדוד רותח, בכל אשר תפנה את ראשך תראה אנשים. תָן המסכן אשר הרגל לשקט ולדממה לא ידע

למצא לא מקום, מאין זה כה הרבה אנשים? וכלם הומים, רועשים, מתאספים סביב לפלחינו ונהנים מהגה

פיהם ומזיו דבורם. והמה יספרו על נפלאות המלפפונים, על פאר העגבניות והדר האבטיחים, או על

ההשקאה הפלאית, כי האין זה פלא, הנך רואה בפירוש, שחור על גבי לבן שהתעלה מובילה את המים לא

במורד, כי אם בעליה וכשהערבים ראו חופרים את התעלה הזו, נתמלא פיהם צחוק מהיהודים אשר רוצים

להעלות מים על גבעה בתעלה פשוטה. בכל זאת זורמים להם המים בשטף ומשקים את כל הגן. סביב

לפלח אחד עומדים אחרים מהעפולאים, ומקשיבים לספורו על התירס אשר כבר יפה עלה, על השומשום

שאין באף משק ורק אצלנו הוא נבט, על הקציר, על המערמת החדשה אשר הביאוה שלשלום, על זוג

הסוסים החדש וכדומה, בכל אשר השומעים יוסיפו לשאול כן הם יוסיפו ויספרו. אחדים מהעפולאים, אשר

הספיקו כבר להיות בואדי ולהנות ממי המפל, מספרים על הענג של הרחצה הזו, על הקֹר הנפלא של

המים. הערב, ערב סדר, עבר בישיבה במקצת ושיחות שבין אדם לחברו, הגֹרן מקום לינתנו צהלה ושמחה,

דאר עולם מאכט זיק פרעהליך, מי זה חושב לישון, פה ושם שרים, פה ושם צוחקים, מי שהוא מתלוצץ, מי

שהוא בורח ומי שהוא רודף. ורק מאוחר בלילה כפתה השינה את כולם בכבליה. למחרת אחרי ארוחת

הבוקר, פתח בוריה בשיחה על הקבוץ בחקלאות. מצבו של הקבוץ שונה מזה של המושב. במושב על כל

אחד מוטלת הדאגה לפתוח משקו, כל אחד מעונין בהצלחת המשק במדה מקסימלית, מה שאין כך בקבוץ,

כי הסטרוקטורה שלו היא כזו, כי אין הרגשת האחריות רובצת על כל פרט ופרט וגם אצלנו יצא ככה שהטילו

את כל הדאגות על מתי מספר והיתר לא מתענין בעניני המשק כמעט לגמרי. אבל אם אפשר להבין מצב

כזה היום, כשכל הקבוץ איננו נמצא במשק, הרי עלינו להזהר מאד ממצב כזה עם עלית הקבוץ כלו על

הקרקע. החורף האחרון הוא תקופה יפה במצבנו החברתי, אבל ברור הלא שאין להשתמש בה בתור קנה

מדה למצבנו החברתי בחקלאות נשקפת לנו סכנה אם לא נדע להתאים את חיינו החברתיים לתנאי

החקלאות. קשה שבעתים הדבר אם מתקופת חוסר העבודה נעבֹר לתנאי עבודה של 41 שעות ביום עם כל

הדאגות והמאמצים של משק חקלאי.

אחת השאלות הקשות בשבילנו היא חסר מספר מספיק של בעלי מקצע, אין לנו גרעין חקלאי אשר יוכל

לשאת בעול את המאמצים בבנין המשק. בפלחה יש לנו 3 אנשים, אבל אף אחד שיוכל לרכז את המשק

כולו, שיוכל להיות האחראי בעד הכל; גם בענפים אחרים המצב הוא קשה. וזה שולל מאתנו את האפשרות

לעמֹד בבטחון הצלחת המשק. נחוץ את התענינותנו להעביר לשטח של חקלאות, נחוץ לענין את הקבוץ

בשאלות חקלאיות. צריך להוצר סמינר לחקלאות, גם כל פרט צריך בעצמו להתאמץ בעבודה תרבותית סביב

לחקלאות.

שאלה חמורה היא שאלת עבודות הבית. במושב אין זה נכנס לחשבון, אבל במשק קבוצי ימי עבודות הבית

מצטרפים לסכום ענקי. ואם נעמד עוד בפני מצב כמו במושב 9 ילדים למשפחה, לא יספיקו לנו כל האנשים

לטפול. ברור הוא שנצטרך לחפש מודל בצמצום מקסימלי של עבודות הבית.

בין יתר השאלות בהן נגע בוריה חשובה היא שאלת העבודה העצמית. גם המושב וגם הקבוץ עומדים חסרי

אונים לעֹמת הפרובלימה הזו. יש במושבים כבר היום עבודה זרה אם בצורה נסתרת או אפילו כבר גלויה.

ושונה היא מהעבודה הזרה במושבות רק בזה שהיא נעשית בצורה משפחתית )כגון עזרת קרובים(, ביתית,

מבלי לעמד על השלומים. גם הקבוצה משתמשת בעבודה כזו. לכן גן שמואל משלמת לפועלים 91 ג"מ ליום

במקום 55 שהיא מקבלת. בדגניה יושבים הרבה כאלו משתלמים, כמו כן בעין חרוד ותל יוסף. ובכן ענין

המשק החקלאי המבוסס על עבודה עצמית טרם מצא את פתרונו.

את הוכוח לא אוכל, מחוסר מקום, למסר בחוזר הזה, אשאיר אותו איפוא לחוזר הבא.

המצב הכללי של המשק משביע רצון לפי דעת כל מיני ועדות המבקרות את אבו-שושא. הפלחה

והגן עולים בהצלחתם על הצלחת הענפים האלה בשאר משקי ההתישבות החדשה. בפלחה התחיל הקציר

עוד באמצע מאי. קצרו חצי פרא, אמנם לא הרבה מסבות טכניות )חוסר בהמות וכו'( ושעורה ) 411 ד'(.

בראשית יוני התחילו לקצר חטה ) 11 ד'(. סדרו גורן ערבית ובימים האחרונים התחיל הדיש, כמובן שלא

במכונה אלא במורג. היבול הוא בינוני. התירס התפתח יפה מאד ) 995 דונם(, השומשום, שזרעוהו לשם

נסיון, גם הוא נבט יפה ויש סכויים שהוא יצליח, וזה חשוב כי במשק היהודי השומשום איננו מצליח.

בשבוע האחרון התחיל לחרש בפרדזון, אשר קבלנוהו על חשבון התקציב של השנה הבאה. החרישה היא

בגן המצב הנהו עוד יותר טוב. אין לאף משק חדש גן כזה. היבול של המלפפונים הנהו טוב, הוא מספק את

צרכי הקבוץ בשפע ונשאר עוד מספר עצום לכבושים )למכר לא כדאי מסבת הזול(. גם העגבניות הצליחו וגם

פה נצטרך את הרוב לכבש. בעוד שבועים יתבשלו גם האבטיחים. והכל בשפע. מתחילים לזרע כרוב

וכרובית. זורעים גם סלק.

התחילו בסדור הנקודה )לפי תכנית זמנית, שני צריפים הוקמו כבר )צריף חדרה והספריה(, העבירו

גם את האורוה מעפולה. מהתקציב לחמרי בנין ) 31 לירות לפחות( יקימו צריף מגורה בן 3 חדרים ומתבן

מפח. בפעם הבאה אשלח לכם את התכנית הזמנית והקבועה של הנקודה.

עומדות להקבל עבודות צדדיות כמו קדיחת באר זמנית ) 0 מ. עומק(, ונקוי הואדי. מצב הבריאות

טוב, עדין לא היה אף מקרה של קדחת.

ואחרון אחרון חביב, עדה בת דוד וחנה דורשת בשלום כולכם. היא מבטיחה להיות חברה נאמנה

לקבוץ ולחדר הילדים. היא אומרת שאין צֹרך במשלח שוקולד אליה, כי בין כך וכך לא תאכל.

   ובכן היו שלום!  

י. חדרי
(מראי מקום ר.א.- גם על מונוגמיה ופוליגמיה, גם על חג שבועות ועוד)