חיפוש > תוצאות חיפוש > 1.1.15.הקבוץ-הארצי.פרסומים.1937.פומבי.establishment

׳״ His Efforts
in Preparing the Cover and Drawings oj This Issue
HASHOMER HATZAIR
VOL IV APRIL, 1937 No. 4
TABLE OF CONTENTS
/
How We Grow (Cover Design)—Nathan Klein
MARCHING AHEAD ....................................... 3
Ten Years of Kibbutz Artzi
First and Foremost—The Inner Front
"Ma-Fish Hakkume"
After a Year's Work
Towards a New Society—Avraham Ben-Shalom ............. 6
Looking Ahead—Meir Yaari .............................17
I Present a Gift . . . —Joshua Leibner................18
If I Were a Witness—M. Bentov.........................19
Letter to a Non-Zionist Friend—David Kusselewitz 22
ANNIVERSARY OF KIRRUTZ ARTZI
How the Kibbutz Artzi Was Founded 23
From the Constitution of the Kibbutz Artzi............26
Growth of the Kibbutz Artzi (Diagram) 24
OCR AMERICAN KIRRUTZ
The Land of Jiara ..........25
The Planned Meshek of the American Kibbutz 27
Falling Stars —Emma Levin ..28
HAMADRICH — Educational Problem*
Approach to American Youth—Naomi Bernstein 31
Education for Kibbutz Life—Moshe Bloomstone ..33
Conducting "Sichot"—David Andrews ... 35
FROM THE SHOMER PRESS
Cross-Section of a Ken—Dvora .........................37
Take Him to the Fields................................38
REVIEW
Neginat Eim—Dov Reisen ...............................39
From Tzar to Lenin—Y. Lofman..........................39
Golem—R. Bergman .....................................40
FROM ERETZ YISRAEL
The Histadrut Conference .............................41
The Moatza of Kibbutz Artzi...........................41
IN THE MOVEMENT ......................................43
HEBREW
תחנות—ל. לולב........................................45
הנחות אב לדרכו של הקבוץ הארצי—מאיר יערי..............47
Published monthly except July-August by the Hashomer Hatzair Organization of North America, 305 Broadway, New York. Tel. WOrth 2-3589. Subscription $1.00 per year. Printed in U. S. A. Entered as second class matter November 5, 1934, at the Post Office at New York, N. Y., under the Act of March 3, 1879.
Hashomer Hatzair
OUR NEXT STEP HAGSHAMA ATZMIT IN THE RANKS OF KIBBUTZ ARTZI
K'VUTZAT HACHSHARA
"Shomriah" Farm—Liberty, N. Y.
To Our Fellow Workers in All Kibbutzim of Hashomer Hatzair in ERETZ YISROEL
and to Our Fellow Shomrim the World Over
Fraternal greetings from our front across the ocean
PALESTINIAN DELEGATION OF KIBBUTZ ARTZI TO HASHOMER HATZAIR OF AMERICA
AVRAHAM BEN-SHALOM—Kibbutz Ein Hachoresh YONAH YANAI —Kibbutz America-Banir
MOSHE BLOOMSTONE — ־־
CHANA GRUENWALD — ״
MALKA KRUPINSKY — ־־
YEHOSHUA LEIBNER — "
To Our Vanguard in the Jewish Homeland:
Thousands of Shomrim in North America arc look ing to you for guidance on the way towards tho new Man and the redeemed Jew
HANHAGA RASHIT
Hashomer Hatzair of North Amorica
MOSHE EISEN YEHUDA FREEMAN
DAVID ANDREWS DOV REISEN
YAAKOV LOFMAN SIMCHA ROOCHVARG
RAPHAEL WEIMAN ELIEZER GOIil.MAN
YAAKOV SCHWARTZ YAAKOV TABACIINIK
2
3
April, 1937
MARCHING AHEAD!
TEN YEARS OF KIBBUTZ ARTZI
it was the force latent in Hashomer Hatzair which turned an old neglected Merchavia into a blooming and fruitful spot, right in the center of Emek Yizrael. When it was necessary to “open up” Wadi Hawareth and turn it into what is today Emek Hefer, we did not wait for “budgets” (loans) for settlement from the Jewish Agency. The first Kibbutz that went to this valley of malaria and showed the way to others was Kib-butz Ein Hachoresh. In the last few months, in the midst of the disturbances another one of our Kibbutzim, Tel Amal, together with Hassadeh of Kibbutz Meuchad risked its life and property to open up the frontier of Beisan for Jewish settle-ment. On this occasion, there was no longer any need for protests to the Zionist Executive. The settlement of Tel Amal was accompanied by lead-ing articles in the Palestinian press. Tel Amal felt that there was a Kibbutz Artzi in back of it, in whose name it went to this difficult frontier.
It is mere coincidence that just at the tenth anni-versary of the Kibbutz Artzi, another Kibbutz is making plans for settlement in a new frontier con-necting Emek Yizrael with Samaria. This Kib-butz is no other than the American Kibbutz. We are certain that the time is not far off when this new venture will have demonstrated its full value to the Zionist movement in this country, and to the intensification of the bond and mutual responsi-bility existing between the Jewish youth of this country and the Jewish youth of the rest of the world in the task of the upbuilding of our Home-land. For the present, suffice it to note that the partnership established by the American Ha-shomer Hatzair with the other parts of our move-ment in Palestine in extending the territories of our Jewish National Home proves again the uni-versal scope and the essential vanguard character of the Kibbutz Artzi, serving as a magnet to Jewish youth all over the world and not only to the youth of the persecuted Jewry of Europe. We have reason to hope that the American Kibbutz will in its new venture add even more prestige to our movement than it has done in the six years of its existence so far, while engaged in wage labor in Hadera.
We have reason to be proud of the colonizing achievements of the Kibbutz Artzi, and of its economic successes. But we are no less proud 01 its political struggle, despite the fact that more than once we had to swim against the current. And it was only against the opposition of the exist-ing political parties of the Palestinian labor move-
TEN YEARS of the Kibbutz Artzi, Hashomer Hatzair, those are ten years of the determined realization of a youthful vision. That vision enthralled tens of thousands of Jewish youth in all the lands of the Diaspora, and gave new con-tent to a new Zionist generation. But the tenth anniversary of the Kibbutz Artzi is the celebration of a vision which has become reality. How did this come about? By an organized unceasing endeavor of thousands of Shomrim Chalutzim who made two simple decisions: to change them-selves and to change the map of Palestine. These two things were tied up with each other; without changing themselves they would never have been able to change the map of Palestine. The cover of this Jubilee Issue of our publication symbolizes the growth of our movement. Its roots are nourished by centers of Jewish youth in all parts of the world. That is the world movement Ha-shomer Hatzair. Its fruits are 33 Kibbutzim, scattered over the entire map of Palestine, with settled Kibbutzim in Emek Yizrael, Emek Hay-arden, Emek Zevulun, Samaria, and Emek Hefer, Ken Yirbu! (as the Jews have it, “May they growl”). That is the Kibbutz Artzi, Hashomer Hatzair. Today it is an actuality, a very signifi-cant part of the Kibbutz movement. It is the second largest force in the Histadrut, a force which is growing in the Zionist movement and the dominant force among the Jewish youth. Today many General Zionists congratulate us on the existence of the Kibbutz Artzi. But how were we first accepted by the Zionist public, including parties in our own Palestinian labor movement, when we first established the Kibbutz Artzi ? “There are Philistines upon thee!” was the shout of Zionists; “Quo vadis?” asked leaders of the Histadrut, “another party? Are there not enough parties already?”
In that year one of our first Kibbutzim en-deavored to settle on its own land. We do not like to remember today that the Zionist institu-tions and parties did not at the time hasten the establishment of this Kibbutz. Only after the Zionist Executive in London received thousands of protests from all the various parts of our move-ment, were we privileged to see this Kibbutz take its place among the Kibbutzim settled on their own land. Today this Kibbutz is a respected settle-ment in Emek Yizrael, the pride of the Kibbutz movement, the pride of agricultural economy in Palestine based upon extensive farming; the name of this settlement is Mishmar Haemek.
Hashomer Hatzair
The executive of the Zionist Organization has already announced the preparations for the next Zionist Congress—the 20th. We go to this Con-gress with conditions entirely different from those that marked the last ones. The major issue now will not be the struggle against the danger of Revisionist ascendancy. This dark force that grew in recent years through the mass psychosis of downtrodden Jewry in eastern Europe and especially in Poland has suffered a complete col-lapse. The recent “heroic” action of the Revision-ists in the immigration offices of the Jewish Agency in Europe and in Jerusalem give further evidence that they are not a militant organization but a group of desperate men who do not wish to see themselves Hung ruthlessly from the stage of Zionist history. The position of the Workers’ Movement and the progressive elements in Zion-ism is stronger today than it has ever been before.
It is fortunate that in a period so trying for Zionism, the reins of the political and economic struggle have been held by the hands of the Work-ers’ Movement. The importance of this fact as a factor which has aided the Yishuv in rein-forcing its place and in emerging even in a stronger position from a difficult struggle, cannot be over-estimated.
But together with this we must not permit our-selves to sit back contented. There are factors in the Zionist front which are out of our control, but it will be an unpardonable sin if at the present time we will not do all in our power to strengthen our inner position. In this respect the indifference of the Jewish masses is our most dangerous enemy. If we will feel that the strength of millions stands behind us, British Imperialism will not frighten us nor will we be terrified by Arab reaction. The concentration of the masses of Jewry of the entire world and of America in particular around the Zionist Organization—that is the demand of the hour. There is one truth that has been proven in all Zionist history; it is the same truth that has been the ultimate basis of every movement for class liberation as well as for national emancipa-tion: to rely first and foremost on inner powers. This truth has been proven again by the bloody days of the riots in Palestine and it has put a heavy obligation on us for the future. Under this very same slogan we shall begin the Shekel cam-paign for the Congress.
"MA-FISH HAKKUME־־"
among Palestinian Arabs today.
We feel that the Arabs are right, more so than they have ever been before. We don’t want to create the impression that the British Govern-ment, with its administrative and military machine,
4
ment that the Kibbutz Artzi was born. Even among Hashomer Hatzair members there was at first some doubt as to the justification of our independent political struggle in Palestine. And this is its justification:
Ten years have passed. Instead of four we now have thirty-three Kibbutzim scattered all over Palestine. Instead of 254 members we now have close to 4,000 members including children and parents. Instead of a few temporary camps, we now have fifteen agricultural settlements and al-most twenty Kibbutz camps well-established in the agricultural colonies of the country. In place of a mimeographed publication, Hashomer Hat-zair in Palestine publishes the bi-weekly periodical which is devoted in the main to a discussion of the political and social problems of Zionism and the labor movement, and a monthly periodical “Hedim”, devoted to a discussion of the inner problems of the Kibbutz and to the education of our children. The Beth Hatnua (headquarters) is now under construction in Merhavia, and will serve as a center for the world movement.
The leaders of the existing political parties in the Histadrut prophesied the failure of the Kib-butz Artzi; they claimed that it would injure the labor movement, and that it would mislead the youth in the Diaspora. How have these prophe-cies come true? Kibbutz Artzi has preserved the pioneer spirit to the fullest extent among all its members in Palestine. While participating fully with the Histadrut in all of its constructive activi-ties, the Kibbutz Artzi has criticized the majority party in the Histadrut for its Arab policy and has demanded a consistently socialist policy in the Histadrut, a socialist education of the membership and a complete democratization of the workers’ institutions.
Have we misled the youth in the Diaspora? In its ten years of existence has not the Kibbutz Artzi saved thousands of the best Jewish youth for the most difficult tasks of our national renais-sance ?
FIRST AND FOREMOST—THE INNER FRONT THE PAST year was devoted to the mobiliza- tion of our Zionist strength for the struggle with outer forces. We were besieged and the demand of the hour was for united efforts against the attacks of the enemy who wished to disrupt our work of liberation. Recent news from Pales-tine reveals that we are still far from the end of this struggle. It is not unlikely that we will have to strengthen our stronghold still further in order to defend with more determined efforts our posi-tion in the land of our birth. Without neglecting our work on the outside we must even more con-centrate on the inner front: to fight for Zionism among the Jewish masses and to fight for the hegemony of the Jewish worker and Chalutz in the Zionist Movement.
5
April, 1937
the Arabs who feel that their lives are endangered by these “national heroes”.
AFTER A YEAR'S WORK
ON APRIL 1st Shomrim and delegates from
all branches of our National Organization will hold a conference in Toronto.
This Moatzah (Conference) takes place exactly a year after the 7th convention of our Move-ment which met in Philadelphia. It has been called to summarize the activities of our organiza-tion during 1936-37, and to prepare a program of work for the summer months, which will revolve around the Moshavoth (Summer Camps).
Among other things we shall discuss the posi-tion of our Movement in the Zionist world and in the Jewish Community. There will be included sections devoted to the political situation in Zion-ism and Palestine today, and recent developments in the international workers movement as well.
We turn to this Moatzah realizing to the full extent the intensive and embracive work which has been done during the past year by the Hanhaga Rashit and all parts of the movement. After a fruitful period of work in our 15 Summer Camps, the Movement turned to intensive educational activities in the cities. Palestine Shlichim visited all sections of the Movement and an unbroken series of educational publications were issued. Our monthly I ton grew in importance, both within and without the Movement. This year we began the publication of the monthly “Niv Haboger” for our Bogrim which included much detailed infor-!nation about Palestine, the Histadrut Ovdim and Kibbutz Artzi, besides regular material affecting the American Boger directly.
The majority of those who were at the Chavah (Training Farm at Liberty) have left for Pales-tine, and the Kvutzah which replaced it has sue-ceeded in creating a fine social atmosphere which promises fruitful work and good results for the future. In many Kinim, Neshafim (Concerts) were arranged which aroused the audiences to enthusiastic comment and brought encouragement to the Shomrim. Besides the inner activities, our Movement worked with devotion towards the upbuilding of our Homeland.
Our work during the entire year was directed mainly along lines of inner consolidation, and a deepening of our educational programs. This is the only basis for further expansion. The achieve-ments are considerable. But it is not our custom to see only the bright spots. On the contrary, we never forget the need for self criticism. We rea-lize that together with the growth of our Move-ment, and the extension of its activities, the diffi-culties are increased and new problems are added.
(Continued, on Page 44)
has closed up its offices and left Palestine. No, indeed! There are today in Palestine more Brit-ish officials and a greater British army than there has ever been before. We even have a special military commander in the country, sent there from England. But why was he sent? To estab-lish order in the country?
When the Jewish press announced with great enthusiasm the coming of a military expedition to Palestine, with General Dill as commander, it was quite clear to anyone who refused to be de-ceived by British manoeuvers that the disturbances in Palestine merely served Great Britain as pre-text to conceal its true purpose: a military demon-stration in the Mediterranean area. But this demonstration might have thrown a scare into the Arab leadership in Palestine. It was neces-sary therefore to convince them that it wras not directed against them. Do not fear, ye Arab notables! True that there is a large army in Palestine but “the freedom” of your bands to murder, to uproot, and to destroy will remain as heretofore. Do not vex yourselves, and do not fear. No harm will be done.
But the renewal of the terrorist acts after the departure of the Royal Commission, in the pres-ence of a large military force in Palestine demon-strates clearly: the Government is not interested and does not want to establish order in Palestine.
The demands gathering force in the Yishuv to protest more vehemently against the Government for encouraging the continuation of the distur-bances are entirely justified. • One must today be slow-witted still to believe that the disturbances, called the Arab revolt, are directed against Zion-ism and against Imperialism. A short wrhile ago delegates from the left-Socialist wing of the labor movement visited Palestine, and after their stay they wanted to broadcast their impressions of the country. The address was censored by the Gov-ernment because it contained accusations against the Arab Effendis for having incited the Arabs to disturbances, and because it demanded ah un-restricted Jewish immigration. Yes, we’ve lived to see even this come about!
We’d like to ask the anti-Zionist Jewish radicals for what “freedom” were the terrorists fighting in the last few months when they came down from the mountains and pillaged impoverished Arab villages, and when they murdered their own Arab brethren in Haifa and in other places?
Freedom? The Holy Land is today being shaken by murders not because there is an imper-ialist government oppressing the Arabs, but be-cause of Ma-Fish Hakkume—“There is no gov-ernment”, there is “freedom” to murder and to pillage. “Ma-Fish Hakkume”, is joyfully shout-ed by Arab terrorists; “Ma-Fish Hakkume”, is whispered in bitterness and despair by the rest of
Hashomer Hatzair
6
Towards a New Society
• by Avraham Ben-Shalom
To my fellow-Shomrim in America and their friends on the occasion of the Tenth Anniversary of Kibbutz Artzi.
THE VISION
WHEN I entered "Hashomer Hatzair" some twenty years ago, it was not an act of chance.
I had looked forward to that moment with the impa-tience of a child who already longs for something different from what home and school have in their power to give. I had seen the blue-and-white flag proudly borne by the groups of Hebrew scouts re-turning from a Lag B'Omer hike in 1916 and from that moment I had experienced an inner unrest and longing.
When the "Mnahel" appeared accompanied by the principal of my school to organize groups of Shomrim among the pupils of my class, I regarded him as one whom I had long awaited. There was soon created for me a third center in life that filled the gap left by the other two centers of the child— school and home.
As I look back now on my first years in the movement, I think that the essential characteristic of those years was the feeling that a new world was being created from the foundation up, and that I was molding it myself and not blindly accepting the world the preceding generation had created. Our movement did not as yet possess clearly defined ideals. There was only a revolt against the exist-ing society and a vague desire to create something new. I was not yet old enough to understand ab-stract ideas. My world was my Kvutza. Only later on did I come to see the Shomer Kvutza as the first cell of a Shomer society that we had begun to ere-ate and, continue to create today in Palestine. Dur-ing that period the Kvutza held for me an emotional value only. But from the very first I had the feeling that this movement did not come merely to add something to life, but to change its very foundations. The need for such a change we never questioned.
We had seen the horror of the World War and the bankruptcy of the existing society, and as Jews, we had felt our "Galutness". Even as children we had felt the suffering that was the lot of the Jew.
We did not as yet have a clear ideal but the very fact that we longed for one and sought a new way of life, made us, even in the first years of our exist-
It is no accident that the tenth anni-versary of the founding of the Kibbutz Artzi of Hashomer Hatzair coincides with the moment when the American Kibbutz opens up a new frontier in Eretz Israel.
Hashomer Hatzair, as the vanguard that sounded the clarion call to the few-ish Youth, has made enormous strides during the past decade. Its contribution to the fostering of the pioneer spirit and to the deepening of Zionist conscious-ness as evidenced by its participation in the work of the f. N. F. is written large in the annals of the Homeland and in the reawakening process of the Jewish Masses in the Diaspora.
That this spirit is now gaining strength through the efforts of your or-ganization in the United States is a source of joy and encouragement. Your tenth anniversary is indeed an occasion for our heartiest felicitations and best wishes.
DR. ISRAEL GOLDSTEIN, President Jewish National Fund
לחברי, חלוצי הנפש והארץ
״חזק ואמץ״
בברכת ידידות ושלום
עזריאל ש. טשיפקץ
RABBI LOUIS J. SCHWEFEL
7
April, 1937
I send my warmest greetings to Ha-shomer Hatzair on the occasion of the tenth anniversary of the Kibbutz Artzi.
I desire to make my acknowledgement of a profound debt to Hashomer Hatzair for spiritual stimulus and deep joy which the comradeship of Shomrim throughout the world has brought me.
I take great pride in the contribution the movement has made in building up the Jewish National Home, in the spirit-ual leadership it has established among our Zionist Youth and the loftiness of the standard it has s'et up for all Jewish Youth to follow.
CHARLES A. CO WEN
Greetings
©
DR. JACOB S. GOLUB
O
ence( a closely knit organization with numberless potentialities for the future.
Exactly when the ideal of creating our new so-ciety in the Jewish homeland was first crytallized, is not easy to say. It was an ideal long present in us without our realizing it. When later on, my outlook broadened from my Kvutza to the movement as a whole, it had already entered upon the period in which it defined its nature as a free youth move-ment, seeking a Jugendkultur of its own. The very fact that we were young, imposed upon us the duty of seeking a new morality—a new way and style of life. We strove for self-creativeness without the guidance of our elders. We had no desire for polit-ical parties with their slogans and platforms. Against the decadence of the society and life about us, we set up the goal of the new man. About that time the first Shomrim left for Palestine, and the Shomrim in the Golah were imbued with the dream of creating a Shomer society in Palestine which should serve as an example to others of social jus-tice and new morality. A model society from which an influence would emanate to the outside world— this was the first socialist concept of Hashomer Ha-tzair. At first we called it modestly enough "Sho-mer Colony", but it soon grew into a symbol ex-pressing all the highest ideals of mankind. We used to talk then a great deal about the universe, the absolute ideals of mankind, the perfected man in the society of the future.
I can still remember how at that time I pictured to myself our future society: I saw the "Shomer Col-ony" in Palestine in the form of a citadel set high up on a hill. As a sun shedding its rays on all the surrounding country, so the effect of this citadel on the outside world seemed to me. I do not know what images were formed in the minds of the other Shomrim, but I do know that in the eyes of the out-side world we appeared as an idealistic sect that had been captivated by a fantastic dream and a Utopia.
We, too, today look back upon that period as the period of romanticism in our movement. The Shomer Kibbutzim today are far from socialist mon-asteries, set high upon hills. As a matter of fact they are all in the valleys of Palestine and "bring forth food from the soil." But it is impossible to under-stand Kibbutz Artzi today without bearing in mind the bond between it and that first Shomer dream of the new society in Palestine. Without the Sho-
Hashomer Hatzair
8
mer Utopia, there would never have been the Sho-mer reality.
BETWEEN UTOPIA AND REALITY
WHILE we in the Golah were still dreaming our dream about the ideal society, the first groups of Shomrim were struggling with the difficult reality of Palestine. The dreamers with their lofty ideals now found themselves face to face with the gray reality of exhausting work, new climate, torn tents, and scant bread. Then began the travails of ad-justment to this desert land (these were the days of the Third Aliyah), and there followed days of des-pair and inner struggle.
I could not understand then why the Shomrim in Palestine lost contact with us in the Golah. Are they not trying to realize our Shomer dream? Didn't they realize that we were anxiously following every step of theirs in the Homeland? Did they know that our movement in the Golah was growing? Why didn't they turn to us for the help they needed? As soon as we learned that the first Kibbutz was about to settle on its own land, we enthusiastically under-took a collection to aid the settlement. But still we could not undersand why the Shomrim in Palestine had estranged themselves from the movement in the Golah. Had they really forgotten their past in the movement? Perhaps those who had been tried in the Palestinian reality and already become work-ers, had begun to look upon our movement in the Golah as child's play. This thought in particular troubled me.
In those days we did not as yet have Shlichim (delegates) from Palestine. How could it be pos-sible when there was no organized body of Hasho-mer Hatzair that had the authority to send Shlichim? But every now and then we used to meet Shomrim who had returned from Palestine and from time to time we would receive letters. Some used to tell us that the Shomrim in Palestine had not yet aban-doned the idea of a "Shomer Colony" and intended to realize it through the creation of a territorial com-munity, a sort of Republic of Shomer Kibbuzim con-centrated in one region. And so we thought that beside Kibbutz Hashomer Hatzair Aleph at Beth Alpha, there would settle Kibbutz Hashomer Ha-tzair Beth and then Gimel, Daled, etc. But on the other hand echoes reached us also from those who had despaired, who had been unequal to the diffi-culties. I still remember the types who returned, who had become "sober" as they put it, and who laughed cynically at us, at our ideal, at our naivete.
REALISTIC JEWISH RADICALS LOOK TO KIBBUTZ ARTZI FOR CLARITY AND STRENGTH
a friend
Greetings
MRS. CHARLES A. COWEN D. MARGOLIS G. GOLDING
New York
Greetings of
PIONEER WOMEN'S
ORGANIZATION
—-
9
April, 1937
Hashomer Hatzair
KEN BROWNSVILLE, N. Y.
Gdud MASADA Gdud HASSOLEL
BROWNSVILLE
Hashomer Hatzair
BRONX, N. Y.
At that time the concept "Palestinian reality" used to cast a fear upon us; it was bound up with a feeling of fear before the unknown and the unex-perienced. Doubts began to steal into our midst. Was this not indeed too daring an idea, to leave one's home, to leave civilization and the comforts of the city? Would I be able to cope with the difficul-ties of the "Palestinian reality"? I never for a mom-ent had any doubts about Palestine itself—just as I never could have had any doubts about my Jewish-ness.
From childhood on I had learned to regard Pal-estine as an inseparable part of my Jewishness and even in the most trying moments of doubt, it never occurred to me to seek new theories or other territ-ories in which to realize my idea. My bond with the movement was so vital that I could not imagine any personal "happiness" outside it, not bound up with its struggle and development. In those days I read in suspense "Kehilliyatenu" ("Our Republic"), a collection of essays that gave literary expression to the inner struggle of the first Shomer Aliyah in Palestine. I was especially influenced by these words of one of the leading Shomrim of that period:
". . .Can you give up the thousands of possibili-ties of culture, can you forego the vivid impressions of the European city; can you leave this world of culture so full of wonders—and all to realize an ideal in Palestine?
"But, comrades, what do these thousands of possibilities mean when we lack one thing—some-thing within us. The world within us means more than all the worlds without. A thousand colors and impressions will not hide the emptiness within, no outer stimulus will bring that one reaction which the inner life so needs. This one possibility lies within us. Not the extensiveness, but the intensity of our life is the determining factor in happiness. One moment lived in quiet contemplation, in hap-piness and great love, is more than a thousand im-pressions. Culture? I do not care to divide my life into neat little parcels: work—culture—life. Every moment of work is pervaded with new culture, for in it are realized the ideals of collective living, of purity—in it are a new morality and new values. I am weary of a fragmentary living. I desire to achieve a complete unity of all the elements of life.
"You dream about a new and pure life, but only look around you at the reality that denies all this—look and despair.
"No, Comrades, I shall not despair. The darker
Hashomer Hatzair
10
the reality, the greater is my desire to carry our light to it. Of one thing I am certain—that ־whatever we achieve in Palestine through our struggle and suf-fering will not be achieved in vain, for here the fut-ure beckons us, here we stand on the threshold of tomorrow."
To this very day I feel a sort of magic in the name "Betania Ilit," the place that is considered the cradle of our movement in Palestine. When I visit-ed the place shortly after I came to the country, I ex-perienced a kind of reverence, and the beauty of Kinneret was heightened all the more. Today there exists a more sober evaluation of that period, but for all that Betania Ilit remains the first milestone in the history of the Shomrim in Palestine.
THE EVOLUTION OF OUR IDEAL
WHEN the 4th Aliyah began and new groups of Shomrim began to stream to Palestine, I was already a "Boger" that is, old enough to participate actively in the creation of the movement's ideology. The will to live, the potential forces stored up within the movement, soon overcame the disillusionment of the first Shomrim. If there did exist such a thing as a "Palestinian reality," that was crueller than we had imagined before, still there was no turning back—we would study it more carefully, we would prepare ourselves for it more seriously.
We took leave of the group of Shomrim setting out for Palestine about that time with this prayer: may you succeed in renewing the bond between Eretz and the Golah! For the success of our educa-tional work, for the strengthening of the faith of our Bogrim (adult Shomrim), we needed this contact with our fellow Shomrim in Palestine. And indeed with the new Aliyah of Shomrim a change did take place and there was created a stronger bond be-tween the movement in the Golah and the Shomrim in Palestine. The gathering of Palestinian Shomrim in Beth Alpha in 1924 led to more fully organized cooperation between the two sections of the move-ment. In that year we had our first meeting with the Shlichim of the Palestinian Shomrim and to-gether with the representatives of the other coun-tries, we laid the foundation for the unification of the Shomer movement through the establishment of a world organization of "Hashomer Hatzair" at the convention in Danzig of the same year.
The first meeting with the Palestinian Shomrim was not merely a sort of personal conciliation. It led to a bridging of the dream and the reality and to
HASHOMER HATZAIR
«
KEN MANHATTAN
EDAH B'NAI MIDBAR K'VUTZAT GIBORIM K'VUTZAT GITEL K’VUTZAT YOCHEVED
HASHOMER HATZAIR KEN BORO PARK
K'VUTZAT ET AL
HASHOMER HATZAIR KEN WILLIAMSBURG
Hashomer Hatzair
KEN BENSONHURST
GDUD TZOFIM
11
April, 1937
MY SINCEREST GREETINGS ON THE OCCASION OF THE TENTH ANNIVERSARY OF THE KIBBUTZ ARTZI.
MAY HASHOMER HATZAIR GROW IN DEVOTION AND SERVICE TO ERETZ YISRAEL FROM STRENGTH TO STRENGTH
Loyally yours
DR. FRANCES BURNCE
BOSTON
Greetings
MR. ELDAR MARKSON
BOSTON
קבוצת בוגרים
קן בוסטון
a creative synthesis between our youthful enthus-iasm and the mature experience of the Palestinian Shomrim.
Now began our stubborn struggle for the con-cretization of the slogans of our movement, for a re-alistic understanding of its tasks—a struggle to free ourselves from an exaggerated individualism, to draw nearer to society.
We realized that our ideal of a new society would possess value only when it was connected with the historical processes of our people and of mankind as a whole. We realized that our task was not to become an esoteric sect, a group of sup-erior human beings, but to become pioneers of a nation awakening to new life. Our vague concep-tions of the Shomer society took on concrete form in the Kibbutz movement: the striving for truth and in-tegrity of character became the principle of Hag-shama Atzmit (self-realization). There grew up within us the desire to breathe the air of Palestine even in the Golah, to know every detail of the life of the Shomrim there, to imitate all that was best there. With what attention and eagerness we used to lis-ten to the words of the first Shlichim as they told us about their experience in Palestine! How we would drink in every word! I remember how, though I was in my last year in college then and had no end of work, I used to look forward to that night in the week when we met with Meir Yaari, (head of our World Movement) who had remained in the Golah for a few months after the World Con-vention in Danzig. My Rosh Kvutza (leader) had already left for Palestine then and correspondence with him had made me more familiar with the real-ity of Palestine.
'1 am in the west, and my heart is in the east"— this feeling was common to all Shomrim in the Golah. Psychologically, we were already in Pales-tine. Our center of interest had passed to the prob-lems of Palestine, problems of settlement, work in the colonies, on the Kvishim (roads), the inner life of the Kibbutz, problems of the new family, etc. It be-came clear in that period that of all the Shomrim in Palestine, only those living in the Kibbutzim contin-ued to be faithful to their Shomer past, to the ideals of their youth,—only they could be considered as continuing the ideals of Hashomer Hatzair in Pales-tine. The others assimilated to their environment and lost all real bond with the movement.
This fact led us to definite conclusions in the Golah. Despite the opposition of some who wanted
Hasiiomer I Iatzair
12
to preserve the character of Hashomer Hatzair as a free youth movement and objected to a Shomer education directed toward a definite social goal, the majority of the movement felt that without a goal of this sort our educational efforts would re-main fruitless. Thus there was crystallized the posi-tion that the Kibbutz is the only way for Shomer re-alization, our only way to the new society. Jewish youth that strove for more intensive life and for the maximum of revolutionary content that could be drawn from the synthesis of the two central ideals of our generation: Zionism and Socialism—such youth could find its place only in the Kibbutz. Those who could not reconcile themselves to this position and saw in it a limiting of the individual freedom so sac-red to them, left the movement and soon proved that their opposition to the Kibbutz was motivated by a desire to leave open a road back to their previous bourgeois lives. This setting up of a definite goal gave the movement new raison d'etre and the pos-sibility for further progress. It helped not only to preserve the high character of the movement but helped its numerical increase as well.
A MISLEADING ANALOGY
BUT together with the growth of our movement
came the growth of opposition from without and
difficulties from within. I shall not enter here into
the opposition we mot from our parents. Our ideal
%
was so daring, so revolutionary, so different from our Galuth environment that the opposition of the parents seemed to us natural and inevitable. Con-cern with their son:-.' careers was stronger with most of our parents than their ability to understand dyn-amic processes. The desire to "be a Jew," they felt more strongly than we did, but when it led to con-crete conclusions affecting their own children they preferred hiding their heads in the sand. Yet today one sees many of those very same parents who "anathematized" us and accused us of taking away their children, playing with their grandchildren in the Kibbutzim, and with a feeling of happiness not unaccompanied by a feeling of shame, confessing their "Quixotic" opposition once to the "Quixotic" dreams of their children.
We were indeed more concerned with the op-position that arose from sections of the youth itself. Our movement developed in an era characterized by the radicalization of youth in general. As I look back at that period of struggle with those who be-lieved that being radical meant hatred of Zionism and the idea of the self-liberation of the Jewish
HASHOMER HATZAIR
PARENTS' ASSOCIATION
BOSTON
HASHOMER HATZAIR KEN BOSTON
DR. MORTON J. ROBBINS
NASHUA, N. H.
Hearty Greetings A. H. FRIEDLAND
CLEVELAND, OHIO
13
April, 1937
HASHOMER HATZAIR KEN MONTREAL
CHUG BOGRIM GDUD LEHAVA GDUD HAMADRICH GDUD KADIMAH GDUD TRUMPELDOR
HASHOMER HATZAIR KEN ROCHESTER
HASHOMER HATZAIR KEN ALBANY-TROY
MR. I. CRAMER COHOES, N. Y.
HASHOMER HATZAIR KEN CHICAGO
MEYER HALUSHKA
CHICAGO
MORRIS DUBIN
CHICAGO
nation, it seems to me that if ever a museum of Jew-ish History is built, no better examples of Galuth psychology, of the rootlessness of the eternal emig-rant will be found than those found among the anti-Zionist Jewish radicals. I often think that they ought to be glad that such things as Zionism and a Jewish youth movement like Hashomer Hatzair exist. How else could they find opportunity to give evid-ence of their "activism,” "class struggle,” "anti-im-perialism,” etc.
When it became clear to me that I could not continue to live in an order based upon principles of egoism and individualistic capitalist society, I de-cided to forego a career in one of the few free pro-fessions and to become, instead, a worker in Pales-tine. Just about the time I arrived at this decision, together with the rest of the movement, that my only place was in the Kibbutz society in Palestine, I was told that I was a "reactionary," "a supporter of the bourgeiosie," "a servant of imperialism," and what's more, "the worst enemy of the working class." Those "far-sighted radicals" could see in the Kibbutz only a "trick" of the bourgeoisie to div-ert the attention of the worker from the class strug-gle by holding up to him the illusion of social happi-ness in a Utopia called Kibbutz. These ruthless "Marxists" pointed to Robert Owen and to the fail-ures of the collective communes in America and rid-iculed our striving for a new society. Just as their "Marxist analysis" was correct in regard to the Jew-ish problem and the possibilities of Palestine, in that measure was their understanding of the Kibbutz correct. Today we find ourselves in a more favor-able position in the argument about the Utopianism of the Kibbutz. Just as one can't today dismiss with a wave of the hand a modern Jewish community in Palestine of more than 400,000, with a firm economy, and a strong Jewish working class, so one cannot deny that the network of Kibbutzim from Dan to Beer Sheva is today the chief colonizing instrument of the Histadrut Ovdim, and makes up the major part of the entire agricultural undertaking of the World Zionist Organization.
But at that time it was more difficult to prove that we were not Utopians. The "Marxist experts" forgot however that even before the founding of our movement there had existed Kvutzot in Palestine. These Kvuzot were not created in order to realize a plan drawn up by some professor in his study, or by some social reformer. They sprang up and devel-oped from the condition of the Jewish workers for
Hashomer Hatzair
14
whom the Kvutza was the best social arrangement to enable them to maintain their position in the face of competition with cheap Arab labor, conditions of difficult adjustment to the country, of solitariness and the weakness of the individual standing alone.
This truth I experienced in my own flesh, years later when I made my first acquaintance with the colony in Hadera where I began my "career" as an agricultural laborer in Palestine. And after all I did not come to a desert. The second, third, and fourth Aliyot (waves of immigration) were already behind us. In the colony there were 700 Jewish workers al-ready. I was physically strong enough to work with a "touriyah" (a hoe-like tool with a heavy blade used in the Pardessim). Culturally I was at home in Palestine: Hebrew was my mother tongue. And yet:
There passes before my mind's eye my first year of work in Palestine, and I remember again the days when we stood, three Jewish workers and five Arabs, bent over, in our work of "deep hoeing." On my right the "Tourist" (Hebrew slang for a work-er experienced in the use of the "Touriyah") kept pushing ahead of us. He was an Arab who was placed beside the overseer to "set the tempo" for the other workers. On my left was the bowed fig-ure of my comrade from the Kibbutz all covered with sweat, looking as though he had just come from a shower. Immediately behind him was an-other Arab who had finished his furrow and who could not go ahead until we had finished ours. The Arab was torn between two impulses: the primitive impulse of trying to get into the good graces of the overseer by hurrying us on with the cry "Yalla!", a cry known all too well to a Pardess-worker, and the other impulse of trying to aid a fellow-worker in need of help. His help in this case meant adjusting his tempo of work to that of ours and from time to time to "steal" a little from our furrow and add it to his. (The readers of these lines will doubtless be in-terested to know that in the majority of cases the second impulse won out. For that I am grateful to you, Ahmed, to this day.)
In those days when the skin of my hands used to peel off (hands accustomed to handling only pens or hand-balls), and the callouses burst "(then they are most painful) and there remained no bone in my body that didn't make itself felt, you may be-lieve me that it was difficult to think then about the Jewish problem, about the liberation of the Jewish nation and about the new society. I thought then
טייערע שומרים!
זייט געגריסט צוו אייער גרויסן יום־טוב—דעם 10 יעריקן יובילע־
אום פון רעם קבוץ ארצי
עלטערן ארגאניזאציע
ביים השומר הצעיר אין טאראנטא
מיין הארציגע באגריסונג צו רעם 10 יעריקן יובילעאום פון קבוץ ארצי
ם. קראניק, טאראנטא
פועלי ציון־צעירי ציון פארטיי
טאראנטא
תחזקנה ידיכם:
ל. לונםקי, טורונטו
קן טורונטו
קבוץ עליה ב׳ — פלוגת טורונטו פל. קדימה־לעבודה — טורונטו בוגרים־צעירים — טורונטו גדוד צופים בוגרים - טורונטו
קבוצות: ״נשר״ ״השחר״ ,,הפועל״ ״חדרה״ ״עמל״
מ. מענסאן א. שקופ
קטשיק ורעיתו נ. סירוטה
מ. וויינשטאק
טאראנטא
15
April, 1937
MILWAUKEE DISTRICT
ZIONIST ORGANIZATION OF AMERICA
פועלי ציון־צעירי ציון מניף א׳
מילוואקי, וים.
ש. פינק, מזכיר
LEAGUE for LABOR PALESTINE MILWAUKEE, WIS.
ATLAS RADIO STORES
800 W. Mitchell St.
725 N. Plankinton Ave.
MILWAUKEE, WIS.
MRS. D. TUCKER
MILWAUKEE, WIS.
MR. MRS. B. LERMAN
MILWAUKEE, WIS.
only of the pleasant prospect of the ring of the gong that would mean the end of work that day, and the sad prospect of the ring that would announce the beginning of work the next day.
Since the days when we drained the swamp south-west of Hadera, there has remained with me the memory of the feeling of boundless joy which I experienced when my foot felt for the first time the touch of solid ground on that spot. In order to reach our places of work in the central-draining canal we had to cross several hundred meters of swampy ground covered with thorns. One had to remove his shoes and walk the distance barefoot. One not accustomed to walking barefoot will forget at such a time all the ideals in the world and concentrate on only one thing—reaching his destination safely. The very work of draining the swamps could have served us as a source of real pioneer inspiration, es-pecially when done in surroundings of such wild beauty and with the participation of scores of work-ers rejoicing despite the fact of their being knee-deep in water. It was even possible to become ac-customed to the insects and frogs about us. But the prospect of retracing that distance barefoot in order to reach the spot where we had left our shoes was enough to discourage anyone. But we did not des-pair. We could have gone to Tel Aviv, gotten rid of., the "touriyah" and the thorns and been able to go to movies and drink "gazoz" (soda-water) to our hearts' desire, but. . .we did not go! We could have written two words to our parents that they would have been happy to receive, but we did not write those two words. We wrote only that we were liv-ing very intense lives and learning much from them.
In such moment I knew but one thing: that I must stick it out; and I felt capable of doing so. I was not alone. My comrades were standing beside me in the struggle and each was responsible for the other. This was what we called a Kibbutz. Zion-ism? But it was possible merely to pray "Leshanah Habaah B'Yirushalayim" ("Next Year in Jerusa-lem") and sing "Hatikvah" and dance at a Zionist party. That was also Zionism. Socialism? It was possible to subscribe to a radical magazine, sing the “Internationale,'' (and lately even that is unnec-essary) and to speak in parlors about the genius of Marx (and today even Marx has been sidetracked for the more exciting Stalin-Trotsky controversy). That was also Socialism.
The Kibbutz is a society where the individual enjoys all privileges save one—the privilege of
Hashomer Hatzair
16
Zionist chatter and radical phraseology. In the Kib-butz things must be done. The strength of the Kib-butz in Palestine lies not in the fact that it imposes ideals upon the individual but that it makes it pos-sible for him to realize them. To illustrate I shall re-create another of my memories from my first year in Palestine. I remember it ־was in my third month in Palestine; I was spreading manure in one of the Pardessim, and I noticed that despite all my efforts I couldn't spread half as many sacks of manure as the others. One of my comrades asked me if I was ill; and upon investigation it turned out that I had fever. He suggested my stopping work. I hesitat-ed for a few moments but feeling myself grow weaker I decided to return home. I cannot forget how I dragged myself through the sands on the long road leading homeward. I walked three instead of the usual one hour. There were moments when I doubted if I would be able to reach my tent. I felt very weak. I continued, knowing that I would soon see the faces of my comrades who would receive me warmly, that I would soon be well taken care of, that I would soon rest without a care until I became better—this knowledge gave me strengh and en-abled me to arrive home safely.
An individual who has a Kibbutz behind him feels himself stronger than he who lacks a Kibbutz.
A Kibbutz having behind it a federation of Kib-butzim feels itself stronger than a Kibbutz without that federation.
A federation of Kibbutzim is successful when it is part of a great Kibbutz movement.
A Kibbutz movement feels itself secure as an inseparable part of the labor movement in Palestine.
The labor movement in Palestine possesses the hegemony in the Yishuv because it is the pioneer of the Jewish nation.
The Jewish nation will be liberated only if it allies itself with the progressive forces of mankind.
That has been the way of "Hashomer Hatzair” in building the bridge from the individual to man-kind. Thus have the dreams of the Jewish youth for a happier mankind been bound up with the soil of Eretz Yisrael.
The 19th century communal colonies in Amer-ica failed because they were not in accordance with the developing reality of the country.
The 20th century Kibbutzim succeeded in Pales-tine because they sprang from the needs of the
Country. (70־ be continued in coming issues)
JERSEY CREAMLINE DAIRIES
1254 N. 12th Street
MILWAUKEE, WIS.
J. ULEVICH 912 W. Walnut St.
STEAMSHIP TOURS ARRANGED PALESTINE TOURS NOW
NORTH AVE. FAMILY LAUNDRY 1624 E. North Ave.
NATIONAL LAUNDRY 2117 W. National Ave.
Greetings from
KEN MILWAUKEE KVUTZOT
DROR
ADAMA
CHAIM
CHALUTZ
KOACH
SHALOM
LEHAVA
BARAK
KOCHAV
SHVATIM
REUVAIN
NAPHTALI
17
April, 1937
LOOKING AHEAD
• Meir Yaari
mer Hatzair. There can therefore be no talk of merging the various Kibbutz movements at the present moment. To speculate when such a merg-ing will take place, if at all, is of very little value. More important it is to realize how closely we have been brought together by the dynamic devel-opment of our pioneer life and our colonizatory forms.
Mishmar Haemek, for instance, now numbers 250. Within the next few years it will accept a younger group into the Kibbutz in order to bridge the gap between the Kibbutz and its oldest chil-dren, who will join the Kibbutz as full-fledged members in the next five years. The intensifica-tion of agriculture and the discovery of new sources of water will oblige us to settle a second Kibbutz and perhaps a third one on the same area which now belongs to Mishmar Haemek. On the grounds of the present Merhavia there will be established Merhavia Bet and Merhavia Gimel. Each Meshek (settled Kibbutz) and the number of Kibbutzim in every district will multi-ply. Each Kibbutz will number several hundreds and will find itself among other Kibbutzim, all of them together comprising several thousands.
Yagour (Kibbutz Meuchad) also desires to establish a community of thousands but within the framework of one single Meshek. I for one believe that the further expansion of Yagour will lead to a regrouping of certain social groups with-in the Kibbutz. In Hever Hakvutzot we have witnessed the growth of several Dganiot from one small Dagania and we now have the union of Kvutzot of the Jordan valley.
Thus it is obvious that though we grow and develop in different ways the realities of coloniza-tion are bringing us closer and closer to each other. We don’t know when the time will come for a complete union but there exists at present a strong basis for the united front of the entire Kibbutz movement and for common efforts in the economic and cultural field. As a matter of fact, the major part of the constructive undertaking of the Zionist movement is now concentrated within the framework of the Kibbutz movement. The assets of the Kibbutz movement, including prop-ertv and means of production are estimated at a million and a half pounds (over $7,000,000).
Our task is to bridge the economic, cultural and social gaps dividing the city from the village. We must open up new fields of work; we must conquer the sea. We have neglected Tel Aviv but it is not too late for Haifa. Haifa will become a city of hundreds of thousands. It will become a great
Representatives of Kibbutz Meuchad, Kibbutz Artzi and Hever Hakvutzot in Eretz have met several times in the last few months in order to discuss the problem of cooperation and the pos-sibility of undertaking common economic and cultural activities. As a result of these meetings the Brit Hatnua Hakibbutzit (Federation of the Kibbutz movement) has been formed. Meir Yaari, head of Kibbutz Artzi, was chosen to open the first conference of the Brit. IVe cite below excerpts from his address.
“. . . On behalf of Hashomer Hatzair 1 can state that we evaluate this gathering highly. It is really not the first conference of the Kibbutz movement. Ten years ago and earlier we tried to meet but without results. At the present mo-ment there is a greater chance for success because each group has learned to respect the other and understands that each Kibbutz movement has its own specific values, which it cannot abandon. All three Kibbutz movements have grown and ex-panded and have many achievements to their credit. Competition can now give way to cooper-ation and mutual aid. Mutual respect and recog-nition will make us realize that all three trends of the Kibbutz movement have different ideological concepts and different aproaches to social and even political problems. Even after the union be-tween Achdut Haavoda and Hapoel Hatzair, the previous differences between them did not disap-pear in the Kibbutz movement; in political view-point as well as in Weltanschauung differences of opinion persisted. The mentality of the former Achdut Haavoda is now preserved in Kibbutz Meuchad while Hever Hakvutzot represents, on the whole, that of Hapoel Hatzair. Hashomer Hatzair also has its own approach to Kibbutz and to political problems. We too strive for the political unity of the workers’ movement based on a common platform. But is it necessary to wipe out differences in patterns of life and ideological beliefs even if they are found to be vital to the existence of a certain Kibbutz form?
Does not the Kibutz Meuchad even now be-lieve in the principles of centralized authority, of a large and unlimited Meshek, of an unlimited membership in each Kibbutz? Can we, on the other hand, abandon our own principles of eco-nomic and social autonomy for each Kibbutz, and of the ideological unity of members of the Kib-butz Artzi? In the same way Hever Hakvutzot has its own values and will never agree either to the economic and social principles of Kibbutz Meuchad or to the political principles of Hasho-
Hashomer Hatzair
18
humming with tens of thousands of organized workers—the victory will be ours. Thus the growtH of the Kibbutz movement will provide a vanguard force in the workers’ class and in the Zionist movement. That is what lies before us as we establish this Federation of the Kibbutz move-ment today.
drawing force. If it will become nothing more than one of the Levantine harbors, it will threaten our agricultural environment and it will even affect our children. If, on the other hand, we shall surround Haifa with a chain of Kibbutzim and succeed in providing a synthesis of a socialist agri-culture in the valleys and a progressive city
I PRESENT A GIFT
Words spoken by Joshua Leibner at the Palestine Con-ference held on February 7, 1937, at Washington, D. C.
wanted to build our own Mcshek, our own farm. We thought of the Emek; the land there attracted us. But the JNF went us one better; with the help of the JNF here in America, 4,400 dunams were bought for us in the hills back of the Emek. This is frontier territory, where Jewish labor has not as yet penetrated; we shall be the first to open that territory. The land is at present called Jiara, in Arabic; we’ll change the name when we get out there. That is the place the Arabs came from who burned the trees in the woods of Mishmar Haemek in the last disturbances.
The difficulties that will confront us upon settlement will be tremendous. But then, we’ve had difficulties before this. Malaria and rheumatism, for instance, have not been any kinder to us because we were Americans than they were to all other Kibbutzim in Palestine. The experience we’ve had so far leads us to believe that we shall establish in Jiara a Meshek at least as fine as the Kibbutz we have now in Hadera.
This is our gift to the Conference. Our Kibbutz is a part of American Zionism, whether the movement here likes it or not; I think it should—it hasn’t cost anything as yet. But it is not merely a matter of cost. Our Kibbutz is a sort of a symbol of American Zionism in Palestine, a symbol not only of what America has done to finance and promote colonization but of what American Zionism has given in human assets for the upbuilding of Palestine.
Friends and Zionists:
Speakers until now have belonged to one of two classes— Americans or Palestinians; I don’t know exactly what group I belong to. However, as an American doing his utmost to become a Palestinian, I realize fully the great importance of American Zionism and the help it has been to Palestine. I should, however, like to present to this Conference a new point of view—not what America has done for Palestine, but what Palestine has done and is doing for Americans, Americans who for five and a half years have been tilling the soil, have worked with cement, and who during six months of the past year stood at their posts together with the rest of the Yishuv.
I want to present a gift to this Conference, an American Kibbutz in Palestine. This is a gift, for I am certain that a majority of the delegates present don’t even know we exist. Starting almost six years ago with no asset other than human labor power, we have during this period amassed assets amounting to more than $30,000, of which $8,000 represent our net savings from wage labors in Hadera. We have been successful in building one of the prettiest of young Kibbutzim in Palestine, so American visitors say. We have cottages, workshops of all kinds, a dairy barn, poultry house and vegetable plot, and all that we have, has been built quite independently, with no support of any kind. All has come out of our earnings in wage labor.
Wage labor in Hadera was to us never an aim. We
קדמה!
לשחרור העם והמעמד
קן קליבלנד
American Kibbutz paving Haifa-Tel Aviv Road
19
April, 1937
IF I WERE A WITNESS
• By M. BENTOV
especially when one considers the benefits that accrue to the Government through taxation of the cultivated area.
Here, I expect, it will be said that the Govern-ment has at least helped close settlement by build-ing roads; that the poor Arabs have to be con-sidered in the first place; that Government has only limited funds at its disposal. And perhaps we shall be asked how many of our women settlers entered the country by way of mock marriages.
As to the roads I do not wish to enter into the question for what purposes they were built. But surely they do not apply any more to article 6 of the Mandate than do the Post Offices. After all, every Government has to build roads, Mandate or no Mandate, especially when it nets you a sur-plus of a million and a half pounds of road revenue over road expenditure. In point of fact the only road that would have helped settlement, the one through the Emek, was neglected for 15 years. I fail to see what the Government has done in this respect that it would not have been expected to do, even had there been no Balfour Declaration. Ought we to have expected them to preserve the Turkish donkey-tracks, the Turkish malaria swamps and the Turkish highwaymen?
GOOD INVESTMENT
It could easily be proved that Government funds invested in reclamation, health and educa-tion, would have released Jewish capital for other purposes which would have produced an extra yield to Government in direct and indirect tax-ation. Even the “frightful” cost of an effective frontier patrol might have yielded a positive re-suit. With the Hauranis kept out, Jewish immi-gration was bound to grow proportionately, which again means additional revenue. But a large Jew-ish immigration is the very thing the Government seeks to avoid.
Against that it might be said that large num-hers have in fact been allowed to immigrate. Our settlement—and that is my second grievance— has felt the results of the (government’s immigra-tion policy. For years we were in dire need of farm hands, but whenever w7e applied to the Gov% ernment for immigration permits for our working friends abroad, we were sent to the Jewish Agency, which naturally claimed that with its crippled schedule it could hardly satisfy the most urgent needs. So we got nothing. It is cold comfort to be told that it might have been worse. Cer-tainly the Government could have impeded immi-gration altogether. But then they could not have said that they were facilitating immigration. Ac-cording to the Oxford Dictionary, “facilitate”
M. Bentov was the first Palestinian delegate to Hashomer Hatzair in America
IF I WERE a witness I would say this:
My Lord, I do not represent anybody in particular, but I want to give evidence on behalf of the “man in the street” or rather the “man in the field.” As such I can speak more freely than the official representatives of Jewish bodies.
I am a member of an agricultural collective settlement, and I would like to express the Jewish grievances as seen by the members of the settle-ment.
My first grievance is that the Government does practically nothing to encourage close settlement on the land. When we laid the foundations of our settlement ten years ago, it was to a large extent on “uncultivable land”: barren hills, and marshy, malaria-infested plains. Today it sup-ports fifty families. If your Lordship visited us you could compare our vineyards and orchards with the barren and desolated hills of the vicinity, and you would hardly believe that both are of the same shape, nature and geological composition.
DEFINITION NOT NEEDED
It was our good fortune that we did not start by trying to find the best definition of cultivability. We felt that the best definition would not grow even one single tree. So we simply began to culti-vate the land, such as it was, and as we made progress, more settlers were added to the colony. This is precisely what the Jews as a whole want to do with the country as a whole, and it is co-operation that they want and not definitions. In our case at least there was no proposal to import new immigrants for any particular bit of soil, be-fore it had actually been developed. So no mat-ter what the definition, no irreparable harm was done.
As soon as the new irrigation plant which is now being constructed yields its results, a new settlement will be established on a portion of our land. Thus are we carrying into practice the provision of the Mandate relating to close settle-ment on the land.
GOVERNMENT'S SHARE — NIL
But what does the Government do about it? As far as our settlement is concerned, nothing. Not a penny has been contributed towards the drainage of the swamps, or the reclamation of the hills. Even the health Inspector, who supervised six Arab villages with a population of 2,275, in addition to our own settlement, had to be paid by ourselves, the Government having kindly agreed to supply him, not with a horse, but at least with fodder for his horse. It takes a thick skin not to he discouraged by this policy of encouragement,
Hashomer Hatzair
20
(In reality the opposite is true.) What then should be done about the Jews if they could be-come a majority without immigrating and if the term “position” is held to cover the continuance of an Arab majority? Obviously the high Jewish birth rate would be declared contrary to the Man-date and therefore illegal.
Another argument which is often advanced holds that a Jewish majority means a Jewish state, which is prejudicial to the Arab position. In truth a Jewish majority no more means a Jewish state than the German-speaking majority in Switzer-land per se means a German state. We should be nearer a solution if we took the bilingual and binational countries as an example, for instance Switzerland, Belgium, Canada and South Africa, instead of drawing comparisons with India.
BON VOISINAGE
My third important grievance is that the Gov-ernment has done nothing to bring Arabs and Jews together. Let me give an example from our settlement. There are several Arab villages in our vicinity with whom we have always been on the best of terms. They seemed to have no idea that their position was being prejudiced. As the years went by their standard of living and health improved. The man whom I remember working his plot with a kind of wooden hook drawn by his wife and a donkey, now uses a mod-ern plough and a pair of good horses. There are more orchards, there is a school and there is no more malaria. And there is a lucrative market in the nearby town. Why should they regard them-selves as endangered?
When the riots started the villagers assured us that nothing would affect our friendship. But soon the small motor cars with the tarbushed effendis began to avoid us, afraid of being seen with Jews. But even now, after many months of violent anti-Jewish propaganda, they say when they meet us:
“Don’t think that we have taken part in it or that we have anything against yon. We know that not the Mufti’s house in Jerusalem was blown up by the military, but the houses of poor peasants. We need protection against these gangs as well as{ you do. But there seems to be no Government in the country to protect us so what are we to do? Once we thought that the High Commissioner was a friend of the fellahin, but if he were he would not allow all this happening. It seems that the English want the Arabs and the Jews to quarrel with each other and they laugh at both of us.”
AFRAID TO SPEAK
I am just quoting the words simply as they were said. I am not submitting evidence as to the inten-
means “make easy.” I should like to be shown a Jew who could claim that the Government had made it easy for him to immigrate.
BLAMING THE WORD
But, of course, the word “position” in the Man-date, where it relates to the non-Jews, has to be taken into account. That word has to take all the blame. In the first place it covers a wide range of possibilities. Anything would affect the position of the Arabs: King Feisal’s death, the Ethiopian war, the coup d’etat in Iraq, as well as the construction of roads in Palestine, the build-ing of Haifa Harbour and what not. But surely this is becoming a question for metaphysicians. A term in a legal document must have a legal mean-ing or it has no meaning at all. And there does seem to be no other way to define the word “posi-tion” otherwise than by the set of statutory rights, privileges, benefits and material advantages legally and actually possessed by a certain group or com-munity. These rights cannot be abstract, for then they could not be safeguarded. Theoretically the Arabs have the right to constitute a majority, but so have the Jews. But no such right can be safeguarded, unless it is specifically named and recognized. Otherwise the same “right” to be a majority might be extended to every town and village in the country. Or again the same prin-ciple of balance might be applied to material wealth, educational level, etc.
WHAT IS PREJUDICE?
Now article 6 of the Mandate speaks not mere-ly of affecting or damaging the “position,” but actually of “prejudicing” it, and that means a lot more. The Boers in South Africa had a habit of not settling in a place where they could see their neighbor’s smoke. When a settler discovered an-other settler’s smoke on the horizon, he might feel that his “position” had been changed and that life was no longer worth living. But no Court in the World would have admitted that it was “prejudiced,” as long as there was no actual infringement of his rights.
For further elucidation of this point one might turn to Canada or South Africa. In both coun-tries the English, as British subjects, enjoy certain immigration facilities which the French and Dutch do not enjoy. This certainly may change the numerical proportion between the respective groups, but it cannot be said that the position of . the French or Dutch community would thereby be prejudiced, i. e. discriminated against.
AN ILLEGAL BIRTH RATE
Incidentally it has been said that the French inhabitants of Canada will in fifty years outnum-ber the English, due to their higher birth-rate. For the sake of argument let us assume that the same was true of the Jews in relation to the Arabs.
21
April, 1937
Nor does my own, inevitably biased outlook ob-
scure to my eyes the tremendous difficulties before you.
BOTH SIDES
The situation which you were called to examine is completely muddled and messed up, because things have been allowed to drift and were mis-managed from the start. Still you cannot penalize the innocent for the mistakes of the guilty. You want to avoid violence but you cannot yield to terrorism. You would like to satisfy both sides but you are in danger of satisfying neither. You also have to reckon with the discouraging prece-dents of previous commissions whose every solemn statement was subsequently contradicted by the realities of life. And with all due respect: You are Englishmen and most Englishmen instinctively resent criticism of the British Government’s ac-tions by foreigners. And presumably you have the Englishman’s passion of compromise. I won-der whether all this will help much in solving the difficult problem before you. Not only because justice cannot be placed just halfway between the claims, but also because not even the historically inevitable is bound to move along the middle of the road.
One day during the disturbances the children in our settlement were discussing the forest fires and one of them remarked: “Why isn’t it the simplest way of preventing arson to take the matches away from the Arabs?” There is a good deal of com-mon sense in that childish remark. You can, in fact, stop forest fires only by taking the matches away or by ceasing to plant trees. While the first would not be easy, the second is unthinkable. It would mean to assist the psychology of the machine wreckers, without the real plight of the latter, who destroy what must ultimately benefit them.
Your formal task is to interpret the Mandate. Your real task is to bring about reconciliation. It is a hard task, for it means assisting the upbuild-ing of the Jewish National Home, while satisfying the Arabs as they are now. But the wise point of view would be the long point of view. Lord Durham’s report on the situation in Canada stands till now as one of the greatest documents of col-onial statesmanship. But it took years before it was put into practice by the Government of Sir Robert Peel. If you do not want your report to become a scrap of paper, like the reports of previ-ous Commissions, you will have to lay down a broad policy which, mitigating the plight of the Jewish people, would at the same time produce a new generation of Arabs and Jews in this country, which twenty-five years hence will bless you for what you have done.
(“Palestine Post”)
tions of the Government. It is up to you to in-vestigate their policy. But I want to tell you that this is what the average man in the fields thinks, and I assure you that the great majority of both Jewish and Arab peasants believe, rightly or wrongly, that those are Government’s intentions. Nobody has told you that and perhaps there are no legal channels for evidence of this kind. The country is still under the terror and cannot speak its mind. But I feel it my duty to acquaint you with these psychological facts which are at least as important as the widely advertised “fear of Jewish domination.”
COOPERATION IN WORK
Another thing that Government was careful to avoid was the bringing together of Jewish and Arab workers. If the Government would estab-lish the principle of union labor employment in its own services and if it were to negotiate collec-tive contracts with the representatives of both Arab and Jewish labor unions, that would certain-ly help to promote cooperation between the com-munities. Obviously wages would have to be equalized and put on a European standard. But while that would have cost thousands of pounds extra, it w׳ould almost certainly have saved some millions now spent on “emergency” expenditure.
IN POLITICS
Timid people will say: That means that the Government should go into politics. But, to speak plainly, has it not done so already? Has it not encouraged the Mufti and his party by every discreet (sometimes also by indiscreet) means at its disposal? Has it not buttressed and solidified his position by pledging to keep him for life, by giving him unrestricted control over the Moslem charity funds, by allotting important positions to his friends and relatives, and last but not least by creating urbi et orb'i the impression that it relies unconditionally upon him? The question is mere-ly what kind of politics the Government is to pur-sue, and nobody can claim that its past experience has been particularly happy.
This, my Lord, is in fact the end of my state-ment. The only detail which I would like to re-serve for the hearing in camera is the name of our settlement, for I am not altogether convinced that all the Government officials are as indifferent to criticism of the Government as the Royal Com-mission appears to be. But before I conclude, let me make one or two personal remarks.
I hope and pray that your Lordship’s splendid sense of humor does not obscure before your eyes the terrible plight of the Jewish people and their deadly seriousness to make their grievances heard.
Hashomer Hatzair
22
A LETTER TO A NON-ZIONIST FRIEND
This letter was written in reply to A. Viton’s articles published in the “Nation".
pressure of the Jwish Problem has become an international diplomatic issue (Poland, France, U. S. A.).
The Arabs will either be clever enough to repeat the trick of making their various kings responsible for their acceptance of the terms which the Royal Commission will present to them or they will go down to speedy defeat in bloody combat with the troops of General Dill.
I do not quarrel with your conclusion—25,000 families on the land, one and one-half million Jews—as numerical in-dices of future progress is about what sane Zionists expect, although I personally think it unwise to indulge in arithmetical prophecies of this nature. But as usual you employ exaggerated and non-typical quotations and incorrect figures in your zeal to prove the Jewish side of the “im-passe” complex.
And do you doubt that Tel Aviv is going to be a port perhaps as part of the greater Jaffa-Tel Aviv harbor) in spite of the rocks and sand dunes on its shores? Do you doubt that water will be found in the lower Galilee and around Beer Sheba? Necessity is the mother of inven-tion. The land where thousands dwelt prosperously as far back as the time of Abraham, modern science and technology will find a way of redeeming from the desolation of disuse. And mark you, a protective tariff for local industry is no more impossible than a port in Tel Aviv was a few months ago. That is why it is basically misleading to measure the absorptive capacity of Palestine with the yardstick of ordi-nary capitalist rentability. It is not a question what an American business man will do in Palestine, but what a German or Polish refugee will be forced to undergo in order to save himself. In America they are discarding miles of so-called sub marginal soil and in Holland they are pushing the sea back in order to reclaim acres! In Palestine it is only a question of the price we have to pay, in money, labor and creative imagination, in order to colonize the land. As things stand now with World Jewry—no price seems too high. *
Only a World War can at present ruin Zionism. That is. what we have most to fear. But the Arab in the street and in the fields cannot long continue to be a victim of political intrigue when everyday facts cry aloud on every turn the falsity of that intrigue. It is up to us to start a general campaign of enlightenment among the Arab masses. If the Zionist Executive would only realize that public opinion in Ramleh and Kalkilya is just as important as in Whitechapel and Trafalgar Square!
Sincerely yours,
DAVID KUSSELEWITZ.
Hadera, February 13, 1937.
Dear Alfred:
You have probably wondered what your attitude to our recent letter may be? I shall give it to you on the under-standing that my criticism is neither from the point of view of the so-called “Zionist Propagandist” nor that of the ordinary “homo ignoramus”. You may safely take it as the reaction of the informed-man-in-the-street both in Palestine and in America.
In my opinion your approach towards the Palestinian situ-ation suffers from the “impasse” complex, and lack of insight into dynamic reality. Not merely wishful thinking compels me to see below the surface of politically incited antagonisms the growing bedrock of mutual understanding between the common people, Jews and Arabs. That under-standing is rooted in common everyday life interests, and sooner or later it will find political expression in organized group opinion even among the Arabs. Note the attitude of such men as Hassan Bey Shoukry, the mayor of Haifa, and his circle; observe the welcome which the Delegations of the American Jewish Workers and that of the British Independent Labor Party, have received from Arab workers in Haifa and fellaheen around Kfar Gileadi. It is only deplorable that the Jews do not fully realize the necessity of actively assisting that process of mutual rapprochement between the two peoples.
The political and economic crisis of Zionism seems off-hand to be critical at this moment. Yet it is only necessary to compare it to past crises to see how favorable the pros-pects are at present.
The Yishuv has withstood this depression, which started with the Italo-Ethiopian War much better than the crisis of 1926 and 1930. The break-neck speed of the boom years 1933-35 has slowed down, especially in the building industry, but the abysmal earthquakes which followed previous booms or periods of political unrest are totally unfelt now. After the riots of 1929 we had to face an official stoppage of immigration and similar political bans, which seemed to spell the doom of Zionism. Recently we fought off success-fully all such blows, and it can safely be predicted that no such verdict need be expected from the report of the Royal Commisission. The absolute and fanatical opposition of the Arab leadership to even the smallest degree of Zionist progress precludes the possibility of British compromise with them at the expense of Zionism. In addition to that safe-guard, world public opinion is sufficiently mobilized against a denial of Zionism on the part of Great Britain, for the
Kibbutz Merhavia
23
April, 1937
ANNIVERSARY OF KIBBUTZ ARTZI
HOW THE KIBBUTZ ARTZI WAS FOUNDED
on social, cultural, economic, and political unity.
In the preliminary discussions of the tentative platform in the various Kibbutzim several difficulties came to the surface. The most difficult problems were: (1) Duty of political unity and the question of freedom of thought of the individual. (2) The scope of the ideological plat-form (maximum or minimum) and in connection with it, the difference between Kibbutz Artzi as a political unit and a political party. (3) Minority rights. (4) The aim for complete economic cooperation and in connection with it the name “Kibbutz Artzi” or the confinement to maximum mutual aid and the name “Brit Kibbutzim”.
The discussion concerning these problems was lengthy, lasting some eight months. We didn’t want to be too hasty. Since then, the Kibbutzim of Hashomer Hatzair have also been careful not to pass quick decisions by majority; we always aim to reach a complete affirmative which should em-brace, if not all the members, at least a large majority.
After the discussions on various problems, we reached these general conclusions: On the question of political unity and the freedom of thought of the individual.—Political unity is voluntary on the part of the members of the Kibbutzim. It is a result of experience and growth. This unity is accepted as a duty by all those who decide it. Every Kibbutz may allow political freedom to those members who desire it, within the limits of the political trends of the Histadrut Ovdim. Those members who accept this collective plat-form but yet object to various details in the constitution are given an opportunity to express their opinion within the Kibbutz and also through their representatives at conven-tions of Kibbutz Artzi.
In the ideological platform we did not try to embrace all the problems that faced us, e^ecially those problems about which we had not come to a unanimous opinion. The dif-ference between us and a political party was expressed as follows: We are a collective group with a definite ideology and with definite concrete political tasks connected with the vital interests of our movement. We are not a party because we have no programmatic dogmas, because our strength lies in education, in the creation of new values, and not in the striving for a new political order based on bureau-cracy. It is not our desire to have our principles accepted through a mechanical majority vote.
We are not interested in hindering the process of ideo-logical differentiation in our ranks. We have undertaken a political task that springs from our ideological collective-ness and from our faith in the correctness of our political principles. As long as we all share these principles and this common faith we need not fear any political differen-tiation. Comrades who disagree on a number of points will either come to see the correctness of our analysis or part from us. Our task is above all to preserve ideological tolerance.
The striving towards equality, fullness and freedom are the three foundations of our movement. If we strive to realize them no difficulty, no economic crisis can harm us. This striving towards equality and fulness for the free individual is a universal striving. We are Chalutzim— pioneers—of this striving, and Chalutziut for us means a concentration of forces to insure success of each commune. We must demonstrate that the Kibbutz can withstand all economic crises, that it has a future ahead of it Only then can we expect to grow and spread.
(Written in April, 1927, by R. Weintraub.)
At last the idea which we had nurtured these many years, an idea which has had its periods of flourishing and its periods of wane has become at last actual and substantial. It is indeed a historical moment for our movement.
On April 1st to 3rd, 1927, there took place the Council of the Kibbutzim of Hashomer Hatzair. Several councils and meetings had preceded it. The first meeting took place six years ago, when we first set foot in Palestine. Shomrim from all parts of the land responded to our call and came to this meeting which was held in Haifa not long after the first Veidah of the Histadrut. At that time we presented no definite aims. This was rather a spiritual meeting, an expression of the difficulties and potentialities of the native land. One after another the comrades poured forth their innermost feelings before the eager assemblage.
The second p’gisha, which also counted hundreds of Shomrim, was held in Beth Alpha three years ago. This time not only were the lines of similarity stressed but the differences as well. Though there existed a strong desire to find a common ideology and a common frame for cooper-ative action, still it was difficult to achieve a complete unity. There was expressed the strong bond between the Kibbutzim in Aretz and Hashomer Hatzair movement in Galut. There was also expressed the determination to strive for settlement in territorial groups. This decision stimulated the merging of the Kibbutzim which awaited their turn to settle on their own land. We didn’t as yet reach the decision, to strive for a common organization, collective unity or economic cooperation.
However, the modest results that the p’gisha in Beth Alpha did achieve were enough to instill new blood into the veins of the movement.
With the participation of Shomrim from Aretz and from the movement in the Galut, the foundation for the unification of Hashomer Hatzair was laid at the world convention in Danzig. The World Movement succeeded in bringing to Aretz a new stream of Kibbutzim and this Aliyah had a considerable effect on the centralization of the Shomer forces in Aretz. During the last year the demand for the unification of the Kibbutzim was voiced time and again. Eight months ago, an enlarged Moatza (council) was held in Afula. This Moatzah gave opportunity for a further clarification. It was called at a period of political differentiation among the Kibbutzim of the third Aliyah. Those Shomer Kibbutzim which had an organic bond with the world movement and were confronted with the dynamic current, which constantly grew stronger with the Shomer Aliyah, drew from the source of these potentialities and used as its scope the world movement and the growing society in Aretz. The needs of the movement served them as a compass to guide them on their way.
For that reason they succeeded in overcoming the psychological differences and set out to create the common ideology and framework of cooperative action for the Kib-butz Artzi. Kibbutz Beth Alpha, however, stood aloof, and its organic contact with the movement was nearly severed. There the political differences were much stronger and the Kibbutz could not appear as a political unit. Though it realized the value of the merging of the Kib-butzim and was in sympathy with the needs of the move-ment in the Galut, Kibbutz Beth Alpha did not succeed in overcoming the ideological objections among its members. It presented minimal suggestions which did not contain any practical basis for the establishment of a Kibbutz Artzi (national Kibbutz). The rest of the Kibbutzim even then expressed their desire to establish a Kibbutz Artzi based
GROWTH OF THE KIBBUTZ ARTZI
1t 100 Members ₪ Meshek (Settled Kibbutz) Kibbutz
mL*
m15m
־*יי
cs
Hashomer Hatzair
25
April, 1937
OUR AMERICAN KIBBUTZ
THE LAND OF JIARA
that they will form one of the most important, if not the most important culture in Jiara. The fact that we are here dealing with sloping hill-country at a rather high elevation and therefore colder climate bears promise that there may be found here one of the ideal spots for the growth of fruits other than citrus, ideal, in a relative sense of course, for Palestine. The importance of this cannot be overestimated because, except for citrus fruits and grapes, fruit cultivation in Palestine is still in its infancy and therefore ex-perimental stage.
Water: A great deal depends upon the amount of water which will be found in Jiara. Water can “make or break” a Kibbutz that is trying to build up its Meshek (farm). Water, or the lack of it, determines whether a Kibbutz needs 1,000 or 4,000 dunam for its existence in Palestine, and
NEW TERRITORY is being open-ed in Palestine, territory which is of the utmost strategic importance for the Yishub; a few weeks ago, it was the setlement of the most outlying section, to date, ofj. N. F. territory in Beisan; in a few weks from now, it will be ter-ritory in Emek Hayarden, on the east-ern part of the Jordan, and if every-thing goes right, a new frontier, Jiara, will for the first time be opened by Jew-ish labor, by American chalutzim in Eretz Israel.
Last year the J. N. F. acquired 4,400 dunams in Jiara. The land is situated in the hills of Ephraim (Samaria), about three miles southwest of Mishmar Haemek and four or five miles from Yoknam. It begins just about where the Emek ends off, and unlike the Emek, it is hill territory reaching an elevation of 250 meters (close to 800 feet). Strategically, Jiara, when set-tied, will represent the first Jewish set-dement on the “road” from the Emek leading, through the hills, to Zichron Ya’kov, to Samaria (Hadera, Emek Hefer), and to the entire Sharon. To-day, there is of course no sign of a road, but there is historical data proving that that was the direction taken in the days of the Judges and the Kings when trav-elling from the Emek to the Sharon.
Today the road taken is a round-about one, either through Haifa-Zichron or through Wadi Ara, which is com-pletely populated by Arabs and which was not used during the disturbances of the past year. There is reason to believe that if, at any time in the future, a road is built connecting the Jew-ish settlement of the Emek with Samaria and Sharon, it may pass thru this territory which has been newly acquired, for there is no doubt of the fact that it will provide very much of a short-cut. Naturally, this would enhance tremendously the strategic importance of Jiara.
Jiara, when settled, is not expected to in-crease the area of land now cultivated for citrus growth. The Kibbutz* there will devote itself to extensive farming—cereals, hays, etc. Naturally, it will provide as well for all the other agricultur-al branches—dairy, poultry, vegetables, tree-nurs-eries, sheep, bees, and—fruit. Fruits are men-tioned last, for there is every reason to believe
Hashomer Hatzair
26
resources of our National Funds. And then, there is the problem of defense. Jiara is a new frontier, to be opened for the first time by Jew-ish labor, and, when settled, will be surrounded by Arab villiages.
These difficulties appear rather imposing, but they are not insurmountable. They are prob-ably no greater than those that are being en-countered in Beisan and Tzemach, and probably less than those that faced the Kibbutzim and Kvutzot of the second and third Aliyot. That is how new land is colonized in Palestine, and that is how a Kibbutz is built.
Joshua Leibner
FROM THE CONSTITUTION OF KIBBUTZ ARTZI
1. PURPOSE
Kibbutz Artzi of "Hashomer Hatzair" is the federation of the Kibbutzim of Hashomer Hat-zair and the movements close to it, for the pur-pose of:
(A) Conducting the mutual social and political activity of the Kibbutzim within the general His-tadrut and the Kibbutz movement.
(B) The creation of an organic bond between Kibbutz Artzi and the world organization of Ha-shomer Hatzair and the movements close to it for the purpose of mutual clarification of the common ideological and educational problems, absorption of new Kibbutzim and participation of the delegates of Kibbutz Artzi in the work of "Hashomer Hatzair" in the Gola.
(C) Common cultural and educational activity, publication of literature, etc.
(D) Gradual realization of undertakings of mutual aid within the limits of decisions of the authorized institutions of Kibbutz Artzi and while maintaining the autonomy of each Kibbutz.
(E) Mutual aid in matters of employment and settlement, creation of common Hityashvut undertakings.
2. MEMBERSHIP
(A) Membership is not individual but collect-ively through the Kibbutz.
(B) A new Kibbutz Olim is accepted by the Moatza and enoys all privileges of membership in KA after six months.
(C) A vote of 2-3 of the members of the Kib-butz is necessary for entrance into KA. Two separate votes three months apart and a simple majority vote are necessary for withdrawal.
(D) Each Kibbutz is to determine the limits of the political freedom of its members, though this freedom must not be such as to make it im-possible for them to belong to the Histadrut Ovdim.
the “cost” of water is almost the prime factor in determining the structure of the Meshek, i. e. how much land is to be given over to cereal or to hay (irrigated) cultivation, and even to what extent dairy and poultry can be enlarged.
There is no doubt but that there is water in Jiara, but there is still a question as to how much water and what will it cost. A survey made of the territory reported finding several wells giv-ing fairly large amounts of water even after sev-eral “drought years”. This definitely established the fact that there was water in Jiara; however, the water supplied by these surface wells will, of course, never meet the demands of a Meshek, and as in all other places, there will have to be dig-ging or boring for water. The cost of water will depend on how deep the boring will have to go until a water horizon is reached which will supply sufficient water for the needs of the Meshek. The same survey referred to above con-jectured that the boring would have to be done to quite a depth and that the cost of water would be about seven mil (about 3Y cents) per cubic meter; this would be a tragedy for the Kibbutz on the place, for the price is much too high. However, since that survey was made several years ago, Palestine has learned something about digging for water. There are experts at work who only in the last few months and year have “discovered” water in places and in quantities undreamed of heretofore. And so, although there is no reason to be at all optimistic about the possibilities of water in Jiara, there are no grounds for despair; especially so, since water or no water (or rather “cheap” water or “ex-pensive” water), Jiara will have to be settled, for as Jews we cannot afford to let an inch of Pal-estinian ground lie uncultivated.
The difficulties in settling Jiara will be tre-mendous. A great part of this hill-country, so long uncultivated, will have to be reclaimed. Re-clamation of land is a task which the government takes upon itself in all civilized countries. But there is no use in forming any illusions as to the possible participation of the Palestinian govern-ment in this work; the share of the government will be nil, and the burden will fall upon the Kibbutz settling there. Then, there is the ques-tion of a road. Today the situation is such that during the winter season the Kibbutz in Jiara will be cut off from all Jewish settlements in the vicinity. Perhaps a team of mules may be able to make its way thru, if the winter isn’t too severe, but even that is doubtful, and there is of course no chance for an automobile or a truck. In the wealthiest countries of the world, road-building is accepted without question to be the duty of the government; in our little Palestine, a road of this kind, if and when it will be built, will fall as an additional burden upon the limited
27
April, 1937
THE PLANNED MESHEK OF THE AMERICAN KIBBUTZ
(tractors, combine, baler, corn picker, corn husker, various plows, harrows, drills, shredder, and other minor machines and tools) ; for the live stock enumerated—we shall have to put up a great many farm buildings (cow barns, stables, chicken coops, brooding houses, incubator and other buildings); additional barns, granaries and sheds will have to be built for the storage of hay, grain and the protection of machinery.
Last, but not least, the human beings compris-ing the Meshek must also be taken care of, their needs and their safety attended to. This requires living quarters, a dining hall, kitchen and bakery, shower rooms, a dispensary, a reading room and library; it may take a little while before electricity is installed, but water will have to be installed almost at the very beginning; the grounds will, of course, have to be fenced in and a projector on top of the water tower will aid in protecting the Meshek.
It is interesting to figure out what a Meshek like that will cost in its construction, and what will be the percent of the entire expense of each of the main items listed above. We reckon that it will cost us about £31,000 (close to $150,000) to build up our Meshek; this figure will not appear so imposing if we remember that it will be the home of 60-70 families. The sum will be divided up as follows: buildings for use of membership— 34%, farm buildings—21%, live stock—14%, machinery and tools—13%, water supply—6%, fencing of grounds, projector and other expenses —2%, electricity—1%. The remaining 9% will be spent in the reclamation of land, the turning of heretofore uncultivable land into blossoming fruit orchards and vineyards.
Yes, that’s what it costs to build a Meshek in Palestine.
Greetings from
HASHOMER HATZAIR KINIM
DETROIT
HAMILTON
LOS ANGELES BALTIMORE
PHILADELPHIA
WASHINGTON
WHEN A Kibbutz settles on land and estab-lishes its own farm, we call it a Meshek (farm) in Palestine, to differentiate it from Kib-butzim working at wage labor in the colonies. If everything goes right a new Meshek will shortly be added to the Kibbutz Artzi, that of the Amer-ican Kibbutz at Jiara.
Can we today tell what this meshek will be like five or six years from now? Even if we were able to predict that only within certain limitations, we should still be able to plan our agricultural economy right from the start and avoid useless experiments and expenses. The attempt has been made; knowing that we could not depend solely on our own limited experience in farming, we en-listed the help of agricultural experts of Mishmar Haemek, an older Kibbutz that will not only be our nearest neighbor but one whose farm economy has the same general plan as ours.
How de we expect to divide up our 4,400 dunam. About 3,000 dunam will be given over to general farming (wheat, corn, barley, oats, clover and green corn), 250 dunam will be set aside for fruit growing (apples, plums, grapes and olives), 50 dunam for vegetables and about 10 dunam for tree nurseries; grounds for living quarters will take up about 100 dunam and roads, another 200 dunam. This leaves us a little less than 800 dunam still to be accounted for; we have left this in reserve, as the possible area of “uncultivable” land that will be our share, and our plan is to use these 800 dunam that cannot be cultivated profit-ably for the purpose of afforestation.
The above does not cover the extent of the Meshek; the plan also calls for a dairy herd of 100 cows, and at least one pure bred bull, two teams of horses and two of mules, 250 sheep, 6,000 hens and 100 beehives.
If we merely fill out what has already been cited of the plan, we will get a more or less exact picture of this future Meshek and its inventory. For the general farming, fruit and vegetable growing, we shall need a great deal of machinery
Dining Hall of American Kibbutz
Hashomer Hatzair
28
FALLING STARS
That hurt leg bothers again. Tears well up in his eyes. A strange night.
A star falls down from the sky, and Rephoel does not catch it. The roof is in the way. Silence. The mosquito netting moves, but the room does not. (Did the night-watchman move it?) And Ktzyiah was here, and went away, and it hurts. Oh it hurts!! Rephoel bursts out crying bitterly: Ktzyiah, Ktzyiah!!
Rephoel, what is wrong with you?—The night watchman enters.—Call Ktzyiah.—But she is not here. Then call the goat. The goat is not here either, sleep. Where is the goat? Oh, I know:
The goat went far, far away
Will bring some things for the child to play,
Will bring some raisins, almonds and a candy bar,
The little goat that went so far.
I must ask tomorrow where the candy is . . . ah, there is Ktzyiah talking, laughing, and even singing, then why did he lie, that night watch-man?
Rephoel begins crying and howling. The cricket too begins chirping and whistling until it hurts: Ktziyah, come, come!! Ouch, ouch!! No one hears. For a moment everything is silent, the cricket is tired but begins his song again.
Co-o-o-ome!! calls Rephoel, but no one hears him.
Cricket, don’t scream, you cricket, picket. Don’t chirp. Co-o-o-ome!
Rephoel hears her footsteps and cries louder and louder. Let her know that he cries so bit-terly! Yes, let her know!
She comes in. What is wrong with you Rophy? Can’t sleep, sing me a song. Now? It is night now, you little baby, go to sleep.
Rephoel becomes stubborn: Don’t go, don’t go, do you hear? People are singing, they are not sleeping, take Rophy with you!
But they are walking far out on the road.— They are coming nearer, do you hear? They sing loud, let us go there.
A miracle: Ktziyah takes off her pretty wrap, black like a goat and embroidered, wraps Rephoel into it and says: Let us go.
But he does not go, because another miracle happens—She lifts him from the ground, and takes him “even into her arms,” and both go out.
Ktzyiah, look, how dark it is here in the world! Rephoel sees for the first time the night in the courtyard.
SILENCE in the children’s room. They lay down only a minute ago, and all of them are asleep already. They did not even manage to have a sicha (discussion. There is no one to speak to. What can Rephoel do? Oh yes, he has a wound on his foot, Ktziah bandaged it very nicely. One must see whether it has healed already. Perhaps. Rephoel takes off the band-age. You can see the wound with the moonlight coming in clearly through the window. It has not changed at all, it is as red as before.
Children, tomorrow I will be sick! You will come to my bed to play. All right?
There is no sound and no answer.
It is no wonder, all day long they ran around with the goat, and now they are very tired. The goat is quite pretty, black with two thin horns like pencils, and a little beard like an onion. And it is nimble too — there is none like it. The goat belongs to all the children. To no one in particular, only to all of them. Rephoel plays with the bandage, winds it around his foot, takes it off, folds it, listens and chatters.
Footsteps. The night watchman! There is some one to talk to.
Rephoel, what are you talking about?
I am telling myself a story.
But why don’t you sleep?
Because the moon looks right into my eyes and disturbs me. Listen, are you a night watchman? —Yes.—
Are you strong?—Yes.—Very strong?—Yes. Who is stronger, you or Samson? Samson is. If you are strong, move the moon away a bit. It disturbs me. Can you do it?
It is impossible. — Even Samson? No, he can not either.
Even with an airplane it is impossible?—Not even with an airplane. Sleep now. Good night. He goes away.
Clouds cover the moon, in the room it is dark. The mosquito netting flutters like a long dress, fearful shadows dance around on the walls. And the foot hurts so much . . .
Stars in the sky! He can see them through the window. Suddenly one star is torn away and falls down from the sky. It becomes long like a golden snake, like a magic string, it trembles and disappears. The star falls. Stars fall at night from the sky, and the children don’t know the reason.
Children, do you know what? Yoash, do you know what? No answer. Silent breathing in the room, something mysterious floats about the beds.
• by Emma Levin
29
April, 1937
though they had been touched by a magic rod: The children turn into horses, colts.
Getey up, getey up !!
The driver rushes his two horses, and the colt runs after them.
A cloud of dust covers the children, embraces and caresses them with its gray wings.
The sun too stretches out its bright arms to receive the children.
A mad running competition begins between the sun and the dust cloud. The cloud digs its claws into the children’s hair, tears and knots their hair. The sun chases after with the golden rays, grabbing the curls, wrestling with the wings, and does not let go.
A transparent gray cloud is uplifted by the wings of the wind.
Only the neighing of the horses is heard, and the driver calls:
Tz, Tz, come on blacky, come on lightning! The goat is dragged along by its horns after a display of stubborness and refusal to go on, and the doll “walks” nicely, being suspended in the air between two nurses holding her hands.
Suddenly a call: Children look! New grass is growing! Grass, grass! New and green!
The grass is green, but very low, looks like hair after the barber gets through with it. The grass smiles at the children like an oasis in a stony desert.
Let us not step on it children! Be careful, we might kill it! They walk on tip toes around the grass. The children, the doll and the Ganenet (the goat ran away stealthily) sit down in a circle. Gently and softly they stroke the grass with their baby hands: Shalom, grass, green grass, wye bid you welcome!
This is how the -children welcome the new grass in the city of Yizrael-Afulah.
If I’ll be a shepherd in Mishmar Haemek the sheep will always eat new green grass.
Me too.
No, you will be a coachman, and the donkeys always eat in the stable.
And I? You will be “Ekonom” (economist-treasurer), because you are small, and our “Eko-nom” is small too.
And I’ll work in the children’s house and in the stable; once here and an other time there.
The shepherd needs a gun, because he goes out early in the morning into the mountains, and jackals and lions attack him there.
And I tell you that the best thing is not to kill, but to ride in a tractor, a noisy tractor so that all the foxes will run away.
And I suggest a very good thing, which needs no gun and no “cractor”.
What????
An excellent thing, a policeman! He will ride
Why did you come here Rophy?—They ask in the dining room. He looks at Ktzyiah and does not answer. He sits on the table, wrapped in a cloak black like night, and from the cloth he smells Ktzyiah’s odor, it is a good warm odor. One song follows the other. Now it runs swiftly like lightning, quickly. Hop, like a wild horse, and Rophy too jumps on the tables, hop! Now he hears water dripping in the song, and the song cries with a drip dripping sadness: his eye-lids close, as though he were sleeping, but sud-denly he hears a sheep bleating in the song, and there is happiness no end. And again, the trees in the forest sway and rustle, and a child errs, wanders and cries.
Tell me Rophy, is it nice?
He curls and rolls up and clings to Ktzyiah. He is afraid lest some one will take him away from here, and he whispers:
No, let us not go yet. They all burst out laughing.
This laughter is not good, this laughter cuts deep into one’s heart; they laugh, and just for that, thinks Rephoel—I saw a star which fell, and they did not. The lamp sways and darkens, there is almost no petroleum left, and the wind envelopes the chimney with a black soot covering. The people seem blacker still, the voices and echoes escape into the outside, far away. And Rephoel: Let us not go yet, no, let us not go! The wind blows as though the whole world were heaving a sigh. The lamp blows out. Darkness.
At midnight stars are twinkling!
At midnight stars are twinkling . . .
La la la la . . .
Rophy is picked up. They go outside, they pass the pigeon-house. They wake up the pigeons, open some kind of a door, and another door. . . put him down upon a soft pillow.
The children must be told that a star fell, it is necessary for us to find the star in the field... He is asleep.
Bright morning light. A group of children go out with a doll, a goat and a Ganenet (Kindergarden teacher) to search for a star which fell down to earth at midnight.
I say, when did it fall?
It fell in the dark.
And how did it fall?
Simply, it got spoiled and fell.
Oh, we will be able to recognize the star im-mediately, because it is as big as a ball, and shines like gold.
That is not right! They say that from far it is small, but from near it is as big as our yard.
Then we won’t be able to pick it up!
Ha, ha! If we all lift it, then we’ll be able to do it.
As soon as they reach the road, it is as
Hashomer Hatzair
30
until there won’t even be a “piece” of people here, then we will sleep here.
Boom, trrrrarrr, the bricks fall from above.
Below the city is growing. We can stand al-ready.
And how will we know at what time we are to get up for work?
Ayah, you have a new watch, haven’t you? Ours are all broken.
I have, and I am taking care of it. Then tell
us what time is it?
Very well. But I can’t, because it is written in German.
Ooh, Ooh, it fell!
One of the bricks thrown from above shat-ters the grand building, shatters the Tower of Babel. It falls!
You are a bad boy, because you threw down the steps.
I did not do it purposely.
Yes, purposely, I’ll throw a stone at you.
Then I’ll throw two stones at you.
Then I’ll throw a bungalow at you.
So I will throw a big bungalow at you.
Then I’ll throw a bungalow at you.
So I’ll throw a big house from America at you.
Then I’ll . . . Well, and how will you throw it?
I’ll tell people to help me . . .
But. . .Ayah does not finish her fight with the mason. Suddenly the sound of a bell:
Brz., Brz.!
Suddenly they see the black pipe lonesome and forlorn in the field, and at the end of it a faucet.
Drop after drop of water is dripping down.
Only drops of water, like rain. It is impos-sible to drink it. Around the lonely faucet stand-ing in the middle of the field like a big exclamation mark, a group of children, with a doll, a goat and a ganenet.
They put out their red tongues in order to catch the drops. I caught a drop. And one fell on my nose. My tongue just got one. Ha, ha, tongues are in search for water, mouths are open, and white teeth smile.
We are very, very thirsty!
The faucet weeps, sheds only a few tears, the children drink, the plowed earth absorbs drops of perspiration from little toilers, and earth clods exhale the fragrance of spring.
Enough, enough! !
Let us go on! !
Let us look for the star!
(Translated by R. B.)
on a strong horse and will watch our fields and flocks.
Then it is much better not to need a police-man, we will make a scarecrow in the shape of a policeman, a head out of a jug, hands and feet out of sticks, and from “such a thing” (no one, not even the girl who is suggesting knows what “such a thing” is) we will make a horse. “They will see him from afar, will get scared and run away!!
Look! The star! It is here! ! !
Something shines and glistens from the dis-tance. It is actually blinding.
It is not gold, it is silver! ! Be careful, don’t touch! !
The children were holding an ordinary piece of tin.
This is not a star . . . Disappointment, eyes look dim, hands drop unwillingly.
Rophy is it here ?
No, no! Let us go over there, it surely must be there. Chalas (finished) ! It is not here. Suddenly there is a heap of bricks right in front of them. Let’s build a house. And stairs. And a big gate.
The goat is forgotten. The doll too is for-gotten, they left her on a hard, sharp stone. The work is in full swing. On the peak of a brick hill sits a little mason, his feet stuck into the bricks, and throws them down. One layer is built upon another. A complete city grows up. Here is a house and a train, doors, windows and a ceiling, no detail is forgotten, and Ayah is building stairs leading all the way up to heaven. She hauls bricks and sighs deeply, the tongue sticks out between her teeth, her hair covers her eyes, drops of perspiration roll down to her lips. What are you doing Ayah? I am making high stairs.
On the heights of the mountain sits the builder; he spreads his feet apart and with both hands throws down brick after brick: boom, boom, trrrrrarara.
Hey! ! Workers-builders take white bricks. The builders are working, the wind blows their hair, the sun glares into their eyes, white dust covers their cheeks: Labor! !
Let us build a high tower, and we will remain here a long time, a hundred years.
Yes, let us stay here a long time.
No, a “hundred” is much longer.
No, a lot is much more.
Because a hundred is one, two, three, four, five. Eleven is a lot! That’s all!
Let us wait here until there are no more people,
31
April, 1937
HAMADRICH ־ Educational Problems
APPROACH TO AMERICAN YOUTH
• Naomi Bernstein
at a bewildering, conflicting world. He starts to read, omnivorously, to All in the huge gaps in the inadequate cultural background that formal education has provided him. He has not the time or the perspective to digest what he is learning and is constantly coming upon such stumbling blocks as conflicting pictures of Russia, new mo-tives for war-making, increasing conditions for anti-Semitism. In his mind are the iron laws of his parents and his teachers; before his eyes are the countless contradictions to these heretofore omniscient dicta. And he feels himself lost, away from the safe island of commands to be obeyed unthinkingly.
As he leaves the safe high school for the more perilously free college, industrial school, or busi-ness world, he starts to try to think for himself. The vague revolt of earlier years assumes more definite form as he begins to analyze with increas-ing ability current evils. At first, the results are often disastrous, for in his furious haste to reach safe ground, he goes to the extreme. He becomes an emotional communist, an ardent red-baiter, a non-conforming individualist. He tries one panacea and then another until at last he finds one most nearly answering his particular doubts and needs. The solution to such primary dilemmas as the desire for professional education, on the one hand, and the need of becoming financially independent as soon as possible, on the other, is a difficult one to solve—and one that often results in waste of valuable material and permanent mal-adjustment.
Undoubtedly the basic problem is a social one. Around the young boy, the pattern of boy-girl dates, of “proms” and “bids” has already been rigidly set. Before him stretches the plan of his parents’ life in the past and future with the poker and bridge parties, the suspicions of everything new and different from their narrow province of custom, the gauging of all actions on a bread-and-butter level. Much of what he hears on the radio, sees in the movies, reads in periodicals follows this same theme of satisfaction of animal drives and lack of idealistic imagination. No wonder the boy is confused and often gives up the strug-gle, forgets his dreams. Here in America we are so glutted with physical comforts, it is easy to “live and die and be forgot” with no mental and moral consciences to disturb us.
In this confusion of cross-currents, we of Ha-shomer Hatzair take our position. What have
THE BRINGING of Chalutziuth and, more specifically, Shomriuth, to American youth, is not a matter upon whcih to generalize. As the Jewish population in various parts of the country appears in different stages of group development and cultural intermingling, so must we modify our aproaches in view of these objective conditions.
Until the age of about 16, the child finds in our movement little more than the elements of a com-bined club and Sunday School. The Ben Midbar participates in desert projects, but the symbolism has less significance for him than his Saturday Tarzan serial. He clamors for more singing and dancing. They are for him the sidewalk games of summer evenings on a more exciting and all-year-round scale, the Hebrew words assuming the same mystic import that “alley-alley-oxen-free” and “Heigh-ho-the-derry-o” have.
Even to the Tzofeh Tzair and Tzofeh Be-noni, our appeal is a simple one, the core of which is companionship and a planned diversified program. The Shomer Labor Zionism and Kib-butz ideology have no personal identification as yet— and quite rightly so. We have never de-luded ourselves on this part. Here in America we do not face European conditions of social and economic adversity that necessitate training of Chalutzim to leave at 16 and 17 for Eretz. With our present faulty, jingoistic school system our children’s minds are still sleeping and Hashomer becomes a one-or-two-nights-in-the-week activity, wedged in between music lessons, baseball, and the movies. We can feel fairly satisfied with our Tzofim if, instead of “dates” on Saturday nights boys and girls come to the ulam to mingle freely and talk of other things besides clothes and each other, if, in the strenuous activity of Tiyulim and the romanticism of Meduroth their adolescent un-rest loses some of its self-consciousness, if they begin to realize the joy that comes with group activity and mutual interests.
It is to the older Tzofeh and the young Boger, the youth of 16, 17, 18 that our movement has the most to offer. It is for them that Shomriuth begins to assume personal significance.
Let us consider the young American of 16. As a junior or senior in high school, he is just realiz-ing that there is a larger world than that visible in his home-school routine. He is discovering his “consciousness”, emerging from the stage of automatic, habitual responses to question the “why” and the “how”. He begins to look around
Hashomer Hatzair
32
to give us: a native uncurbed intelligence and ingenuous frankness that refuses subterfuge and a head-in-the-sand approach; a thirst for knowl-edge, not only about their people in which many are beginning to reinterest themselves for the first time, but to “make the whole world their province”; a vitality that demands action as well as dreaming and so looks for an active personal solution; a disregard for material comforts that comes of always having had them and an idealism that belittles the need for such comforts in build-ing their lives.
And now, to return to our earlier question, what has Hashomer Hatzair to give these youths? Faced with the psychological difficulties mentioned above, coming out of this background and with this attitude, can we answer their problems?
Our first step in bringing some solution to these people should be to clarify the fruitlessness and inequalities of present life here, the increas-ing contradictions in the capitalist system, the hypocrisies and superficialities of our social order. We must analyze with them, step by step, the ambiguous position of the Jew in the countries of the Dispersion and the necessity for building a Jewish homeland. We must point out our spe-cific character in the vanguard of such a national revival as workers on the land in Eretz Yisrael, a qualitative movement functioning in the nation-al picture as a catalytic irritant. Added to this reason for being, we offer them our carefully worked out program of physical activity (Tzo-fiuth, sports, Moshavoth) and mental develop-ment through Hishtalmut as our alternative to the usual dance and bridge party schedule. We offer our emphasis on Hebrew and Palestinian folk songs and dances as evidence of our in-terest in meaningful cultural rebirth, to replace slang, jazz, and swing. We keep as basic our system of group activity and equal participation to substantiate our belief that through group life the individual’s abilities are advanced and his particular personality developed. Finally, through our ideal of “Hagshama Atzmit,” we aim at full fruition of ourselves as Chalutzim in Kibbutzim in Eretz, combining our economic convictions with our particular form of social living—and we prepare here in America the careful ground-work for that life.
This is the program we offer American youth. These are our solutions to their maladjustments. Our approach demands of course, maximal par-ticipation by our Shomrim, for as we theorize so must we attempt to put our theories into practice. Carefully, selectively, we try to choose our mem-bers. Constantly, even after they are in the movement, the process of winnowing continues as we refuse to yield our standards and ideals. An inevitable decrease in membership in the older
we to offer to this bewildered youth? How shall we fit our ideals and ideology to his needs and wishes?
But first let us try to make a differentiation be-tween groups of American youth, divided by training and environment. First there is the “yeshivah-bucher” or his equivalent, the young man raised in an entirely Jewish environment, given a typically old-country training in Jewish customs and rituals. He is rare in the Midwest where purely Jewish communities are broken up by the melting-pot process. He is not usually drawn to our movement, for his Tanach-steeped mind rejects our cultural interpretation of Jewish traditions and his position as a scholar makes him inclined to wait passively in the Golah for the Messiah rather than work with his own hands for the reunion of the Jews in their own land. If his family is traditionally Zionist, he is too, but again it is a matter of habit rather than personal conviction impelling action.
Secondly we have the other extreme, the young boy or girl who has learned his position of Jewish inferiority so well that he actively rebels against all expressions of personal identification with this despised people. He changes his name, out-Gen-tiles most Christian friends, in the American equivalent of the “German of Mosaic persuasion”. He attends Sunday School, is confirmed with proper pomp, and gives his charity money, upon pressure, to the poor unfortunate Jews who are being so cruelly persecuted. This is the rich mate-rial for the sorority-fraternity cult, the Esquire and Vogue displays, the delicately intellectual ele-ment. He will have none of us, for not willingly woud he admit that, could it happen here, his carefully built impervious position could be chal-lenged.
There remains a third group to be identified, the extremely large body of American Jewish young persons, the children of first and second generation East European Jews. A typical prod-uct is the youth who remains as a Jew on close terms of camaraderie with his Gentile friends and school companions, who has sluffed off prac-tically all of the featured “Yiddish” character-istics, and who is the true product of the Ameri-can democratic field in equal rights of all men. Despite his usually inadequate cultural back-ground, he has that vague “Jewish consciousness,” that feeling in his blood (call it what you will) that stubbornly insists on recognition as a Jew. He forms the membership of Jewish scout troops, Jewish centers, university Hillel groups.
This is the element for which Hashomer Hatzair has its greatest appeal, out of which we, as a revolutionary youth movement, can draw the individual abilities and group enthusiasms that is our backbone. These people have much
33
April, 1937
youth demands a solution; this is the time when movements such as ours should provide opportun-ity for full development of the individual through gratification of these dreams, before hardening of the mental arteries makes one content to watch others act and eventually, give up interest in the reason for action.
Thus, on this plane of idealism impelling ac-tion Hashomer Hatzair builds. Despite sardines and cold Ulamim here, despite the prospect of thin tents and malaria in Eretz, our American movement shall develop so, soundly, permanently.
ly•
Shichvot is but the result of this natural process stretching to its natural conclusion. Those surviv-ing this selection, however, are true Shomrim.
I have a firm conviction. In every normal person’s life, I believe, with the awakening of the consciousness I have mentioned, there comes a desire to rebel against established inequality, to make one’s life meaningful and of value to more than one’s self. The desire soon dies down; in a few years, mental inertia and physical coward-ice cause the candle to flicker and burn out.
It is during this period of awareness that
EDUCATION FOR KIBBUTZ LIFE
• Moshe Bloomstone
have in mind the education of our people in such a way that they will understand why we should rebuild our life on a productive basis, why we are against the existing order of inequality, op-pression and injustice. We plant in them the feeling that we are not only building a Jewish life in Palestine, but also a new social order, and that the Histadruth Haovdim is the organization that struggles for this new order, and the Kib-butz movement is the fighting force that serves as the prototype of the coming classless society.
Here the problem arises, “How can this be accomplished? By mere talk we shall not realize it.” Thus we come to the idea of the Kibbutz which is the prototype of the future society. But who will be the subject of this undertaking? Upon what principles are we going to base our collec-tivist life? Thus our movement, as soon as it became a movement of self-realization, built Kib-butzim in Aretz, found it necessary to define the principles upon which our life was based in those Kibbutzim, and introduced the educational values of this life into the T’nua. The whole structure of the T’nua as well as its content was influenced by our conception of Kibbutz life.
The Kibbutz, like any collective, is first of all based upon the relations among the individuals, the full realization of the Zionist and Socialist ideals, and the ethical principles involved. Then there is the principle of organic unity, which is a continuation of the life of the movement in the Golah. Upon the light of these principles we have based our Kibbutz education. And since we have been able to analyze the innermost prob-lems that face every Kibbutz, we have been able to include in our educational system the prepara-tion towards a Kibbutz. We do not believe that these will enable the individuals to form a Kib-butz, faultless and making peaceful progress. No, we have never believed in our ability to teach anyone the wisdom of life, unless he finds it for himself in the very struggle for life carried on in
WE SOMETIMES hear from Shomrim, as well as from others, the question: “Is a Kibbutz education possible? How can we edu-cate people towards a goal which is so far off, and which demands from the individual not only the acceptance of different principles, but the ability to live a different mode of life. “Kibbutz education is only possible in the Kibbutz itself,” they claim, “for in the Kibbutz the individual finds out whether he can adjust himself to the new conditions and environment, and whether he is ready to live a new mode of life which is col-lectivist in both form and content. Therefore, the Kibbutz movement must not necessarily draw its following from the ranks of a youth move-ment which educates directly towards the Kib-butz.” We see then, as a result, a conflict which has been one of the causes for the split in the Collectivist movement in Aretz.
It is very important to examine these claims and to see whether it is really impossible to edu-cate people towards the Kibbutz; and if it is not impossible, to see what are the characteristics of this education.
In our movement there are three main phases of educational work. The first is the Zionist, or national aspect of the Jewish problem. We want to build up an individual who will have a deep na-tional consciousness based on a Jewish background. This phase includes, as subject matter, the his-tory of Zionism, Jewish history and Jewish lit-erature. But we do not teach these subjects by the school method, i.e., with dry and numerous facts. We have found that the method of sym-holism (the desert tribes wandering towrds Pal-estine) which we use for the Bnei Midbar, and madregoth and maaloth for the Tzofeh, demands from him all this knowledge, received through self-education with the help of the M’nahel, which is bound up with his whole life in the Kvutza.
The second phase of our education is the social aspect of the Jewish and the world question. We
Hashomer Hatzair
34
ual who will be ready for all the hardships of life and who will know how to live within his group. The Kvutza in this Shichvah has all the funda-mentals of a Kibbutz. It is in the molding of Kvutza life, that the Kibbutz education is ex-pressed. Activity, work of the group, cultural development—these are important factors in mak-ing the Tzofeh realize the life of the future Kib-butz. The M’nahel should, therefore, know how to direct the energy of his Kvutza.
The Gdud also plays an important part in Kib-butz training in the Shichvat Tzofim. Sometimes we feel that instead of individual competition and rivalry, we are building group rivalry and compe-tition, but as long as the M’nahel knows how to turn this into constructive channels, there is no harm in this competition. Sometimes, however, this tends to become petty jealousy, with the fos-tering of superiority and inferiority complexes. The Gdud then takes the place of a balance be-tween the feelings of cooperation and competition. It gives the Tzofim a wider scope and perspec-tive. This is also important in that it represents the organization of the Kibbutz Artzi which serves as this balance between the devotion to the individual Kibbutzim and the mutual aid among all Kibbutzim. The Shichvat Tzofim is most im-portant for Kibbutz education. It is here that modes as well as habits of life are laid down. We must, therefore, fill out the content of the life in the Kvutza through the establishment of correct relationships among members of the Kvutza, through the deepening of their Zionist and social understanding, and through making our Dibrot a moral code of life. With this preparation the Tzofeh will be as a Boger, better prepared to find his pi ace in his Chug, in the Movement and in the Kibbutz.
Before I finish, I wish to stress the importance of the Moshavot to us as a means of Kibbutz education. The Moshava can become one of the strongest forces in the building up of our educa-tional units. If it is planned as a direct continua-tion of the work in the city, it is still another fac-tor in molding the group. Sometimes because of unfortunate circumstances we disrupt the work of the Kvutzot and Gdudim and thereby do much harm to the education of the individual. It is therefore essential that we arrange our Moshavot this year with this principle in mind.
Thus we see that Kibbutz education is of posi-tive value in our system. It is not abstract for it is based upon concrete Kibbutz principles towards which we are educating our Shomrim. Our M’-nahel must remember these principles and know׳ how to make them concrete factors in our daily work with the Shevet or Kvutza. A correct ap-proach from the start will avoid many of the problems that we face at the present time.
society. What we do believe is that we inculcate certain traits and characteristics, which are es-sential for anyone, who wishes to become a help-ful individual and not a burden to his collective.
Should this be expressed in our work with the different Shchavot, and just how can it be done? Let us take the Shichvat Bnei Midbar. Our ideal is the Shomer-Chalutz type—a person who knows how to struggle with his comrades against ob-stacles. Thus we use as our unit of work the Shevet and not the individual alone. With the Shevet we live through the life of the tribe in the desert. The Ben Midbar sees that in order to exist he must have the help of the rest and he must devote himself to the group in order to satisfy his own wants. He is made to realize that mutual aid is the expression of friendship and he therefore tries to make friends with the group.
The tribe has a common national background. It has lived together with its members for many years and has developed a common culture. It also has a common ideal for freedom for which it strives; and so the very life of the nation, with all its problems, becomes the life and problems of the Ben Midbar. So again we find one of the basic principles of the Kibbutz, as it is formulated in the Shevet. National and social liberation are no longer abstract words. They are part of the life of the Ben Midbar.
But the tribe in the desert had its moral laws. This is also necessary for the Shevet, in order that it have standards whereby good and evil can be measured. The Shevet realizes this and thus the ethical values of the Kibbutz become the standards by which the relations among individ-uals, between the individual and the Shevet, and between the bachur and the bachura are measured —relations which make up the life of the shevet and of every individual within the Shevet. So we see that even in the first Shichvah our education is influenced and directed towards a Kihbutz life. It is therefore very important for the M’nahel to bear in mind, that though the Kibbutz is a long way from the Ben Midbar, it is there that we lay the foundations for the future “Kibbutznick”. This perhaps explains why some of our Bogrim still feel that they are not ready for the Kibbutz, because while they were in the younger Shchavot, this character training towards our Chalutz ideal was neglected by the M’nahel.
The Shichvat Tzofim should be a direct continu-ation of this education. In this Shichvah we have to deepen all values which our Shomer received as a Ben Midbar. His ideas of life are no longer vague and fantastic, but are molded by his con-tact with reality. We must therefore widen the scope of our Tochnit' and include general topics, which tend to make a well-rounded individual. Our aim in this Shichvah is to develop an individ-
35
April, 1937
CONDUCTING "SICHOT״
• David Andrews
a) Do not ask too many questions lest there be little
chance for a real discussion.
b) Avoid questions which are not pertinent to the aim in mind because of the time limitation.
c) Do not ask questions necessitating a mere yes or no answer or those which are self evident.
d) Prepare your questions to avoid long involved and incoherent questions.
e) Ask one question at a time.
f) Be sure not to repeat the questions too many times.
g) Give the group time to respond even though the pause
may not be so “refreshing”.
In brief the question must be stimulating and definite
enough to arouse thoughtful comments.
2. Lecture Method.
This form of presentation should be the most rarely used; though some leaders use it continuously to the exclu-sion of the other two. The Lecture form is permissable only when the facts and the concepts of the Sichah are entirely unknown to the group or the material is hard to find. This sort of Sichah is harmful to stimulation of group thinking because it does not call for active participa-tion by the individual members of the group, unless discus-sion is permitted afterwards. When the occasion for this type of a method arises the leader in planning the Sichah, must provide for means to stimulate the group’s thinking to follow the speaker. How? The reader will recall the previous statement that thinking is stimulated only when a problem confronts the individual or group. Hence the lecturer must ask himself:
1) Why is this question important or to whom in the group is it most important?
2) What must I do to bring in the experience of the group so as to reveal a vital link between the topic and the group?
3) At what particular points may there be misunderstand-ing?
4) How can I clarify the misunderstanding in the lecture?
5) What definitions must I make right at the beginning or in the course of the Sichah?
6) What conclusions must I reach?
7) What questions must I leave open for discussion?
This method of presenting a Sichah has a number of
important variations. The major ones will be discussed here:
A. The report system.
The leader distributes the work to the members who must report on their studies or readings. It is obvious that the one reporting will use the lecture method, therefore a few precautions must be taken.
1) Prior to the Sichah, the leader must meet the Shomer who has prepared the report in order to choose the material to be given and to delete the un-important parts.
2) The leader must prepare the group to listen to the lecture-report by introducing the topic through a problem situation. The link between the group and the material to be presented must be shown. This introduction, indeed a difficult task, must establish the interest and the orientation for the intelligent comprehension and interpretation of the material.
3) After the report has been presented a discussion must be planned for, either in the Question-Answer method or in the Free Discussion method.
B. Another excellent variation in the lecture method is a reverse process. Whereas in the usual method the lecture
It should be evident that Sichot (group discussions), as the intellectual sector of group life, should be essentially a democratic participation in formulating decisions and attitudes of life for the group. Considerable confusion exists in the minds of our leadership as to how to make Sichot mean exactly that. Many leaders find that their Sichot do not interest or stimulate their groups who as a result learn to regard Sichot as Sunday School lessons. This article will attempt to show our leadership the theoretical and practical principles of planning, presenting and carry-ing through successful Sichot.
HOW DOES A GROUP THINK?
The theories suggested in this article regarding group thinking are in the main the doctrines of John Dewey. In “How We Think” Dewey outlines the following steps in the process of thinking.
1. A felt difficulty and need, or a desire to know.
2. The location and definition of factors and issues in the problem.
3. Suggestion of possible solutions (trial and error).
4. The reasoning out of the implications of the suggested solutions.
5. Further observation and experimentation leading to the acceptance or rejection of the suggested solutions.
For the sake of clarity, let the reader take any problem, ideological or ethical, and run through the process he would use in thinking out a solution.
From the steps mentioned above, the reader will notice that thinking, individual or group-thinking, is essentially a problem-solution situation. Does this mean that a group or individual is not aroused to think unless it is confronted with a problem? Exactly. The importance of the fact, revolutionary indeed, can not be overstressed. On the basis of this principle, we can generalize that Sichot, essen-tially a process of group thinking, must be initiated through the presentation of a problematic situation. In other words, no Sicha should be given in the form of a logical complex of facts but rather in the form of problems.
It should now be obvious that in order to plan for a Sichah the leader must prepare to present a problematic situation through the medium of pertinent questions. The choice of questions determines in the main the level, the direction of the thought stimulation of the Sichah.
METHODS OF PRESENTATION
There are three distinct ways of presenting a Sichah— the “Question-Answer” method, the “Lecture method”, and the “Free-Discussion” method. The basic objective under-lying every method is obviously to stimulate thought.
1. Question-Answer method.
This method can be described briefly thus: a definite point of view or aim with which the group must leave the Sichah is established. The leader introduces the topic in the form of a problem, vital and important to the group. The next step is the preparation of a graded system of questions, the answers to which will lead the group smoothly and without a break in thought, from one step to the other until conviction is secured. The questions are posed one at a time. The individuals suggest their answers, from which the group chooses the most correct ones.
When is this method advisable? The Question-Answer method is valuable only when the objective of the Sichah can be easily understood and where there is merely a neces-sity for organizing known material in order better to under-stand the concepts.
The difficulty generally met with in this form of pre-sentation is in finding thought provoking questions. In this respect the leader must remember:
Hasiiomer Hatzair
36
the part of our Kvutzot we must focus attention upon the development of our leadership and self leadership on the part of the group. Below are some matters which the leader should consider:
1. Mechanical Arrangements
a. As far as possible arrange seating plan so that the׳ leader has face to face contact with every one in the group.
b. Do not permit sitting in uncomfortable positions.
c. The leader must never carry on private conversations during the Sichah.
2. Planning Procedure /
a. The leader in planning must classify the discussion method he is to use.
b. He must plan the questions in a logical and psycho-logical sequence.
c. He must examine any discussion straying from his outline to see whether this digression is profitable.
d. Let the group as much as possible see the logical order of the discussion. The distribution of a syl-labus of theses for a cycle of sichot is advisable for richer group thinking.
3. Supplying Data and Opinions
a. The leader must prepare himself to be able to supply data on any phase of the Sicha but as far as possible to draw out the information from the group.
b. The method for doing so is by reports from members of the group.
c. The leader’s opinion should be withheld until discus-sion has reached a stage where his opinion will no• longer stifle free expression. The leader must al-ways emphasize that it is his own personal ideas. Often the questions of the group are directed to the leader and not to the group. The leader must em-phasize that lie is merely incidental and all questions are directed to the group.
4. Summary
A preliminary discussion on the summary has been given; however there is some data to be added.
1) The leader must take either mental or written notes of the contributions.
2) The agreements and disagreements must be noted along with the reasons.
3) The leader must not summarize too often.
4) Credit must be given to those who contribute to the discussion.
5) Avoid commenting after every speaker.
6) Avoid sermons at the end of Sichoth.
ACTIVIZING THE GROUP
1) A leader should grow accustomed to sensing the attitudes of the group. He must develop a sensitivity to pick out those individuals who do not agree, and by a subtle remark, gain from them their contribution.
2) An especially introvertish or shy person can be made to participate if a question is casually directed towards him. Of course, the leader must find some reason or rationalization for posing a question specifically at this person.
3) Acknowledge the contributions of a shy person by a word of praise or by polite disagreement.
4) Do not permit the over-aggressive to dominate the group.
5) Distribute reports to be presented at the Sichah to those who would ordinarily not venture to participate.
6) A preliminary private discussion on the topic of the Sichah with any individual will go a long way in giving him firmer ground for participation.
is followed by a discussion, this method places the discus-ion (Questions) before the lecture. The problem thus being set by the group guarantees interest and thinking.
C. The symposium is another form of Lecture method. The basic principles in the conducting of a symposium are:
1) The problem must be one having definite independent solutions or points of view.
2) The points of contention must be defined and the un-important neglected at the very beginning, so that every speaker will limit himself only to the common points.
3) The symposium must be introduced in a proper fashion so that the points of contention will be shown as vital issues.
THE FREE DISCUSSION METHOD
This method is by far the most desirable in our type of educational system. This method, as its name suggests, is free—•free of rigid direction from above. This method consists of placing a problem before the group, with or with-out an introduction, and opening the Sichah to discussion.
This method is obviously a very difficult one to use since the topic must be one which is close and vital to the group. In conducting the free discussion the following principles must be remembered:
1) Do not merely state the topic. Describe the subject as it presents a problem to various members of the group.
2) The leader in presenting the description and the analysis must not give his own convictions at the be-ginning.
3) In every case a person making a contribution should indicate why he considers the factors he mentioned important.
4) As soon as the time comes in the discussion when no new contributions are being made, persons simply repeating what has already been suggested, the leader must summarize. At times the mere summary will clear the discussions of the debris to permit a re-statement of the problem, and a more intense search for the solution.
5) Summaries must not be so detailed that they are practically repetitions of the discussion; on the other hand they must not be oversimplified.
6) At times it is advisable to permit a member of the group to summarize.
7) Reaching a decision means weighing the evidence in light of the data made available to the group. If such data is not immediately available, postpone the discussion until pertinent facts can be amassed.
8) A general summary with the conclusion should be supplied at the end of the Sichah.
ROLE OF LEADER
To conduct a discussion successfully is a task which re-quires special skill and training. In most discussions the success depends upon the leader more than upon any single factor. Frequently much time is lost and Sichot fail to accomplish any results because of poor technique on the part of the leader. Of course, when a group has been trained to think as a group then the role of the leader is less important. It is the aim of our educational system to reach this situation.
To be a skilled discussion leader is something which can be learned by almost anyone. There is a technique for discussion leadership quite as much as for any other skill. It comes through practice and training. A person is not born with it. He learns it. He develops the skill. Defin-ite steps can be taken to train leaders to conduct good discussions. In order to establish real group thinking on
37
April, 1937
FROM THE SHOMER PRESS
CROSS-SECTION OF A KEN
nation and wonder why I lead such an empty ex-istence. Yet I resent the seriousness which they have forced upon me. I want to be frivolous and not burdened with such weighty problems.
Our Kvutzah is something to be proud of! We had three, now we have seven—and all are gradu-ally being introduced to their new life. Many have left us. Leah (our leader) made us feel that those who had departed were cowards, and couldn’t meet the demands of our organization. (I’ve often wondered about it.)
Sometimes I am angry at the Shomrim. They are so frank with one another, and seem to get so much pleasure out of the Palestinian songs and dances. Only once did I feel the joy of a pulsat-ing horah—a never ending, breathless horah! I felt so Jewish and yet so strangely proud of it!
It is good to be with your own people. To dance, and read and argue and really enjoy it! But I just can’t stand being called “Sara” when my name is Sylvia.
BOGER
! am called “David”. For twenty years I have answered to Dave and now I am called “David.” This fact seems to symbolize my very existence in the I Iistadruth. I thrill to the strong character of my 1 lebrew name. It is so like the strength of a Chalutz 1
My attraction to Zionism was directed by those Chaverim who also majored in agricultural work at the University. They were rough and hardy Palestinians who sang with vigor and who studied with a purpose. For three years I travelled among Zionists and could not find my place with them. The American youth was lukewarm, full of excesses, and the Palestinians were outside this sphere.
When a Shaliach came to the Zionist scene of this city and brought a new type of Zionism—I listened eagerly. We spent much time together; he, patient and erudite; I, eager to end my search. I learned a great deal but refused to be convinced. Can Americans hope to readjust themselves to a cooperative community in a far off land? This Shaliach ־was only “talking.”
Journeying three thousand miles across the country I found a veritable Utopia in an eastern Moshavah ! I saw American Jews living in crude-ly set up tents, sharing their food, clothing and mutual problems! These people could keep danc-ing and learning when there was little to eat; when the rain had washed away their rudimentary abode; when the pump refused to give water.
Today my city is a “Ken” of this world wide
BAT MIDBAR
I GUESS it‘s a long time since that first night when I came. They told me that if I came after Flebrew School I would also learn how to sing and dance, and I would be in a group, and have a leader.
She came! Always laughing, friendly and hap-py. That night there were only three of us and she told us of our task. The Jewish people are wanderers in the desert and Palestine is our oasis. We were going to be Bnei Midbar and form a large tribe which would try to reach that oasis.
I thought a lot about it—but most of all, I thought about her. The next week I brought five more girls—they all felt as I did about her —and I felt jealous !
At the Sichah we played such keen games—and she was like one of us. She told us stories—and she was just like a fairy princess! She took us on hikes—and she was as strong as—as the Scoutmaster.
I found that she lived at the other side of the city, so I saved my money and went to see her. She was so surprised when I came—and my heart leaped! We ate together. We joked and camp-ed. We climbed the mountain to the observatory. How good it felt to have her all alone. I bought ice-cream and I felt so proud.
During those days our shevet was the best in the world—especially the N’Siah. It was grand to be a Bat-Midbar and to know that she and I would go to Palestine together.
TZOFAH
Hashomer Hatzair demands a lot from me! They all go to Palestine! What a queer idea. 1 realize that the Jews are a problem wherever they live, but this city serves as a haven for all people. Besides I’m going to be a school teacher.
I always feel uncomfortable when all the M’־ nahalot come down with a uniform and never wear any make-up! I can’t see any logic in it. Yet they seem so sincere and natural that sometimes I “forget” to use my lipstick.
They have Sichot. I used to be so bored. We’d play some games, learn a tongue twisting Hebrew song, and talk about a very distant land, Pales-tine. And their parties! They are called Cha-gigot and I challenge anyone to say it without stuttering. My first Chagigah was a real shock. How could we have a party with no kissing games or social dancing? Yet I went home satisfied and tired. It had been a rollicking evening, pack-ed full of laughter and gaiety.
It’s true that they made me think! Now I read different books, ponder over our enigmatical
Hashomer Hatzair
38
TAKE HIM TO THE FIELDS...
Take him to the fields,
Show him a tree, a flower,
Show him the potent wheat seed
Let him gaze at the sky, the sun,
The pompous clouds and the sullen hills
Let him follow the vitalizing bee, the ant,
The philandering butterfly and other insignificant creatures;
Let him look and wonder.
Take him again, in the dark,
In the silence of the night;
Let him listen to all the quiet sounds While shadows stand dumb in the distance;
Let him ponder on the stars, the moon And the obscureness that surrounds him;
Then—in the vastness of that night,
Teach him to remember—
Lest it engulf him.
SHMUEL R. (Iton Tzofim Bogrim)
T’nua. I am a M’nahel. I find it isn’t easy to convince our youngsters that they are missing all that is worth while. We who have come to this way of life so late are filled with regret; these young Jews who will have to face an ominous future are so impenetrable and self-assured. Yet I am resolute and strong. At last I have found an ideal that asks for all that I can give—and I am Happy!
Dvora,
(Iton Ken Brownsville)
FOR SOME of us who had never done three or four hours of hard manual labor daily, the meaning of real, constructive work became a re-ality. We tasted Chavah life. We felt the joy of fatigue after a good day’s work. We saw the attitude of the Chavaniks towards work, towards their tools.
The Moshavah was very closely knit together; probably because of its size and the influence of the Chavah . . . the theme of constructive labor underlying it. For us the struggle between the tinsel of the city and the Kibbutz is not so strong. Some of us have been in the movement for a number of years. We understand many of the values it has tried to create. For us, the struggle now is between ourselves and the new values. We have gone so far—we cannot go back. We must struggle now to adapt ourselves to those values which the Shomer has created.
Shlomo S.
{!ton Tzofim Bo grim)
39
April, 1937
REVIEW
And what is the Kibbutz our dramatist portrays? A cruel Kibbutz that plucks the flowers in Rachel’s garden without notice, so that there may be decorations for a festival, that requisitions a bouquet Shaul has collected, that carelessly wrecks a painting of a child Rachel had received as a gift. Rachel receives a package of expensive clothes for herself and the child to be born, a gift from home, and one by one the women enter to beg and take some part of the precious package. A mother goes into hysterics because she cannot see her child. The Kibutz carries on a scandalous whisper-ing campaign about Rachel, as somehow the men and wo-men work at the construction of the new Beth Yeladim. Rachel seemingly has no social duties . . . That is the Kib-butz. Only a dramatist who can conceive of mothers nurs-ing children on the stage, or a Rachel choking her child in anguish, or experiencing birth pangs on the stage—can paint such a Kibbutz. What ugly, propagandist (I dare throw the word out!) sordid theatre!
One doesn’t have to talk with the experience of Aretz to completely refute such stupid argument. What senti-mentality to speak of mothers as the best and most qualified educators of their children. One has to search far and wide to find a child of six or seven—the cute baby of several years ago—who is a real joy to a mother, and a mother who knows how to handle her child by that time. It is with a happy sigh of relief that most mothers see their children leave for elementary school. And these are the very mothers who had boasted such faith in their educational ability. We who are not intimately experiencing the rela-tionships ensuing upon the problem of parent and child, we can witness every day the tragedy of the child beaten by the hands of hysterical and frustrated mothers. NO! The safety valve of the children of tomorrow, the children of our Kibbutzim, is in the Beth Yeladim, in a system of socialized and communal education as realized in our Kibbutzim.
— DOV REISEN.
FROM TZAR TO LENIN
At the Filmarte. Distributed by Lenauer International Films, Inc. Edited and compiled by Max Eastman.
This is not a film in the usual sense of the word. There is no fictitious plot of an imaginary conflict taking place in a supposedly real situation. There is no director, no light-ing effects, no cutting, no juxtaposition and no composition of scenes even. And yet how dramatic the film is! It is the tension of the most real drama-life.
The problem of utilizing the dramatic tension that real life situations offer interested serious movie directors long before this. We all know Dziga Vertov’s theory of the “camera-eye” (kino-oko). We saw his film “Three Songs About Lenin” that was really a modified form of documen-tary film. But nothing ever appeared as dramatic as “From Tzar to Lenin”. Why?
Because here, there unfolds before your eyes, the titanic struggle for power over one-sixth of the globe in the com-pressed period of seven months. During this short period Russia passed from Tzardom through a liberal bourgeois regime to the triumph of the Soviets. You see power pass-ing from hand to hand, like a ball in a game. Except that by losing you might lose your life. It was the heroic period of the Russian Revolution. Some of the shots are extremely poor from a technical point of view. (Let us not forget that the pictures were taken twenty years ago, when the
NEGINAT EIM,
A drama in three acts by Alexander Karmon, published by the Tarbut Publishing Company, Tel Aviv.
One of those books one feels to be too insignificant to talk about, much less to write about. Yet somehow, for all of their sentimental insipidness, and their melodramatic campaigning, some books get to be written of. Out of disgust, I assure you.
Scanning the Hebrew stacks of one of our great Western libraries, I came upon it, new, freshly bound, received into the collection as recently as the month before. Now here, I thought to my delight, was a Hebrew play I had been looking for. Something of the greatness of Aretz as it has made its way into literature, something of its mag-nificent human scene. How refreshing it would be to read Hebrew literature again. Now I would see what the Hebrew world of letters was producing.
I confess that it is well that I have read it. Now I know that dross Second Avenue “dramas” can be transmitted to Aretz too. Had “A Mames Nigun” been the title, I should have recognized it better. Rachel, a member of a Kvutza, is heavy with child. As she plays before her old mother-in-law, she dreams that some of her musical talent may be transmitted to her child. The old woman urges her not to relinquish the unborn child to the Beth Yeladim. Wasn’t the lonely Yeshiva the death of her Shlomo Bcr? No child can live without a mother’s loving care . . . Shaul wants his child to be reared in the Kibutz. He is a communist, a Marxist, a bolshevik. Rachel estranges herself from him, and in her flight falls to the ground convulsed with pangs of birth.
In Act Two, Rachel unreconciled, will not go to her child in the Beth Yeladim, for she cannot nurse it. Her milk will not flow. She revolts at the thought of her child with-out a mother’s care whilst she must tend to a calf in the barn . . . Rachel breaks completely with Shaul and forces him to release the child to her care. She makes her way to the city, there to become a nurse at the home of Mr. Cohen. The latter is revealed as the lover—ghosts of the Yiddish stage!—and as Rachel nurses her child, he pas-sionately seizes her. He had sent his wife away—just a few moments ago; ever since Rachel had come, he had loved her, etc., etc. . . Shaul appears at the door. He had just fled from the jeering crowd in the Beth Poalim across the street. The hour of the Kvutza had struck, and it was headed for swift dissolution. The comrades wanted to or-ganize a Moshav. The veterans were leaving. Accusa-tions were flung at Shaul: his child was not in the Beth Yeladim . . . Shaul demands that Rachel go home with him, that the child be returned to the Beth Yeladim. For a few moments, they recall haunting memories of first love in Vienna, a concert, Rachel playing, Shaul moving great audiences with his sincere oratory. Strangely, Rachel re-mains unmoved; Shaul, realizing that he cannot take his child from unwilling Rachel, flees in despair. Rachel stands alone nestling and coddling her baby.
What is this? Obviously, a stupid attack upon child edu-cation in the Kibbutz. Again the echoes of the Kibbutz destroying the family, disrupting the bond of mother and child. The woman doesn’t want to be emancipated. Give her pots, and above all, her baby, and life is complete. Shaul argues in vain against the principle that “Communism is not human nature.” Inevitably the Kibbutz must collapse, so that the Moshav may arise. The Kibbutz is but 3 temporary enthusiasm, and is good only until the children appear upon the scene.
Hashomer Hatzair
40
The action of the film takes place in medieval Prague in the early seventeenth century. Bohemia is ruled by a half crazy, sadistic, superstitious tyrant, Rudolf II. He has a cruel, merciless chancellor, Lang, who influenced him greatly, and has reduced the Jews of Prague to slavery. Both have an unholy fear of the Golem, a clay figure brought to life by engraving the letters Alef, Mem, Taf (the Hebrew characters for truth) upon his forehead. This Golem has been fashioned by Rabbi Loew who has a pro-found knowledge of the Kabbala. The animated clay figure once served his maker loyally and faithfully until it became mad and uncontrollable, and the Rabbi was forced to reduce it to its lifeless state by taking away its sacred word. The Emperor and Lang commanded the police to dislodge this lifeless statue from the attic of the syn-agogue, but they failed in their mission. The Golem has finally been removed to the Emperor’s palace through a complicated plot of Rudolf’s mistress, Countess Strada and a French antique dealer. This was done as a means to frighten the emperor into a marriage with the countess. During a visit to the Countess’ apartment one night, the emperor, in one of his mad attacks wandered into the cellar and to his great horror faced the Golem.
Lang, who has not been able to get a clear account of the emperor’s adventures because of his subsequent delir-ium, has decided to punish all the inhabitants of the Ghetto by putting fire to their houses and throwing them into dungeons to be fed to the lions. Rabbi Loew’s disciple, Rabbi Jacob, has entrusted the secret of the Golem to his wife Rachel, before being taken away by the guard of the Emperor. He tells it to her because Israel is in great need and because “revolt is the right of the slave”. Rachel who is in a different part of the dungeon sees the Golem, braves the lions, and engraves the formula upon The Golem’s forehead. He comes to life immediately, crashes through walls and iron bars, kills most of the people in the palace, crushes Lang, destroys everything in his wake and marches to the ghetto. There Rabbi Jacob realizes that his mission has been done, and reduces him to dust and ashes. The Jews are informed that the emperor has abdicated and that the armies of the kind king Mathias are marching towards Prague. The ghetto is that night turned into a place of rejoicing and festivities.
The figure of the Golem is not at all impressive in the film; it is not intended to be so. It is Harry Baur as Rudolf II, who is the most impressive figure in this pro-duction. His portrayal of the fear-crazed tyrant is excel-lent; it can match his very fine work in “Foil de Carotte”, “Les Miserables” and “Crime and Punishment”. He acts, he lives, he brings life into the film. The photography is rich and well done, the sets and costumery very vivid. The futuristic and interesting street architecture which has been designed by Andreiev adds charm to the film and enhances the mystery of the plot. The Golem displays too much strength and valor, and his repeated antiques in throwing down walls and roofs, in appearing unexpectedly and terrorizing his victims fail to leave the proper awe— inspiring effets. It turns out to be somewhat melodramatic.
The prologue to the film takes us into that city which was the home of this legend and shows to great advantage the present capital of Czechoslovakia. Its beauty is re-vealed not only in the rich and colorful past of the Jewish quarters but also in the varied and rare architecture which has been left there by various rulers and dynasties. It is a most fitting introduction to the production of the Golem.
R. BERGMAN
art of film making was still in its infancy.)
And yet the audience sits spell-bound awaiting with deep interest the next scene. The film was made by hundreds of cameramen, on all fronts and sides of the barricade. Some were made even by the Tzar himself. All scenes are authentic. The compilation has done justice to the chrono-logical unfolding of historic events. The film has invalu-able historical value for any one interested in the social problems of the day. It is worth seeing not only once, “but once more and more,”—as the “World Telegram” puts it. I could have finished the review here if not for the fact that the film has aroused heated controversy on the part of certain “circles”. The “Daily Worker” wants nothing else but that “drastic action should be taken in order to prevent the showing of the film”. As a matter of fact the Communist Party has been picketing the film for its “counter-revolutionary, pro-fascist,” bias.
The “counter-revolution” consists of showing Zinoviev, Kamenev, Radek, Angelica Balabanov, Paul Levy, and finally Trotzky himself in the roles they have really played during the stormy days of the revolution. For the communists ob-jective historical facts do not exist. Who is today in dis-favor, be his revolutionary past what it is, must be thrown out from the pages of history. We do not take sides now in the present controversy between the various factions in the communist movement. But you cannot help it, com-rades of the communist party. Stalin was not a member of the Presidium of the Commnnist International on its first congresses. As a matter of fact his name does not even appear as speaker in the minutes of the first three con-gresses of the Communist International. And since he was not there he could not have appeared on the screen when the first congress of the Comintern is shown. Stalin was also not the head of the red army at that time. And this cannot be changed. You cannot distort facts. You cannot convince serious minded people by hysterical, and false cam-paigns of lies and slander. If socialism is to win, it can only be victorious when the working class will settle its dis-putes through ideological debates and logical arguments and not with the atmosphere within the working class being poisoned with slander of the worst kind. It is also for this reason that the Filmarte is to be congratulated for having the courage to show the truth at a time when the kingdom of lie is spreading its wings over the storm-beaten world.
Y. LOFMAN.
THE GOLEM
From a scenario by Andre Paul Antoine, based on the legend which originated in Prague; directed by Julien Duvivier; produced in Prague by A-B Film. Edited and titled in English, Martin Lewis and Her-man IVeinberg. At the Fifty-fifth Street Playhouse. Prague is a beautiful, old and dreamy city, the Golem is an ancient and interesting legend, and the French film in-dustry resourceful and of a high standard. All three should make a handsome combination in a film contribution. The production is indeed very pleasing; were it not for the lack of substance, literary quality and inadequacy of plot, the film would have much more to offer.
The legend of the Golem has been very much exploited. It h as actually created a folklore in various languages. The German, Yiddish and Hebrew literature can boast of so many tales and versions of this legend with its archaic charm, that it is not surprising its interest has persisted for three hundred years.
41
April, 1937
IN ERETZ YISRAEL
Palestine, a fact which would strengthen our position im-measurably.
The Left Poale Zion Party appeared at this Moatzah in a condition of even greater internal division, a state of affairs which has been its lot all through its existence in Palestine. The blind faith to dogmatic doctrines, the in-ability to understand the dynamic processes of Palestinian reality and Jewish immigration, the unforgivable lack of participation in the constructive activities of the Histadruth and of the colonizing activities of the Zionist Organization, the inability to reach a synthesis between colonization and the class struggle—all these have taken their unceasing vengeance upon this party which is fated to failure despite some very gifted leaders. Today this party is broken up into three small groups who are fighting each other bitterly, one desiring to trip up the other. With this state of affairs there was naturally no great value attached to the speeches of the leaders from all the three groups, and the principal debate devolved upon Mapai and Hashomer Hatzair.
'I'lie address of Frumkin on the economic status of the country touched upon the economic achievements of Pales-tinian Jewry in the last few months. He criticized the un-founded pessimism which has spread to many groups in the Yishuv (particularly Smilansky), showed the inevitability of a large Aliyah, of the large enterprises that were about to be put up in the economic field and which would employ ad-ditional workers; lie spoke of the great value of the intro-duction of thousands of additional workers into Jewish colonies, etc. In the debate the idea was expressed that although the strength of our economy cannot be questioned we must beware of an exaggerated optimism.
File Moatzah also discussed the problem of the unification of the membership tax which is to introduce definite reforms in the system of taxation prevalent until now.
THE MOATZA OF KIBBUTZ ARTZI
The thirteenth Moatza (conference) of Kibbutz Artzi convened on February 19-22 in Kiryat Chaim (near Haifa). Besides the members of the Vaad Hapoel (Executive) and of the Hanhaga Elyona of the world Movement there par-ticipated 64 delegates from 33 Kibbutzim.
About 800 members of Kibbutzim from all parts of the land attended the opening session in addition to the dele-gates. Yaakov Chasan, in the opening address, honored the memory of those who fell in the riots. He outlined the program of the Moatza which would deal with political problems, questions of our Movement in the Diaspora and the scope of our tasks in this trying hour. In closing he sent greetings from the Moatza to those struggling for freedom in Spain.
Meir Yaari spoke of the political situation. He analyzed the various factors which influence the realization of Zion-ism (the Mandatory Government, neighboring countries, the situation of the Arabs in Palestine, the international political confusion, and the situation within the Zionist Organization and the workers’ Movement). He emphasized the fact that together with the progress in establishing our national home, there grow stronger the government trends to impede and slow-up the tempo of Jewish settlement in Palestine. The Zionist world must find all possible ways to hasten the upbuilding of the land on a basis of the Mandate, while at the same time preserving our political independence. He showed that the first political crystal-lization of neighboring Arab countries is causing a weaken-ing of Pan-Arabism and is decreasing the foundation of chauvinistic Arab propaganda in Palestine. He warned of the neglect of Irgun M’shutaf, which is to create a bridge
THE HISTADRUT CONFERENCE
At the beginning of February there took place the Moat-zah of the Histadruth. After all that had happened in Palestine, this Moatzah was expected to give expression to the various groups in the Labor Movement in a discussion of the political and economic status of the country after the last long-drawn out disturbances. The fact that the political struggle of the Zionist Organization had for some time been carried on by the leaders of the Histadruth added even more importance to the Moatzah and to the three main problems that were up for discussion: 1) the political struggle of Zionism; 2) the economic status of Palestine; 3) the unification of the membership tax and organizational problems.
In an address which lasted several hours, Ben-Gurion surveyed our present political status. He stressed the great importance of winning over public opinion in England to Zionism, as a principal factor in our Zionist policies. He objected to the definition of the political aim of Zionism as the aim for the establishment of a bi-national society, claiming that that might be interpreted as an acceptance of Arab immigration to Palestine, something that Zionism could accept under no conditions. He stressed the import-ance of the independent achievements of the Yishuv and declared that those achievements determined in the main our success before world opinion. He emphasized the value of the strong economic position of the Yishuv during the disturbances, the importance of the first Jewish port in Tel Aviv, and the courageous but wise conduct of Palestinian Jews in general and of the Labor Movement in particular in the face of Arab attacks. In addition to that he men-tioned that it was due only to the united front of all the Zionist groups that we were able to prevent great political dangers that threatened us in those difficult days. He also welcomed the settlement of the two new Kibbutzim, Tel Amal and Hassadah in Beisan and saw in that a symbol of the continuation of our endeavors.
The delegates of Hashomer Hatzair (Yaari, Chazan, Prai) warned against the danger inherent in an exaggerated dependence on England; they pointed out the imperialist character of the Royal Commission and the responsibility of the Palestinian Administration for the anarchy prevalent in the country; they demanded a more serious consideration of the Arab factor in Palestine, a factor which would re-main with us forever in contrast to the English factor which would be only temporary. The modest beginnings of Jewish-Arab cooperation in Haifa served our Zionist leadership as a very definite support in its political activities. In the face of world public opinion we always point out the possibility of the friendship of the two peoples and the activities leading towards the solidarity between the workers of the Jews and Arabs. Why not therefore, enlarge the scope of this activity? Why suppose that the Arab worker will understand us less than any British Imperialist or Arab Effendi? Isn’t the opposite true? The members of Ha-shomer Hatzair expressed their satisfaction at the testimony of the leadership of the Jewish Agency before the Royal Commission. This testimony was declared by them to be a progressive one and in many respects even more radical than the usual stand of the majority party in the Histad-ruth. They appealed to the leaders of the majority party to learn a more serious lesson from the last disturbances, to give up trying to compromise with reactionary elements in Zionism, to begin a concrete Arab policy and thereby make possible the political union of all the workers of
Hashomer Hatzair
42
courage of a warrior is needed, in order to tell us that if we do not complete our work our children will follow and take up the torch and the banner. Not only for theories and ideologies must we fight, but also for man’s Iffe, for material gains and for the existence of a nation and a class. We must take up the weapons to prepare for the future. We are surrounded by a hideous fire which may break out anew at any moment. Let us remember now that Hashomer Hatzair appeared in Pales-tine two weeks after the death of Trumpledor and went to Galil organized as a defense corps. Be-fore we came to Palestine we carried in our hearts the admiration for the “Shomer”—that amazing group of stout-hearted Jews who were first to imperil their lives as Jews, Socialists, workers, and as pathmakers towards a brighter tomorrow. The hour calls upon us to renew the admirable tradi-tion of the “Shomer”, that found its highest ex-pression in Trumpeldor. This tradition is neces-sary for us both as Zionists and Socialists. We must be more severe with ourselves. The strug-gle of our Chaverot (women comrades) to join the defense during the riots is one of the most refreshing and inspiring events in our lives. There will come a day when the weak-hearted will find no place among us. Man and woman must be aware of the difficulty of this period and of our task. We hate war but we must be fully prepared for it.
There were those who felt that we have noth-ing new to discuss at this Moatza; that everything has already been said and resaid. What have we witnessed here? This was a Moatza that knew how to make our ideology coincide with reality. It was to the credit of this Moatza that it kept the balance between the two main sections that were on the agenda: the political questions and the movement in the diaspora. Even those fully capable of decisive thinking acquired wider hori-zons of thought through contact with the hard-ships of reality. It is reality which develops and influences the ideas so that they are revealed in all their sharpness and vitality. And here the hardships of our movement in the Golah brought about a discussion of the problems of the educa-tional movement that has not been paralleled since the days of the founding of the Kibbutz Artzi. The common responsibility and ties with the Movement that were expressed in the Moatza hold great promise. I hope that the demands for real-ization and mobilization that this Moatza brought will find a faithful echo in all the Kibbutzim."
towards an understanding between the two nations, who have historical interests and a common future in the land. And so he resolved that the establishment of a united inter-national front is a prerequisite to the development of a democratic constitution in Palestine; he spoke of the in-equality between the Jewish city and village arising from a lack of large-scale settlement work. He called for Chalutz mobilization for labor conquest and defense.
Yudex discussed the problems of the Movement in the Diaspora. He described the crisis through which the Zionist youth movements in the Golah are passing and the difficulties that our Movement faces in its work in this field: the period of political difficulties and limited Aliya demands renewed efforts in the Golah. The time of easy conquest in the Jewish Community and among the youth has passed and we have proof of the utter necessity of basic, systematic educational work. He showed the great harm done to the whole Chalutz Movement by the ab-sence of correct relationships mong the various groups within it. He demanded an improvement of these relations and an increase of mutual tolerance between the parts of the Chalutz Movement. In order to strengthen the ties between the Kibbutz Artzi and the Movement in the Golah, a complete list of suggestions was proposed (a special insti-tution in Aretz, a large number of delegates to the educa-tional Movement, etc.).
THE CLOSING ADDRESS OF MEIR YAARI
“This Moatza is noteworthy for several reasons:
1. For the first time very many Bachurot (wo-men delegates) have participated. This has proven that under proper conditions the barriers between Bachur and Bachura will fall. Interest in political questions is not reserved only for Bachurim. We are about to convene a Seminar for Shlichot (wo-men delegates sent by the Kibbutz Artzi to work in the educational movement), and this policy of activizing Bachurot will continue undiminished. I believe that when we will improve our work in this field we will find many new sources of enrich-ment for our social and communal life.
2. We meet on the anniversary of Trumpledor’s death. Around Trumpeldor there has been placed the stigma of Revisionism which has usurped his name to use it for an insidious Fascist organiza-tion. I was a soldier in the World War. After the war we thought it would be possible to forge our weapons into ploughshares for a lasting pe-riod. We imagined that the chains of the old world had been broken and on its ruins a new world had appeared. We thought we heard the approach of the steps of redemption which would embrace large parts of the dying world. Since that time twenty years have passed. We so hated the weapons that we threw them from us. We forgot that the day might come when we would have to take them into our hands again, to defend the national and social freedom which we had gained. Let’s not deceive ourselves. Many hopes have proven false and we have witnessed much disillusionment. Liberation which seemed to be knocking at the door is still far from us and the
43
April, 1937
expecting a successful spring and summer of work. Ken Montreal carries through two successful Yamim: Yom Tzofim and Yom M’nahalim.
The Yom Tzofim brought out the great importance of self-leadership in Shichvat Tzofim and as an imme-diate step in this direction a Moatzat Tzofim was appointed.
The Yom M’nahalim, which was attended by Malka, took up the problem of organizing the work for the coming months, and the question of the Hishtalmut of the M’nahel. At the same time a new Hanhaga was selected.
Do you want to see how an ulam should be decorated for the Chodesh Hatnua? Then go to Ken Manhattan!
The Ken rightfully says, “The best thing to say in the Newsreel is that you can’t say anything. The Ulam must be seen. It cannot be adequately described.”
Splendid Neshef of Ken Toronto.
“To begin with our Neshef was just about sensa-tionally successful. From the point of view of the size of the crowd, the rapidity and variety of the Toch-nit, the reaction of the audience and the general opinion afterward, our Neshef was just about 100%. We had upwards of 1,500 people in the audience which accord-ing to the manager is above capacity and about the most of the theatre has held this season. . . . We have not heard even one word of negative criticism even from the ultra-critical critics. . . . Malka spoke for five minutes on the radio and people coming to the Neshef asked whether she was going to speak again. . . . The curtain rose exactly on time . . . people stayed right through almost midnight . . . there were between 100-400 standees in the theatre . . . the pro-gram consisted of a choir, Dcr Coyach Was Boit, dances, athletic exhibitions and a condensed version of the Pageant . . . after the Neshef we all trouped to a restaurant and sang ourselves hoarse until about . . .”
Shomer! Do you know the words of all the Shomer songs or are you merely one of those “melody hummers”? Ken Los Angeles has the answer to your needs “Kol Shomer”.
In a beautiful, mimeographed hook, Ken Los An-geles has prepared the words of 93 songs (with free translations of each one). All who have seen the book have burst into song and unrestrained praise of the booklet. Write to Dov Reisen, 1121 No. Hicks St., Los Angeles, California, enclosing 25c. Hurry—there is a possibility that another Zionist organization may buy up all available copies for their own use.
The Ken already numbers more than one hundred. Plans are being made for a large Neshef in May and preparations have begun for Moshavot.
Tzofim of Ken Milwaukee enter actively into the tvork of the Ken. Many Misradim and Va-
Vaad of Moatza Ken Toronto plans neshef to be attended by the youth of Toronto. Delegates expected from many Kinim. Important program of lectures and discussions planned. Shomer! On to the Moatza April 1-3. Here is final in-formation:
The Moatza opens on Thursday, April 1st at 8:30 P.M. at the Ulam, 7 Brunswick Avenue, corner College Street (3rd floor) and will continue all day Friday and Saturday. The Youth Rally and Neshef will take place on Saturday Night.
Every Ken is to bring its Degel Ken.
Delegates for the Moatza to be appointed as follows: Every Ken up to 50 Shomrim—1 delegate; 50-100 Shomrim, 2 delegates; more than 100 Shomrim, 3 delegates. Besides delegates all Bogrim and Tzofim Bogrim may attend.
Avraham Ben-Shalom and Ychoshua Lcibner will
address the opening session on Thursday. On Friday there will be discussed: Din Vecheshbon of the Han-haga Rashit, Our Stand on the Golah, and The Prob-lems of the Boger. Also the situation in Paletine and in Zionism, and the developments in the International Workers’ Movts. Saturday will be devoted to: Unifica-tion of Symbolism and Pikud, Moshavot, Yovel of Keren Kayemet, and Resolutions. The Neshef on Saturday Night will hear the addresses of Yehoshua Leibner and Avraham Ben-Shalom, besides the regular Tochnit.
New York Shomrim amass record sum of nine hundred dollars in Yom Keren Hashomer in spite of two other collections going on at the same time. First reports from Keren Hashomer show good work and quick results.
Ken Bronx collected $260; Ken Brownsville $260; Ken Boro-Park $130; Ken Williamsburg $100; Ken Bensonhurst $85; Ken Manhattan $80.
Yonah and Chana to return to the Kibbutz at the beginning of April.
After two years of hard, fruitful work, both Shli-chim are returning to Kibbutz Amerikai. We know that the entire American Movement joins with the Hanhaga Rashit in wishing them a most hearty “Cha-zak Veamatz” and “L’hitraot.” The Shomrim will have an opportunity to bid farewell to Yonah and Chanah at the Moatza Rashit in Toronto, which takes place just a short time before they sail.
Spring K’vutzat Hachsharah already at chava!
There have been added to those already at the Chava the following: Shulamit Press (Boro-Park), Leah Senior (Bronx), Evelyn Greenberg (Buffalo). In a few weeks the following Shomrim will be at the Chava: Zehava Liebowitz, Louis Ticoll, Yehuda Freeman, David Perlmutter, Chaim Goldberg, Chana Sherman. The Chava has made plans for Spring sowing and is
In The
Movement
Hashomer Hatzair
44
STRENGTHEN THE LABOR FRONT FOR 20TH ZIONIST CONGRESS
Sell Shkctlim!
The Education Department of the Zionist Organization of America
announces
A FORUM
On Problems of Contempary Zionism and Palestine
at the
Society for Advancement of Judaism
15 West 86th Street, New York
SUNDAY EVENING, APRIL II:
BRITISH POLICY IN THE NEAR EAST—Waldo
E. Stevens, Department of Government, Col-umbia University; Abraham Ben-Shalom of Pal-estine, Shliah of Hashomer Hatzair. Chairman —•Morris Rothenberg, Co-Chairman, Council of Jewish Agency for Palestine and United Palestine Appeal.
SUNDAY EVENING, APRIL 25:
CULTURAL INFLUENCE OF PALESTINE ON DIASPORA—Ludwig Lewisohn. One of Amer-ica's Outstanding Men of Letters; A. H. Fried-land, Educator, Director, Bureau of Jewish Edu-cation of Cleveland. Chairman—Israel Chipkin, Educational Director, Jewish Education Assn•
SUNDAY EVENING, MAY 9:
ABSORPTIVE CAPACITY OF PALESTINE— Abraham Revusky, Author of "Jews in Pales-tine." Chairman—Dr. Israel Goldstein, Presi-dent, Jewish National Fund of America.
Admissions, 35c
Tickets Available at Zionist Office
I I I Fifth Avenue, New York
adot organized. The Ken plans extensive pro-gram for coming months.
Eleven Vaadot for Tzofim have been organized among them: Moatza, Vaad Cholim (whose task it is to cheer up all sick Shomrim through cards, visits, etc.) Vaad Iton, Shekel, Ulam, Sifriya, etc. With plans for Chagigot (Tzofim and B’nei Midbar). A Neshef Pumbi, a Seminar and Hitrachavut of Tzofim . . . the Shomrim are kept quite occupied all the time.
Hashomer Hatzair troupe highly praised in several meetings. Group of Brownsville Shorn-rim present m’dura scenes at several Zionist meet-ings and win the acclaim of the assembled Zionists.
In Laurelton, Brooklyn, Richmond Hill, Flushing, Plainfield . . . Shomrim everywhere acclaimed as in-stillers of real Chalutz and Palestinian spirit into Zion-ist meetings. The Brooklyn Hadassah planted 5 trees in honor of the “troupe” after it had performed at a meeting of the Hadassah.
Ken Detroit does outstanding work for Keren Hashomer.
In spite of the fact that many were unable to partici-pate the Ken collected almost $100 in Yom Keren Hashomer.
Ken Cleveland battles bad weather on Yom Keren Hashomer to collect $36.20. If it hadn’t been for the weather, say the Clevelandians. . .
Moshe Bloomstone enters the work of the Maskirut Rashit.
After several months of work in Canada and in Philadelphia, Moshe (except for frequent Bikurim) will work regularly in the Mazkirut Rashit.
Malka centralizes the work in the Canadian Kinim.
After flying Bikurim, special Sichot, Neshafim, and Radio addresses Malka has begun to concentrate on preparations for the Moatza Rashit and then on the Mosavot.
The price of this issue has been increased to fifteen cents to meet the cost of issuing this enlarged Jubilee number. The price of ten cents remains after this issue. Subscribers and subscriptions will not be affected by the change.
After a Year's Work
(Continued from Page 5)
The conditions among the Jewish youth in America demand increased efforts. In spite of the fact that this year we have enlarged our Palestinian delegation, we know that even the six ׳"shlichim who are working with us here are far from enough to do justice to the growing needs of the Movement.
The fact that the Moatzah opens at the very day on which the Kibbutz Artzi was founded 10 years ago, will add to the spirit of this Moatzah at which we will meet Shomrim from eastern and western America.
WITH ADMIRATION FOR YOUR INyiG-ORATING APPROACH TO THE PROB-LEM'S OF ZIONIST AND GENERAL EDUCATION
SONIA DINGOL
45
April, 1937
הועמדנו בפני תחנה גדולה בדרכנו הקבוצית הארוכה . . . ברטט ובצפיה התקרבנו אליה. רגש של שמחה ממוזג עם חרדה ממלא את הלב. הרהורים אחרי הרהורים חולפים וגזים במה. אני עוצמת את עיני אני מתאמצת להרחיק את כל ההרהורים והמחשבות התוקפים אותי.
...אני רואה לפני דרך ארוכה המשתרעת ממערב למזרח, הלאה הלאה... דרך של הרים ועמקים, גבעות זבקעים, תחנות, תחנות...
אני רוצה לשמוח, לשיר מרוב גיל שרגלי הגיעו עד תחנה מרכזית הזאת תחנת ההתישבות.
אני רוצה לשכה על הכל, את כל העבר, את הדרך הארוכה בה עברנו, עם הרפתקאותיה וכשלונותיה עם נצחונותיה ושמהותיה, אני רוצה לדלוג על הכל . . .
ותחנות אחרי תחנות מבצבצות ועולות לפני . ..
על רקע של חורבן מציאות הגלות היהודית המתפוררת והמגוונת, על מסכת חיים נטולת צלם וצורה, משוללת יופי, מחוסרת דופק של חיי אדם, יצאנו לדרך...
כזרם מים כביר פרצנו לדרך. השלכנו מאחורי גונו את הרקבון והנוון, חלצנו וניתקנו את נימוסי החברה הזעיר בורגנית ויצאנו לבקש נתיבות חדשים, מקוריים בשבילנו.
מרד ומחאה! הכרזנו ברחוב היהודי; לא נסבול יותר את הדכוי, ננתק את כל הכבלים, נשרוף את הגשרים, נבחר לנו דרך אחרת!
לא נמשיך להיות עבדים למשטר הפיליסטריות, לא גרשה יותר לקצץ את כנפינו, לא ניתן יותר לסתום את מקורות הנעורים התוססים בנו, לא ניתן לדכא את כל הפוטנציות המוכנות למפעל חדש !
הנפנו את דנל החידוש האנושי ברחוב היהודי.
והתרגזו האבות ובכו האמהות והתרעמה החברה ואנו מלאי פטום וכוח איתנים נפרדנו מעל החברה המתנוונת...
ומסביב פיות, פיות פעורים לבלענו, אדי רעל נתמלאה האוירה ואנו את דרכנו המשכנו...
ותחנות קטנות יותר וגדולות עוברות וחולפות...
יש ויאוש ופחד מתגנבים ללב, מתחילים לכרסם עמוק, עמוק. רפיון מורגש בידים, חולשה תוקפת...
יש ושוב תקוה ואמונה כבירה ממלאה את ישותנו ואנו פוסחים על כל המכשלים ואבני הנגף, לפנינו משתרעת מטרתנו הנעלה השופעת קרני אורה על דרכנו הארוכה — יצירת חברתנו החדשה בארצנו...
וגזות ונעלמות התחנות הקטנות. הנה תחנת ההכשרה הגיעה. הועמדנו. לכור צורפים נכנסנו.
אמרנו: די לנו לעוף בשמי אידיאות נעלות ולחיות יחד עם זה חיים של ריקנות! לא נסבול יותר את התהום בין הרעיון ובין המציאות. לבחון את עצמנו נתבענו. היש בנו די כה לחיות חיי פועל, לממש חלומות נעורים על חיי שיתוף? היש לנו די סבלנות ועקביות להגשים את אשר הכרזנו? האם רק נזרוק מלים חובקות זרועות עולם על שויון, עבודה ובעצמנו נמשיך לחיות חיי פיליסטריות ?
וארזנו את חפצנו, נפרדנו מהורינו, מבית ספרנו וסביבתנו ויצאנו להכשרה . . . קומץ קטן של תלמידי מכללה היינו. השארנו מאחורינו תקוות הורים, בעטנו בחינוך הקריאריסטי.
ל. לולב
וימי עבודה מפרכת באו... הידים הלבנות נעשו חומות, כוסו יבלות. העורקים נמתחו. למדנו את טעם העבודה הגופנית. ורבים הספקות הפנימיים, רבים ההיסוסים... ויש וגעגועים חזקים תוקפים אותך לבית אבא־אמא, לאוכל טוב, למטה נקיה ומסודרת. יש רצון לברוח מכולם, ליפול לחיק אמא שתלטף ותפנק. ושוב פקעת שאלות סובבת את הנשמה, מעיקה על הלב ותובעת פתרון.
לחיות אחד עם השני התחלנו. קשה הפגישה בין פרט לפרט. קשה להבליג על האינטרס האיגואיסטי, קשה ליצור חיי שיתוף ושויון.
חולפים הימים והשבועות...
נעשינו פשוטים יותר, צנועים יותר בהפרחת סיסמאות מצלצלות. נעשינו ריאליים יותר. אנשים חונכו לקראת אחריות קבוצית, נתבעו לחפש עמדה לכל מיני שאלות, למדנו להיות אחד עם השני.
* * *
אנו עולים; אנו עולים!...
חבורת אנשים מאוחדת ומלוכדת, אחוזים ודבוקים אחד ברעהו בל ינתקו צעדנו את דרכנו בארץ החדשה.
מלאי עוז ומרץ, הסוני רצון כביר, משולהבי אמונה בכוחינו ובהכרת מהותנו הפנימית העצמית התחלנו את דרכנו.
ומסביבנו פרוספריטי... ואלפי לשונות שלוחות אלינו לבלענו.
״נם ההרוחה״, עזרת הורים, מצב חברתי, נוחיות, פקפוקים פוליטיים...
והתנפצו גלי הקוניוקטורה הסואנים והגועשים לספינתנו, ששטה בלב הים הסוער והגועש, ויש ונפלט אחד מספינתנו, ונסחף בזרם העז, ורעד חלף בלבנו, הנוכל להחזיק מעמד ? הנוכל לשחות נגד הזרם ?
ובאו ימים של הפושים והתלבטיות, ימים של גיבוש הרעיון וליכוד המסגרת, עליות וירידות... הועמדנו פנים מול פנים אל פרובלמות חמורות של עבודה וחיים. ושוב רבו הלבטים והפקפוקים בפנים. רבה המועקה האישית, חזקה ועקשנית היא המלחמה בין שרידי ירושת עבר הטבוע באינסטינקט ובדם, ובין ההכרה והרצון לגאולה גמורה מכבלי המשטר הישן. ונרקמים פרוצסים נפשיים עמוקים בסתר נפשו של האדם הקיבוצי, וגדולים וקשים הם חבלי היצירה, אך גדול וכביר הוא כוח ברזל הרצון להתגבר על הכל.
ותעבורנה ותעלמנה שוב תחנות, תחנות קטנטנות ותגזנה מכבר מעל פני האופק... פרוצס ההתמזגות תם ונשלם. גוף מלוכד ומגובש יצאנו מכור ההיתוך. נכנסנו למסלול של חיים נורמליים השוטפים בשקט. בגרות ורציניות חדרה לתוכנו ותקפה את כולנו. שיחותינו נהפכו לדיונים רציניים ושקולים בכל מיני שאלות. אורגנו חיינו...
כה עברו תחנות, תחנות בדרכנו הארוכה עד הגענו הלום... תקופה ארוכה של תמורות וגלגולים שונים, פרשה שלמה של ימי הדוד. וגיל ושל דכאון וכשלון. ועל הכל עבר החוט השני ״כח ההתמדה״ אשר העלינו והרימונו מעל ״הקטנטנות״ פחותי הערך. חסונים ומגובשים אנו עומדים כיום לפני מפעל חדש — לפני תחנה מרכזית — לפני ההתישבות.
חדורי כוננות חלוצית עם דופק של חיים רעננים ובריאים אנו צועדים את דרכנו הלאה...
(קיבזץ אווריסאי, זזדרה.).
תחנות...
Hashomer Hatzair
46
החברה הסוציאליסטית ההווה בלי משים. עד אותו הזמן
־ T I V ” ־ • I T * J ״ ~ ״ ־ “11 •
רק האךגון החזק _יךריך לקראת אוךגניות קב;כ'לת. כיום ידוע לכל בר־בי־רב, שהסוציאליזם נלחם
X X “ T ־ - ־ V“ • ־ • x ׳ * ז
בשלש חדות: החזית הפוליטית, הכלכלית והחנוכית.
TV • T T I• - • • -ן I • : ־ • •
החזית החנוכית - החזית השלישית, כמו שקוראים לה
TV * * “ •TV• ־ T • * r V * * • I
ברוסיה - אינה נופלת בחשיבותה מן החזית הפוליטית
V V T “ T * J ־ :־ * TV•• T* ״ •
והכלכלית. החנוך הסוציאלי שומה עליו להוות, בין אם אחרי המהפכה הסוציאלית, בין אם לפניה, אלמנטים
־־ :־- “ “ T - I ־ ־ • - V V V T VT I • I י *
חלוצךם של החבךה הסוציאליסטית העתידה, עליו לוריע גרעינים של הרמוניה ואוחנניות, ליציר רשת של
•:־-:•• TJ * “ V * : ־ * * V V V
יהירות אורגניות המשתחררות לאט לאט מן המסגרת
: • * ־ • “•:־:: 1 ־ : - • י * w
הקפואה של ארגון שלטוני מך־ביר. ואולם בך!ברת העובדים הנוכחית, קהיא בעצם אך ורק סורוגט קל מדינה סוציאליסטית, מכרח להיות כל חבר ההסתדרות
:•X \ !ז •* t :־** ־ * * *
גם חבר ההסתדרות הציונית הבונה את הארק, גם חבר האגדה המקצועית המגנה על וקנאי הקו, גם חבר ״המשכיר׳׳ המארגן את ההספקה הכללית, וגם כפוף לשלטון מדיני קולוניאלי וגם נתון במסגרת ארגון לאמי הועד הלאמי), אך בזה לא די עוד. הךי?ךנצ:אצ;ה המבנית חרגה ממסגרותיה המכרחות ומפוררת גם את
־ V ־ * TJX ־ • V V I T I \ “ TV : I ־ V
הרצון ובצירה הקולקטיבית בקטח החיים, אקר כבר הכקר לאוניפיקצ;ה גמורה. הקומונה השומרית לא תתאר כלל, אם חבריה, מלבד היותם קשורים בכל
ן־ : ז • :־x • tv ־ *xi •I* tv
אותם המוסדות החברתיים המנויים לעיל, יחפשו גם
T ־ I •:- * • X : V “ I“ : ־ I
מחוץ לקומונה מוסדות וצורות ארגון, אקר תפיןיךיהם !לולים בא?ן ארגוני בתוך התנועה הקבוצית והלזברתית קלנו. חברינו אינם שיכים למפלגה, כי תנועתנו יצרה
tv ן־ *• “ *• x ־1 • 1 •X ־x : • x ״ xix
לה מסגרת פוליטית עצמית, חברינו אינם חברים לקהלה
w * t • • ־ : • ד״״ *• x x־ - • ן • וין• x
דתית, כי הקומונה קלנו היא הבטוי המוסדי החיצוני לצרכיהם הנפשיים. חברינו אינם מחפשים להם ביותר
V - * T S X * * J־ •*“ ** V T * X “ X X ן -
חברה מדעית מחוץ לקבוצים, לו גם היתה במדה׳ידועה
X- XXV• • ז “ • • • ־ x : X * X XXX
משכללת יותר מזו, אקר אנחנו מהרים בעצמנו. הקומונה שלנו מתכונת אפוא להביא לידי אחדות החיים, ההשקפה
T X - W" * TV • • - ־ X --״ “ ־ X lx X
והפעולה בגדר האפשרות המכסימלית. . לשם דיוק
XX V T VV * XXX -_*.־• I • -X
הבטוי הנני חוזר ומחניק קאין אנו ,יכולים כל זמן שהקומונה אינה נחלת כל המעמד להיות בלי ארגון
• X X X- X ־ ־ !־ I X* •x X* X
מעמדי יהסתךרות הפועלים). כמו כן אין אנו ,יכולים להיות בלי ארגון לאמי כל זמן קאין הקומונה נחלת כל העם כלו. אין אנו,יכולים להבדל מן האגדה המקצועית כל ןמן שיק בוךדים לריב וקבוצים במעיט. אך לא
מםןךת כל עקר אותה הפדות, קרוצות לשיים המפלגות. בלי כל הגיון פנימי כל קהוא, בין הכוון הפוליטי ובין צורת החיים (הקבוץ) ובין העבודה החנוכית בא.ךץ ובגולה.
אני מודה, קהמפלגות ממלאות בארץ תפקיד הכרחי
X־ * V V ־ * X ־ X ־ T X V I * X “ I V T X X •
ואין אנו ,יכלים לרשת את מקומן כל ןמן קהתנועה הקבוצית המהפכנית היא מעוט קבמעוט, וכל זמן קאינה יכלה להעביר את נקודת הכבד מיצירת הוי שתפני
x xx ־ X־ • I x v ־ ־* v • ־ 1J- —x•
ויחידות איניציאטיביות אל קטח פעולה מךינית, בין־ לאמית; ;תכן גם קאין המפלגות ;כלות להתקי״ם בלי אינטליגנציה מקצועית וממחית, תהא היא גם לא
- . ** X • : \ • lx • X X X V • V x •
פרולטרית במהותה. אך התנועה הקבוצית מיסודו קל השומר הצעיר ושל הסתדריות ־ ניער אחרות והחלק
־ x • v x • x ־ x \ ־ X־ “ * V י
העקרי של הגדוד אינם זקוקים לאפטריפסות מפלגתית
v • I x • x ־ x I • I x x *• x ־ • x • x x : *
בפעולתם הפוליטית. הננו מצוים אפא להגן על מהותנו
*T X X ־ •• *I-XI - • \ X X ־
העצמית על האחדות בין ההגשמה החברתית קבוץ
x־x• ־ X ־ 1“ X--------XXI ־ I 1• • T ! V
ובין הפעולה הפוליטית הדינמית ובין החנוך קל הדור הצעיר.
־ x •
אלה הם היסודות המהותיים של הקבוץ הארצי מיסודו קל השומר הצעיר, קבפוקנצ;ה הוא ק;ם ן.ה כמה קנים, ועכשו עתיד לצאת מן הכיח אל הפעל. מאותם
I • ••X •XTI-X * S ־ ־ V ־ “ T
היסודות המהותיים הננו קואבים את כיח הקיום קלנו.
־ x ־ ־ • • • x x־ • v - •י xv
זוהי סבת עקשנותנו. בקל זה אנו ק;מים בארץ בתור גוק חברתי נכר. למרות זה קאין אנו מתבטאים, זוהי הסבה
X * •XXV ־ X • x I - V V I ־ X * • • X
קאנו מתקןמים על אף כל הבדידות, ההןנחה וחקר הרנמיכה מצד המוסדות, זוהי סבת הצלחתנו בחנוך הדור הצעיר בגולה. כדי לסכם:
X * ־ X “I X ־ ״
א. תנועת השומר הצעיר קואפת לאחדות בין המהות הפנימית הנפקית, בין האידיאולוגיה המךעית
-- ־!•• -- XX - • X • “ •X-------T
ובין פעולת ההגקמה הפוליטית.
ב. תנועת השומר הצעיר מקיפה את כל מחזור ח_יי
1 “ ־ *• “x v x I • *X ־ x
בן־אדם מילדותו, ופועלת בקלק תקופות חייו בצורת:
x XX* V V X “ * X X I V• ־X :
!. הסתדרות חנוכית 2. תנועת הגיער והחלוץ 3• התנועה הקבוצית וההברתית־פוליטית בארץ.
ג. תנועת השומר הצעיר מתנגדת להפרדה המכנית בין הפעולה החברתית הדינמית(פוליטיקה), בין הגקמת החיים האיקית והקולקטיבית ובין ההשפעה החנוכית קואפת לאוניפיקציה קל קלקת התפקידים האלה

בעבודתה.
־
927! מאיר יערי

47
April, 1937
הנחות־אב לדרכו של הקבוץ הארצי

(לקראת המועצה המייסדת של הקבוץ הארצי ״השומר הצעיר״)
כל רעיה מופיע בשלש צורות: הפנימית (האמונה,
X ־ T X — * I X ־:•* T • * T
הרגש), המדעית(האידיאולוגיה), והקונקרטית, הלוחמת
זזו xx - • t • x— v : י : ו«• • •
(פוליטיקה). רעיון, אשר הוא חי בתור תורה שכלב גרידא מבלי למצא לו הגדרה הגיונית מסיימת ומבלי
x • x -x ״ • : ־:זז v V \ : • xv :
למצא בסוס מדעי, הוא סנטימנטלי למדי או קנאי למדי.
״ x • ־ ז • x T* — x • - x v * x v
כמו־כן אין הרעיון;כל להיות נזקלת המזיע גרידא׳ ??לא מן ההכרח הוא שום ל ל לו ך.ךך להגשמתו הפוליטית, ואין פוליטיקה ךאו;ה לשמה מאידך, ??לא אם כן היא יונקת מנבכי הרגש האנושי, מן התורה שבלב מצד ??חד, ומבססת על אידיאולוגיה מדעית, מהיפה ואובוקטיבית
xx - • - V V \ X ־ x • ־ ־ X V: S X I י-
מן הצד השני. ואם אין היא מקומת את התנאים האלה, הרי היא נטולת נשמה וסופה לההפך :לפוליטיקניות
:־ ״ * X ־־ T •• X X : XXX ״ י X ״ * 1
טסכסבת. אם נתפס את הפוליטיקה בתור.ךךך הגשמת הרעיון בחיים החברתיים, כי אז, לכל הדעות הוא, שהיא האלמנט הכי רציני והכי מכריע בהתגלמותו של הרעיון.
X X v V V T *־ ׳ X * ״ X X־ * ־ X ״ ־ X * X ־ T v X : *
היא גם מציגה את הדרישות הכי חמורות לגבי נושא
־ • X ־ X • X־ * X־ X
הרעיון. רק בצורה פוליטית יכל הרעיון לשנות את א ־ח
X־־ X X •• X ; I - I X־־ X I I ־
החיים של איזה קולקטיב אנושי. ההגשמה הפוליטית
״ v י • vx • •x v-----xxx • •
של הרעיון קיא אפוא מהפכנית, מוךד־ת בק;ם ופוחזת, כמובן, במעצורים מצד הקים. האינרציה המסירתית
x lx x ־־ X־ • • - ־־ -1ז x • xv • T ־ X x•
וההרגלים המקבלים מתיצבים כצר בדרך ההגשמה
X V “ X .. . ־ X \ ו X ״ ״ X ־־ V V x XX • X י -XXX
הפוליטית. מתחילה מלחמה, וכדרך כל מלחמה נוצרים
• • ־ X XXX* X I v v x XXX* X • X •
מחנות העועים זה לזה: המחנה הלוחם־המהפכני מול הראקציוני. שני המחנות גם יחד יוצרים לעצמם תכנית
X- ־ !X * : I“-:־ ־־ — :• :־XX XX•
מלחמה, אשר באמצעותה הם מקוים לנצח. תכנית
*X XXX־ X •1-1 - X X X V X v ־ •־ ־־ XX*
מלחמה זו מרכבת מתכנית כללית ומטקטיקה
•xx •xx* v v x \ xxx• • *־ X • lx•
אקטואלית. לא תתכן אפוא הגשמת רעיון קברתי בלי תכנית ברורה (פרוגרמה) ובלי קביעת תכסיסי־מלחמה
lx •x X “X X X X •xx•־־ ־ : • - *xxx
(טקטיקה).
עלינו השנה לגשת לצעד המכריע המוביל להגשמת
X - ־ V V X XX--------XXX * - - •X“
רעיון חברתי, עלינו לקבע תכנית פוליטית ברורה, ולא
־ x י x x x • • • x x - I x • - x • x x v
לבד לתכנית כללית הנני מתכון, כי אם גם לצעדים
: • •:• •X: * X T X “X-----I • • ־־ ־ X X *
התכסיסיים האקטואליים של מחר ומחדתים. הנני חוור:
--X *•*X ־ X X V I X ן TTJ - . . ן . -
אסור לנו להבא, כמו שהיינו רגילים עדין, לשים פדות
X X T ־ X • X V X X • ״ X •x I • —X
בין מהות פנימית ובין האידיאולוגיה האוביקטיבית
- X v x X XX -•XI- • • x I ו • •
והך.ךך הפוליטית. אם הננו חדורים אידיאה אנושית־ סבדתית, קרי אלה סם שלשת ה;םודות הקכרחים של האידיאה הזאת.
הנני מניח שישנו רעיון שומרי עצמי.
• x v v - . - • x ־ I x :• - : •
הרעיון שלנו מתגשם בחיים בשלש תקופות ח;י בן
אדם; א. הסתךרות חנוכית, ב. תנועת הנער והחלוץ, ג. תנועה קבוצית וסברתית בארץ. התקופה השלישית, תקופת התנועה הקבוצית והסברתית בארץ, היא התקופה המכריעה, היא המשפיעה על שתי התקופות
x!x---- • x*x--------x*x ־ X•־ ־ I x
הקודמות לה בגיל ובהתפתחות. הנני מודה אמנם, כי
1 ! X • X •X X ־ XXX v * X • X •
.ישנו הבדל עצום בין תפיסת שיטת עבודתנו החברתית
X ~ X V XV ״ X I • - • ־ 1־ X“ ־XXV*
ובין שיטת המפלגות בישראל, אך ההבדל אינו מנח בזה,
.. ן . - * X ־ X X • X ״ ־ I ־ .. \ V X X
כמו שנוהגים משום מה לחשוב, כי המפלגות נוטלות לעצמן ךשות להשפיע על הנער, בעוד אקר אנחנו נשמרים מזה מכל משמר - כי לאמתו של הדבר גם
•XX• x • V • •XX • ־ X־ * V ־XX
אנחנו משפיעים על הנער והשפעתנו היא אפלו יותר
־• •־
מקיפה וחוברת. הדזבדל הוא בתפיסת החרם ובתפיסת שיטת ההשפעה. בעוד אשר המפלגות מתכונות בעקר
--X X XXX־ v ־ • : ־ • X ־ X • X X*
לבוגרים, ואם הן באות אל הנער, הרי הן משפיעות עליו כךר־ך השפעתן על הבוגרים, מןניחות לגמרי את החנוך המהותי, את חנוך האישיות הפועלת מילדותה. ההגשמה הפוליטית שלנו תהיה לעומת זה מושתתה על אישיות
* • x v x • xv ־ xxx v ־ • •
איתנה ועל ערכים אורגניים הצומחים באוירה חנוכית
- X X X ־ X־X • X ־ • • - X • ־ X־ • X • •
קולקטיבית של הקבוצות השומו־יות בהסתדרות ובתנועת הנער שלנו בחו״ל.
• X - ־ ־ X X XV
המדה השניה הספציפית של תנועתנו מתבטאת
- • x ־ x* x ־ x • - x x v • • v x ־ -
בשאיפה לאוניפיקציה של פונקציות החיים העקריות.
־ x x • x • • ־1 x Ix x v xx ־ ־ • lx• x•
אשתדל לבאר את זה על שטח הח;ים הסוציאליים בא׳:י. ההסתדרות הכללית המקצועית של הפועלים העברים
־ • X ־ X ־xx• ־•V • lx ־ :־ • X • X *
נגשה ליצר חברת עובדים סוציאליסטית במתכנת
• x ז •
מדינית ומשקית רחבה. כמו בכל מדינה נוצרת גם
vv x • x xx 1 xxx 1• x • • • :
במדינתנו בזעיר אנפין בקרב חברת העובדים
• x • x ״ • x - ־ v vlv x I • x:־ x m x •
דיפרנציאציה מכנית המנתחת את גוף החברה לגזרים.
• V XX- X X V V ־ • ־ X ־ ־ ־ XX* XXV- I V•
לא ההרמוניה האורגנית, אלא ארגון שלטוני ומרכז
X \ X • x • I X • XV • - X X XX X
מדביר תחתיו את הגזרים האלה. לאמתו של הדבר
- X • ־X •XX- v XX ״ X - V־ * V ־XX
חברת העובדים לא תתכן לפי שעה בצורה אחרת. חברה סוציאליסטית אוךגנית תקום בעוד דורות מספר, ולדעתי אחרי המהפכה הסוציאלית הכללית. החברה
x ־ x • ־ ד״ — x — x - • ־• ־xx• ־*.״xx
הסוציאליסטית האוךגנית תקום. אם באויו־ה של חפש פוליטי וצלק כלכלי גמור, ;גדל רתחנך דור אנושי חדש היוצר לו ערכים מתוך אבטונומיה פנימית והבנה מכסימלית של כל פרט ופרט. אמנם סוציאליסט נא
X X V • — • X —
איננו דוחה את הרגע המקנה הזה עד אחו־ית ה;מים. אך סוציאליסט נבון איננו משלה את עצמו, שאפלו בדור הראשון שלאחרי המהפכה הסוציאלית תקום ותהי
Hashomer Hatzair

מתוך צפיה להצטרף לשורותיכם
קבוצת ההכשרה
בחות השומר הצעיר ליבערטי, נ. י.
לכל חברינו בארץ ישראל לשומרים בכל תפוצות ישראל שלוחה ברכת אחים נאמנה מחזיתנו אשר מעבר לאוקינום
משלחת הקנה הארצי
אל
הסתדרות ״השומר הצעיר״ באמריקה
לחלוץ התנועה במולדת ליוזמי המפעל אשר לאורו מתחנכים אלפי השומרים בארצות הברית וקנדה שלוחה ברכת עידוד מאת
ההנהגה הראשית
של
הסתדרות ״השומר הצעיר״
באמריקה הצפונית
Cejwin Camps
PORT JERVIS. N. Y.
Five Progressive Cultural Camps Conducted Separately for Special Age Groups
EIGHTEEN SUCCESSFUL SEASONS
IDEAL JEWISH CAMPS
Land and water sports, aesthetic activities, cultural influences. Sabbath observance.
Send for Descriptive Booklet Rates $ 175 for the season
A. P. SCHOOLMAN, Director 125 East 85th St.. N. Y. C.
Tel. ATwater 9-5010
Short History of Zionism
(Including a chronological chart of Zionism)
S. H. Sankowsky 64 pp. $.35
An Analysis of Zionism
Meir Yaari .05
Palestine: Its Pioneers and Problems (New Revised Edition) .15
Pamphlets — Books on
Zionism — Palestine from
AVI1KAH PAMPHLET SERVICE
111 FIFTH AVENUE NEW YORK
Catalogue Sent On Request
ANNOUNCING!!
3rd Annual
JEWISH YOUTH TOUR
TO PALESTINE
64 days — 11 ports — 7 countries
ONE MONTH IN PALESTINE
Visit to Cairo, Egypt
3rd Class Restricted
S. S. ROMA — Italian Line
SAILING FROM NEW YORK, JUNE 30, 1937
Hebrew Seminars on Board
SEND FOR ILLUSTRATED LITERATURE
ROSEN P0A T O IJ R S
CHelsea 3-0650 1 22 Fifth Avenue New York City
עתון הנוער היהודי באמריקה
מוצא ע״י ההנהגה הראשית של הסתדרות ״השומר הצעיד״ באמריקה
השומר
הצעיר;התערוכה השלישית 1930
הקיבוץ הארצי.-.השומר הצעיר
ארגון הצירים והפסלים
t
הקבוץ הארצי ״השומר הצעיר״
ארגון הצירים והפסדים
נ קטלוג התערוכה השלישית
רצוננו — לשרת את הצבור העובד השואף לסגנון חיים שיסודם פשטות וכנות.
מגמתנו — לתת בטוי ציורי לאופייני שבחיינו.
אלמוזולינו חיים
קב ״תל־חי״
גבס 1. מסכה
אמרנט אברהם קב׳ ״מזרע׳׳
פחם 2. אילוסטרציה למנדלי ״סוסתי״
פחם 3. ״ ״ בעמק הבכא
פחם 4. קונצרט בחדר האוכל
פחם 5. ארבע בצריף
לינול 6. הטוחן
עפרון 7, ילדים
• בכור חנה קב. ״׳מעברות״
גבס 8. הכובסת
גבס 9. פורטרט החבר יצקו
גבס 10. פורטרט החברה רות
גבס 11. ילדה עם סל
בודנובסקי צבי קב. ״לשחרור״
אקורל 12. נוף
בוזייק אברהם קב. מרחביה
שמן 13. אוטופרטרט
שמן 14. עצים
בן מנחם יצחק קב. משמר העמק
גבס 15. פורטרט החברה אלישבע
גבס 16. פורטרט החבר פולי
שמן 17. בחדר הנוטר
שמן 18. הקראה
שמן 19. חרציות
שמן 20. איתן
שמן 21. רשום לאוטופרטרט
שמן 22. פנה בחורשה
שמן 23. מיכה
שמן 24. רות ורותי
שמן 25. אורי
גולניצקי יצחק קב. רמת יוחנן
אקורל 26. פרחים
פסטל 27. פינה בחצר
סנבינה 28. רשום
רשום 29. נרדמת
לינול 30. זית
גלדטר יהודה קב. שער העמקים
גבס 31. שפן
ולדברג ג'ניה קב. בית זרע
אקורל 32. פרות
אקורל 33. צאן
אקורל 34. שיח
פתוח 35. ראש
ולבור יוסף גרעין טרנסלבני
לינול 36. הזורע
ורהפט מורדכי קב. ״שמיר״
לינול 37. ׳מנוחה
טוש 38 חורבה
ישראלה קב. תל־עמל
גבס 39. ערביה הולבת
גבס 40. ערביה יושבת
שימון יחונן קב. גן שמואל
שמן 41. חורף בגן שמואל
שמן 42. פועלת
שמן 43. ילדה
שמן 44. פועל בהפסקה
..אקורל 45. חוף ים המלח
אקורל 46. נוף בשומרון
אקורל 47. נוף בשומרון
פולקיביץ יגוץ קב. עין שמר
דיו 48. ערבי עם נבוט
עם אקורל 49. רובע בוכארי דיו
רשום 50. ערביה עם ילד
רשום 51. המק לדוח
רשום 52. ראש ערבי
רשום 53. צ רקום
פיליפ השה קב. מעברות
לינול 54. המסור
פינקלשטיין זאב קב. תל־עמל
אקורל 55. בשדה
רמת יוחנן רוזוברם בניווין קב.
שמן 56. נוף
רשום 57. א. מקיצה ט״אטראלית
* 68. ב. " "
M 59. ג. ״ ״
שער העמקים שטינדל אברהם קב.
פסטל 61. נוף
שלווה קב. במפנה
לינול 62. טלה
המחיר 5 מא״י;מאחורינו שנת מיבחן וזעזוע קשה בחיי הארץ. שוב הונף הגרזן על תקות שחרורו של העם העברי הבונה את מולדתו. מחדש נפערה התהום בין שני העמים היושבים בארץ. ומחדש הננו קוראים לכם לתת את התשובה היחידה לכוחות ההרס:
מול השלטון המפקיר את חיי_התושבים ואת שלום הארץ, נוכח המערכה
נגביר את כוח הבנין, העליה החלוצית, גאולת הקרקע, נבצר את ההסתדרות הציונית, נחזק את כוח הגנתנו העצמית.
מול השוביניזם הטרוריסטי של המנהיגות הערבית ובניגוד להסתגרות הלאומית השאננה במחנה היהודי נתיצב -
עם הפנים לחזית הפעולה הערבית, לקשר בין עובד־האדמה
היהודי והפלח הערבי, לאירגון משותף בכפר ובעיר.
העתון הערבי של ההסתדרות, אם כי איחר איחור אשר אין לו כפרה, הוא צעד קדימה. אך התחלה זו לא תתן את מלוא תוצאותיה, אלא אם תלווה כמעשה של האירגון המשותף.
גם בימי חירום אלה לא הסתירה הריאקציה היהודית את צפרניה: היא מזכירה תמיד לפועל העברי, שדרכו בציונות היא לא רק במלחמה נגד מזימות השלטון והאפנדים, כי אס גם במלחמת המעמדות בתוך הישוב בארץ.
בעצם ימי המאורעות הסכימה הבעלבתיות התל־אביבית, כי נגד רצון התושבים יורכב מטעם הממשלה ממונה על מוסדות השלטון העירוני;
בעצם ימי המאורעות חודשה התקפה קלריקלית מחוצפת; חודש הטירור הרביזיוניסטי בגולה ובארץ; התאחדות האכרים מנהלת התקפת נישול בלתי פוסקת על תנאי העבודה המינימליים של הפועל העברי.
לעומת התקפת כוחות הריאקציה בישוב, על הפועל העברי להרים את דגל מלחמתו המעמדית; עליו להגן בכל כוחותיו על חופש מלחמתו המקצועית, להתנגד לבוררות חובה, להגביר בישוב את הכוח הפוליטי של הפועלים, ולגבש מחדש את הברית של ארץ־ישראל העובדת והציונות הפרוגרסיבית ככוח הגמוני בתוך ההסתדרות הציונית.
חברים! עברה שנה למלחמתם הנפלאה של פועלי ספרד. הם נלחמים לא בגבורה נואשת של נדונים לכשלון, אלא מתוך סיכוי ואמונה ביכולת ההתמודדות עם החיה הפאשיסטית
ועם הסחר־מכר הצבוע של ,אי־ההתערבות׳.
השיגרה הרפורמיסטית של האינטרנציונל השני והפוליטיקה ההפכפכנית של הקומאינטרן, אין בהן משום ערובה בינלאומית מספקת להתקדמותה של המהפכה הספרדית.
הכוחות המחדשים, אשר קמו לסוציאלים מתוך התקדמותה של ההדת המאוחדת, הסוציאלים המהפכני הבלתי תלוי הגילויים של שינוי ערכים בתוך האינטרנציונלים, היכולת המהפכנית של ברית המועצות - מן ההכרח שהתעוררו למען האחדות המהפכנית של פועלי העולם, ויצטרפו לחזית איתנה, אשר תילחם על התקדמותה של המהפכה הספרדיתי דרך שלב ההגנה על הדמוקרטיה הרפובליקנית, לשלטון מוצק ויחיד של פועלים ואכרים - לספרד סוציאליסטית.
הקמת האחדות המהפכנית של פועלי-העולם ונצחון המהפכה הסוציאליסטית בספרד הם גם הכרח הגנה ראשוני למדינת הפועלים הראשונה בעולם, לרוסיה המועצתית. אחדות מהפכנית זו היא ערובה לקיום הגשר בין הבניה הסוציאליסטית במדינת הסוביטים ובין הצרכים המהפכניים של פועלי העולם. האחדות הזאת תילחם, מתוך דאגה להופעות המחרידות, אשר התגלו בתוך השלטון הסוביטי עם המשפטים האחרונים, על דמוקרטיה פנימית בקרב תנועת הפועלים המהפכנית ותשמור על יחסי אימון ואמת בין רוסיה המועצתית ופועלי העולם.
למען הוות חוליה מוצקה במלחמתו של הפרולטריון העולמי, למען מלא את שליחותם החלוצית בשם העם העברי, נדרשים גם פועלי ארץ־ישראל לבדיקת דדך ומיפנה.
הננו קוראים את פועלי ארץ־ישראל לאיחוד פוליטי, איחוד אשר לא יקדש את השיטה הקיימת, אלא יצעיד קדימה את יכולתו הציונית והסוציאליסטית של מעמד הפועלים. הננו קוראים לאיחוד פרוגרמתי, אשר ירכז את ציבור הפועלים בארץ סביב המלחמה על הגברת המפעל הציוני וחיזוק ההסתדרות הציונית, על מפעלים חלוציים גדולים, על אירגון משותף עם הפועל הערבי בעיר ובכפר, על חופש המלחמה המעמדית והמקצועית של הפועל.
נגד עמדת הממשלה אשר איננה מגינה על שלום תושבי הארץ.
נגד המזימות לקצץ את העליה ולהפריע לבנין הציוני.
נגד המזימה לחלק את הארץ.
בעד מפעל ציוני קונסטרוקטיבי רב תנופה ואונים.
בעד נצחון ארץ־ישראל העובדת בבחירות לקונגרס הציוני ה־20.
בעד הגמוניה של ברית ארץ־ישראל העובדת והציונות הפרוגרסיבית בהסתדרות הציונית.
בעד עליה, התישבות והגנה עצמית אמיצה.
נגד הריאקציה היהודית, המנצלת, המנשלת.
הקלריקלית והרביזיוניסטית.
בעד מלחמת מעמדות וחופש המלחמה המקצועית. בעד אירגון משותף בכפר ובעיר. בעד הגנת הבניה הסוציאליסטית ברוסיה המועצתית.
בעד ועדת חקירה סוציאליסטית בין־לאומית בשאלת משפטי רוסיה.
נגד הפאשיזם והמלחמה! בעד ספרד סוציאליסטית!
בעד אחדות מהפכנית של פועלי העולם!
בעד איחוד פרוגרמתי של פועלי א״י על יסוד הציונות החלוצית והסוציאליזם הלוחם!
הקיבוץ הארצי השומר הצעיר
הועד הפועל
רפוס קואופרטיבי ״אחדות" תל־אביב
השומר הצעיר לאחד במאי 1937
חברים פועלים!
פועלי ארץ־ישראל!
ביום אחד במאי הפגינו-;על המצב המדיני / נתקבלו בישיבת הועד
הפועל, בגן=שמואל,ביום 10.3.39
1) תכניות הממשלה בתוך שלל הצעותיה של הממשלה הבריטית ,הנידונות עתה
בשיחות לונדון,תופסות מקום נכבד ההצעות,שמגמתן לקנות את לב העולם הערבי לתקופת המלחמה המתקרבת במחיר מפנה חמור ביחס למדיניות הבית הלאומי, הצהררת בלפור והמנדט. עדיין לא ידוע,האם הצעות אלה תתגבשנה לקו של מדיניות רשמית. אולם אם הן תיהפכנה לקו רשמי של אנגליה בארץ ישראל, נעמוד בפני ההתנקשות החמורה ביותר במפעלנו: בפני נסיון של הקפאת המפעל הציוני בהיקפו הקיים,בפני נסיון של כפית מעמד של מיעוט נצחי על הישוב העברי בתוך מדינה ערבית ״עצמאית״ ובפני מגמה של הפקעת הזכות לארץ ישראל מרשותם של המוני העם היהודי.
2) תשובתנו יחד עם כל התנועה הציונית והישוב העברי בארץ מכריז
. הקבוץ הארצי את התנגדותו המוחלטת לראות בהצעות מסוג
זה בסיס למו״מ ולשיתוף=פעולה בין היהודים ובין ממשלת המנדט. לא נשלים עם המזימה האימפריאליסטית לעשות את המפעל הציוני ואת תקוות העם היהודי בגולה מחיר לרכישת ידידותה של הריאקציה הערבית. כשם שלא נכנענו להתקפות הטירור הערבי,האומר להכחיד את מפעלנו באש ובחרב,כן לא ניכנע - אם אמנם יגיע לידי כך - למזימה המדינית של ממשלת צ'מברליין ,לבגוד בעם היהודי ולהפקיר את מפעל שיחרורו בידי שלטון ערבי.
3) דרכי מלחמתנו כבר הזמן הקצר,שעבר מאז פירסומן הבלתי=רשמי של
. תכניות החנק של הממשלה,הוכיח שמחאת העם היהודי
ובני=בריתו בעולם אינה כוח מבוטל. בריטניה הגדולה אינה יכולה לעבור בנקל על מחאתו ומלחמתו של העם היהודי בעולם,ביחוד בתקופת מצוקתו הטראגית ביותר בהיסטוריה החדישה. גם נסיון מלחמותינו המדיניות נגד התנקשויתיה של הממשלה במפעלנו בעבר מוכיח,שהעם היהודי והתנועה הציונית הם כוח מדיני בעל משקל. גם הישוב העברי בארץ נהפך מבחינה כמותית,כלכלית,מדינית והגותית לגורם,אשר בניגוד לרוחו ולרצונו לא יתכן לאורך ימים להכריע בגורלה של ארץ ישראל. עלינו להתכונן לקראת מערכה כבדה,אם הממשלה תכריז על מדיניות של הפיכת היהודים למיעוט נצחי במדינה פלשתינאית ״עצמאית״
עם רוב ערבי שליט.
מלחמתה של התנועה הציונית תצטרך להתרכז בשני שטחים:
א)מלחמה מדינית של העם היהודי במתכונת עולמית; ב)התגוננות הישוב העברי בארץ נגד הגשמת המדיניות הזאת.
א)המלחמה המדינית.
המשלחת היהודית והנהלת הסוכנות חייבות להסתלק מן המו״מ,אם יתברר שהממשלה עומדת על בסים תכניות=החנק האנטי = ציוניות,לבל ייווצר הרושם שהיהודים נושאים=ונותנים על בסיס של תכניות מסוג זה ולבל יוחלש כוח המלחמה המדינית של העם היהודי.
הקואופרציה בין המוכנות היהודית לבין ממשלת המנדט מבוססת על הצהרת בלפור והמנדט ומגמתה - קידום בנינו של הבית הלאומי היהודי בא״י. כל עוד תוצדק האמונה,שהממשלה - אל אף הגזירות ההולכות ונשנות - נמנעת בכל זאת מלהתנכר להצהרת בלפור ולמנדט,כיסוד למדיניותה הארצישראלית,נוסיף להילחם נגד גזירות אלה בתוך המסגרת של שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט. אולם לא נשתף פעולה עם אנגליה בחיסולה של מדיניות הבית הלאומי היהודי ובהפיכת ארץ ישראל למדינה ערבית. אם הממשלה תכריז על מדיניות כזאת,,מחובתה של הנהלת הסוכנות להפסיק את שיתוף=פעולתה עם הממשלה תוך הכרזה,שמלחמתה המדינית מכוונת לחידוש הבסיס לשיתוף=פעולה עם אנגליה לשם קידום בנינו של הבית הלאומי.
התנועה הציונית קרואה לגייס את המוני העם העברי בתפוצות למח־:;
ומלחמה מדינית ממושכת. מאמצים יוצאים מגדר הרגיל יש להקדיש להפעלת כוחה המדיני של היהדות ושל דעת=תקהל הבלתי=יהודית בארצות=הברית. יש להכשיר את הקרקע לקראת כינוס הפגנתי גדול בארצות=הברית.
הסברה ותעמולה רבת=היקף צריכות להיעשות באנגליה. חלקים גדולים של העם האנגלי יתנגדו לבגידתה של הממשלה הלאומית בעם היהודי. יש לכנס כינוס של נציגי הדמוקראטיה בעולם.
תנועו: הפועלים הציונית קרואה לגייס את ידידיה בתוך תנועת הפועלים הסוציאליסטית על אירגוניה הבינלאומיים ,ביחוד באנגליה,ולתבוע מהם עזרה מלאה למלחמתנו. יש לכנס קונגרס עולמי של ארץ ישראל העובדת.
הקבוץ הארצי השומר הצעיר מזכירות הועד הפועל
מרחביה,15.5.1939
2
ב)התגוננות הישוב.
אם הממשלה תכריז על מדיניות של הפיכת הישוב העברי למיעוט נצחי בתוך מדינה "עצמאית״ בעלת=רוב ערבי שליט,יכריז הישוב העברי על החלטתו האיתנה,לבלתי היכנע למדיניות חיסול זאת. הישוב יכריז על שביתת הפגנה כללית בכל רחבי הארץ,כביטוי להחלטתו זאת.
בשלושה שטחים חיוניים למפעלנו ניאלץ בשורה ראשונה להתגונן כנגד המדיניות החדשה של הממשלה: בשטח ההגנה,העליה וההתישבות.
הישוב היהודי לא ייכנע לגזירה בדבר חיסול כוחו ההגנתי,אם ייגזר עליו הדבר הזה אגב ביצוע המפנה המדיני של הממשלה. אם תחת שלטון בריטי הוטל עלינו להגן על נפשנו ועל עמלנו בפני כנופיות טירור ערביות,הנקל לשער מה צפוי לישוב העברי תחת כנפי חסותה של עצמאות ערבית. עלינו להי לביצורה הכמותי והטכני של ההגנה היהודית. הישוב יסרב לקיים כל גזירה. שכוונתה לחסל או להחליש את בטחונו ואת כוח הגנתו.
לעומת המגמה לכפות על הישוב העברי מעמד של מיעוט נצחי,אנחנו מצווים למצות את כל האפשרויות של המשכת העליה העברית,על אף הגזירות לא נשלים עם מיכסות=עליה סמליות. עלינו למצוא דרכים לקיים זרם בלתי=פוסק של עליה עברית גדולה לארץ ישראל.
בניגוד למגמה לקבוע תחום=מושב למפעלנו ההתישבותי,עלינו להכריז על מפעל כספי גדול,אשר יאפשר לנו לבצע תכנית של כיבוש וישוב חקלאי מהיר של כל שטחי הקרקע הנמצאים כיום בידינו והניתנים לרכישה בכל האיזורים,שבהם צפויה סכנת הגבלות קרקעיות חמורות. עלינו לבצע את התכנית הזאת גם שלא בהסכמת השלטונות.
הישוב היהודי לא ישתתף בכל מוסד מדיני,שיוקם על ידי הממשלה ואשר תפקידו לקדם את דבר ביצועה של "העצמאות״ הערבית.
4) על סיסמת המרד יש לשלול את הסיסמה המתהלכת לא לבד בקרב הרביזיוני-
סטים,אלא לצערנו גם בקרב חוגים יותר אחראיים,בדבר התקוממות מזויינת נגד בריטניה הגדולה. יש לשלול את הסיסמא הזאת לרגלי הטעמים הבאים: א)יחסי הכוחות בהתאבקות מסוג זה הם במידה כזאת בלתי=שווים, שהתקוממות יהודית אינה מבטיחה כל סיכוי של הצלחה; ב)בתנאים ההסטוריים הנוכחיים(ניגוד מדיני בין היהודים והערבים,חוסר כל התחלה של אירגון משותף,ברית הריאקציה הערבית עם הממשלה הבריטית) התקוממות יהודית -פירושה למעשה מלחמת עמים בארץ והרס התקוה לשותפות יהודית=ערבית,לדורות אם לא לצמיתות; ג)מרד יהודי מזויין במסיבות המתוארות פירושו - מעשה פוטש של מיואשים,אשר יבזבז את כוח המלחמה הריאלי של הישוב,אשר יכול לתת פרי. אם יכוון לאפיקים של מלחמה שקולה ואחראית.
כציונים וכסוציאליסטים לא השלמנו מעולם עם שלטון תמיד של האימפריאליזם הבריטי בארץ ישראל. כן לחמנו השכם והערב נגד הזדהות המפעל הציוני עם מגמותיה האימפריאליסטיות של אנגליה. באותה מידה ממש נילחם גם עתה נגד סיסמאות היאוש בדבר התקוממות מזויינת,העשויה בתנאים הקיים להחריב את כל מפעלנו.
5) הרביזיוניזם כבמשך שלוש שנות הדמים כן גם עתה,נוכח המזימות
ומעשי הנקם הנרקמות בלונדון,אנחנו מתנגדים לשיטת הנקם. ר
שלא הטלנו את האחריות בעד טירור הכנופיות על
הערבי,כן נילחם גם נגד הטלת האחריות בעד מזימות חנק בריטיות על אנשים חפים מפשע מקרב הישוב הערבי. שיטת הנקם מעמיקה את בתהום בין שני העמים בארץ,ותביא לידי התלכדות הכוחות המתונים שבישוב הערבי מסביב למפקדה הטירוריסטית. בימי חירום אלה יש במעשי הנקם משום נסיון נפסד לכוון את זעם הישוב נגד המדיניות הבריטית לאפיק של מלחמה נגד הישוב הערבי.
ועוד: שיטת הנקם אינה מטרה לעצמה בידי הפאשיזם היהודי,כי אם מכשיר התקפה על הציונות החלוצית וכלי מלחמה בעד השלטון בישוב ובציונות. ציבור הפועלים צריך לגלות תקיפות במלחמתו נגד מעשי=הנקם ומבצעיהם. מעשים כאלה יכתימו את דמותו המוסרית של המפעל הציוני, ירעילו את נפש הנוער העברי בארץ ובגולה. הטירור האנטי=ערבי של הבריונים הוא גם הקדמה לטירור פנימי בקרב הישוב העברי. על אף עמידתנו בחזית חיצונית חמורה מצווה ציבור הפועלים להגביר את מלחמתו נגד פגע הבריומות,אשר פשה בקרב הישוב העברי.
6) תנועת = הפועלים הכינוס הישובי האחרון הראה בין היתר שציבור הפועלים
והריאקציה היהודית לא הופיע במירה מספקת כגורם מכוון ומדריך במערכה
החמורה שלפנינו ושהריאקציה היהודית מתעתדת לנצל את ימי החירום לשם התקפה מאורגנת על הישגיו המדיניים,הסוציאליים,והתרבות-יים של מעמד הפועלים.
כשם שעצם המפעל הציוני והתקדמותו עד כה לא יתוארו בלעדי היזמה החלוצית של מעמד הפועלים,כן לא תיתכן עמידה בת=הצלחה של התנועה הציונית במערכה המדינית המכרעת,אם ציבור הפועלים לא יתייצב בראשה ככוח מדריך
ויוזם. נסיון העבר מוכיח,שהריאקציה מסוגלת להפקיר ענינים לאומיים גורליים כשהם מתנקשים עם עניניה המעמדיים,
גם במערכות לאומיות גדולות,המחייבות ליכוד כל הכוחות הבונים שבעם,אין להוריד את דגל המלחמה המעמדית. כל "אחדות לאומית" , הכוללת כוחות ריאקציוניים ודסטרוקסיביים,תחליש את כוח התנועה הציונית במערכה המדינית ותסכן את מעמדה ההגמוני של תנועת הפועלים. הריאקציה מתכוננת לתבוע מחיר יקר בעד ליכודה של החזית היהודית: החזרת הפאשיזם היהודי אל חיק ההסתדרות הציונית ושיתופו בהנהגת הישוב. הרס היסוד הדמוקראטי שבאירגון הישוב וחיסול ההגמוניה המועלית בתוכו,סילוף דמותו הרוחנית של ציבור הפועלים ע״י השלמה עם תביעותיה של הכמורה התוקפנית,שיתוף הבריונית במנגנון ההגנה העצמית. הורדת דרגת חייו של הפועל העברי וריסון חופש מלחמתו המעמדית.
הנהגתה של תנועת הפועלים חייבת לדחות לחלוטין את התביעות האלה.
עליה לסמור מכל משמר על מעמדו המדיני של הפועל בישוב ובציונות,על חזית פוליטית משותפת ועל הסולידריות של מעמד הפועלים. עליה להדוף את התקפותים של הריאקציה ולקיים את חופש המלחמה המעמדית בכל התנאים והנסיבות.
7)דבר השיתוף שיחות לונדון על שלביהן השונים הוכיחו את כשלונה
היהודי=הערבי של השיטה המדינית הגורסת אורינטציה אכסקלוזיבית
־~ על אנגליה האימפריאליסטית והזדהות עם עניניה
המדיניים והצבאיים. הן הוכיחו את כשלון השיטה,אשר לחמה נגד האורינטי על המוני העם הערבי. אין ספק שאחר היה מעמדנו המדיני בשעה זו,אילו התניעה הציונית היתה נוקטת - בשנים האחרונות - בדרך של מדיניות פעילה של ה בין שני העמים ואילו תנועת הפועלים הציונית היתה מקדישה ממיטב מאמצאה לטיפוח הסולידריות הבינלאומית של פועלי שני העמים ולביצוע האירגון המשותף שיחות לונדון לא לבד שלא החלישו,אלא הגבירו את אמונתו של השומר הצעיר בצדקת=דרכו,בצדקת=הדרך האומרת: התקוה לפתרון הבעיה המדינת הכאובה של ארץ ישראל היא בציונות חלוצית ובמדיניות של שויון מדיני בין שני העמים,של אי=השתלטות ודו־לאומיות.
ראשי_______________פרקים
הציונות בימי המלחמה
1. יש לראות את ההגנה העצמית היהודית כמכשיר העיקרי להגנת הישוב העברי, בהיותה חפשית מפיקוח של גורמי=חוץ ובלתי=תלוייה,במידה מסויימת,בתנודות של המדיניות האנגלית לגבי הישוב והתנועה הציונית. בשים לב לכך צריכים מיטב המאמצים של ציבור הפועלים והישוב להיות נתונים לביצורה של ההגנה העצמית היהודית,לשיכלולה ולהגברת האפקטיביות של פעולתה.
2. יחד עם זה יש לפעול למען חיזוק ההגנה המוכרת,המשמשת מכשיר=עזר חשוב בהתגוננותו של הישוב העברי.
3. ערך מיוחד נודע לחיזוק כוחה של ההגנה העצמית ולריבוי מספר היהודים נושאי=נשק ממשלתי בתקופת המלחמה,בשעה שתגבר הסכנה לשלומו של הישוב מצד כוחות מזויינים מבין הערבים וההסתה מצד מעצמות זרות תפעל ביתר=שאת.
4. על במוסדות הציוניים והישוביים לשקוד במו״מ עם הממשלה על האופי ההגנתי של כוחות הבטחון היהודיים וכן עליהם להתנגד להקמת יחידות צבאיות, אשר תהיינה חלק בלתי=נפרד של הצבא הבריטי ותפעלנה בהתאם למגמותיה האינט-רטגיות והמדיניות של האימפריה הבריטית.
5. ההגנה היהודית מודרכת גם בימי מאורעוות=דמים ע״י מניעים פוליטיים שונים מאלה,אשר קובעים את דרכו של הצבא הבריטי בפעולות ״הפאציפיקציה״ הנעשות
על ידו,ואין הישוב העברי מעוניין,שדרכו בהגנה תזדהה בעיני ערבי א״י עם שיטת פעולתו של הצבא.
בשים לב לכך עלינו ללחום על הגנה יהודית חוקית,שתהיה אוטונומית
ואשר תפעל מתוך שיתוף זמני בלבד עם הצבא במלחמה נגד הכנופיות הערביות.
6. את התנגדותנו להקמת צבא יהודי במסגרת הצבא האימפריאלי וכן את התנגדותם לכל תכנית גדודאית קובעים:
א) רצוננו לקיים מדיניות ציונית בלתי=תלוייה,
ב) שאיפתנו לשלום יהודי=ערבי,
ג) הסתייגותנו מהמדיניות הכללית של הממשלה הבריטית.
7. הצעה א': בסיטואציה, שבה חזית ההגנה על הישוב העברי ועל הארץ תהיה
קשורה בחזית המלחמה נגד המדיניות הפאשיסטית,יש לחייב את השתתפותנו הצבאית בהגנה על הארץ בתוך גבולותיה.
4
הצעה ב': בכל סיטואציה עלינו להילחם נגד כל נסיין לזרות את ההגנה היהודית העצמית עם המסגרת והמדיניות הצבאית הבריטית. במקרה של פלישה בלתי=אמצעית של מעצמה זרה או של כנופיות מהארצות
הערביות לגבולות ארץ ישראל,יעשה הישוב העברי אה הכל,כדי להגן בפועל על עצמו ועל הארץ במסגרת ההגנה היהודית על כל צורותיה,מבלי לשלול בנסיבות אלה אפשרות סשל שתוף=פעולה זמני עם הצבא הבריטי.
(בסעיף 7 היו בועד הפועל שתי הצעות,אשר מובאות בזה לדיון ולסיכום
במועצה).
הסכם יהודי=ערבי
1. הניגוד הלאומי בין הערבים ובין ביהודים בארץ ישראל מתואר ע"י חוגי הממשלה האנגלית( הדו"ח של פיל) וגם ע"י חוגי הריאקציה הציונית כתוצאה הכרחית מן ההתנקשות בין השאיפה הלאומית הערבית והשאיפה הציונית של היהודים בארץ ישראל. ומכאן הפתרונות האפשריים המופיעים הם: אם חלוקת הארץ(הדו״ח של פיל) או מדינה ערבית וחיסול הציונות במשמעותה המלאה (שיחות לונדון),או השתלטות היהודים על הערבים(מדינה יהודית,טראנספר
הערבים,לגיון יהודי),כפי הצעת הרביזיוניסטים וגרוריהם.
2. אולם לאור התפיסה המארכסיסטית=הבורוכובית אין הניגוד הלאומי האמור מהותי ואיננו אלא תוצאה של גורמים פוליטיים שונים הניתנים לשינוי ע”י פעולה מכוונת.
ואלה הם הגורמים:
א. הפוליטיקה האימפריאליסטית של הממשלה האנגלית המתבססת על העיקרון של "הפרד ומשול".
ב. פחד השכבות השליטות בקרב הישוב הערבי,בעיקר הפיאודלית,מפני אבדן שלטונן הכלכלי והפוליטי על הארץ עקב תהליך הקידמה הסוציאלית-משקית המתחולל בהשפעת העליה היהודית.
ג. הפחד הפסיכולוגי של הערבים מפני השתלטותם של היהודים על הארץ,באם תימשך העליה היהודית.
3. הפוליטיקה האימפריאליסטית של הממשלה האנגלית המנצלת את הסכסוך בארץ למטרות שאין להן קשר ישיר עם ארץ ישראל עצמה הנה אף היא אחד מן הגורמים
הנ"ל
המאורעות בתרפ״ט באו כתוצאה של פרובוקציה שמטרתה היתה לעורר תנועה פאן=איסלמית; מכאן האופי הדתי של המאורעות ההם(הכותל המערבי,קבורת מוממד עלי בירושלים,הועידה הכל=איסלמית בירושלים).
המאורעות שהתחילו ב-1936 והנמשכים עד היום הזה חרגו מן המסגרת שנקבעה להם מלמפרע ע"י הגורמים האימפריאליסטיים הפועלים במסתרים ונוצלו כאמצעי לליכוד החזית הפאן=ערבית בשביל להתגבר על הניגודים בין המדינות והשושלות הערביות במטרה ללכדן כמשענת לאימפריה הבריטית במקרה של מלחמה.
4. השפעת המדינות הפאשיסטיות מוסיפה והולכת במידה שמחריף הניגוד בינן לבין האימפריאליזם הבריטי.
5. אורינטציה בריטית חד=צדדית והזנחת הפעולה למען הסכם יהודי=ערבי ע"י ההסתדרות הציונית וביחוד ע״י הסתדרות העובדים פעלו אף הן בכיוון של העמקת הניגוד היהודי=הערבי.
6. המדיניות הציונית הרשמית עד לדו״ח של ועדת פיל התבססה אמנם על ההי שאין ניגוד מהותי בין האינטרסים של שני העמים בארץ. דעתנו היא מאז ומתמיד כי על יסוד ההנחה הזאת יש לפתח פעולה אקטיבית ולגבש תכנית פוליטית אפשרית להסכם יהודי=ערבי.
יסודות המלחמה ליחסי שלום בין שני העמים בארץ הם:
א. הכרה ברורה באופיה הדו=לאומי של הארץ(הסתלקות מסיסמאות ״המדינה היהודית")ועיקרון של אי=השתלטות הדדית.
ב. התועלת מבחינה כלכלית וסוציאלית שהעליה היהודית מביאה לארץ כולה
גם לישוב הערבי.
ג. ברית בין עמלי שני העמים,שיהיה בה כדי להחליש את השפעת הלאומנות הערבית הריאקציונית ולעזור להקמת כוח סוציאליסטי מתקדם בקרב הישוב הערבי.
7. יצירת עובדה ממשית של שותפות יהודית=ערבית יש בה כדי להכשיל את האינטריגות האימפריאליסטיות.
8. תכנית פוליטית להסכם יהודי=ערבי,אשר תעובד ע״י ההסתדרות הציונית, תהיה נודעת לה חשיבות משולשת:
א. היא תגלה את פרצופה האמיתי של הריאקציה הפרו=פאשיסטית,המתרכזת סביב המופתי ושאיננה נכונה להסכם יהודי=ערבי בשום תנאים.
ב. היא תעורר תסיסה רצינית בחוגים האופוזיציוניים בקרב הערבים ותסלול
5
את הדרך למו״מ אתם,לאחר שתעבור ממשלת הטירור והמופתי מן הארץ.
ג.היא תשמש גורם מדיני,שיהיה בו כדי לעודד ולזרז את תהליך ההתקרבות בין פועלי שני העמים ואת הקמת האירגון המשותף.
9. עם תום המאורעות נעמוד בפני ההכרח לחדש את המאמצים למען האירגון המשותף,כדי להוציא את דבר הגשמתו מקפאונו.
האירגון המשותף כביטוי לסולידריות בינלאומית של עמלי שני העמים עשוי לשמש היסוד העיקרי לשלום בין שני העמים. ככל שתנועת הפועלים תהי-־ חדורה הכרה זאת ותשקיע ממיטב מאמציה האירגוניים וההסברתיים בביצוע האיגון המשותף , כן יוכשרו התנאים להבנה הדדית ולהסכם מדיני בין שני העמים. עם זאת יש לתבוע מאת ההסתדרות הציונית והמוסדות המוסמכים של הישוב חתירה בלתי=פוסקת להסכם יהודי=ערבי גם בטרם נוצר הבסיס לברית בין עמלי שני העמים בעיר ובכפר. שותפות האינטרסים הפוטנציאלית בין מעמדות ושכבות שונים בישוב הערבי והעברי משמשת ערובה לאפשרות של קואופרציה בין שכבות ומעמדות מקבילים של שני העמים.
10. הגורמים המסייעים. כגורמים מסייעים בהגשמת ההסכם יש לראות:
א. הקמת תנועה סוציאליסטית ערבית כמשקל שכנגד לאגף הדתי הפיאודלי בתוך המנהיגות הערבית.
ב. שינוי לטובה במצב הבינלאומי והתגברות כוחות הדימוקראטיה והסוציאליזם בעולם.
ג. גידול בלתי=פוסק של הישוב היהודי.
ד. מדיניות ערבית פעילה של התנועה הציונית.
11. ערך המנדט והצהרת בלפור. אין להסתלק ממשטר המנדט המושתת על הצהרת בלפור,כל עוד לא הושג הסכם מלא בין התנועה הציונית לבין הערבים וכל עוד לא הפך הישוב העברי בארץ כוח מדיני וכלכלי,שיהיה בו כדי למנוע בעתיד השתלטות עם אחד על משנהו.
12. עליה. עם נאמנותה לעיקרון של כוח הקליטה הכלכלי ומלחמתה עליו,חיי התנועה הציונית לקיים יחס בקורתי לפירוש שניתן לעיקרון זה ע״י הפקידו הבריטית. כמו כן עלינו להתנגד ללא פשרה לכל הגבלות בעליה על פי עקרונת פוליטיים ולכל מזימה להפוך את הישוב היהודי למיעוט נצחי. התנועה הציונות יכולה להיכנס למו״מ על הסכם יהודי=ערבי בשאלת הדליה על יסוד הודייתם העקרונית של הערבים בזכות העליה של היהודים בהתחשב עם צרכי הגולה היהודית.
13. תכנית פיתוח. בתכנית פיתוח אגררית,ש מתפקידה לאפשר התישבות יהודית צפופה ואינטנסיבית ויחד עם זה לדאוג לשיפור מצבו של הפלח הערבי,הננו רואים את אחד היסודות לכל הסכם יהודי=ערבי.
יש להטיל על ועדה מיוחדת את החקירה בבעיה זו וכן הכנת הצעות
מפורטות.
14. קואופרציה כלכלית.
א. קביעת הסכמים בין יצרנים יהודים וערביים בשאלות מכס,מחירים ותנאי=
עבודה. .
ב. זכות שווה לפועל הערבי הארצישראלי ולפועל ולעולה היהודי לעבודה במשק היהודי תוכל להתגשם רק אם ייפתח המשק הערבי בפני הפועל העברי,ואם ע"י תחוקה סוציאלית מתקדמת,הרמת דרגת החיים של הפועל הערבי,השוואת השכר בין פועלי שני העמים וע״י האירגון המשותף - יוסרו גורמי ההתחרות,הדוחקים את רגלי הפועל העברי משוק העבודה והעושים את הפועל הערבי הבלתי=מאורגן למכשיר של ניצול בידי הריאקציה.
עד אם יוגשמו התנאים הנ"ל,יש לשמור על העיקרון של עבודה עברית מכסימלית במשק העברי תוך שמירה על זכויותיו של הפועל הערבי הקבוע.
ג. הגברת הסולידריות בין עמלי שני העמים בעיר ובכפר תקל על הרחבת המושג "תוצרת הארץ",כדי לכלול בו גם את התוצרת הערבית,שתהיה קשורה ביצרנים היהודים קשרי קואופרציה ועבודת=גומלין.
15. משטר וקונסטיטוציה,
א. משטר דו=לאומי שיהיה מבוסם על פאריטט.
ב.שיתוף במידה שווה בשלטון ובמועצה המחוקקת במסגרת המנדט.
16.פדרציה עם הארצות השכנות. התנועה הציונית ותנועת הפועלים בתוכה מתנעת את יחסן החיובי בהתפתחות לקראת פדרציה בין ארץ ישראל - לאחר שתגיע לעצמאותה במסגרת של משטר דו=לאומי - לבין הארצות הסמוכות בתנאים דלקמן:
א. קיום ישוב יהודי בארץ ישראל ככוח הנושא את עצמו מבחינה פוליטית וכלכלית,עד כדי שתוסר סכנת ההשתלטות של עם אחד על משנהו.
ב. הסכם יהודי=ערבי מלא.
ג. הסכם של תועלת הדדית עם הארצות הסכנות,הן במובן מסחרי והן בקביית מיכסות=עליה מוסכמות של היהודים לארצות אלה.
ד. אוטונומיה מלאה לארץ ישראל ועמדה מוסכמת בכל הנוגע בסמכות הפדרציה
6
לגבי חלקיה השונימ וארץ ישראל במיוחד.
ה.יסודות פרוגרסיביים ודמוקראטיים באופיה ומדיניותה של הפדרציה.
17. מהאמור לעיל מסתבר,כי בשעה זאת נודע לתכנית של הסכם יהודי=ערבי חינוכי=תכסיסי בלבד,הן לגבי הגורמים השונים בקרב העם הערבי,הן לגבי החלקים השונים בישוב ובתנועה הציונית והן לגבי שלטון המנדט.
יש להכשיר את הקרקע בשביל לתקן את השגיאות ולהתגבר על התוצאות הפאטליות,שנגרמו בין היתר ע״י הזנחת השאלה הערבית,הן ע״י הסתדרות העוד. והן ע״י ההסתדרות הציונית.
YJI
בסעיפים 15 ו-16,הדנים על המועצה המחוקקת והפדרציה עם הארצות השכנות,ישנן הצעות מקבילות של אל. פראי:
1. התנגדות להקמת מועצה מחוקקת,כל עוד הישוב היהודי לא הפך לכוח מדיני וכלכלי,שיבטיח למעשה קיום הפאריטט ואי=השתלטות עם אחד על משנהו; שיתוף נציגות יהודית וערבית במידה שווה בשלטון הארץ; פאריטט במוסדות המוניצי-פליים בערים המעורבות,בועדות ממשלתיות וכוי'.
2. התנועה הציונית ותנועת הפועלים בתוכה שוללות את הרעיון של הקמת פדרציה בין ארץ ישראל והארצות הסמוכות לה מטעמים אלה:
א) ארץ ישראל לא הגיעה לעצמאותה ועדיין לא הוקם בתוכה משטר דו=לאומי.
ב) לא הובטח עדיין קיומו של הישוב העברי בארץ יכוח הנושא עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ולא הוסרה סכנת ההשתלטות של עם אחד על משנהו.
ג) לא הוקם בארץ הסכם יהודי=ערבי.
ד) אין לציין בארצות הערביות פיצול מעמדי והתקדמות סוציאלית כדי הבטחת יסודותיה הפרוגרסיביים והדמוקראטיים של הפדרציה.
בתנאים הקיימים תהיה פדרציה מעין זו מזיקה לאינטרסים הציוניים וריאקציונית מבחינה סוציאליסטית.
מרחביה,24.4.1939
טזיסים לקראת מועצת הקבוץ=הארצי
הציונות בימי ה מ ל ח מ ה
1. יש לראות את ההגנה העצמית היהודית כמכשיר העיקרי להגנת הישוב העברי בהיותה חפשית מפיקוח של גורמי = חוץ ובלתי תלו ייה,במידה מסויימת,בתנו של המדיניות האנגלית לגבי הישוב והתנועה הציונית. בשים לב לכך צריכיה מיטב המאמצים של ציבור הפועל ים להיות נתוניה לייצורה של ההגנה העצמית היהודית,לשיכלולה ולהגברת האפקטיביות של פעולתה.
2. יחד עם זה יש לפעול למען חיזוק ההגנה המוכרת, המשמשת מכשיר=עזר חשוב בהתגוננותו של הישוב העברי.
3. ערך מיוחד נודע לחיזוק כוחה של ההגנה העצמית.*ולריבוי מספר היהודים נושאי=נשק ממשלתי בתקופת המלחמה,בשעה שתגבר הסכנה לשלומו של הישוב
מצד כוחות מזויינים מבין הערבים וההסת־מ מצד מעצמות זרות תפעל ביתר=שאת.
4. על המוסדות הציוניים והישוביים לשקוד במשא=ומתן עם הממשלה על האופי ההגנתי של כוחות הבטחון היהודיים וכן עליהם להתנגד להקמת יחידות צבאיות, אשר תהיינה חלק בלתי=נפרד של הצבא הבריטי ותפעלנה בהתאם למגמותיה האיסטראטגיות והמדיניות של האימפריה הבריטית.
5. ההגנה היהודית מודרכת גם בימי מאורעות=דמים ע״י מביעים פוליטיים שונים מאלה,אשר קובעים את דרכו של הצבא הבריטי הפעילות ״הפאציפיקציה" הנעשות על ידו,ואין הישוב העברי מעוניין.שדרכו בהגנה תזדהה בעיני ערבי א״י עם שיטת פעולתו של הצבא.
בשים לב לכך עלינו ללחום על הגנה יהודית חוקיתז שתהיה אוטונומית ואשר תפעל מתוך שיתוף זמני בלבד עם הצבא במלחמה נגד הכנופיות הערביות.
6. את התגגידגדגו להקמת צבא יהודי במסגרת הצבא האימפריאלי וכן את הררו-תנו לכל תכנית . גדודאית קובעים:
א) לרצוננו לקיים מדיניות ציונית בלתי=תלשייה.
ב) שאיפתנו לשלום יהודי=ערבי.
ג) הסתייגותנו מהמדיניות הכללית של הממשלה הבריטית.
7. הצעה א': בסיטואציה ,שבה הזית ההגנה על חישוב העברי ועל הארץ תהיה קשורה בחנית המלחמה נגד המדינות הפאשיסטית,יש לחייב את השתתפותנו הצבאית בהגנה על הארץ בתוך גבולותיה.
הצעה ב': בכל סיטואציה עלינו להילחם נגד בל נסיין לזהות את ההגנה היהודית העצמית עם המסגרת והמדיניות הצבאית הבריטית.
במקרה של פלישה בלתי=אמצעית של מעצמה זרה או של כנופיות מהארצות הערביות לגבולות ארץ=ישראל, יעשה הישוב העברי את הכל,כדי להגן בפועל על עצמו ועל הארץ במסגרת ההגנה היהודית על כל צורותיה,מבלי לשלול בנסיבות אלה אפשרות של שיתוף־פעולה זמני עם הצבא הבריטי.
(בסעיף 7 היו בועד הפועל שתי הצעות,אשר מובאות בזה לדיון ולסיכום במועצה).

הסכם יהודי=ערבי
1. הניגוד הלאומי בין הערבים ובין היהודים בארץ ישראל מתואר ע"י חוגי הממשלה האנגלית (הדו"ח של פיל) וגם ע"י חוגי הריאקציה הציונית כתוצאה הכרחית מן ההתנקשות בין השאיפה הלאומית הערבית והשאיפה הציונית של היה דים בארץ ישראל, ומכאן הפתרונות האפשריים המופיעים הם: אם חלוקת הארץ (הדו״ח של פיל) או מדינה ערבית וחיסול הציונות במשמעותה המלאה (שי לונדון),או השתלטות היהודים על הערבים (מדינה יהודית,טראנספר הערבים לגיון יהודי),כפי הצעת הרביזיוניסטים וגרוריהם.
2. אולם לאור התפיסה המארכסיסטית-הבורוכובית אין הניגוד הלאומי הא מהותי ואיננו אלא תוצאה של גורמים פוליטיים שונים הניתנים לשינוי פעולה מכוונת. ואלה הם הגורמים:
הקבוץ הארצי השומר הצעיד מזכירות הועד הפועל
א. הפוליטיקה האפריאליסטית של הממשלה האנגלית המתבססת על העיק ל
״הפרד ומשול״.
ב. פחד השכבות השליטות בקרב הישוב הערבי,בעיקר הפיאודליות.מפני אבדן שלטונן הכלכלי והפוליטי על הארץ עקב תהליך הקידמה הסוציאלית - משית המתחולל בהשפעת העליה היהודית.
ג. הפחד הפסיכולוגי של הערבים הפני השתלטותם של היהודים על הארץ,באם
תימשך העליה היהודית.
3. הפוליטיקה האימפריאליסטית של הממשלה האנגלית המנצלת את הסיכסוך בארץ למטרות שאין להן קשר ישיר עם ארץ ישראל עצמה הנה אף היא אחד מן הגורמים הנ״ל.
המאורעות בתרפ״ט באו כתוצאה של פרובוקציה שמטרתה היתה לגרום תנועה פאנ=איסלמית; מכאן האופי הדתי של המאורעות ההם (הכותל המערבי,קבורת מוחמד אלי בירושלים,הועידה הכל=איסלמית בירושלים).
המאורעות שהתחילו ב-1936 והנמשכים עד היום הזה חרגו מן המסגרת שנקבעה להם מלמפרע ע״י הגורמים האמפריאליסטיים הפועלים במסתרים ונוצלו אמצעי לליכוד החזית הפאנ=ערבית בשביל להתגבר על הניגודים בין המדינית והשושלות הערביות במטרה ללכדן כמשענת לאימפריה הבריטית במקרה של מלחמה.
4. השפעת המדינות הפאשיסטיות מוסיפה והולכת במידה שמחריף הניגוד בינן לבין האימפיראליזם הבריטי.
5. אורינטציה בריטית הד=צדדית והזנחת הפעולה למען הסכם יהודי=ערבי ע"י ההסתדרות הציונית וביחוד ע״י הסתדרות העובדים פעלו אף הן בכיוון של התקת הניגוד היהודי=הערבי.
6. במדיניות הציונית הרשמית עד לדו"ח של ועדת פיל התבססה אמנם על ה :.;זה, שאין ניגוד מהותי בין האינטרסים של שני העמים בארץ, דעתנו היא מאז
ומרד ־יד,כי על יסוד ההנהה הזאת יש לפתח פעולה אקטיבית ולגבש תכנית פוליטית אפשרית להסכם יהודי=ערבי. יסודות המלחמה ליחסי שלום בין העמים בארץ הם:
א.הכרה ברורה באופיה הדו=לאומי של הארץ (המתלקות מסיסמאות "המדינה היהודית״) ועיקרון של אי=השתלטות הדדית.
ב.התועלת מבחינה כלכלית וסוציאלית שהעליה היהודית מביאה לארץ כולה,
גם לישוב הערבי.
ג.ברית בין עמלי שני העמים,שיהיה בה כדי להחליש את השפעת הלאומנות הערבית הריאקציונית ולעזור להקמת כוח סוציאליסטי מתקדם בקרב הישוב הערבי.
7. יצירת עובדה ממשית של שותפות יהודית=ערבית יש בה כדי להכשיל את האינטריגות האימפריאליסטיות.
8. תכנית פוליטית להסכם יהודי=ערבי,אשר תעובד ע״י ההסתדרות הציונית, תהיה נודעת לה חשיבות משולשת:
א. היא תגלה את פרצופה האמיתי של הריאקציה הפרו=פאשיסטית,המתרכזת סביב המופתי ושאיננה נכונה להסכם יהודי=ערבי בשום תנאים.
ב. היא תעורר תסיסה רצינית בחוגים האופוזיציוניים בקרב הערבים ותסלול את הדרך למו״מ אתם,לאחר שתעבור ממשלת הטירור והמופתי מן הארץ.
ג. היא תשמש גורם מדיני,שיהיה בו כדי לעודד ולזרז את תהליך ההתקרבות בין פועלי שני העמים ואת הקמת האירגון המשותף.
9. עם תום המאורעות נעמיד בפני ההכרח לחדש את המאמצים למען האירגון המשותף,כדי להוציא את דבר הגשמתו מקפאונו.
האירגון המשותף כביטוי לסולידריות בינלאומית של עמלי שני העמים עשוי לשמש היסוד העיקרי לשלום בין שני העמים, ככל שתנועת הפועלים תהיה חיו ב הכרה זאת ותשקיע ממיטב מאמציה האירגוניים וההסברתיים בביצוע האירגון המשותף,כן יוכשרו התנאים להבנה הדדית ולהסכם מדיני בין שני העמים.
עם זאת יש לתבוע מאת ההסתדרות הציונית והמוסדות המוסמכים של הישוב חתירה בלתי=פוסקת להסכם יהודי =ערבי גם בטרם נוצר הבסיס לברית בין לי שני העמים בעיר ובכפר. שותפות האינטרסים הפוטנציאלית בין מעמדות ו נבו) שונים בישוב הערבי והעברי משמשת ערובה לאפשרות של קואופרציה בין ש־״נות: ומעמדות מקבילים של שני העמים.
10.הגורמים המסייעים. בגורמים מסייעים בהגשמת ההסכם יש לראות:
א.הקמת תנועה סוציאליסטית ערבית כמשקל שכנגד לאגף הדתי הפיאודלי
2
כתוך המנהיגות הערבית.
ב. שינוי לטובה במצב הבינלאומי והתגברות כוחות הדימוקראטיה והסוציאליזם בעולם.
ג. גידול בלתי=פוסק של הישוב היהודי.
ד. מדיניות ערבית פעילה של התנועה הציונית. 11.ערך המנדט והצהרת בלפור. אין להסתלק ממשטר המנדט המושתת על הצהרת בלפור,כל עוד לא הושג הסכם מלא בין התנועה הציונית לבין הערבים וכל עוד לא הפך הישוב העברי בארץ כוח מדיני וכלכלי,שיהיה בו כדי למנוע בעד השתלטות עם אחד על משנהו.
12.עליה. עם נאמנותה לעיקרון של כוח הקליטה הכלכלי ומלחמתה עליו,חייבת התנועה הציונית לקיים יחס ביקרתי לפירוש שניתן לעיקרון זה ע״י הפקידות הבריטית. כמו כן עלינו להתנגד התנגדות ללא פשרה לכל הגבלות בעליה על חי עקרונות פוליטיים ולכל מזימה,להפוך את הישוב היהודי למיעוט נצחי. התנועה הציונית יכולה להיכנס למו״מ על הסכם יהודי=ערבי בשאלת העליה על יסוד הודיתם העקרונית של הערבים בזכות העליה של היהודים בהתחשב עם צרכי הגולה היהודית.
13. תכנית פיתוח. בתכנית פיתוח אגררית,שמתפקידה לאפשר התישבות יהודית צפופה ואינטנסיבית ויחד עם זה לדאוג לסיפור מצבו של הפלח הערבי,הננו רואים את אחד היסודות לכל הסכם יהודי=ערבי.
יש להטיל על ועדה מיוחדת את החקירה בבעיה זו וכן הכנת הצעות מפורטות.
14. קואופרציה כלכלית.
א.קביעת הסכמים בין יצרנים יהודים וערביים בשאלות מכס,מחירים ותנאי=
עבודה.
ב. זכות שווה לפועל הערבי הארצישראלי ולפועל ולעולה היהודי לעבודה במשק היהודי תוכל להתגשם רק אם ייפתח המשק הערבי בפני הפועל העברי,ואם ע״י תחוקה סוציאלית מתקדמת,הרמת דרגת החיים של הפועל הערבי,השוואת השכר בין פועלי שני העמים וע״י האירגון המשותף - יוסרו גורמי ההתחרות, הדוחקים את רגלי הפועל העברי משוק העבודה והעושים את הם הפועל הערבי הבלתי=מאורגן למכשיר של ניצול בידי הריאקציה.
עד אם יוגשמו התנאים הנ"ל,יש לשמור על העיקרי של עבודה עברית מכסימלית בפשק העברי תוך שמירה על זכויותיו של הפועל הערבי הקבוע.
ג. הגברת הסולידריות בין עמלי שני העמים בעיר ובכפר תקל על הרחבת המושג ״תוצרת הארץ",כדי לכלול בו גם את התוצרת הערבית,שתהיה קשורה ביצרנים היהודים קשרי קואופרציה ועבודת גומלין.
15. משטר וקונסטיטוציה.
א. משטר דו=לאומי שיהיה מבוסס על פאריטט.
ב. שיתוף במידה שווה בשלטון ובמועצה המחוקקת במסגרת המנדט.
16. פדרציה עם הארצות השכנות. התנועה הציונית ותנועת הפועלים בתוכה מתוכת את יחסן החיובי בהתפתחות לקראת פדרציה בין ארץ=ישראל- לאחר שתגיע לעצמאו-תה במסגרת של משטר דו=לאומי - לבין הארצות הסמוכות בתנאים דלקמן:
א. קיום ישוב יהודי בארץ=ישראל ככוח הנושא את עצמו מבחינה פוליטית וכלכלית,עד כדי שתוסר סכנת ההשתלטות של עם אחד על משנהו.
ב. הסכם יהודי=ערבי מלא.
ג. הסכם של תועלת הדדית עם הארצות השכנות,הן במובן מסחרי והן בקביעת מיכסות עליה מוסכמות של היהודים לארצות אלה.
ד. אוטונומיה מלאה לארץ=יסראל ועמדה מוסכמת בכל הנוגע בסמכות הפדרציה לגבי חלקיה השונים וארץ=ישראל במיוחד.
ה. יסודות פרוגרסיביים ודמוקראטיים באופיה ומדיניותה של הפדרציה.
17. מהאמור לעיל מסתבר,כי בשעה זאת נודע לתכנית של הסכם יהודי=ערבי עדך חינוכי=תכסיסי בלבד הן לגבי הגורמים השונים בקרב העם הערבי,הן לגבי החלקים השונים בישוב בתנועה הציונית והן לגבי סלטון המנדט.
יש להכשיר את הקרקע בשביל לתקן את השגיאות ולהתגבר על התוצאות הפאטליות שנגרמו בין היתר ע״י הזנחת השאלה הערבית,הן ע״י הסתדרות העובדים והן ע״י ההסתדרות הציונית.
3; ״דנר״ 15.4.38)
א.
המלים אשד לקחתי ל״מוטו" מכוו-נים לתיאור האוירת החברתית שא אות־ ההברה, אשר נחמן סירקין מרד בת ועמד מזאת ב״האחד במערכה". יש בהם עומק מחשבתי ואמת היסטורית, החורגת ממסגרת הנושא המיוחד. יש בהם משום אמת אוגיברסאית, שנוחת יפה בכא הזמנים ובבא המסיבות, שבהם קם האחד המורד, ״היוצא דופן", ה״מתעקש הרבה״ ואינו רוצה אהיות ״כמו הבא״.
המלים הללו נדפסו ב״דבר" מ־15 לאפריל. רק שנים עשר יום לפני כך נתפרסם באותו ״דבר״, מאמר אחר של ב. כצנאסון ״על מה אנו מפולגים״. ובאשר הנך קורא את המאמר הזה לאור הדברים שנאמרו אחרי שנים עשר יום, אינך יבוא שלא להרהר מלנכולית על היחסיות שבמושגים ובקנה־המדה.
מזמן מאמריהם של ארלוזורוב וגו-לוטב מלפני 10 שנים לא היה עוד קטרוג גדול כזה על ״השומר הצעיר״: גדול בהיקף, גדול באי-הסבלנות, גדול באבטוריטה שא המקטרג. ב. כצנאסון אינו כותב לעתים קרובות. אולם כאשר הוא אוחז בעט — יש לדבריו משקל רב. אין בינינו איש אשר לא יקרא בהם בתשומת לב מרוכזת.
ארוכה היא הדרך מאותה ״המרפסת המפורסמת" ומאותו ״הקלוב הקטן״ בפ״ת שבהם הופיע ב. כ., כדבריו, לפני 29 שנים, בתור פועל חדש. האיש אשר שיבה זרקה בשערותיו בתלאות הדרך הארוכה הזאת בתנועת הפועלים — ראוי ליחס של כבוד מצד כולנו. ועל אחת כמה וכמה מי שזכה לאותו המ-קום המיוחד והיחיד במינו בהסתדרות ובמפלגה, שאליו הגיע ב. כ.
על כן כבוד גדול ישנו בדבר. אבל נם אחריות בלתי שכיחה. ובא זה מחייב התעמקות, בדיקה מעולה של כל מחשבה וכל תג שבדבריו. אמנם המאמר הופיע ביום הבחירות לועידת החקלאית, ממש בבוקר הבחירות, ובאופן אשר מנע בא אפשרות לקיים את הכלל ״ושמעת גם את הצד שכנגד״ לפני שהבוחר ימסור את קולו לקלפי. אבא ב. כ. איננו סתם עסקן מפלגתי, היוצא מכליו בפולמוס הבחירות. הורגלנו להאמין כי בא מאה היוצאת מפי ב. כ. היא מחו-שבת יפה; היא נתמכת על ידי 30 שנות היסטורית ויש בה כוונות עמוקות ופרספקטיבות רחוקות, אשר לעתים נסתרות אף מעיני חבריו למפלגה. ואם ב. כ. בחר בביטויים כ״דיבורים דימ־ גוגיים״, ״ניצול מכוער״, ״גידור והו-צאת דבה״ ו״שקוצים״, הרי זה אומר כי אכן איומה ונוראה היא השחיתות אשר פשתה בנו, באנשי ״השומר הצ-
עיר״, ונוראות הסכנות המאיימות מצ-דנו וכי לא עוד בשוטים אלא בעקרבים יש ליסרנו.
האמנם ?
ב.
״עא מת אני מפואגים?״ — שואא ב. כ. — עא ״ארגו; הפועא החקלאי״? עא ״המשרד הקבאני ?״ עא שכר העבודה, שחרי ״השוה״צ היה משיג לפי הות עשרים וחמשה גרוש שבר מינימום" ומפא״י באיאו ״אינה רוצה אאא עשרים ואואי נם פחות מזה ?״ זהו ״הריב אשר אנו רבים עתה", בשעה זו, ״ישהעואם בואו טובע בפורענות, וכאיאו שש אקראת חורבן... ובתוך עואם זה עומד עמנו הקטן נדרס ומודרך...״?
בשעה שהנני יושב בישיבת הועד הפועל הציוני ומאזין אתיאורי מצבנו האיום בתוך התסבוכת הנחאה שא העואם בימינו, נדמה נם אי כי בא העד ינים האאה — עוד גרוש. שבר, עוד יום שא עבוד־ — הם קטנים ופעוטים והסרי ערך. אבא בשעה שהנני חוזר אמושבה ופוגש את הפועלים הצרים עא דאתות ה״אשכה" או מסתובבים בשוק בחפשם יום עבודה; באשר הנני רואה את דאנתו העמוקה שא הפועל העובד יום או יומים בשבוע בעד 15—17—20 גרוש ואת צא הרעב המרחף מעא ראשו; וכאשר באותה השעה ממש הנני רואה בי האבר נשאר אותו האבר בדיוק: עומד בעקשנות עא בא מיא משברו שא הפועא, עא כא אפשרות נישוא, על בא תהבואה שתח־ איש ותהרוס את ההסתדרות; כאשר הנני נבנם אמציאות הזאת, שהיא כיום מציאות מרה שא אאפי פועלים במושבות — אינני יבוא שאא אהרניש כי רחוקים הם דברי ב. ממציאות הפועא החקלאי כמרחק ה״היכא״ שבפתח־ תקויז לאותו ״הקלוב הקטן״ מאבני 29 שנה.
לפועל הקובל על הורדת השבר עד אדרגת־רעב אי אפשר לענות ב״סבך הים התיכון״. כאשר הוא טוען שמנשאים אותו אאא הפרעה ממקום עבודתו — אי אפשר אהשיב או ״תהי השפה העברית!״. ואא משום שסבו הים התיכון הוא פעוט ערך או משום שאא יקרה אנו השפה העברית. אבא הפרספקטיבות הרחבות יש אהן ערך כש־ הפועא מרגיש אותן כ״עזר״ במלחמתו היום־יומית ולא כ״בלם״ בה.
אין ברצוני, חאיאה, אהניד בי מפא״י אינה דואגת לפועל במושבה. הרי מפא״י איננה רואה את עצמה ב״שבט נבחר״ ואינה ״מאמינה בחשיבות עצמה״ במנהג השומר הצעיר. אה מספיק, בצניעותה הרבה, אייחס לעצמה, ו ר ק לעצמה, את הבא אשד בבאל נעשה בהסתדרות. ובודאי גם במושבה היא עושה אמען הפועא מה שהיא חושבת לנכון ולמועיל. אבל אין זה אומר כי היא עושת את הבא מה שאפשר אעשות, ואת הבא במו שצריך לעשות. שמא מוחר בכל זאת למישהו לחלוק עליה בפרט זה אי אתר? שמא מותר למישהו אחשוב, שצריך אאחום יותר וללחום אחרת? כלום זה פשע בא כך גדול? באום פירושו הוא הבטחת ״עשרים וחמשה גרוש שבר מינימום״? אישה קרא הח׳ ב. כ. כי אנו מבטיחים 25 גרוש ״מנימום"? האם במצע שאנו, או במאמרים או בכרוזים ? הפועל במושבה, זה שקרא את בא ״ספרות הבחירות״, לשוא יחפש כח הבטחות ממין זה, והוא יהיה ודאי אסיר תודת לח׳ ב. ב., אילו היה מצביע או באופן מדויק יותר עא מקור האינפורמציה, שאלמלא בך עאואים להתעורר באבו
פקפוקים מסוימים ביחס לאופן ויכוח כזה.
ג.
אילו היה הח׳ ב. כ. אומד את שאלות המושבה, כפי שהן כיום אא רק מ״פפרות הבחירות״, היה ודאי נשמר מבשאו! בכמה נקודות חשובות. בשורה ראשונה היה חוסך לעצמו את בא הויכוח עא ״הקבלנות ההסתדרותית״ ועא ״סואא בונה״, באותו ההיקף הרחב, שהוא מנסת להציגו. הוא ודאי היה צריך לדעת, כי איננו מתנגדים א״סואא בונה" ואך אא לאותה צורת הקבלנות ההסתדרותית הרחבה בחקלאות, שנוהג בה ״יכין״. תוכן הקבלנות הזאת הוא בכך, שמוסד הפועלים ע״י חסכונות בהנהלה, בקנית המרים, ע״י ארגון טוב ובוהות מקצועיים, מצליח להעביר לפועל חאק מאותם הדוחים, אשר בדרך באא נופלים אידי השכבות המתווכות. משום כך גם בחקלאות תמכנו בשיטה שא קבלת עיבודים שנתיים בהנהלה ובאחריות עצמית של המשרדים הקב־ אניים, באותה הצורה ממש כמו ש״סואא בוניה״ מקבל לבנות בית או אסאוא בביש. אולם מ־ יאמר בתא־אביג כאשר לאדם אשד רוצה לציוע את דירתו יבוא בא כוה ״סולל בוניה״ ויגיד או: ״אמה אך אשכור צבעים מהלשכה ולשלם להם את השכר היומי הנקבע ע״י האגודה ? אנו, ״סולל בונה״, נשלח לך צבעים שלנו, שיעבדו אצלך בקבלנות והדבר יעלה אך בזול יותר״? הייתי רוצה לראות את אותה המועצה העירו-נית, את אותת האגודה המקצועית, אשר לא היתח מרימה, ובצדק, צעקה עד לב השמים נגד פעולה כזאת של ״סולל יכונה״. אין זאת ״קבלנות הס־ תדרותית״ — זהו הרס האגודות, הרס לשכת העבודה. ולשיטה זו של הפעולה, במרה שעליה בנויים המשרדים הקבלניים בחקלאות — מכוונת בקורתנו.
במובן, שרשאים לחייב אף פעולת כזאת, כשם שרשאים לבקרה, אבל כאשר יוצאים לויכוח במלוא התחמו־ שת, צריך לדעת מהו הויכוח ולמה מכוונת ההתנגדות, ולא לערבב פרשה בפרשה. חבל על חצים שנקלעים לתוך דלת פתוחה.
ד.
וגם בשאלות ארגון הפועל החקלאי אא גילה הח׳ ב. כ. ידיעה רבה. דברים, אשר כא פועל חקלאי יודע אותם ומתווכח עליהם, מצטמצמים אצלו בשאלה: ״את מי יביא ארגון זה ואת מי ישאיר בחוץ״ והאם ״יחלק קבוץ השומר הצעיר את אנשיו לחקלאים ובאתי חקלאים״ ? כל זם1 שלא יענו או עא פרטי השאלות הארגוניות עד תומן ובל זמן שלא יסבירו או ״מדוע יהיה כוחו שא הארגון המקצועי גדול יותר מכוחה שא מועצת הפועלים" — הוא אינו מוכן אתמוך בחידוש זה.
בזמן שארגנו בארץ את אגודות הבנין הראשונות, אינני זוכר ביטויים שא אדיבות כזאת אגבי קבוצי השומר הצעיר. אז אא שאלו אותנו באא האם ״נחלק" את אנשינו ל״בנאים ובלתי־ בנאים״. וכן אינני זוכר שידחו את ארגון האגודות עד הזמן שיתבררו לחלוטין כא פרטי התקנון של האגודה החדשה וער שיוחלט אם כל נגר ויבא שרברב ובא מסגר יהיו ״בפנים״ או ״בחוץ״. ובודאי אא נתנו מארגני הא-גודה הראשונה בא התחייבות כי האר-גון החדש ״יעשה מה שמועצות הפו-עלים אינן יכולות לעשות: ירים את שבר הפועל ובו׳. בי הדי אפשר להק-שות את הקושיה, אמת בכלל ארגון מקצועי, והאם אא טוב יותר שבכל מקום תנהל מועצת הפועלים בעצמה את בא הענינים? ובכל זאת קמו האגו-דות המקצועיות — בין משום שלא היה מי שישאל את השאלות הרבות, בין בגלל סיבות אחרות — ראך אם עוד יש הרבה אתקן בהן, הרי פעלו בכא זאת את פעולתן החיובית, ומבאי להתחייב להרמת שבר ותיקון תנאי העבודה, הביאו ודאי למצב טוב יותר מאשר היה צפוי לפועל בלעדיהן.
אין, כמובן, להכחיש כי בא ארגון ובא אגודה נפגשים בהתפתחותם בשא-לות רבות וחדשות והם פותרים אותן תוך כדי פעולה ומתוך הנסיון בפעולה. ואילו היה הח׳ ב. כ. מיטיב לחקור את השאלות, אשר ראה חובה לעצמו אדבר על אודותן, היה מנאה בי מפלגתו הוא הכניסה אמצע הבהירות שלה בפ״ת — רק לפני שנה — הצעת מין ״תה-ליך״ לארגון הפועל החקלאי — ״מו-עצה חקלאית״, ומבלי לענות על שאלות רבות קובע המצע בקיצור: ״תחומי פעולתה ייקבעו מתוך נסיון בעבודה״.
נמצא, איפוא, שאם אלה בלבד הם הנימוקים אמה לא להקים ארגון פועלים חקלאים, הרי כוחם המשכנע אינו רב. ואם הח׳ ב. כ. מפליג עד לאמריקה ומביא לו משם דוגמאות ״מהעולם הגדול״ (לאן זה נעלם הלעג שהיה תמיד מנת חלקנו כאשר אנו הבאנו דונמאות ״מהעולם הגדול" ?!), את הפרינציפ הפרוגרסיבי של ארגון לפי ״התעשיה" — אין הוא מחזק בזה את טענתו. לארגון פועלי ״בתר״ (בית חרושת לנעלים) ופועלי ״בירה״ ופועלי ״סיליקט״ בראשון לציון בהסתדרות אחת עם הפועלים החקלאים — האם לזה ייקרא ארגון ״לפי התעשיה" ? האם הח׳ ב. כ. מתכוון איך, שאם ישבתו פועלי ״בתר״, למשל, ישבתו אתם גם בל פועלי הפרדסים, המאורגנים אתם יחד באותו הארגון ״התעשיתי״, וגם להיפך? והרי שביתות המוניות של כל ״התעשיה" הן אחד היסודות של השי-טה החדשה ״האמריקאית", אשר מע-מידים אנו בדוגמה נגד ארנון הפועל החקלאי. ומה דבר ההבדל השני העיק־ רוני בין ״השיטה החדשה" ל״שיטה הישנה״ — מלחמה תקיפה יותר, נועזת יותר נגד נותני העבודה גם במקומות שקודם נראו ״כאבודים״ לחלוטין״ לעבודת מאורגנת — האם גם את הפרינציפ הזה מעמיד הח׳ ב. כ. לדוגמה?
כל זה אינו משכנע. והפועל החקלאי מוכרח אחזור ולשאול: למה לא יקום הארגון של הפועל החקלאי ? למה מותר
א, א. יעקבסון, יקבעם
09
■
m
CO
DC
Ut
c
c
r
s
מתחחות ״סימר
ה0י5ו0י0 החדשים op סידור חדש של חנור ק3יצים ישנים
המעונינים יכולים אהובה בטיב המכונה בקב׳ דגניה ב', קב׳ בנית. משק הגאי עין חרוד וגבעת ברגר ועוד המשתמשים במכונות הנ״א לשביעת רצונם המלאה.

לבנאים, לחשמלאים, לסנדלרים ואף לעובדי האריזה בחקלאות, להתארגן באגודותיהם, לדאוג לעניניהם הם — ורק או, לפועל הפשוט השכיר בחקלאות — רק או אסור ? האם זאת היא דמו־ קראטיה ? דוקא או — אשר מרויח פחות מכולם, אשר בטוח בעבודתו פחות מבואם, אשר יותר מכל פועל נתון לשרירות לבו של המעביד ויותר מבואם טועם את טעם הניצול — דוקא לו אסור להתארגן, אסור אנהל את מלחמתו, אפור לדאוג לגורלו הוא, :דרך בא פועל אחר? דוקא הוא מוכרח להתפרק כאיל מזכותו להנהלה עצמית מינימלית ואמסור את גודלו ישר אידי מועצה, הנבחרת ע״י טייהים וברזאגים, אורזים וסנדלרים, מורים ורופאים? באום זוהי שאלת בה פעוטה?
— הפועל החקלאי עדיין שואל את השאלה הזאת וטרם קיבל תשובה.
ה.
אכן, מסובכות הן הבעיות של המו-שבה הרבה יותר, מאשר היו לפני 29 שנה, ואי אפשר אעבור עליהן ברפרוף קל, מתוך קריאת חטופה ב״ספרות הבחירות", מבלי להיכשל.
אילו כל צבור הפועלים בארץ היה עובר במדה שוה את הדרך הארוכה הזאת — לא היו ודאי בתוך הצבור בא חילוקי דעות ובא ויכוחים. אולם אנו תנועה חיה, המתפתחת וגדלה במהירות רבה על גזעה צומחות שכבות שכבות. גיל נוסף לגיל, גל עלית למש-נהו. כל אחד היה פעם פועל חדש, כל אחד התחיל פעם מ״קלוב קטן״ או מ״מרפסת״ — מי לפני 30 שנה ומי ליפני 18, ומי רק אתמול ירד מהאניה. ורבים בתוכנו עדיין אשר בעיות ״הפו-על החדש״ מלפני חצי־יובל שנים הן טריות לגמרי בשבילם, ועדיין הם סופ-רים את הפרוזאיות האיומה הברנרית של יום העבודה בגרושים במקום ביש־ ליקים.
כי לא בלבד נסיון הדורות קובע. קובע גם כאב־בראשית, שהוא כאב ראשון לכל חדש. ולא יעזור כאן לעג. לא יועיל אם יכתבו את המלים ״שבט״, ״השקפת עולם" ו״תיאוריה׳׳ במרכאות כפולות. אמנם, לעג־ביטול הוא רב־ פעלים: ״מה כוחה של טענה חזקה מול העוית־ביטול בטוחה ?״ וב. כ. בעצמו נותן במאמרו על סירקין תמונה נאמנה, מתקופה היסטורית אחרת, של מחשבה צייתנית, הנכנעת לכוח הלעג, והביטול: ״לתוך עולם קסמים זה היה נופל הנער היהודי והנערה היהודית, שבאו מן התחום. מתבטל עמד הדרדק בפני הקשישים, בפני מי שכבר זכה להיות מהגר פוליטי או הת-עתד להיות או העמיד פנים שהנהו. מלא יראת הרוממות עמד בפני המאו-רות הגדולים והפטישים החזקים, אבירי הויכוח ומפורסמי המחתרת, אשר אמר-תם היתה חוק בל יעבור. והצעיר היהו-די, ואפילו זה שהביא במזוודתו איזה רכוש עברי תרבותי ואיזה ניצוץ של חלום ציוני, הרי הוא כחגב בעיניו מול הענקים הללו. ואם איננו גברא קטילא, ואם הוא מבקש שלא להיות בין הנמו-שות, אין לו אלא לזרות הלאה את מטענו המבוייש״. והיה אם תחליפו רק את המלים ״מהגר פוליטי״ במלים ״מנהיג בהסתדרות״ ואת ״רכוש עברי-תרבותי״ ב״ריכוש םרכסיסטי־סוציאליס־ טי" והנה לפניכם תמונה נאמנה עד להפליא, מה מרגיש גם כיום צעיר יהודי, שירד תמול־שלשום מהאנית בחופי ארץ־ישראל.
אולם הלעג איננו כל־יכול. בכל זאת דור־דור ודורשיו. בכל זאת לעג האמי-גרציה היהודית־הרוסית לא שבר את סירקין, והלעג של ה״בונד״ הכביר, אשר ביטא אז את ״כלל הפועלים״ היהודים לא הכניע את ההתחלות הצ-נועות של פועלי־ציוניות ולא מנע גם מב. כצנלסון ומבן גוריון וחבריהם ללכת לארץ ישראל. ואם כי נבון שיש לשקוד על ביטול המחיצות ולחתור במאמץ מכסימלי להסרת ההבדלים של שכבות ודורות בתוכנו — כמה מפליא הוא שדוקא ב. כ. מלומד הנסיון, דוקא הוא, בעל המבט הבהיר על התקופות שעברו — כל כך אינו יודע להסיק מהן מסקנות לגבי התקופה, שאנו חיים בה.
אחת ההאשמות המכאיבות אולי ביותר והבלתי צודקות ביותר היא ההאשמה, כי השומר הצעיר מחנך את הדור הצעיר החלוצי ״על יריקה בבאר, אשר ממנה הוא שואב" וכי הוא קבע כלל גדול בתורתו: לא לדעת את יוסף״.
הח׳ ב. כ. בודאי היה עושה שירות חשוב לכל המעונינים, אילו היה מגלה לנו איפה זה מצא אצלנו את ה״בלל הגדול״, שהרי כל מי שיש רק עתון ברשותו יוכל להטיה נגדנו האשמות מהכבדות ביותר, אם לא יהיה צוירך לתמוך אותן בעובדות ובהוכחות. לי נראה שאיש מאתנו מעולם לא התייחס לא ד. גורדון ולנרוכוב ולברנר אך בשמץ של זלזול וביטול זה, אשר גילו כמה ממנהיגי מפא״י חשובים לגבי המרכסיזם, למשל, אשר ממנו ינקו הם ומפלנותיהם במשך שנים רבות. עדיין כולנו קוראים בתשומת לב מרובה את כתביו הישנים של בן־גוריון, ואם אנו תוהים לפעמים על סתירה בין דבריו מהיום ומאתמול, הרי זה דוקא משום שחיינו רוצים שישתמרו מי הבאר מאתמול בטהרתם.
ואשר ל״יוסף״ — איך זה נקבע כלל בזח, ורוב ה״יוספים״ חיים עדיין בתוכנו, וכן ירבו ימים, ואין אנו אש-מים אם יש ביניהם הפושטים צורה ולובשים צורה ממש לנגד עינינו. ואם ישני מי ש״שובר את הלוחות״ — למי חייבים אנו אמונים: ללוחות שנשברו או למשה ששכרם ? ל״יוספים״ של זמננו, המסתובבים בינינו — שהרי אתם ולא עם בדוכוב או עם ברנר יש לנו ויכוח—הגנו חולקים להם את כל הכבוד בעד עברם ומפעליהם, אבל יחד עם זד, רשאים אנו גם לחלוק עליהם ועל מפלגתם בשטח זה או אחר. כי עדיין בנל זאת ועל אך הכל — קיימים בצבור הפועלים הבדלי דרגות והשקפות.
ושמא ב״יוסף״ קולקטיבי מרובד? שמא מפא״י כמפלגה היא ״הבאר״ שממנה ״הכל שואבים״? אם לבך תכוונה — הבה ונביננה: באיזה ״יוסף״ מדובר — ב״פועלי ציון״ של ברוכוב, שממנה התחילה מפא״י של היום? או ב״אחדות העבודה״? או ב״הפועל הצעיר״ מזמנו של א. ד. גור-דון? או בצ.ס. הרוסים המרכסיסטים? כאיזו מחבארות האלה צווינו לירוק, איזה מהן אמרנו ״לדעת״ ? ואולי הכוונה איננה בלתי אם למפא״י של היום, ״כמו שהיא״ — שרק ממנה מותר ״לשאוב״ ואין באר זולתה? שמא מי שאינו מסכים אתה והיום, מתחייב בנפשו על ״שלא ידע את יוסף" ?
מצות היא לזכור לאדם את חסד נעוריו; אין מצות כזאת ביחס למפ-לגה. מפליגה פושטת צורת ולובשת צורה — עוברת גלגולים שונים. קשה לזכור למפא״י את חסד נעוריה מתקופת הברוכוביזם, ואיך מתקופת אחדות הע-בודה, אם כי כולנו שאבנו גם מהבארות האלה. קשה לזכור לקומוניסטים של היום את חסדו של לנין. וקשת להעלות על הדעת שמי ששתה מהבאר הגדולה בציונות, ששמה אוסישקין — והרי גם ב. כ. שתה ממנת — יחייב חוב מוסרי למפלגת ״הבוקר״, שהיא נחשבת למפ-לגתו של אוסישקין. צייתנות מחשבתית כזאת לא דרש אף אוסישקין בעצמו.
ולעצם ההנחה של ״פרוזדוריות״ בניגוד ל״חיי קבע״ בחקלאות שבירה: יש להניח כי אי! הה׳ ב. כ. מתבוון לדרוש שבל ה״עסקגים״ במושבות, אלה אשר קובעים את ה״קו״ — בין אם הוא של מפא״י ובין אם הוא של השוה״צ — יהיו דוקא בעצמם ״שבירי קבע״, כי בדרישה בזאת היה מעמיד קודם כל במבחן קשת יותר את ״עס-קני״ מפא״י מאשר את ״עסקני״ השוה״צ. אלה כמו אלה — אין טענת ״הפרוזדודיות״ הל־ עליהם, ואם אפילו במשך שנים מגיע לחילופי גברא ביניהם — גם לגבי אנשי מפא״י וגם ל;בי אנשי השוטה״צ — הרי כל אהד מהם ממשיך את האחריות אשר הוטלה עליו מטעם שולחיו. ובשם שהשומר הצעיר לא עזב אך אחת מהמושבות, אשר נבנם אליהן לפני 10 שנים — (אך כי פת ושם התחלפו הקבוצים במושבות אלה), כך גם אנשינו אחראים בעד ה״קו״ שלנו ובעד השותפות במלחמה במשך בל השנים האלה לא פחות מאשר אנשי מפא״י בעד ה״קו״ של מפלגתם.
אבל אם התכוון הח׳ ב. כ. ל״צבור״ ולא לעסקניו בלבד, גם אז אין יסוד להנחתו. הזמן הממוצע אשר בילה עד עכשיו בל קבוץ שלנו בעבודה שבירה, עד עברו להתישבות, היה שבע שנים. במפקד ההסתדרות האחרון (פנקס, ינו-אר 1938) אפשר לראות כי רק פחות מ־20% מבין פועלי המושבות נמצאים בארץ יותר משבע שנים, ואילו 80% של פועלי המושבות, אם נניח אפילו שלא עזבו בלל את הכפר בתקופת הגיאות, נמצאים בהן פחות מ־7 שנים.
לעומת המספר הזה מראת הסטטיס־ טיקת כי 40% מכל פועלי המושבות אינם עוברים בחקלאות, אלא במקצועות אחרים, המבטיחים, כמובן, תנאי קיום נוחים יותר. כל איש היודע את הקשר בין ה״ותק״ ונין הכניסה למקצוע, יסיק מזה מסקנת פשוטה: לא זו בלבד שכל הפועלים כמעט, היושבים - במושבה יותר מ־7 שנים אינם עובדים בחק-לאות שכירה, אלא עוד חלק הגון (בשליש) מהפועלים שהנם פחות מ־7 שנים גם הוא איננו עובד בחקלאות שכירה.
כל מי שמכיר מקרוב במקצת את המצב במושבות אינו זקוק אף לעזרת הסטטיסטיקה. תשאלו כל פועל חקלאי
המגיע ארצה, להקשיב לדברו, לכאוב את כאבו. אולי בזה טמון הסוד העיקרי של הצלחת השומר הצעיר, של כוח עמידתו את בפני ״המאורות הגדולים והפטישים החזקים", על הדירים, אשר היא מאמין בהם.
השומר הצעיר התפתח מתנועת גוער צופית־סתמית לתנועה חלוצית ופולי-טית. בלשון סמלית אמרנו אז על עצ-מנו: ״לבשנו מכנסים ארוכים!״ אולם בשעה שהשכבה הבוגרת, הנהגת התנו-עה, לבשה את ״המכנסים הארוכים״ נזהרנו משנה זהירות שלא להביט על התנועה, כאילו היא כולה לבשה אתנו יחד את ״המכנסים הארוכים״. לכל גיל וגיל, לכל שכבה ושכבה — שאלותיה, מכאוביה ושמחותיה. עלינו גם להוסיף לתת אוזן קשבת לכל המתרחש בקרב הצעירים ממנו, כי גם עליהם עובר מה שעבר עלינו והם רשאים, בכל עת לדרוש מאתנו את איתו הכבוד ואת אותו כובד הראש לשאלותיהם, בשם שאנו דרשני בהיותנו בגילם ובמצבם.
אילו היתה לח׳ ב. כ. בין סגולותיו הרבות, גם הסגולה החשובה הזאת — שונים בהרבה היו פני הדברים בארץ ישראל. אמנם, גם הוא אומר לכל ״עולה־עובד״ ולכל ״חלוץ נוסף בארץ״
— ״חבר הוא לנו, חבר שוה זכויות״. אולם דבריו אלה מלווים איום נסתר: כל תהיה לר ״השקפת עולם מיוחדת״, כל תהיה לך ״תיאוריה משלך״, אל ״תתעקש הרבה״ ואל ״תהיה יוצא דופן״.
המרחק הזה בין שני מאמריו של ב. כ., שהופיעו ב״דבר״ בריוח של שנים־עשר יום בלבד, מסמל באופן הבהיר ביותר את חוסר הסגולה הח־ שובת הזאת. זהו ההבדל בין מה שחושב ומת שמרגיש ״היחיד במערבה״, המת-חיל ״בדרך חדשה״, על אך הלעג והבי-טול של הרוב, ובין מה שחושב ומה שמרגיש זה המנין על דרך, שאינה כבר חדשה, זה המבוצר בבטחונו ש״הרוב״ אתו בכל אשר ירצה. כי אילו סיגל לעצמו הח׳ ב. כ. את התבונה היקרה ללוות את החבר הצעיר ממנו ביתר סבלנות וביתר הבנת לשאלות חייו ונפתוליו, ל״השקפת העולם״ ול־ ״תיאוריות המיוחדות" שלו, אילו הבין כי גם ״הפועל החדש״, וגם ״הקלוב הקטן״ בזמננו ראויים לאותו הקשב, בפי שדרש הוא לעצמו לפני 29 שנה
— כי אז לא היה מפתה עד כדי כך את פולחן ה״רוב״, ובודאי היה נמנע מלכתוב מאמרים ״מאחדים״ כאלה.
ט.
מידות קומוניסטיות, פאשיסטיות ורויזיוניסטיות באחת מונה בני הח׳ ב. כ. על שום שהעזנו לבקר אה האפרט ההסתדרותי. הוא אמנם, מעיד על עצמו, בי אינני ״סניגור מושבע להסתדרות ולמפלגה״ וכי אף הוא ״מלא בקורת״. אולם משמנסה ה״אופוזיציה״ להשתמש בזכות זו, מיד נהפך הדבר ל״נידוף״ ו״הוצאת דיבה״. והראיה הטובה ביותר לחוסר היסוד שבבקורת היא: אברהם הרצפלד.
נראה לי כי אפילו מפא״י לא התי-ייחסה במידה גדולה יותר של להרצפלד, ובמידת הערכה גדולה^^^ למסירותו, מאשר אנשי השומר הצעיר, הנפגשים אתו בעבודה. אבל עם כל זה מן הנמנע הוא להסתיר מאחורי כתפיו הרחבות את כל האפרט ההס-תדרותי. כלום יש לנו הרצפלדים כה רבים? כלום הוא באמת מסמל את כל אותם עסקני ההסתדרות, אשר יש בהם, כתמיד, מן הטובים ומן הרעים? כלום ״בית־ברנר״ זה, שאיננו כלל במרחק ת״ק פרסת ממערכת ״דבר״, שולטת בו כל כך רוחו של הרצפלד, והכל בו שפיר ותקין, ואין בו מה לבקר? אם ב. כ. ״איננו סניגור מושבע״ — למה לא שמענו ממנו מלת וחצי מלה על הנעשה בסביבתו? האם כל חיצי בקורתו שמו־ (המשך בעמוד 6)
כל תצלום - הצלחה
Film
1אלה הם המינים בשביל כל מטרה כלם הם מבטיחים צל1ם בר1ר מלא צבעים 1בט1י.
Sch י26 Selo Film •
9 Selochrome 28* Sch Sch ״27 • Selo Fine grain panchromatic • Selo Hypersensitive 31* Sch
הנח
מאחורי
העדשה
leica בשביל צלומי
Selo Hypersensitive Panchromatic
הפילם הםי1חד בת1ך קסט1ת מטל הםאפשר הגדלש - ורגיש לצבעים
להשיג בכל בתי מסחר לגלום הפגה: אינג, א. ברנד׳ ת״א ת. ד. 447
ז.
טעם חשוב מצא הח׳ ב. ב. מדוע ל א תינתן זבות להשוסר הצעיר להביע דעות בעניז הפועל במושבה: כי המושבה בשביל קבוצי השומה׳׳צ היא רק פרוזדור״, ״מקום ארעי" עד שיגיעו ״טרקלין״ ההתישבות, ולבן השוה״צ ״אינו חש ואינו נושא באחריות״ לעומת זאת ״עבודת שביר בחיי קבע הרי זה עגין לפועל בודד או לקבוץ המאוחד״.
כלום יש דבר נוח יותר בויכוח בלתי־נוה, מאשר לפסול את בעל הדעה במקום להתווכח עם גוף הדעה? על שאלות הדרך במושבה אפשר לעבור ברפרוף קל: משרד קבלני, ארגון הפועל החקלאי, שאלת השכר. אפשר גם להמנע מלדבר על כמה עני־ נים אחרים חיוניים, כמו המו"מ עם האברים ויעוד. אך נגד בעל הרעה צריך לצאת בכל התחמושת הכבדה. כי אם יעלת להכשילו, אם יוכח בי הוא ,בין הנמושות״ — מה איכפת לאיש, אם צדקו דבריו ואם לא צדקו...
כמה קל הית להיגרר אחרי יצר הויכוח הזה ולנהוג באותה המידה גם לגבי הת׳ ב. כ. קל היה להגיד פשוט, שגם בשבילו פתח תקוה היתה ריק ״פרוזדור״ ואולי בהרבה קצר מאשר לקיבוצינו, ולפסול בגלל זה את זכותו להביע דעה.
אולם אין כלל בדעתי להטיל צל של ספק בזכותו של ב. כ. להרהר את הרהוריו יגם בשאלות המושבה. שמורה לו בל הזכות לכך, כשם שזכות זו שמורה גם לנו. איננו מעונינים לפשפש מי הוא המבטא; יש לנו ענין רב מה הוא מבטא. ואם הושמעה למשל דעה, כי העבודה השכירה בחקלאות ״כחיי קבע״ היא ענין ״לפועל הבודד ולקפוץ המאוחד״ — יש לבדוק לא את בעל הדעה, רק את הדעה כשלעצמה.
קודם כל, ההפליה הזאת בין קבוץ ״השומר הצעיר״ והקבוץ המאוחד — מנין היא ? עם כל רצוננו ״לקיים את החשיבות״ שלנו, אינני כלל מעונינים להקטין את חשיבות מעשיו של הקבוץ המאוחד יגם במושבות. להיפך: לעתים קרובות נפנשים החברים שלנו עם חברי הקבוץ המאוחד ומקיימים, על אך המם׳ גרות הפוליטיות המובדלות, חזית משותפת ברבים משטחי המלחמה במו׳ שבח, ולפעמים אך בניגוד לקו ה״רשמי״ של מפא״י.
אבל על יסוד מה נאמר שהקבוץ המאוחד דבק בחקלאות שבירה יותר מהקיבוצים שלנו — זה לא הוסבר לנו. לני ידוע כי עפ״י הסטטיסטיקה הרשמית ש? ההסתדרות בתקופת ה״פרוספריטי״ ובתקופת הבריחה של הפועל העברי מהמושבות, התברר כי השומר הצעיר, מבלי שתהיינה בידיו נקודות פשע! כאלו כמו גבעת השלושה, גבעת ברנר, רמת הכובש, גע! ובו׳ — רכז במושבות ודוקא בחקלאות שכירה אחוז גדול יותר של חבריו סאשר יתר הגופים חקבוציים. ......
כסת חברים הוא פגש בפרדס, על יד טוריה, בסבלות, בזיבול ובו', אשר עובדים ב״מקצוע" זה יותר מ־7 שנים ותביאו אותו במבוכה. לא תמצאו יותר ״מאחד בעיר ושנים במדינה״.
האגדה היפה הזאת, אשר עליה היה מוטל ליצור את החיץ די! הפועל הבודד וחבר הקבוץ המאוחד מזח וחבר השומר הצעיר מזה, ואשר נבנתה בעמל בה רב רגלי.חמר לח והיא מתפוררת בנגיעה ראשונה. ויוכיחו אותם 2400 פועלים שלא ״ממחיצתנו״, אשר הצביעו בבחירות האחרונות בעד רשימת השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית; ותוכיח העובדה ׳שבמושבות אשר בהן מריר צבור הבודדים את קבוצינו לפי עבודתם ומלחמתם היום־יומית, קיבלנו מהצבור הזה קול אחד «לכל 3 קולות שניתנו לרשימת מפא״י, למרות כוח הלחץ של האפרט וכוח ההשפעה של הרוב באשר הוא רוב. צבור הפועלים במושבות אינו רוצה, בנראה, להאמין יותר באגדות ״הפרישות״ וה״כיתתיו-ת״ וח״ארעיית״ של השומר הצעיר. ח.
קיימת סגולה אחת של תנועת השומר הצעיר, סגולה יקרת מאר ובולטת אולי אצלנו יותר מאשר בתנועות אחרות, אולי משום שמוצאנו מתנועת גוער, והיא: ההתחרשות המתמידה עם כל דור של העלייה. אינני מהנבים על פולחן אישיות, שבולם חייבים לתפוס שיירים משולחנה• ראשוני התנועה למדו לא רק ללמד את הצעירים מהם; הם למדו גם ללמוד מהם, ללמוד מכל כל עליה,
1סיעות לאמד׳קה
•רישת בקשר עם סדור ויזות לסהנרים וחייו,□ סניפים !קשרים בבר ער• אמריקה.
ה־ י. וייס שוהה כעת באמריקה □טעם משרדנו. כל מי שרוצה שהוא יתראה עם קרוביו שם יפנה למשרדנו
חב׳ ״אחראי״ י. וייס את ל• סינקלשטין תל־אביב רח׳ נחלת בנימין 1, פנת אלנבי, חדר 17
7!רדיט ינ01י א׳י חב׳ כע-ט
תליאביב, רחוב הרצל 35, טלפון 0957, ת. ד. 2116 סוכנות בירושלים, רח׳ בן׳יהודה, בגין סנסור, טל. 3257, ת■ ד. 481
הלואות, הנית גירות ערן. השהעות בטוחים רכו,
מפעל תעודות הפקדון.
ביום רביעי, 6 ביולי 1938 בשעה 7 בערב תתקיים במשרדנו גת״א
חלוקת ההלוויות בל■ ד3ית
של הסכומים דלקמן: .
נ .... -.iso לא״י
4 כ״א 20 -.60 ״
11 כ״א 5 —.SS
בס״ה -.265 לא׳י
מגנזיה ס. פלמרנו
פ?כת המשלעלי0 לתוי זזעזנירוו! מטהרת אס הדם ומרעננת נעונס הקיז
להשיג
בבל בתי חמרקחח בארץ־ישדאל
בעקבות הקטרוג הגדול
״ד ב ר״
יום ו' ב׳ בתמוז תרצ׳׳ה 1.7.38
(סוף מעעמד 5)
רים אך ורק לאלה שאינם מגלים
צייתנות מחשבתית מספיקה, בין אם הם בני זרמים פ ו יל י ט י י ם ובין אם הם בני זרמים ק ב ו צ י י ם שלא לפי טעמו? למה אין הוא מקדיש את
עטו החד ״לבדק הבית״ מבפנים, בדי
למלא את המצוה של ״ביעור הרע״ אשר ״כולנו מצווים עליה״ ?
י.
למרומי הפסגה מתרומם הח׳ ב. כ. בקטרוגו בשעה שהוא מניע ל״פרישות הגאונית״ של השומר הצעיר, ״מעל רוב מנין ורוב בנין של תנועת הפועלים״. ומשל מובן בביפר: ״אם השומר הצעיר רואה, למשל, סבנה בחלוקת הארץ — א־נו רואה אותה כעני! הטעון דיון חברי והחלטה של תנועת הפועלים בולה בחטיבת אחת". וכי מי מן הקוראים יודע, כשם שיודע הח׳ ב. כ., כי בקונ-גרס האחרון התדפק השומה״צ על דל-תות סיעת מפא"י במשך שלשה ימים רצופים ודרש ממנה לקיים את הדיון הפוליטי בתוך סיעת העבודה כולה, כפי שנהוג היה במשך עשר השנים האחרונות — ולא נענה? והמפ-לגה הזאת, שכל כך מתנגדת ל״התבד־ לות״ ישבה מאחורי דלת נעולה במשך שלשת הימים, ודגה בעניני החלוקה, והחליטה מה שהחליטה — ואת השומר הצעיר בדיון לא שיתפה. אבל באין מי שידע על כך בקרב הקהל הרחב — יכול המשל לעשות את מלאכתו.
וכן המשל על המפלגות הסוציאליס־ טיות הבלתי־תלויות בעולם, אשר ״לא מצאי טוב לגופן משמירת עצמן שלא להתערב עם המפלגות ההמוניות". והח׳ ב. כ., הבטוח היום — להבדיל ממצבו לפני 30 שנה — ב״מפלגה המונית" מאחוריו, מלגלג לו על חשבון אותם .״רסיסי המפלגות": ״ראינו את תפקידם בגרמניה...״. האמנם ? וכי המפלגות ״ההמוניות" — כקומיניסטית, בסוציאל־ דימותרטית — מוצלח יותר היה ״תפ-קידם" בגרמניה ? ובאוסטריה — מקום שלא היו במעט קומוניסטים ומלחמת אחים בין הפועלים, מקום שהתקיימה המפלגה ״הקלסית" של ״כלל הפועלים" — שאני ?
אינני מתכוון במקום הזה להטיל דופי במפלגות הללו — אולם לאור התוצאות אין מה להתפאר אך ב״תפ־ קידן״ הן, ולהעמידן לדוגמה ל״מתבד־ לים". אפשר, כמובן, להתווכח ויכוח עניני, רעיוני, אבל לדבר בלעג כזה על מפלגות פועלים, משום שהן קטנות, אם כי כיום הן כמעט היחידות המנהלות בארצות הפאשיזם את פעולת המחתרת במסירות ובדבקות של הרצפלד ובסכנת מות בטוחה—איננה כלל מרה נאה. תולדות תנועת הפועלים למדו אותנו, כי ה״המוניות" איננה תשובה על הכל. היו מפלגות המוניות שירדו לטמיון, והיו מפלגות קטנות אשר הגיעו לשל-טון עצום. גם אם מפא״י, פ״צ של ברוכוב — לידתה היתה בטומאת ״החת־
," מההמוניות של ״בוגד". וגם גדץ, ב. כ. אינו צריך עדיין להתהלל ״כמפתח״. טרם הגענו לקץ הדרך וטרם ידוע עוד, האם פסק דינה של ההיסטו-ריה לא יצדיק פעם את ה״מעטים" של היום כשם שהצדיק את ה״מעטים" מימי נעוריו של ב. כ.
יא.
ל״רוב״ ישנה טכניקת מיוחדת של ויכוח עם כל ״יוצאי דופן" שהיא, כנראה, משותפת לכל העמים ולכל המעמדות. באותו סגנון מדבר בפרלמנט צ׳מברלין על מפלגת העבודה ובאותו הסגנון מתרעמים רוקח ושושני בעירית תל אביב על תחנוך ״המתבדל" של זרם העובדים. גם שם ה״רוב" מדבר בשם ״אחדות האומה" ודורש ביטול המחי-צות, ״הפרישה״ בחנוך, בחגים, בדג-לים לא פעם שמענו את הטענות האלו על ״התבדלות" ההסתדרות מהישוב: ״למה לכם דוקא בנק פועלים מיוחד?״ ועד היום מצלצלות באזנים הצריחות של אנשי ״הספרה האזרחי" על ״הת-בדלות" מפרה ההסתדרות.
מובטחני שהח׳ ב. כ. מחשיב מאד את אחדות הישוב, את אחדות התנועה הציונית ואת אחדות העם. אבל יחד את זה לא יעלה על דעתו, כי אחדות זאת מופרעת ע״י קיומה המובדל של ההסתדרות או של מפא״י. כי בכל אח-דות, אם היא לא טוטליטרית, מוכרחה להיות גם מדת פירוד. אין אחדות המסגרת בלי אחדות התוכן. כל זמן שישנם אינטרסים, או תוכן או תפיסות גנרלים, מן ההכרח שתתקיימנה, בשביל אותו חלק התוכן הנפרד, גם מסגרות נפרדות בשלמותן או בחלקן. רק מי שאינו מחשיב את ערכו הקובע של התוכן, אלא בעיקר את הכוח ש ב מ ס-גר ובשלטון, או מי שבטוח כי תכנו הוא ישתלט על המסגרת
המאוחדת — נוהג ביטול באחדות התוכן כיסוד לאחדות המסגרת.
ב. ב. שואל: ״מה חשוב יותר — חניתה אי קריאת תגר על מפא״י?" בפי שיש להבין, הוא רוצה להגיד בזה, בי המעשה חביבושי הקונסטרוקטיבי, ׳בכולנו שותפים לו, הוא חשוב יותר מאשר חילוקי הדעות בינינו. בדיוק באותו האופז אפשר — וישנו גם מי שעושה את זה — להעמיד זה מול זה את הציונות ואת הסוציאליזם ולשאול: ״מת חשוב יותר: הציונות או קריאת תגר על הבורגנות?״ מבא! אפשר להסיק, כי יש להרפות, למען הציונות, טבל הסוציאליזם שלנו, ולהוסיף לשאול, בדברי ב. כ., ״מדוע איננו משקיעים את בוחנו בהגברת מה שמאחד, אלא בהגברת ט־ שמפריד" (היינו הסוציאליזם!)? כל ההנמקה הזאת היא יחסית מאד וכלל לא ברור ממנה, מתי מותר ״להתבדל״ ומתי אסור ומי רשאי לקבוע בודאות מתי, איך ולמי מותר ״לפרוש".
אולם כל מערבת השאלות האלו איננה קיימת בלל לגבי מי שאין בשבילו בל סתירה בין הציונות ובין הסוציאליזם. ובך לגבי מי שאין בשבילו סתירה בין חניתה ובי; אותו הקו בתפיסת מלחמת המעמדות, אשר בו נבדל השומר הצעיר ממפא״י. אילו תפיסתנו הפוליטית ה״נבדלת" היתח מונעת בעדני ללכת לחניתה — היה ודאי הצדק עם ב. כ., אולם, כנראה, שהננו משקיעים די כוחות ״בהגברת מה שמאחד אותנו" אם היום יושבים בחניתה 44 חברים מחסידי ה״פרישה" — והם אינם בין הגרועים במקום — לעומת 66 חברים מחסידי ה״אהדות״, ואין הדבר מפריע כלל בעדם למלא את שליחותם בנאמנות ובמידה גדושה.
השאלה, איפוא, אינה בכך, איך לבצע איחוד סיכני בלי תוכן מאחד, אלא איך להגביר את ה״מאחד" על א ף קיום ה״מפריד". אפשרי, כמובן, להגיד: משום שאינכם מסכימים אתנו ב-10%, אנו נהרוס את השותפות אתכם גם ביתר 90 האחוזים — ורמזים באלת נשמעו כבר מצד חברי מפא״י שונים. אך אפשר להגיד גם את ההיפך: ב־90 האחוזים המאחדים אותנו נמשיך הלאה, ועל 10 האחוזים המבדילים בינינו נתווכח, נברר, עד אשר נגיע — מוקדם או מאוחר — למינימום של אחדות גם בהם. אז, ורק אז, יהיה טעם כלשהו באיחוד פורמלי. בלעדי תוכן פרוגרמתי משותף, כל איחוד יהיה בו רק משום אשליה של אחדות. הרי נם עכשיו הננו ערים להתקפה חריפה מאד על ״מרכזים אידיאיים" ו״גושים" ו״שבטים" גם בפנים המפלגה. מת ישתנה, איפוא ?
בכדי להגיע למידת אחדות פרוגרמתית מינימלית בענינים השנויים במחלוקת, לא מספיק לדבר באופן סתמי על ״התביעה לאיחור". צריך להתווכח על ההבדלים האלה לגופם ומתוך כבוד ולא קנטור. אם ההבדלים האלה, שהנם חשובים לגבי השוה״צ הנם פהותי־ערך בעיני ב. כ. לעומת ענין האחדות, שהוא גדול בשבילו ובלתי חשוב, כביכול, בעיני השומר הצעיר — מדוע אין ח׳ ב. כ. מ ו ו ת ר בענינים אלה להשו-מר הצעיר ? הרי יש לו הזדמנות להשיג דבר גדול במחיר ויתור קטן? ואם הוא אינו עושה את זאת — שורת ההגיון מחייבת מסקנה: או שהאיחוד כשלעצמו אינו דבר כת גדול, או ״ההבדלים" אינם כה קטנים. ואם הם באמת לא קטנים — למה אין מדירים עליהם בלי לעג, בלי זלזול, מתוך כבוד מינימלי לדעת הזולת, איף אם חושבים אותת למוטעית? למה לוחמים לא נגד דעות השומר הצעיר, אלא נגד ״השומר הצעיר" גופו? משונה זו הדרך לאיחוד
— להבאיש את ריחו של אהד ״המועמדים״ להתאחד בפניו של השני!
יב.
ושמא תחשוב, כי בל מה שנאמר עד עכשיו אין סיפק בידו לחזק את רצון האחדו-ת בלב המפלגה ובלב השות״צ — הרי יש לה׳ בי. ב. בנרתיקו כמה אמצעים נוספים איך לבצע את מלאכת האיחוד. הוא אינו מסתפק עוד בציון קו זה או אחר באופיו הפסול של השומר הצעיר. הוא מסכם את בל מהותו במשך 20 שנות קיומו בארץ, את כ ל מעמדו בתנועת הפועלים.
ומה הסיכום ? — ״אני מפשפש בזברוני למצוא לדעת מה תם הערכים והמפעלים אשי השוטר הצעיר הנחיל מאוצרו לכל הפועלים, ואינני מוצא״. ״חאם יש איזו פינה בחיי כלל הפועלים, שנוכל לומר, כאן נגלה כוחו ורוחו של השומר הצעיר דוקא?" ״אני מבקש ואינני מוצא שהשומר הצעיר הכניס איזה תג משלו, איזה חידוש משלו, לתוך אוצר החיים של כל הפועלים בארץ, לא במה שמניתי לעיל, ולא בענינים אחדים: לא בכיבוש עבודה, ולא בשמירה, ולא בשיכון ולא בתרבות".
האמנם ? אלפים חברים חיים, לוחמים, מתאמצים ליצור דבר מה בארץ ישראל; הם חינכו רבבות נוער יהודי להגשמת חלוצית; נתנו יד להקמת ההסתדרות וליוו אותה בבל הלאות הדרך; היו בין כובשי עמק יזרעאל וחדרו ראשונים לעמק חפר; חידשו את נעוריהם של כמח משקים ותיקים וסללו ראשונים את הדרך להתישבות החדשה של ״עלית יום אחד" (תל- עמל); השתדלו למצוא סינתיזה בין קבוץ גדול לקבוצת קטנה; בין חנוך הנוער לתנועת ההגשמה, בין צורת חיים והשקפת עולם, בין מפעל הלוצי ומלחמת מעמדות. והנה — כל זה לא דובים ולא יער. לשוא כל הטרחה, לשוא עמל שנים — למעשה לא עשו כלום, לא פעלו כלום, והחיים בארץ ישראל שטפו על ידם כאילו בכלל לא היו קיימים בעולם. כי יצא פסק־דין ומאב־ טוריטה גבוהה למדי, ורבבות הנוער החלוצי נדונו פתאום לפריסות ועקרות: ״לא בכיבוש העבודה, ולא בשמירה, ולא בשיכון ולא בתרבות"...
הערכה כ ז א ת של השוה״צ היא הפתעה לא רק בשבילנו אלא ובודאי בשביל חברים רבים אף במפלגתו של הח׳ ב. כ. בעצמו. דרכנו בארץ אף פעם לא חית־ סוגה שושנים ואנו תמיד עמדנו במערכה קשה של מלחמת רעיונית־פוליטית. ואף לא פעם נפגשנו עם גילויי שנאה פוליטית בפינות שונות של ההסתדרות, אשר מסתפקת בהכללות מעורפלות, מבלי שתדע להבחין בתוך הדברים. אולם יחד את זה הרגשנו כל השנים האלה בתוך ציבור הפועלים מידת הערבה וכבוד, ואף אהדה לגבינו מצר חלקיו השונים, בשטחי החיים החברתיים, הקיבוציים, המשקיים, התרבותיים, החינוכיים וכו׳. דש להודות שהוגים רחבים אף בתוך טשא״י נגועים עד היום הזה ולמרות הכל במידת אהדה וכבוד לגבינו.
ייתכן שהח׳ ב. כ. חושב את היחס הזה אלינו לרועץ במלאכת האיחוד, ובכדי ״לקרב את הלבבות" הוא עמל להרוס את האהדה ואת הכבוד אלינו. לנו ישנם מושגים אחרים במקצת על הדרך לאיחוד •ולא נעמוד על המקח עם מפא״י מה בארץ ישראל יש לזקוף על חשבונם ומה על חשבון זולתם. ברם בטוח הנני בי רבים, אשר סבירים אותנו לא מהיום, ידעו ליצור לעצמם הערכה בלתי־תלויה על סיכום דרכו של השומר־ הצעיר בארץ — על אף מאמרו של חח׳ ב. כ.
אולם נקודה אחת בדבריו אלה ראדה לתשומת לב מיוחדת, והיא: המונופולין
בנק שדמה המלך בע״מ
יוושדם - תל-אגיג - ורפה ביום השלישי ו׳ תמוז תרצ״ח 5.7.38 תתהיים
חלוקת ההלואות החדשית
של אגרות החוב (אובליגמיות) מסריה שגיד,
הזכות ליהנות טתתלואות תהיה רק לבעלי אגרות חוב שתשלוטיהם בסדר גמור בלי שום איחורים.
מפגרים שהכניסו תשלומים שאינם מכסים את כל הפיגורים שבעבר אינם
נהנים מזכות הנ״ל.
ב״כ לא תהיה שום זכות ליהנות מהחל ואות לאלה שקיבלו הלואות נגר אגדית חוב וא־נם מדייקים בסילוק התלואות בהתאם לתנאי שטר ההתחייבות.
מודען
n

אישר למפא״י בכל היצירה, שבארץ־ ישראל, תנועת .הפועלים באילי אינה קיימת, וכן ההסתדרות. ישנה רק מפא״י ורק רעיונותיה, מאמציה, מלחמותיה קבעו את קלסתר פני ההסתדרות. אין איש מתכוון לבטל,את חשיבות מעשיה של מפא״י בגלגוליה השונים — אולם למונופולין זה עדיין רחוק, באותו הדיוק אפשי״ היה לזקוף גם את כל המפעלים על חשבו: ״העליה השניה" ולהגיד בי ״העליה השלישית״ לא הוסיפה אף ״תג" משלה. ובכל זאת אי; איש בעל חוש בריא, אשר יגיד שהעלית השלישית, ואף העליות הבאות אחריה, לא הוסיפו הרבה לקלסתר פניה של ההסתדרות. ואם נמצא שהוסיפו — מה. נגרע בתוכן חלקו של השומר הצעיר? במה הוא פחות השפיע, פחות יצר, מאשר החלקים האחרים של העליה השלישית והרביעית? במה נופל ערכם של משמר העמק ומר־ חביה בסמלים בתנועת הפועלים, מעין־ הריר ותל־יוסף ?
זאת ועוד אחרת: הקיבוץ המאוחד הוא ללא ספק פיי יצירתה של העלית השלישית, אם בי חברים חשובים מהע־ ליה השניה נתנו יד להקמתו. בלום יש לזקוף את יצירת הקיבוץ המאוחד על חשבון מפא״י? אמנם רוב החברים ״הפעילים״ בקה״ם משתייכים למפלגה זאת. אולם האפשר להניח בי הם ורק הם יצרו את היצירה הגדולה הזאה, ובל חברי הקיבוץ שאינם במפלגה לא הוסיפו כלום ליצירה הקו^טיבית? נראה לי כי אף חברי מפא״י עצמם יתנגדו , להבדלה׳ כזאת. מובטחני כי גם הם מא- | מינים שהקיבוץ המאוחד הוא קודם כל ' יצירתם המשותפת של כלל חבריו, בין אם הם בתוך ובין אם הם מחוץ למפלגה, ולא יצירתה של מפא״י. בי יותר משה־ מפלגה יצרה את הקיבוץ — יצר הקיבוץ את המפלגה. 1
ואם כך הוא הדבר, אם הקה״ם הוא בבל זאת יצירה חשובת ועצמאית בתנועת הפועלים — במת זבו קבוצי השוטר הצעיר ליחס של ביטול כזה לגביהם? מה עשה הקה״ם ולא עשינו אנו ? מה הוסיף הוא לתנועת הפועלים ולא הוספנו אנו?
אינני מאמין שכל חברי מפלגתו של הה׳ ב. כ. שותפים אתו להערכה הזאת של -השוה״צ כי אלמלי כך — הייתי מפקפק מאד בבנות רצונם לאיחוד. ובי למה באמת להתאחד עם השוה״צ ? תוספת כמותית? אפשר להשיגה על נקלה ע״י ארגון גיוס נוסף. תוספת איכותית ? מת יש לצפות מתנועה ומאנשיה, אשר במשך 20 שנה לא ידעו להוסיף אף ״תג״ אהד משלהם ? אולם בטוח אני בי ישנם רבים בטפא״י הרוצים באיחוד עם השומר הצעיר בכל נפשם, אש בי מעטים עדיין מבינים שבכדי לבצע אה האיחוד צריך גם לצעוד לקראתנו. ונשאלת השאלה: האם נם אלה חושבים את דברי ב. כ. בביטוי לרצונם הם לאיחוד?
יג.
ואחרי ככלות הכל נשארת עור שאלה מסכמת אחת: לפה בכלל היה מכוון מאמרו של ב. מ? הח׳ ב. כ. יודע, כי לדבריו תהיי-השפעה הממגרת את רצון האיחוד — משני הצדדים גם יחד. אלא נראה לי כי הוא הקל בהערכת מידת וזאינטליגנטיות של קוראיו, אם חשב שכוונותיו תישארנה נסתרות מעיני הקהל.
ייתכן והוא רואה את הדרו לאיחוד כדרך עקלקלות: קודם כל יש ליצור סביב השומר הצעיר אוירה עוינת, לגייס את כל מטמוני האיבה והמשפטים הקדומים נגדו, להרוס את כל האהדה וההערכה, לרדת לחייו בכל הדרכים, בקיצור: חורבן לפני בוא המשיח — ורק אחרי שהשומר הצעיר ייהרס על־ ידי כך או יסגיר את עצמו כליל, תבוא ״האחדות״ הנכספת, אחדות ללא כל ״אופוזיציות" ו״מחיצות" ו״גושים״.
אם זהו החשבון — דומני, כי הוא חשבון מוטעה. לא קל עכשיו להרוס את השוה״צ, אפילו לא בשם האח-דות. כל מאמץ בכיוון זה מכניס הרס להסתדרות כולה; כל התקפה חוזרת ופוגעת בגוף התנועה כולה ובנפשה. כך קרת את האגדה על ״הסכנה האדו-מה״, אשר הבן. בה אחר כך את כל התנועה החלוצית. כך יהיה באגדה החדשה של ב. כ. על ״חטיפת הילדים", אשר ממציאה יוכה בה ראשון. כאשר ״הסתדרות הנוער הלומד״ המאוחדת שלו תצליח בפעולתה. כל מלה שנאמרת ע״י מנהיג מפא״י נגד השומר הצעיר נשמעת בהקשבה רבה במחנה הריאק־ צית שלנו, ולא לחנם הזכיר רוקח לפני זמן מה בנאומו בעירית תל־אביב, כי ״הטענות שאנו טוענים נגד מפא״י, טוענת עתה מפא״י נגד השוטר הצעיר, כפי שנשמע בועידת מפא״י ברחובות".
כדאי, איפוא, מאד־מאד, שגם ב. כ. וגם מפלגתו ישקלו היטב, האם עכשיו הזמן להרים את נס מלחמת־האחים נגד השומר הצעיר. עם כל חילוקי הדעות ועם כל ה״מחיצות״ הקיימות בתוך תנועת הפועלים בארץ ישראל — אם במפלגה ואם מחוצה לה — מהווה ההסתדרות מסגרת־אחדות פועלית אשר את מידת שלמותה לא השיגה עדיין שום תנועת פועלים בעולם. האחדות הזאת איננה קיימת בכוח המשטר ואף לא בכוח היפיה. היא קיימת על יסוד הכרת השותפות שבגורל ועל יסוד המשמעת החפשית ׳שכולנו הטלנו על עצמנו מתוך חירות פנימית. בתקופת הטוטליטריות והכפית יקרה לכולנו שבעתים האחדות שבחירות. אין פנינו למלחמת אחים. פנינו להגברת האחדות בכל השטחים שהננו מאוחדים בהם, תוך כדי ויכוח עניני בדברים שיש לגביהם חילוקי דעות. אבל זכור יזכרו כולם: אין איחוד כשהאצ-בע על ההדק! שמור נשמור על החירות שבאחדות ונחתור נאמ-נה לקראת הגברת האחדות תוך כדי הגברת התוכן המאחד.
זאת היא הדרך היחידה לאיחוד של אמת. אם הח׳ ב. כ. ומפלגתו רוצים כדרך זאת — יזכרו כי היא מחייבת קודם בל מדה רבה של סבלנות ושל כבוד הזולת. אם אינם רוצים בה, אם פניהם ל״מסע הצלב״ ננד השומר הצעיר — יגידו זאת בגלוי ואל ישאו את שם האיחוד לשוא!
משמר העמק. מרדכי בנטוב
שלטי, בייאון
נותנים פרסום רב עם תצרוכת ח׳טמל פעוטה
וליופי אץ דומה להם.
א 1 ד 1 י א ! !
רח׳ הרצל 61, תל־אבי:
טלפן־ך 338! ת. ד. 807,
לקבוצות 1 למשקים
מ כ 1 נ 1 ת
לנגרות, מסגרות, פחחות ונו׳...
יש לניי האפשרות למכור במחירים זולים במיוחד.
כפו ב: להשיג אצלנו מכשירים וחלקים הבי משוכללים.
״טכנו־לו־ד״
קל-אביב, דדך יפו ת״א
מול בית חרושת אחים יגנר
אס יש ברצונך לרכוש רדיו, מכונת תפירה ״סינגר״, מקרר חשמלי,
בזיל ובתשלומים תפנה
ל״מפיץ הרדיו״ ש. שלם
המלך נ׳ורג׳ 6 ת״א.
אח־יית, שביעת רצו! מלאה, תנאים ניחים• ביאי ותיוכחו! מוציא לפיעל בל מיני תיקונים.
ביח־ר למזור! ח ’לקוטי-צד חיקי□ ותרמילים במחירים חלים רק א צ ל
אליעזר רובל
תל־אביב. דרך יפו־ת״א 58
_____ מתקבלים גם הקוני□
אופטיקה
run
אופטיקאים
»
מומחים
נוסד 1924 תל־אביב, רחוב נחלת בנימין 4 3
טל. 2385
?ד/בדי הופה ח7?יע הנחה
הלבשה
ב\ד״*עבודה לפר מקצוע
כל מיני חלוקי־בית וסינורים לגברות במחירים נוהים עד מאד.
v ,ג 1 ל ״
תל-אביב” רה׳ המלך ג׳ורג׳ 3
״ש1ק אמריקאי״
בית מסחר לבגדים משומשים
מאמריקה
תל אביב, דרך י8ו׳תל*אביב 11
קבלנו טרנספורט חדש -חליפות קיץ, שמלות משי, מעילי קיץ לגברות, מעילי ספורט, נעלים וכו׳.
ז ו ל
ם רז י ר י ם
ם n א ד
קיבלתי את החידושים האחרונים בכל■ מיני קשו-ט לבגדי גברות סרט קטיפה בכל הרחבים והצבעים וסרטי ריפס, מבחר גדול של רוכסנים מעצם בסיטונות וליחידים
ל. ח־אלושיצקי
תל־אביב, רח׳ אלגבי 128
ב״ה לכובע־ ילדים
גם לגברים ולגברות
דוגמאות הכי חדשות ומחירים זולים
מ. ב 1 נ ק
תל־אביב גחלת בנימי! 13, חנות צדדית מבירה בסיטונות
אלגנטי !בזול
תתלבש אצל
מ ו נ ד ר
ת״א, רחוב המלך ג׳ורג־ 29
כניסת מרחוב רש״י מבחר גדול של חליפות גברים בכל המרות מקמגרן מ־400 מא״י, מכנסים מ־100 מא״י, מעילים מ־150 מא״י, נעלים, בגדי עבודה אמריקניים. הכל כמעט הדש.
ר 5
t
מ
יוגי שינויי
לקוידציה
במחירים למטה ממחיר
בחב, טקסטיל א״י
**׳ -*.י: /
^׳ליf/ ״;/לי,׳,
(^׳יי׳ ד
/י־״ ;*לtr» ״״• ־;;,^
/ ׳^%«7׳ 3«J, *° / ״$־»- ״■״ * ^
/ ®■'J # '; דק 3משד 14 ■ום
/ הני־־יה יה «״»־״* 3ר המקדים וו3ה; סגור