חיפוש > תוצאות חיפוש > הספר- הקיבוץ שלי, משמר-העמק. לפריט זה מצורפים קבצים ובהם הטקס ...

• ראשי
• עותקים
• קישור פריטים
• שפת תכנים עברית

*

כאן תמצאו את הטקסט המלא מספר זה. צרפנוהו גם כקובץ לפריט זה בדפית המולטימדיה:



ישעיהו בארי / הקיבוץ שלי
משמר העמק 1922 -- 1950

 

לחברי לדרך הארוכה
לאלה שחיים איתנו
ולאלה שאינם עוד
אך הם חיים בזכרונותי.

י. בארי
 


ישעיהו בארי
הקיבוץ שלי
משמר העמק 1950-1922













----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בהוצאת קיבוץ משמר העמק © 1992



 

 

הקדמה

בינואר 1922 נפגשה בכביש חיפה -- נוה-שאנן קבוצת חברים יוצאי "השומר הצעיר", והחליטה להקים קיבוץ
חדש, שונה מרוב הקיבוצים והקבוצות שהיו אז בארץ. את החברים איחד הרצון להקים קיבוץ שיגשים את חלום
הנעורים של אנשי השוה"צ על הקמת חברה חדשה, חברה טובה וצודקת יותר מזו שעזבו באירופה, ואף מזו שלנין
התחיל בהקמתה ברוסיה.
בספר הזה נעשה ניסיון לתאר את התפתחותו של הקיבוץ הזה, קיבוץ ב' של השומר הצעיר, שהקים אחר-כך
את משמר-העמק ושבקרוב ימלאו 70 שנה מאז אותו ערב שבו הוכרז על הקמתו.
שנים רבות נשאתי בלבי את הרעיון לכתוב את ההיסטוריה של קיבוץ משמר-העמק, קיבוצי. הרגשתי חובה
לספר בנאמנות על העבר -- למען הציבור הרחב, חברי הקיבוץ והדורות הצעירים של היום ושל מחר, כדי לקיים
את המצווה "והגדת לבנך".
ויתרה מזו: קיבוץ משמר-העמק, אחד הוותיקים בארץ, חלקו רב בסלילת דרכו של הקיבוץ בכלל בשני
התחומים -- החברתי והמשקי, מימי העלייה השלישית ועד ימינו. במשמר-העמק התגבשו עקרונות הקיבוץ ונמצאו
פתרונות מעשיים ליישומם במציאות המשתנה. בכוונתי לתאר את כל הלבטים, הבעיות והקשיים המתעוררים
חדשות לבקרים, תוך מאמצים מתמידים לשמור על הסינתיזה בין צרכי המשק לצרכי החברה, לגשר על הניגוד בין
צרכי החברה וצרכי הפרט, לשמור על עקרונות היסוד לעומת ההכרח להתאים את הפתרונות המעשיים למציאות
המשתנה והדינמית.
תרומתנו לתנועה הקיבוצית כולה -- נכבדה ביותר. גרעינים של קיבוצים רבים צעדו את צעדיהם הראשונים
במשמר-העמק ולמדו כאן את אורח החיים הקיבוצי ואת דרכי ארגונם.
כדי לתאר אֶת המסכת המורכבת והסבוכה הזאת -- אין להסתפק בהכללות. כאן דרוש תיאור מפורט, המבוסס
על עובדות ותעודות.
את הרעיון בדבר כתיבת ספר על משמר-העמק לא יכולתי להגשים עד כה. הייתי התמחירן הראשי של המשק
מאז 1960, והעבודה על התמחיר הכבידה עלי את עולה; לא יכולתי להתפנות לכתיבת ההסטוריה. רק ב-1985
נמצא לי מחליף צעיר וטוב, ויכולתי להתחיל לעסוק בכתיבה. אך בינתיים הגעתי לגיל המכובד והמכביד של 80
שנה ועברתי אותו, ונוכחחי שמשימה זו כבדה מדי בשבילי. מתוך הבנת גודל המשימה וכובדה הגעתי למסקנה,
שאין מנוס מלחלק את תיאור תולדות הקיבוץ לשניים: תולדות החברה הקיבוצית ותולדות המשק והיישוב.
אמנם חלוקה זו היא מלאכותית; כי יש קשר אורגני חזק בין שתי הפנים של חיי קיבוץ, והשפעת הגומלין בין
שתיהן חזקה ביותר. גישה זו היא אבן יסוד בהשקפת השומר הצעיר על מהות הקיבוץ, אך לא היתה לי ברירה.
התפתחות הרעיון והחברה הקיבוצית, ארגונה ודרכי פעולתה, שקיבוצנו הקדיש להם מחשבה ודיונים רבים, נושא
שעליו יש חומר רב מאוד בארכיון הקיבוץ -- התפתחות זו דורשת חיבור מיוחד. רק בצורה זו יהיה אפשר
לתת תיאור מלא ומקיף וניתוח מעמיק של הפרק הנכבד הזה.
בספר הזה אתאר בעיקר את תולדות המשק והיישוב, ואילו את התפתחות החברה הקיבוצית ורעיון הקיבוץ
אציג רק בקווים כלליים.
משניגשתי לכתיבה והגעתי בתיאור ההיסטוריה עד לסוף 1949 -- הרגשתי שאין ביכולתי להמשיך. לכן
מסופר בדפים אלה רק על השנים 1922 -- 1950, 28 שנים שהן הפרק החלוצי וההירואי בתולדות קיבוצנו. בתקופה
זו עיצב הקיבוץ את דמותו, גיבש את דרכו החברתית והמשקית והניח יסודות מוצקים שהבטיחו את המשך
קיומו והתפתחותו עד ימינו אלה. עוד בראשית צעדיו התגבשה בו ההשקפה, שרק חברה חזקה בעלת תודעה
ברורה של עקרונות חייה, השומרת ומטפחת חיים חברתיים ערים ופעילות תרבותית עשירה, יהיה בכוחה ללכד
את החברים למשימות שהיא נוטלת על עצמה.

5 
כל הפעילות החברתית והמשקית האינטנסיבית התנהלה בתנאים אובייקטיביים כלכליים ובטחוניים קשים.
בפרק הזה בנה הקיבוץ את משקו וקלט בהצלחה את הגל הראשון של בניו. בסופה של התקופה בא האקורד החזק
של הקרב על משמר-העמק באפריל 1948, והיא מסתכמת בשיקום המשק מהריסות המלחמה.
ב-1950 התחיל דף חדש, פרק חדש. הדור הצעיר השתלב בקיבוץ באורח מלא, ולאחר זמן קצר נטל לידיו את
מלוא האחריות לחברה ולמשק; ואילו לדור הוותיק נשאר התפקיד של שותף, והוא מצטמצם לאט לתפקיד של
עוזר ויועץ. ב-1950 התחיל פיתוח מהיר של המשק, שנתאפשר הודות לשינוי קיצוני בתנאים המדיניים והכלכליים,
כתוצאה מהקמת המדינה. הקיבוץ גם גדל במידה ניכרת, עם הצטרפות מחזורים נוספים של בני הקיבוץ. כל הפרק
הזה ראוי לתיאור בפני עצמו, ואני מקווה שיקום חבר צעיר ויטול עליו את המשימה הזו.
המתואר בספר זה מבוסס, ברובו, על חומר המצוי בארכיון הקיבוץ. תודתי נתונה למאיר צור ותרצה אמבר,
עובדי הארכיון, על עזרתם הרבה במציאת החומר הרלוונטי רב הערך. אך לצערי, החומר הארכיוני אינו מכסה את כל
התקופה ולא את כל היריעה הרחבה של חיי הקיבוץ. לצערי הרב, חברים רבים שהיו שותפים פעילים בעשייה
-- נסתלקו, והעדות שיכלו למסור חסרה מאוד. רק חברים מעטים עזרו לי בהזכרת עובדות ואירועים. כדי למלא
את החסר נאלצתי להיעזר במידה לא קטנה בזכרוני, שבינתיים משרת אותי לא רע יחסית. נעזרתי בו גם כדי לתאר
את האווירה ואת צביונה של התקופה. הספר הוא אפוא שילוב של חומר ארכיוני בדוק ושל זכרונות, הנושאים
לפעמים גם אופי אישי. אני מקווה שזכרונות אלה יתרמו את חלקם, גם כדי "להחיות" את ההיסטוריה הצרופה.
ברצוני להודות לחברים רבים שעזרו לי, אלה שקראו את כתב- היד והעירו את הערותיהם, ואלה שהציעו
את הצעותיהם ועזרו לי למצוא חומר נוסף; וכן -- לרותי חזן ולעדנה שלומי, שהעתיקו את כתב-היד; ולבסוף
-- לאלישע אמיר ולגיורא מנור, שבלי עזרתם היה כתב היד נשאר חבוי במגרה.
רוב הצילומים הם של פייבוש שרגאי ויואל לוטן.























6 



 


פרק א'
הקיבוץ לפני ההתיישבות

נוה-שאנן, 1922



הקיבוץ שהקים את משמר-העמק נוסד ב-21 בינואר 1922 בידי יוצאי תנועת השומר הצעיר,אנשי העלייה
השלישית, שעלו ארצה בשנים 1920 -- 1921, ושהיו מפוזרים בארץ, רובם חברים בקבוצות שונות של יוצאי
התנועה.‏
הקטעים על נוה-שאנן ונהלל מבוססים על שיחות של מייסדי הקיבוץ, שנערכו בשנים 1967 -- 1970, ובהם
סיפור על השנים הראשונות של הקיבוץ. שיחות אלו הוקלטו, וההקלטות מצויות בארכיון הקיבוץ. הקטע על
עפולה מבוסס על אותו חומר, ובחלקו -- על זכרונות שלי.
הרעיון להקים קיבוץ חדש של השומר הצעיר -- היו לו תומכים רבים בין יוצאי התנועה, שלא הצטרפו לקיבוץ
א' (בית-אלפא) עם הקמתו, ואשר חיו בקבוצות שונות בארץ. לפי דברי ברטק נחמיה בזנר, אחד האנשים המרכזיים
בקבוצה היוזמת, הרצון להקים קיבוץ נוסף של השוה"צ נבע משתי סיבות: שנתיים מאז עלייתם חיו החברים בתוך
ציבור הפועלים במחנות עבודה במקומות שונים בארץ, דבר שבא מתוך רצון מודע להכיר ציבור זה ולהיות חלק
ממנו. בפרק-זמן זה נוכחו חברים רבים, שהשוני ביניהם לבין רום הציבור הוא רב, ושקשה להתגבר עליו. השוני
לא נבע מסיבות פוליטיות; הוא בלט בעיקר באורח החיים, בתרבות החיים וביחס לתרבות. הקבוצות הקטנות של
יוצאי השוה"צ נתקלו בביקורת קשה, ואולי גם בלעג. הברירה היתה -- להתבולל לגמרי בציבור הפועלים, או
לשמור על ערכים של תנועת השומר הצעיר על ידי הקמת מסגרת חיים נפרדת ועצמאית.
המסקנה שאליה הגיעו חברים רבים היתה -- לבחור בדרך השנייה, ולהקים קיבוץ חדש. תודעה זו התגברה
לאור הצלחת קיבוץ א', שהתיישב בבית-אלפא. קיבוץ זה נוסד שנה קודם, ובשנה זו הוא התבסס מבחינה חברתית
והוכיח כי ניתן לקיים קיבוץ של השוה"צ, תוך שמירה על קשר הדוק עם הציבור הרחב. היזמה להפוך את הרעיון
למעשה באה מבין חברי חבורת "דרור", רובם יוצאי השוה"צ מגליציה, ומקבוצה קטנה יותר של השוה"צ בעין-
גנים (ליד פתח-תקוה, היום חלק ממנה), יוצאי הקן בוורשה. להצעה הצטרפו חברי קבוצות קטנות שונות, ביניהם
חברים אחדים יוצאי "גדוד-שומריה". היוזמים נפגשו במחנה של חבורת "דרור" שחנה בכביש חיפה-ג'דה ליד
שער-העמקים של היום, בפגישה זו הוחלט להקים את הקיבוץ החדש, ולקרוא לו "קיבוץ ב' השומר הצעיר".
לקיבוץ הצטרפו גם שני חברי בית-אלפא, שרצו -- על סמך נסיונם בחיי הקיבוץ -- לעזור לקיבוץ החדש
בצעדיו הראשונים. היו אלה אליהו רפפורט ויהושע בירר. אליהו, שבא עם שני ילדיו הקטנים, חזר כעבור זמן-מה
לבית-אלפא, ואילו יהושע נשאר חבר הקיבוץ, והשפעתו הורגשה מאוד בחדשים הראשונים.
מחנה הקיבוץ החדש הוקם במגרש שהשתרע כקילומטר אחד מערבה מגשר "של" (הוא גשר פז כיום). סמוך
לכביש הראשי לחיפה וקרוב למקום שבו עמדה להתחיל סלילת כביש לנוה-שאנן (שכונה בחיפה), ולקיבוץ
הובטחה העבודה בו. במחנה התקבצו כל אלה שרצו להצטרף לקיבוץ החדש, והיוזמים השתוממו בראותם מה רב
מספרם: הקיבוץ מנה, בהווסדו, כ-85 חבר.
ההכרזה החגיגית על הקמת הקיבוץ היתה ב-21.1.1922, יום שבו נולדה לזוג חברים בת, הבת הראשונה לקיבוץ
הצעיר, ושמה אראלה (הוריה עזבו כעבור כחמש שנים, ואראלה היא כיום חברה בקיבוץ כברי).
הקיבוץ קיבל, בקבלנות, סלילת קטע מהכביש, ועבודה זו העסיקה את רוב החברים, שרכשו ניסיון רב בסלילת




9 
כבישים במקומות שונים, כגון חיפה-ג'דה, או צמח-טבריה. חברים אחדים עסקו בחציבת האבן הדרושה לסלילה.
אכן, בעבודה היה לחברים ניסיון רב -- אך לא כן בחיי קיבוץ. לחברים היו רצון והחלטה עזה לחיות בקיבוץ,
אך חסר היה מושג ברור איך צריך הקיבוץ להיראות, או במונח המקובל אז -- חסרה "תמונת הקיבוץ",
ועל הנושא של תמונת הקיבוץ הרצויה התנהלו שיחות רבות. לא היה ברור, איך להפוך את רצון לחיות יחד
בחברה המבוססת על שיתוף ושוויון -- לשפת המעשה ולשפת כלים ארגוניים. המוסדות הראשונים שהוקמו
היו סידור עבודה משותף וקופה משותפת. היה זה ההבדל הבולט מ"החבורה", שנשאה אופי של קואופרטיב,
בו התנהל חשבון נפרד של עבודה והכנסות לכל חבר. סדרן העבודה סידר את העבודה בהתאם לצרכי החברה,
וכן נהג גם הגזבר שנקרא אז "אקונום". שני "מוסדות" אלה והמטבח וחדר-האוכל היו קיימים בקיבוצים המעטים
שהיו אז בארץ, אך בזה הסתיימה האפשרות ללמוד מנסיונם. יתר המוסדות הוקמו באטיות. ה"קומונה" -- מחסן
הבגדים המשותף, הוקמה ביזמת חברים אחדים. מעט מעט הצטרפו אליהם חברים נוספים, עד שהמחסן המשותף
הפך להיות קומונה כללית, ובעקבות כך הוקמה גם מכבסה כללית.
הקומונה שוכנה באוהל, שכן בכל המחנה היה רק צריף אחד -- חדר האוכל הקטן. הוקמה גם מקלחת כללית,
אך היא לא היתה משותפת, כי-היה בה רק תא קטן מאוד עשוי שקים ובו מקום לאדם אחד בלבד, והמים היו זורמים
מחבית שהוצבה על פיגום גבוה. רוב החברים הלכו לרחוץ בים, בחוף "שמן".
הולדת התינוקת הראשונה העמידה על סדר היום את שאלת צורת החינוך בקיבוץ. הוחלט לקיים חינוך משותף.
בניגוד לדגניה "אם הקבוצות", שבה היתה נהוגה לינה משפחתית, הוחלט שהילדים ילונו לא עם הוריהם, כי אם
בלינה משותפת. בית-הילדים הראשון היה באוהל, ואחר-כך נשכר חדר בבית ערבי סמוך, ובו שלושה ילדים:
אראלה בלינד ושני ילדי משפחת רפפורט.
הפעילות החברתית התרכזה בעיקר בשירה משותפת בערבים (המונח "שירה בציבור" עוד לא היה מקובל אז),
ובשיחות הקיבוץ. נערך טיול גדול, בהשתתפות כ-20 איש, לגליל העליון עד מטולה.
שיחת הקיבוץ היתה אחד החידושים בהשוואה לנוהג ב"חבורה", שבה נערכו אסיפות חברים לדיון בשאלות
מעשיות. בקיבוץ התחילו לערוך שיחות, שבהן השתתפו כל החברים והתבטאו רבים, ושהוקדשו הן לבעיות
מעשיות והן לבירור שאלות הנוגעות לעקרונות הקיבוץ. דווקא בשאלות אלה היו הבדלי דעות רבים, החל ב"תמונת
הקיבוץ" וכלה בבעיות החינוך. יהושע בירר ניסה להעביר לקיבוץ את צורת השיחות ותכנן מביתניה ומבית-אלפא
בימיה הראשונים. -
הן הוקדשו לבעיות החבר המתלבט בקשיים של החיים בארץ ובקיבוץ. היו אלה שיחות של גילויים אישיים
של רחשי לב. רק חברים מעטים התייחסו בהבנה להתבטאויות אלה, אולם הכל הקשיבו להן בשקט ואף בכבוד.
לעומת זה, הביקורת עליהן הושמעה מחוץ לשיחה.
היתה אי-יציבות רבה במספר החברים ובהרכב הקיבוץ. רבים עזבו, רבים היו יוצאים לטיול ממושך בלי
להודיע על כך, ורק כאשר חזר המטייל ידעו שהוא לא עזב. במקביל הצטרפו רבים חדשים. היה גם מקרה, שחבר
חדש הודיע בשיחה שדנה בקבלתו, כי לא אכפת לו מה יחליטו: הוא ישאר, ויהי מה. ואכן, הוא נשאר -- אך
כעבור שנה עזב.
הקיבוץ מנה בתחילתו כ-85 חברים. עד סוף ימי נוה שאנן פחת מספר חבריו אך במעט.
למרות מצב עבודה טוב -- היה המצב הכלכלי קשה. רבים היו החולים, משטר העבודה עדיין היה רופף, ומי
שלא התחשק לו -- לא יצא לעבודה, אלא לטיול. בהתאם למצב הכלכלי -- גם התזונה היתה ירודה. שמואל
וייסמן, הגזבר, היה הולך מדי יום העירה (לחיפה) עם שק על הגב, וחוזר כשבשק "פרודוקטים" ליום אחד.
העבודה בכביש עמדה להסתיים לפני סוף הקיץ, והיה צפוי חוסר עבודה. בעיר חיפה היה קשה למצוא עבודה,
והיו רק ימי עבודה מעטים מזדמנים. פעם היה גם גיוס לפריקת פחם מאנייה שהגיעה לארץ (הנמל עוד לא נבנה).
לעבודה יצאו חברות וחברים רבים, הפריקה נעשתה כולה בעבודת כפיים קשה, וזכר המאמץ והלכלוך נשתיירו
זמן רב... היה הכרח למצוא מקום עבודה בטוח וקבוע. לאחר חיפושים הועלתה הצעה: לעבור לנהלל. בנהלל
שהה קודם קיבוץ א', והוא התחיל לסלול כביש גישה למושב החדש ולעבוד בניקוז הבצות סביבו. עם עלית
קיבוץ א' להתיישבות בבית-אלפא -- התפנה מקום עבודה זה, וקיבוץ ב' קיבל את ההצעה ועבר לנהלל.

10
הפרק של נוה-שאנן בא אל קצו. הקיבוץ סיים אותו כשהוא מגובש יותר מבחינה חברתית, היו סימנים ראשונים
של ליכוד ויציבות, ונוצרו דפוסי חיים קיבוציים ראשונים. החברים לא רצו בקבוצה קטנה, כדוגמת דגניה, ולא
בקיבוץ גדול כדוגמת גדוד העבודה בתל-יוסף -- עין-חרוד. התהווה מושג ברור על מהות הקיבוץ הרצוי.

נהלל, סתיו 1922 -- 1924

ב-15.5.1922 הגיע הקיבוץ לנהלל, שהיה אז מושב צעיר, והקים את מחנהו במרכז המושב. המתיישבים
החדשים, רובם אנשי העלייה השנייה, גרו בצריפים דלים, ומחנה הקיבוץ היה כולו אוהלים, כשבמרכזו שובך
גדול מעשה ידיו של ברטק. חדר האוכל היה בצריף רעוע, חסר רצפה. האוהלים וצריף חדר האוכל היו כל רכושו
של הקיבוץ.
העבודה היתה בתחילה גמר סלילת כביש הגישה למושב, עבודה שהחברים היו בקיאים בה, אך היא נסתיימה
מהר. העבודה העיקרית בשנה הראשונה היתה ייבוש הביצות שעל-יד נהלל, על-ידי התקנת רשת ניקוז; זה היה
סוג עבודה חדש, שצריך היה ללמוד אותו. היתה זו עבודה קשה, שכללה חפירת רשת מסועפת של תעלות
צרות ועמוקות (90 ס"מ) והנחת צינורות ניקוז בקרקעיתן על מצע של חצץ. כל העבודות נעשו ביד, ובקבלנות.
השכר וההכנסה היו דלים, והתוצאה -- מצב כלכלי קשה. המצב עוד החמיר כאשר אנשים רבים חלו בקדחת,
וכתוצאה מכך פחת מספר העובדים, ואלה שחזרו לעבודה לאחר המחלה -- היו חלשים. גם הטיפול בחולים
הרבים דרש עובדים. כאשר גדל מספר החולים -- הוקם אוהל גדול שישמש בית-חולים ארעי, וזה הקל גם על
החולים וגם על המטפלות בהם. הטיפול היה בידי הבחורות ובידיו של ד"ר רודובנסקי, רופא המושב, שעסק
במלאכתו במסירות רבה. הוא הציע להקים על-חשבון קופת-חולים בית-הבראה זמני למחלימים מקדחת, ובו
יקבלו הזנה טובה יותר ולא ייחפזו לשוב לעבודה מוקדם מדי. הקיבוץ, ובעיקר המבריאים -- דחו את ההצעה,
כנראה מדאגה לשמירה קפדנית על שוויון מלא בתזונת הרעב.
כאשר העבודה בניקוז פחתה והתחיל חוסר עבודה -- נשלחה פלוגה, ובה בחורות רבות, לעבודה בטבק
בווזיה, כפר ליד ראש-פינה. לעבודה זו נקבצו פועלים רבים מַמקומות שונים בארץ, כי חוסר העבודה בארץ היה
רב. היתה זו הזדמנות טובה להכיר פינה נוספת בארץ ואת נופה האנושי.
המצב הכלכלי התבטא בתנאי דיור, בכלכלה, בהלבשה ובהנעלה. שלושה ולפעמים אף ארבעה אנשים התגוררו
באוהל אחד. בימי גשם, ולעתים קרובות בלילות גשם, היו האוהלים נופלים בזה אחר זה, והאנשים היו מחפשים
מחסה מהגשם בחדר-האוכל. ההזנה היתה מבוססת על לחם כמזון עיקרי, וכן -- זיתים, דג מלוח, דייסת סולת, מרק
דליל, שימורים ("קונסרבים") ותה. מרגרינה טרם נודעה אז בארץ. בימי חוסר עבודה צומצמה מנת המזון והלחם
חולק במנות: שלוש פרוסות לנפש ליום. הקיבוץ הקים מאפייה קטנה, ובה נאפה הלחם ולפעמים גם פיתות לצרכיו.
הבגדים היו "סימפוניה של טלאים", כהגדרתו של מיטק מרדכי בנטוב. כאשר מצוקת הנעליים גברה -- הביא
שמואל וייסמן, הגזבר, כמה שקים מלאים זוגות נעליים צבאיות שקנה בחיפה. השקים הורקו בחדר האוכל, וכל
אחד בחר מהערימה את הזוג המתאים לו.
בעיות החינוך המשותף העסיקו את הקיבוץ, מספר הילדים גדל. בשביל התינוקות החדשים (אוריאל לין, אמנון לין,
יעל מיכאלי, אמירה אוברווגר ואיתן בזנר) נדרשו ראשית כול, לפני מילוי צרכי החינוך המשותף, תנאי הזנה מינימליים, משופרים יותר
מאשר לחברים. ואכן, הדבר נעשה על חשבון הכלל, אך בתנאים ובמגבלות של אותו זמן עדיין היו הילדים
במצוקה, והאמהות הצעירות היו הסובלות העיקריות. אחד הקשיים העיקריים נבע מהרמה הירודה של העזרה
הרפואית. האם הצעירה היתה חייבת לגשת העירה עם ילדה החולה, ובתנאי התחבורה של אותה תקופה היה זה
מבצע קשה ביותר.
בכסף הראשון שנחסך נרכש צריף רעוע, והוא שימש בית-ילדים ראשון. אם כל התינוקות מימי נהלל גדלו יפה
-- הרי זה רק הודות למסירותן של המטפלות והאמהות הצעירות, חסרות הניסיון.
מובא בזה סיפורו של גדעון מנור, שהצטרף לקיבוץ בימי נהלל הראשונים, ובו תיאור הקיבוץ כפי שהוא נראה
בעיני אדם חדש בקיבוץ.

11 
"...בקיבוץ ראו בי בתחילה -- 'ייקה', מכיון שלא ידעתי עברית ודיברתי רק גרמנית, הייתי עולה חדש: אך
למעשה באתי מצ'כיה. הצטרפתי לקבי חפצי-בה ששהתה אז בנהלל, אך כעבור זמן קצר היא עברה להתישבות על-
יד בית-אלפא. הם השאירו בנהלל לזמן-מה משפחה יחידה עם ילד, והציעו גם לי להישאר אתם. גרתי כ'פרימוס'
באוהל של משפחה זו, בשכנות למחנה ב'. אנשי קיבוץ זה עשו עלי רושם משונה ודוחה; ראיתי אותם כפי שאנו
רואים כיום (בשנות ה-70) את חברי האולפן, ה'היפים'. הם נראו לי כשבט פראי, מוזר מאוד אך גם מעניין. מדי
ערב הם שרו עד מאוחר ולא נתנו לי ולחברי לישון. גם השירים שלהם היו זרים לי. והנה, פעם אחת שמעתי
פתאום, שהם שרים שיר של שוברט. איך פראים אלה מכירים שיר של שוברט ואפילו שרים אותו? החלטתי
להכירם קצת יותר טוב, והלכתי לחצר שלהם. שם פגשתי את אברהם גור, והוא הפנה אותי למנהיג שלהם, יהושע
בירר. ובכן, בכל זאת הם הם דומים לאנשי חפצי-בה -- חשבתי, שהרי לחפצי-בה היה מנהיג -- פרנץ לדרר, שהיה ממש
דיקטטור בקבוצה. למזלי, יהושע דיבר גרמנית, והוא הסביר לי את האידיאולוגיה של השוה"צ, אני, כמובן, לא
הבנתי שום דבר מכל הנאום הארוך הזה, אך הקשבתי בסבלנות, ולבסוף שאלתי אם הקיבוץ הזה מוכן לקבלני.
יהושע ענה לי, שאין הם מקבלים חברים נוספים כלל; כך, על כל פנים, באופן רשמי. אך אם אני רוצה מאוד
-- אני יכול לבוא, ואם אתנהג בסדר ולא אפריע -- יקבלוני. חברי מחפצי-בה עודד אותי, ויעץ לעבור לקיבוץ
ב'; כי בחפצי-בה לא אלמד אף פעם עברית, ואילו בקיבוץ ב' ודאי שאלמד תוך כמה חדשים. הנימוק הזה הכריע,
ועברתי לקיבוץ ב'. גם כשהייתי בפנים, עדיין נראה לי הקיבוץ הזה מוזר. למשל, הגזבר של הקיבוץ, שנקרא אז
'אקונום'. היה זה בחורצ'יק נמוך ובעל שיער בלונדי מתולתל, והוא התהלך במרכז נהלל כדי לקנות פרודוקטים.
הוא לבש מכנסיים לבנים, ארוכים למחצה. זה היה שמואל וייסמן. כך נראה גזבר?"
ב-21 בינואר 1923 נחוג לראשונה יום הווסד הקיבוץ. כל הציבור התכנס בחדר-האוכל. החברים ישבו במעגל,
בשקט, כשבאמצע חדר-האוכל ארגז תפוזים, כיבוד גרנדיוזי. אז קם ברוך, ואמר כמה מלים, אני אמנם כבר
הבינותי קצת עברית, אך את דבריו לא הבנתי. ראיתי שהכול שתקו והורידו ראשים. האם הוא אומר משהו רציני,
או עצוב? אחר-כך רקדו הכול על הרצפה, שהיתה מכוסה שכבה עבה של בוץ. למחרת הסביר לי יהושע, שכאן
לא מקובל לנאום הרבה בחגיגות. העיקר שהכול יחושו את השמחה שבחג.
גם השיחות נשאו אותו אופי. אני זוכר שיחה אחת. גם הפעם ישבו הכול בשקט, הורידו את ראשיהם וחיכו.
אז קמה בחורה אחת ואמרה משהו, ואחר-כך שוב היתה שתיקה כללית, אחר-כך אמרו, שבחורה זו שמה יטקה,
ושהיא הודיעה שהיא בהריון. באחד הלילות שמעתי קול צעקות ובכי מאחד האוהלים. יצאתי החוצה וראיתי
שכמה חברים עומדים בשקט קרוב לאותו אוהל. אחר-כך התחיל בכי באוהל אחר, למחרת הסבירו לי, שבחורה
אחת עוברת משבר קשה, והבכי גורם היסטריה והדבר מדבק. עד כאן דבריו של גדעון.
למרות התנאים הקשים הצליח הקיבוץ להתגבש. היה זה תהליך שהתחיל בשנה הראשונה בנהלל: תהליך
ממושך, שבסופו יצא הקיבוץ מחוזק מכל הבחינות, כשהוא בטוח בעתידו. המצב החברתי השתפר, חוסר היציבות
מימי נוה-שאנן פסק, העזיבות פחתו ונקלטו חברים חדשים, רובם יוצאי התנועה. הפגם היחיד היה -- מיעוט
החברות: כרבע מחברי הקיבוץ.
הגיבוש היה תוצאה של התחזקות הקשרים האישיים והחבריים. האנשים הרבו להיפגש ולשוחח, כשהנושא
העיקרי היה שלל הבעיות העקרוניות והמעשיות שהתעוררו יום יום. נוצר מסד אנושי-חברתי חזק, שהוא היסוד
הבטוח לקיום הקיבוץ. הגיוון האנושי והתרבותי הרב הגביר את כוחו של הקיבוץ, כשכל אדם תורם את תרומתו
הייחודית. היו אנשים בעלי יכולת חברתית רבה.וכשרון ללכד סביבם חוגים רבים ושונים. היו בעלי יכולת לפעילות
תרבותית במוסיקה, במקהלה, ועל הבימה: והיו בעלי "ידי זהב", פועלים בחסד-אל שהצטיינו בעבודה ובכשרם
ללמוד ולרכוש במהירות מקצועות חדשים.
היו גם אידאולוגים, ובמרכזם יעקב חזן ובוריה לין, ואלה השפיעו מאוד על התפתחות הרעיון הקיבוצי
וגיבושו. הם הביאו לידי כך, שהקיבוץ הבין שרק שילוב של חברה חזקה ובה חיים חברתיים ותרבותיים ערים ושל
הרעיון הקיבוצי עם עקרונות ברורים ומטרה ברורה לחיים משותפים -- בכוחו להבטיח את יציבות הקיבוץ ואת
התפתחותו.
"שיחת הקיבוץ" עברה שינוי רב. שיחות בעלות אופי אישי, שבהן דיבר על פי רוב איש אחד, והדובר הראשי היה

12 
יהושע בירר -- לא האריכו ימים. הביקורת על שיחות אלו של השתפכות נפש הלכה וגברה, ואף הושמעה בשיחת
הקיבוץ. רבים טענו, שדברי יהושע הם מיסטיקה, אינם מובנים ואינם עוזרים לפתור את הבעיות הלוחצות. יהושע
חדל להיות דובר ראשי בשיחות, ואלו החלו לעסוק בשאלות המטרידות את הציבור, ורבים השתתפו בהן באופן
פעיל. לא עבר זמן רב, ויהושע חדל להיות הדמות המרכזית בקיבוץ. את מקומו תפסו אנשים כגון בוריה, חזן או
שמואל. התהליך הזה נגמר בכך, שבעפולה עזב יהושע את הקיבוץ.
הוקמו משפחות ראשונות, ואלה תרמו הרבה להתגבשות החברתית. אמנם הרווקים טענו, שחיי המשפחה
מרחיקים את חבריה ממרכז החיים בקיבוץ; אך ביקורת זו לא מנעה את התהליך הטבעי של התהוות המשפחה
בקיבוץ.
השירה המשותפת בערבים -- אולי היא היתה הביטוי החזק ביותר של הרגשת היחד. שרו כמעט מדי ערב,
והשירים היו מכל הסוגים: בעברית ובאידיש, מנגינות חסידיות לרוב, שירים בפולנית ובגרמנית. הליווי לשירה
היה במפוחית יד, בה ניגן יוסף, והשירה נגמרה לעיתים קרובות בריקודי הורה עד שעות מאוחרות.
תהליך התהוות דפוסי החיים היה אטי מאד. העבודה במטבח או ב"קומונה" התנהלה ללא מרכזת, והצוות היה
אחראי לביצוע העבודה. סידור העבודה והגזבר פעלו בהתנדבות, וגם החילופים בתפקידים נעשו ללא בחירות.
מאחורי הקלעים פעלה דעת הציבור ואיזו שהיא ועדת מינויים נסתרת, שאחד מחבריה היה בוריה לין.
בשנה השנייה חלו שינויים לטובה בתחומים שונים. חל שיפור במצב העבודה, ובעקבות כך -- גם במצב
הכלכלי. התחילה עבודה בבניית בתים ורפתות לחברי נהלל, ואחר-כך הבניין הגדול של ביה"ס לצעירות של
חנה מייזל. אנשים רבים הועסקו בעבודות האלה, ותוך כדי העבודה למדו את כל מקצועות הבנייה. ראשון בהם
-- טפסנות ויציקת ביטון. מערבל ומעלית לביטון עוד לא היו אז בארץ, וכל העבודה הזאת נעשתה בידיים.
גם יתר מקצועות הבנייה נרכשו: ברזלנות, הנחת לבנים, טיח וריצוף. לרוב העבודות האלה היה שכר גבוה,
והדבר הורגש מיד. אנשים אחדים הגיעו לרמה מקצועית גבוהה בעבודות אלה, והצוות המקצועי שנוצר לא רק
תרם לשיפור המצב הכלכלי; הוא גם עזר מאוד בשנים שאחרי כן גם בעפולה וגם במשמר-העמק.
באותה שנה הוחל בהקמת צריפים ראשונים, ומשלוח העצים שרכשה משלחת של הקיבוץ בגליציה עזר
בכך. הוקם צריף טוב לחדר-האוכל, וכן צריף לבית-הילדים. הקמת צריפי-מגורים: ראשונים עוררה ויכוח מה
תהיה צורתם. רוב החברים התנגדו להקמת צריפים גדולים, בעלי חדרים רבים (עד 6 חדרים בצריף !), כמקובל
אז בקיבוצים שונים, ודרשו להקים צריפים קטנים, ובהם רק 2 חדרים, כדי להבטיח לאנשים אפשרות של חיים
פרטיים, וכך גם הוחלט.
בשנה הראשונה הסתגר הקיבוץ בתוכו, כשהוא עסוק בבעיותיו ולבטיו. היה רצון לגבש את ההשקפה על
הקיבוץ, עקרונותיו ודרכו, להכיר איש את רעהו ולחזק את הקשרים בין האנשים. ההתרכזות בחיים הפנימיים
גרמה הסתגרות כלפי חוץ, והקשרים עם השכנים הקרובים, אנשי נהלל, היו מינימליים. בשנה השנייה התחילו
מתפתחים קשרים עם אנשי נהלל ועם ציבור הפועלים הקטן שבמקום. חברי נהלל, רובם אנשי העלייה השנייה,
היו אנשים מעניינים ובעלי ניסיון עשיר בחיים בארץ; ביניהם כמה אישים בולטים, כגון אליעזר יפה ויעקב אורי
(זסלבסקי), האידאולוגים של המושב. הפגישה והמגע היום-יומי עם הציבור הזה הביאו לידי שינוי דעות והערכות
הדדיים. חילופי הדעות לגבי שתי צורות החיים השונות גרמו העמקת השקפות החברים על הקיבוץ. חברי המושב,
מצדם, חיזקו את הרצון להתיישבות ועוררו את הרעיון של יצירת משק-עזר של הקיבוץ, דבר שהביא לידי רכישת
בהמות-עבודה ועגלות.
הפגישה בין אנשי השוה"צ ואנשי מפלגת פועל-הצעיר, שעמה נימנו רוב חברי המושב, עוררה מחשבה וחיזקה
את ההערכה ההדדית. התברר שהביקורת ההדדית, שהיתה נחלת העבר, היתה בלתי צודקת. חברי הקיבוץ למדו
להעריך את מעשיותם של אנשי נהלל ואת השקפותיהם, וחברי המושב נוכחו לדעת שחברי הקיבוץ הם פועלים
מצוינים, בניגוד לדעה שהתהלכה בכבישים, שאנשי השוה"צ יוצאים לעבודה עם ספר ביד. הפעילות התרבותית,
שהקיבוץ פיתח באותה שנה -- הצגות, הופעות של המקהלה -- עורר הערכה רבה.
בסתיו 1924 פחתה העבודה בנהלל, וכאשר נודע כי עומדים לבנות עיר חדשה, היא עפולה, ותהיה בה עבודה


13 
רבה -- עבר הקיבוץ לעפולה. הקיבוץ עזב את נהלל כשהוא מבוסס חברתית וכלכלית, ולו ניסיון רב הן בחיי
קיבוץ והן בהשתתפות בחיי הציבור הרחב.

עפולה, סתיו 1924 -- סתיו 1929

בסוף 1924 עבר הקיבוץ, שמנה כ-70 חברים, לעפולה, שם אמורה היתה להיבנות עיר חדשה. השמועה על כך
פשטה בארץ ומשכה לעפולה פועלים רבים, ביניהם קיבוצים ובודדים. הקיבוץ בא לעפולה, כשהוא חזק מבחינה
חברתית והוותיק בין הקיבוצים הרבים שהתרכזו בעפולה. לקיבוץ זה היה ניסיון רב בסלילת כבישים ובבנייה,
ובעלי מקצוע מכל הסוגים בכל העבודות האלה: חוצבים, סוללים ומנפצי חצץ -- בעבודות הכביש, ובנאים
בכל מקצועות הבנייה. הקיבוץ תפס מקום מרכזי בעבודה ובחיי ציבור הפועלים הגדול, חבריו נבחרו למועצת
הפועלים, שמואל ויסמן היה מזכיר המועצה, ואדק גור -- מנהל לשכת העבודה. הקיבוץ הביא לעפולה רכוש
רב: צריפי מגורים לחברים, רובם דו-חדריים, צריף חדר-האוכל, צריף ל"קומונה", מקלחת ומכבסה, וכן צריף
חדש גדול לבית-הילדים, בו שוכנו כל הילדים, והיה בו גם חדר גדול לגן-ילדים. בכל הצריף הזה היתה רצפת
עץ, וקירותיו היו כפולים (בכל יתר הצריפים הרצפה היתה אדמה מהודקת, והקירות היו של רובד יחיד). הוקם
מחנה מלבני של כל הצריפים האלה, ובמרכזו שובך יונים גדול. רוב החברים גרו בצריפים, ורק מעטים -- באוהלים
או ב"וובלים", צריפי-פח קטנים מימי מלחמת-העולם הראשונה, בני חדר אחד, שנרכשו מהצבא הבריטי, וקירותיהם
וגגם ניתנים לפירוק ולהעברה.
בסמוך למחנה הזה הקימו את מחנותיהם קיבוצים רבים: קיבוץ השוה"צ ג' (אח"כ מעברות) וקיבוץ ד', קיבוץ
מרוסיה (אח"כ אפיקים), קב' "ביברכה" יוצאי תכלת-לבן מצ'כיה (אח"כ שריד), קבוצת "השרון" (לימים יפעת) וכן
פלוגת גדוד העבודה ופלוגת עין-חרוד. נוסף על כל הכבודה הגדולה הואת הוקם מחנה אוהלים גדול ובו קבוצות
קטנות שלא האריכו ימים ובודדים רבים. כל המחנה הגדול הזה היווה ציבור מגוון ביותר, והקיבוץ השתתף בחייו
באורח פעיל לא רק על-ידי נציגיו במועצת הפועלים, כי אם גם במגע יום-יומי בעבודה, ובערבים -- בפגישות
רבות. בציבור הזה היו מיוצגות הדעות וההשקפות של כל הקשת הפוליטית אז: חברי אחדות-העבודה, הפועל-
הצעיר, השמאל של הגדוד, פועלי-ציון שמאל, והקומוניסטים ("פרקציונרים" ו"מופסים"). המפגש של בעלי
הדעות השונות האלה היה מתמיד, והויכוחים הקולניים התנהלו בכל הזדמנות ובכל השאלות שעמדו אז ברומו
של עולם: עתיד הציונות, הדרך לבניין הארץ, היחס לקומוניזם ולמדינה הסובייטית, הבעיה הערבית. ההכרח
לעמוד בוויכוחים האלה ולתת תשובה לשאלות הרבות תרם הרבה לעירנות הפוליטית בקיבוץ.
בחודשים הראשונים לשהות הקיבוץ בעפולה היתה העבודה רבה. באותה תקופה בנה הקיבוץ או השתתף
בבנייה של בתים רבים, ביניהם בית-מלון, "בניין פינגולד" ובו ראינוע, בית-הכנסת, בית-החולים המרכזי בעמק
וחלק מהכביש אליו, וכן סלל בקבלנות קטעי כבישים בעפולה ובסביבתה. ואולם, בסוף 1925 התחיל משבר בארץ,
העבודה פחתה והעלייה נפסקה. הדבר הורגש מאוד בעפולה. חוסר הסיכוי לגדול על-ידי קליטת עלייה הביא את
החברים למחשבה על איחוד עם אחד הקיבוצים השכנים, והבחירה נפלה על קיבוץ ד'. קיבוץ זה נוסד בנובמבר
1925 מאיחודן של שתי קבוצות מיוצאי התנועה בפולין: קבוצת השוה"צ "מחניים" וקבוצת השוה"צ "חדרה".
בשתיהן היו חברים שעלו בשנים 1921 -- 1925, והקיבוץ הצעיר מנה כ-35 חברים וילד אחד (אורי שפיר). חבריו
קיוו, שהקיבוץ יגדל על-ידי קליטת עלייה מהתנועה הגדולה בפולין, ויהווה קיבוץ הנאמן לעקרונות התנועה. והנה,
נגוזו כל התקוות, והמצב עוד החמיר לאחר עזיבות -- מחלת ילדות של כל קיבוץ צעיר.
החשש להשאר קיבוץ קטן היה משותף לשני הקיבוצים. אמנם עדיין לא התגבשה עמדה ברורה מהו הגודל
המיטבי של הקיבוץ; אך מצבן של הקבוצות הקטנות, שמנו כל אחת כ-50 חברים, ושל הקיבוצים הגדולים כגון עין-
חרוד או תל-יוסף -- שימש דוגמה דוחה. כבר הספקנו להכיר את האופקים המצומצמים, החברתיים והתרבותיים,
של הקבוצה הקטנה. גם הקיבוץ הגדול, שבו הפרט הולך לאיבוד, והעושה רושם של המון רעשני -- לא משך.
נטינו ללכת בדרך הביניים: קיבוץ המונה 100 -- 120 חבר. זה נראה אז כמסגרת אידיאלית.
יחסי השכנות בין שני הקיבוצים היו טובים, ורעיון האיחוד התקבל בשניהם, אף כי לאחר לבטים רבים

14 
ושיחות רבות. הקיבוצים התאחדו בחודש אוגוסט 1926, וב-12 בו הוחג האיחוד במסיבה חגיגית שנערכה בצורה
של חתונה מסורתית, בין החתן -- קיבוץ ב' והכלה -- קיבוץ ד'. את תפקיד הרב שיחק בכשרון ישעיהו והשמחה
היתה רבה. תחכי כתב וקרא בטקס את הכתובה ההיתולית שלהלן:
כתובה:
"כתובה, לחתונת קיבוץ ב' עם קיבוץ ד'. יתן ה' את הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את
בית ישראל ועשה חיל. מצא אשה -- מצא טוב ויפק רצון מדי. ראה חיים עם אשה אשר אהבת! מדרש
פליאה הלכות גומעראבעקאע פרק 10
בשבת ד' לחודש אלול שנת חמשת אלפים ושש מאות שמונים ושש לבריאת העולם למניין שאנו מונין
פה עה"ק עפולה, איך הבחור החתן מו"ה קיבוץ ב' בר' השומר הצעיר בן חמש שנים לחייו אמר
להבתולה היפה ויעלת החן מרת קיבוץ די, ברי השומר הצעיר, בת שנה, היי לי לאשה כדת משה וישראל
ואכסה את כל צרכיך, ואתן לך מוהר בתוליך אלף וחמש מאות לירות זהב בפסיב העוברים לסוחר
מכל מקום ומקום אצל ערבים ויהודים. מלבד זה מכניס אני הבחור החתן בתור נדוניה שלושה עשר
ילדים, שלושה עשר סירים בלי חורים, שני סירים גדולים אחד עם חור והשני בלי, 50 כפות ומזלגות,
כיריים, מטבח עם רצפת בטון, מחסן עם עכברים חיים ובריאים.
לאינוונטר החי נכנסים בתור תוספת לנדוניה כל הפשפשים מ-60 המיטות והקירות והסדקים, החתולים
והעכברים שבמחסן. 3 זוגות בהמות וזוג וחצי עגלונים ושאר השרצים והרמסים והיתושים.
ומרת הכלה קיבוץ דלת הבתולה תהיה לו לאשה ונדוניה של הכלה אשר מכניסה 300 לירות זהב מפוזרים
אצל בעלי חובות שונים ערבים כיהודים והם בטוחים וקיימים ועוברים לסוחר. מלבד זה מכניסה הבתולה
הכלה ילד אחד, 6 בניינים מעץ המכונים צריפים, ו-3 בניינים המכונים אהלים. וכל הבגדים, המכנסיים,
המעילים והחולצות והשרברים (מכנסי בחורות) שנמצאים ברשותה. הכלה מתחייבת להכניס לתוך חנות
הבגדים של החתן דנן את כל הנ"ל. מלבד זה מכניסה הכלה את כל הספרים, בין ספרי קודש ובין
ספרי חול. כמו כן היא מכניסה את הברזל שמצלצלים בו לארוחות, המכונה פעמון. מן הנכסים מבעלי
החיים מכניסה הכלה כלב בן ארבע רגלים, הנקרא תן, ומזונותיו ודירתו ושאר צרכיו מקבל עליו החתן
לספק".
למחרת המסיבה יצאה פלוגה משותפת לסלילת כבֿיש בג'ידרו, כיום באיזור הקריות שליד חיפה. האיחוד בין
שני הקיבוצים נתן תוצאות מצוינות, אף על פי שהיה זה איחוד בין שני גופים שונים מאוד. קיבוץ ב' היה מורכב
ברובו מיוצאי גליציה, וקיבוץ ד' מיוצאי פולין הרוסית; שני חלקים באותה תנועה, אך שונים זה מזה כאילו באו
מארצות שונות. היו גם הבדלים נוספים: קיבוץ ב' הגדול (מנה אז 65 חברים) והוותיק בארץ, בעל ניסיון רב
בחיי קיבוץ ובעבודה, חבריו הצטיינו בהבנה רבה בבעיות אישיות ובהתחשבות מרחיקת לכת במצבים אישיים
ובבעיות חברתיות -- ולעומתו קיבוץ ד' הקטן (25 חברים), שרוב חבריו עולים חדשים, צעירים מלאי התלהבות,
אך חסרי ניסיון בחיי קיבוץ, קיצוניים בעמדותיהם בשאלות הקיבוץ ובהשקפותיהם הפוליטיות. דווקא האיחוד בין
השונים, בניגוד לאיחודים דומים בתנועה הקיבוצית, נתן תוצאות חיוביות. המוצא המשותף -- תנועת השוה"צ
-- הטביע את חותמו וקבע את דמותו של הקיבוץ שהתאחד. הגישה לחיי חברה, החשבת הקשר עם התנועה
והקיבוץ הארצי, הדחף החזק לחיי תרבות עצמיים -- היוו נכסי צאן ברזל, שאיפיינו את הקיבוץ בכל דרכו. נוצר
קיבוץ חזק מבחינה חברתית, שהצטיין ביציבות רבה. הרי זה הבסיס האיתן, שעליו יכול להיבנות ולהתפתח קיבוץ
גדול ולו משק משגשג.
בשנה הראשונה בעפולה עבר הקיבוץ חוויה קשה: חבר הגונב מהחברים. הדבר התחיל עוד בנהלל ב"אבידות
קטנות", כי הרי לא היה רכוש בידי החברים, ואיש לא חשד כי אלו גניבות. אבל כאשר נגנבו מברטק 25 לא"י
-- לא היה ספק שזו גניבה, ושהגנב הוא חבר הקיבוץ. את הכסף הזה נתן הקיבוץ לברטק כדי שזה יוכל לנסוע
לחו"ל לשם ריפוי. כאשר נעלם מחדרו של ברטק כל הסכום הזה, שאז היה זה הון של ממש, יחד עם מזוודת
הבגדים -- היה ברור שהגנב הוא חבר הקיבוץ; שכן רק חברי הקיבוץ ידעו כי לברטק כסף להוצאות הנסיעה.
היה זה מאורע חמור, כי הקיבוץ הועמד לפני סכנה של הרס האמון ההדדי, שהוא מאבני היסוד של הקיבוץ .לכן
15 
נראה צורך למצוא במהירות את האשם. נבחרה ועדה בת שלושה חברים, ובמבצע מהיר של בילוש וחיפושים
-- נמצא הגנב, וברשותו לא רק הכסף, כי אם גם הרבה "אבידות" קטנות. להפתעת הכול היה זה אחד החברים
האהובים בקיבוץ, חבר טוב לכול ולברטק, קרבן הגניבה, בכלל זה. העניין הובא לשיחת הקיבוץ. זו החליטה לא
למסור את המקרה למשטרה, אלא לנקוט את העונש הקשה ביותר: הוצאה מהקיבוץ. ואכן, הבחור ואשתו עזבו
מיד, ומאז לא הראו את פניהם בקיבוץ. ההלם היה קשה, ואף שהאשם נמצא מהר וסולק -- התערער האמון
ההדדי, שכן נמצא כי יתכן לחשוד בחבר. עבר זמן רב מאוד, עד שהזעזוע הקשה נשכח.
בימי עפולה חי הקיבוץ חיים אינטינסיביים מאוד. חיי החברה היו ערים ומלאי אירועים, שיחות רבות הוקדשו
לבעיות מעשיות ועקרוניות של חיי הקיבוץ, כגון משמעות השיתוף, חינוך הילדים -- הילדים המעטים היו
בבת עינו של כל הקיבוץ, ארגון הקיבוץ, וכן דיונים בבעיות פוליטיות של הארץ והציונות. הדיונים סביב הקמת
הקיבוץ הארצי העסיקו את הכול. הרצון להקים ארגון ארצי של קיבוצי השוה"צ, לחזק את העזרה ההדדית
ביניהם, להגביר את הקשר עם התנועה בחו"ל, ליצור מכשיר לקליטת העלייה הגדולה הצפויה ולהגיע לדרך
פוליטית משותפת -- אלה היו הרעיונות העיקריים שהיוו נושאים לשיחות רבות בקיבוץ, ושבהן השתתפו מדי
פעם גם חברים מקיבוצים אחרים. עובדו הצעות שונות למצע הקבה"א, נערכו פגישות רבות בין הקיבוצים השונים,
ביניהן פגישה של כל קיבוצי השוה"צ בעפולה. בפגישה זו התברר, שבית-אלפא לא תוכל להשתתף בהקמת
הקבה"א. נערכו גם פגישות של כל קיבוצי השוה"צ שישבו בעפולה, וחברי הקיבוץ הרוסי הכריזו על דביקותם
בקשר עם מפלגת אחדות העבודה, בניגוד לעמדת יתר הקיבוצים, שדגלו בדרך פוליטית עצמאית. הקיבוץ נטל
חלק פעיל ויוזם בכל התהליך של הקמת הקבה"א, ונציגיו השתתפו במועצת היסוד שלו.

הקשר עם תנועת השוה"צ בחו"ל

בקיבוץ היתה, מאז הווסדו, קבוצה ניכרת של חברים שהחשיבו מאוד את קיום הקשר עם התנועה בגולה,
וקבוצה זו גדלה במידה ניכרת לאחר האיחוד עם קיבוץ ד'. חברים אלו קיימו קשרי מכתבים עם התנועה בארץ
מוצאם, פולין, מתוך רצון לעקוב אחר התפתחות התנועה וגם להשפיע עליה, ולספר על המתרחש בארץ בכלל
ובקיבוצי השוה"צ בפרט. עוד לפני הקמת הקבה"א יצאו כמה חברים -- יעקב חזן ושולמית בת-דורי (מיתה)
ומרדכי שנהבי -- לשליחות בתנועה. לאחר הקמת הקבה"א, שאחד מתפקידיו היה לחזק ולמסד את הקשרים
עם התנועה בכל הארצות, התפתחו מאוד קשרי הקיבוץ עם התנועה ומספר השליחים גדל מאוד, וכן גדל חלקם
בכלל שליחי הקבה"א. הסיבה העיקרית לכך היתה, שמספר הקיבוצים הוותיקים בקבה"א המסוגלים לשאת בנטל
השליחויות בתחילת שנות ה-30 היה מועט, והקיבוצים החדשים עוד לא השתרשו והתגבשו בארץ.
את הפנייה לשגר שליח לתנועה הציג לפני שיחת הקיבוץ נציג הקבה"א, על הרוב מאיר יערי או יעקב חזן,
והדיון בעקבותיה היה בדרך-כלל ארוך. הקיבוץ מינה אז 100 -120 חברים, וההכרעה בין הצורך לפתח את
המשק על ענפיו החדשים ובין הבנת חשיבות הקשר עם התנועה והעזרה לקיומה ולהתפתחותה -- היתה קשה.
הוויכוח הזה היה לא רק בין תומכים ומתנגדים, כי אם גם בלבו של כל חבר. כמעט תמיד הסתיים הדיון בהיענות
לפניית הקבה"א, אף כי לעתים קרובות נמשך הוויכוח זמן רב וההסכמה התקבלה בקושי, ולפעמים אפילו לאחר
פנייה נוספת של נציג הקבה"א.
תוך השנים 1928 -- 1935 יצאו 20 חברים בשליחות לארצות הבאות: לפולין -- 10, לרומניה -- 2, לליטא
- 1, לגרמניה -- 2, ליוגוסלביה -- 2, לארה"ב -- 3. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו לארה"ב משה
ואלישבע פורמנסקי, בידיעה שהם יוצאים לזמן ארוך; ואכן, הם שהו שם 6 שנים.
בדרך-כלל ארכה שליחות שנתיים -- וכל שליח מסר בשובו דו"ח מפורט בשיחה, והדבר חיזק את הקשר
של הקיבוץ עם התנועה ואת ההבנה לבעיותיה. בין השליחים היו אחדים שהשפיעו מאוד על התפתחות התנועה.
יעקב חזן חיזק את הקשר של התנועה לארץ, השפיע על החלטת התנועה בדבר חובת ההגשמה העצמית וההליכה
לקיבוץ, ועל התפתחותה הפוליטית. שנהבי עזר להקים את התנועה בגרמניה ב-1930. מרדכי בנטוב, שיצא גם
הוא ב-1930, הקים את התנועה בארה"ב, ומשה פורמנסקי, שבא אחריו, ביסס את התנועה שם ואת הקשרים

16 
עם יהדות ארה"ב. מאמצע שנות ה-30 פחת מספר השליחים, כי הקיבוצים החדשים התחילו לתרום את חלקם
במשימה זו; אך גם אחרי-כן היה מצב התנועה קרוב ללב.
עם פרוץ מלחמת-העולם השניה פסקו השליחויות לחו"ל, אך לעומת זה גבר הצורך לעזור בקיום התנועה
בארץ ולהדריכה. בתחילה יצאו בשליחות זו 2 חברים. עם קבלת ההשלמה הא"י לחברות -- נקבע נוהג כמעט
מחייב, לשגר מדי שנה לפחות שליח אחד מבין הדור הצעיר לתנועה בארץ, ונוהג זה קוים שנים רבות. היזמה
לשליחות זו יצאה מהדור הצעיר, וכן האחריות לשמור על הנוהג והדאגה שתמיד יהיה שליח ממשמר-העמק
לתנועה בארץ. שיחת הקיבוץ אישרה את ההצעה בלי דיונים מרובים, כי אכן רבה היתה ההבנה לצורך לקיים
ולפתח את התנועה.

פעילות חברתית וחרבותית

בירורים רבים הוקדשו לגיבוש דרכו הפוליטית של הקיבוץ. שיחות אלה הבליטו את ההתחלה של התגבשות
עמדות שונות. לעומת הרוב שדגל בדרך עצמאית ושלל את עמדות המפלגות הוותיקות, אחדות העבודה והפועל
הצעיר, שהיו פחות מדי סוציאליסטיות, ואת עמדות השמאל על כל פלגיו -- היו קבוצות של חברים שהיו
קרובות להפוה"צ ולאחדות העבודה, וכן לשמאל בגדוד העבודה ובבית-אלפא. פילוג הגדוד, שהיה אז הגוף החזק
והגדול ביותר בתנועה הקיבוצית, וההתפלגות הפוליטית לשלוש קבוצות ניצות בבית-אלפא, שהיה הקיבוץ הקרוב
ביותר לקיבוץ ב' מבחינת קשרים חברתיים -- השפיעו מאוד והיוו גורם מדרבן להבנת הסכנה שבפילוג פוליטי.
הבירורים הרבים שהתנהלו בשיחות הקיבוץ ובנפרד מהן נסבו על כל בעיות-היסוד של הדרך הפוליטית: מהות
הציונות והדרך להגשמתה, היחס לקומוניזם ומדיניותו בעולם ובארץ, הבעיה הערבית, והשאלה העיקרית: מהי
הדרך לבניין הארץ. הוויכוחים היו ממושכים ולפעמים אף קשים, אך הנחה את החברים הרצון להבין את עמדות
הזולת, לשכנע ולהשתכנע. הקיבוץ יצא מכל הבירורים האלה מחוזק, והמיעוט המתנגד לדרך פוליטית עצמאית
הצטמצם מאוד. התהווה בסיס להבנה הדדית ולקולקטיביות רעיונית, תוך התחשבות בעמדות המיעוט. ליעקב
חזן היתה השפעה רבה מאוד על מהלך הדיונים, על מידת ההבנה, על ההקשבה ההדדית ועל גיבוש השקפה
פוליטית משותפת.
התנהלה גם פעילות תרבותית מגוונת וערה ביותר. נערכו חוגים וסמינרים להשתלמות בנושאים שונים,
כשחוסר העבודה מאפשר לקיים את פעילותם התקינה והממושכת. בין החוגים המאריכים את קיומם היו: חוג
לבורכוביזם, חוג לקריאת "הקפיטל" של מרקס, חוג לתולדות התורות הכלכליות. חזן היה המניע העיקרי לפעולת
כל החוגים וריכז את עבודת שניים מהם: החוג לבורכוביזם והחוג לקריאת "הקפיטל". פעילות החוגים הורגשה
מאוד בקיבוץ, והיא תרמה לגיבוש ההשקפות הפוליטיות. הציונות קיבלה ביסוס נוסף על-ידי הבורכוביזס, ואילו
הסוציאליזם שהכול דגלו בו התבסס על המרקסיזם, שנעשה השקפת עולם. דרכם הפוליטית של החברים התגבשה
להשקפה אחת כללית, ציונית-סוציאליסטית. כמו כן פעלה להקה דרמטית קבועה, הכינה הצגות להזדמנויות
שונות. נחוגו בעיקר שני חגים: "חג ה-21", יום יסוד הקיבוץ, שכבר הפך למסורת ושהוקדש לדיונים רציניים
בנושאי הקיבוץ; וחג הפורים, שבו אמנם רוב החברים לא התחפשו, אך היתה הצגה היתולית, שעסקה בביקורת
חברתית ואישית, לפעמים חריפה למדי. לעומת זה, חגים כגון פסח או ראש-השנה כמעט שלא נחוגו, והחברים
חשו מאוד בחסרונם: אך טרם נמצאה הצורה ההולמת לחגים אלה, כמו גם ליתר חגי ישראל.
התקיימה מקהלה קבועה, בהשתתפות חברים רבים, והיא התכנסה לעתים קרובות. מנצחה היה מלטר, מוסיקאי
מוכשר; הוא עזב את הקיבוץ בסוף שנות ה-20. מנשה רבינא, מוסיקאי ידוע מתל-אביב, היה בא מדי פעם ועוזר
בהדרכת המקהלה. הודות לרציפות פעילותה הגיעה המקהלה לרמה גבוהה, והשפעתה על רמת השירה המשותפת
של כל הקיבוץ היתה רבה. הוקמה גם תזמורת קמרית קטנה. למרות המצב הכלכלי הבלתי יציב הוקם צריף
מיוחד -- "חדר מוסיקה", בעל צורה חיצונית נאה, ובו חדר ומרפסת מקורה. היו בו פסנתר, פטיפון ואוסף
תקליטים -- הכול מתנות של הורי החברים ושל אורחים. בצריף זה נערכו חזרות המקהלה והתזמורת, קונצרטים
לתקליטים וקונצרטים לפסנתר בידי אמנים אורחים, וכן שימש את דולק גרין, שהיה מאריך שעות רבות בנגינה

17 
בערבים. הוקם גם חדר קריאה בצריף ישן ורעוע, ששימש בנהלל כצריף ילדים ראשון. אמנם האור שהיה בו היה
מנורת נפט, אך היו בו שבועונים עבריים ובעיקר לועזיים רבים, ואלה משכו קהל רב. כל המפעל הזה התקיים
הודות לפעילותו של יעקב דורון, שדאג שהורי חברים יהיו מנויים על העיתונים הלועזיים, בשביל הקיבוץ. העיתון
"דבר", ובו שני דפים, היה מתקבל בשני עותקים והודבק על לוח בחדר-האוכל.
חדר הנגינה וחדר הקריאה היו אז תופעה יחודית בכל התנועה הקיבוצית, ושני מוסדות אלה התקיימו שנים
רבות במשמר-העמק. הלהקה הדרמטית ערכה גם הצגות לכל ציבור הפועלים בעפולה. ההצגות נערכו בהזדמנויות
חגיגיות כגון האחד במאי, וזכו להצלחה רבה. נערכו גם הצגות מיוחדות לילדים, או במשמר-העמק הקטנה לכבוד
גמר הקציר, או גמר סלילת כביש "רוקפלר" (ג'למי-מגידו). זו האחרונה נערכה לכל הפועלים הרבים שהשתתפו
בסלילת הכביש.
משנת 1927 היה הקיבוץ מחולק לכמה פלוגות: הקבוצה במשמר-העמק: קבוצת עבודה גדולה בנהרים (הקמת
תחנת-הכוח), וקבוצות בנין קטנות במקומות שונים, כגון בגבעת "קומי", שבה הוקמו מבנים בשביל עין-חרוד
ותל-יוסף; והמרכז בעפולה, שבו חיו "הנשים והטף" והחולים. חברים רבים היו מגיעים בשבתות לעפולה, אך
הקיבוץ כולו היה נפגש פעמיים בשנה, בפסח ובראש-השנה, ל"קונגרס" שבו דנו בבניות אקטואליות ונרקמו
תכניות לעתיד. הבעיה העיקרית והקבועה היתה -- איך לזרז את ההתיישבות של כל הקיבוץ, ולגמור את תקופת
הפלוגות הקשה והממושכת.
המצב הכלכלי היה בלתי יציב. חדשים של עבודה מלאה התחלפו עם פרקי-זמן ארוכים של חוסר עבודה, שבהם
התקיים הקיבוץ על דמי סיוע דלים למחוסרי עבודה ששילמה ההנהלה הציונית. היו גם עבודות יזומות, כגון סלילת
כביש בג'ידרו, במפרץ חיפה, ושבה השתתפו קיבוצים רבים, או סלילת כביש עפולה-ג'נין. בכל הימים האלה היתה
כלכלת רעב, שבה חולק הלחם במנות, פרוסה לאיש בכל ארוחה, ולה נוספו בבוקר עגבניה או צנון, בצהרים מרק
ופודינג דליל ובערב דג מלוח. רק התה היה חפשי, והוא נמצא בפינת חדר-האוכל בתוך סיר גדול.
את המלבושים קנו במחסני הג'וינט, והכל נשמו לרווחה כאשר הגזבר הודיע, שהודות להשתפרות המצב
הכלכלי חדלים לקנות את הבגדים מהג'וינט. 3 מעילי עור שימשו את כל החברים שהיו צריכים לנסוע העירה או
לנסוע לחו"ל בשליחות, והם עברו מחבר לחבר ומארץ לארץ.
ימי חוסר העבודה נוצלו, כאמור, לחוגי השתלמות, וחברים רבים היו יוצאים לטיולים בארץ, כולם ברגל,
בקבוצות קטנות 3-2 אנשים, ובהם הגענו עד לירושלים בדרום ולכפר גלעדי בצפון.
הקיבוץ עבר את התקופה של עפולה והגיע עד ההתיישבות המלאה כשהוא חזק מבחינה חברתית. אמנם היו
אלה ימים קשים, ימי משבר בארץ, חוסר עבודה, ופילוג ממושך לפלוגות עבודה; אך רק חברים מעטים עזבו את
הקיבוץ, כשהנימוקים העיקריים שבפיהם היו פוליטיים או אידיאולוגיים: יאוש מהציונות או חוסר אמונה שהקיבוץ
הוא צורת החיים הטובה ביותר. אז נוצר המושג "בוגד", שבו כינו כל עוזב, כי כך ראו החברים את חברם העוזב
בשעה קשה. רוב העוזבים היו חברים מיום הווסד הקיבוץ, ורבים חברים עוד מהתנועה, וכל עזיבה גרמה צער
ושיחות אישיות רבות. כל עזיבה לוותה שיחת קיבוץ נרגשת, שבה התנהל דיון נוקב עם העוזב, שיחה שעזרה
לגבש ולחזק את העמדה הרעיונית של הקיבוץ. הרקמה החברתית החזקה שהתבססה על רעיון משותף על חוויות
חברתיות -- היא שעמדה לקיבוץ.

המאבק להתיישבות וההכנות לקראתה

הקיבוץ שאף להתיישבות מיום הווסדו, ושאיפתו זו מצאה את ביטויה בשני תחומים: המאמצים להגיע
בהקדם להחיישבות, בתור שהיה לפני ההנהלה הציונית, ושליחת חברים להכשרה חקלאית, כדי שבבוא היום
המצופה שבו נעלה על הקרקע יהיה בקיבוץ צוות חקלאים בכל הענפים.
עם הווסד הקיבוץ בינואר 1922 התברר, שאיחרנו את המועד ליטול חלק במפעל ההתיישבות הגדול של
קיבוצי העלייה השלישית. מפעל זה, שזכה בפירסום רב בזמנו, התבצע בחלקו המזרחי של עמק-יזרעאל, בגוש
קרקע גדול שנקרא אז "גוש נוריס". בין הקיבוצים שעלו במבצע זה היה גם קיבוץ א' של השומר- הצעיר, הוא

18 
בית-אלפא. החלום להתיישב בשכנות לבית-אלפא נגוז, אך לא נשכח. שנים אחדות חתרנו להגשים את הרעיון
ולהקים "עדה טריטוריאלית" של קיבוצי השוה"צ בשכנות לבית-אלפא, דבר שיאפשר הקמת מפעלים משותפים
-- חברתיים, חינוכיים וכלכליים. עשינו פירסום לרעיון, והוא זכה לאהדה בארץ ובתנועה בגולה, אך התברר שאין
לו אחיזה במציאות. אפילו שלחנו משלחת לשאטה (כיום בית-השיטה) לראות את הקרקעות שעליהן יוקם "כפר
שטנד", כך אמור היה להיקרא ישובנו בעתיד, על שם עסקן ציוני בגליציה.
לקהק"ל לא היה כסף לרכישת קרקעות נוספות, לאחר המאמץ לרכישת גוש נוריס. אמנם נעשה מפעל תרומות
בגליציה, שממנה באו חברים בשני הקיבוצים, ואפילו נשלח חברנו יהושע בירר לגליציה כדי לעודד את גיוס
התרומות; אך הסכום שנאסף היה קטן מדי. בכסף שנאסף נרכשו עצי בניין, ובהם הוקמו צריפים בבית-אלפא
ובמחנה הקיבוץ בנהלל. כך בא הקץ לרעיון "העדה הטריטוריאלית", לפחות בצורתו הראשונה, ונאלצנו לחכות
למפעל התישבות נוסף. ואכן, ב-1925 נפוצו שמועות בין הקיבוצים, שעומד להתבצע מפעל התיישבות חדש. נציגי
הקיבוץ (לתפקיד הזה קראו אז "בא-כוח כלפי חוץ", והוא כלל דאגה לעבודה ולהתיישבות), בוריה לין ואחר-כך
אדק גור, פעלו לפני המרכז החקלאי וההנהלה הציונית כדי להבטיח את זכותנו להיות בין הראשונים בתור.
המאבק לא היה קל, כי התברר שאנו נדחינו לסוף התור של המועמדים להתיישבות, אף על פי שקיבוצנו היה
הוותיק בין המועמדים. לבסוף הכריעה בשאלה זו מועצת ההתיישבות של ההסדרות, שקבעה כי מקומנו יובטח,
ואכן, ב-1926 נתבשרנו כי ניכלל במפעל ההתישבות (במסגרת "מפעל התיישבות האלף") בגוש נהלל, במערבו
של העמק, ועמנו הקיבוצים גבת, שריד, קבוצות "השרון" ו"שרונה" והמושבים כפר-יהושע וכפר-ברוך. לנו ניתנה
הזכות לבחור בין הכפר ג'ובתה (היום גבת) לאבו-שושא. הקיבוץ שלח 3 חברים (ברטק, נפתלי וגולדשלגר)
לבחון את שני המקומות. החברים חזרו מהסיור שנערך ברכיבה, ובפיהם דעה ברורה: המלצה לבחור באבו-שושא,
הנימוקים היו: אדמה מתאימה למטעים, נוף יפה, והימצאות שפע מים. וכך, על-סמך חוות-דעת זו, הוכרע בשיחת
הקיבוץ עתיד הקיבוץ והמשק. לאחר כמה שנים של ניסיון למעשה באבו-שושא -- רבו התמיהות על חוות-דעת
זו; אך אז כבר לא היה אפשר להחזיר את הגלגל.

ההכשרה החקלאית

מקומות הכשרה היו מעטים, והמבוקש ביותר ביניהם היה "מקוה" -- ביה"ס החקלאי מקוה-ישראל. חברינו
לא יכלו ללמוד בביה"ס, כי היו מבוגרים מדי, וככל יתר המשתלמים עבדו כפועלים שכֿירים בענפים השונים.
מורי מקוה, ששמם יצא לתהילה בארץ, עזרו לפועלים-משתלמים בלימודים עצמיים. כדי להתקבל במקוה -- היה
דרוש לחכות בתור, כי מספר הפונים היה תמיד רב יותר ממספר המקומות. המשתלמים שלנו במקוה היו: דוד
חדשי -- במטעים, נפתלי אילון, אברהם שלומי ושמעון סלעי -- בפלחה, ואברהם גולדשלגר -- ברפת.
רוב חברינו עברו את הכשרתם החקלאית במשקים, שרובם הוקמו שנים מעטות קודם לכן. נפתלי עבד בפלחה
בגניגר, שמעון -- במושבה מצפה (לפני שעבר למקוה), אריה שחר (בקר) עבד אצל איכר במסחה (היא כפר-
תבור) ומאוחר יותר עבד דוד פרלה בתל-יוסף בגידול צאן, ואני עבדתי בדגניה ב' בגידול ירקות. רמת ההכשרה
כולה היתה די דלה, אם להשוותה להשתלמות שעמדה לרשות חברי קיבוצים בשנים מאוחרות יותר; אך הכשרה
זו התאימה לרמת החקלאות בארץ בתחילת שנות העשרים. הפלחים שחזרו מהכשרתם יזמו רכישת 3 זוגות פרדות
עם עגלות, וכך הוקם משק עור קטן שהגדיל את הכנסות הקיבוץ. העגלות הובילו חמרים לכבישים ולבניינים,
שבהם עבדו חברינו. הוקמה גם מכוורת קטנה, ובה עסק בנימין חתולי.







19 













20 

פרק ב'

העלייה על הקרקע

קבוצת הכיבוש "משמר העמק הקטנה", 1926 -- 1929 (תרפ"ז -- תרפ"ט)



עם התקרב מועד העלייה להתיישבות אחזה את הקיבוץ התרגשות רבה לקראת הרגע ההיסטורי. לא עבר זמן רם
והתקבלה ידיעה שציננה את התלהבות החברים: ההנהלה הציונית הודיעה כי בגלל צמצומים בתקציב ההתיישבות
-- נוכל לשלוח להתיישבות רק 12 חברים, שייחשבו כקבוצת כיבוש. אמנם אושרנו להתיישבות כיישוב של 40
משפחות, אך התיישבות מלאה תאופשר רק כעבור זמן מה, לכשירחיב.
בהחלטה זו ראינו גזירה קשה, ואף יותר מכך: קיפוח פוליטי. לכל שאר הגופים שעלו להתישבות באותו
מבצע, קיבוצים כמושבים, אושרה עליית כל חבריהם להתיישבות. כל הגופים האלה היו קרובים למפאיי, חוץ
משריד, שבשנים ההן עדיין לא הצטרף לקיבוץ הארצי, ותמכה בו ההסתדרות הציונית של צ'כיה, שהיתה אז
רבת השפעה. רק אנו, קיבוץ השוה"צ, קופחנו. כל נסיונות נציגינו להעביר את רוע הגזירה לא הועילו. בינתיים,
המוסדות המיישבים קבעו סופית את תאריך העלייה על הקרקע לכל המפעל: 3.11.26. לא נותרה ברירה אלא
לעלות בקבוצה מצומצמת של חברים. את הרכב קבוצת החברים שיעלו ראשונים לאבו-שושא קבעה ועדה בת 7
חברים. היא הציעה רשימה של 15 חברים, והרשימה -- שהוחזקה בסוד -- הובאה לשיחה ואושרה בה; וזה
הרכבה:
1) אברהם שלומי
2) אברהם גולדשלגר
3) משה וייס ("אופו")
4) בנימין חתולי
5) דוד חדשי
6) אדק גור
7) שמעון סלעי
8) דודיה לין
9) רגינקה שלומי
0) משולם צאלים
11)ישעיהו (שייק) בארי
12) אריה בקר (שחר)
13) לאה אפרים
14) נפתלי אילון
15) יהושע בירר
כל החברים ציפו במתיחות לרשימת "המאושרים", כי כל אחד רצה להשתתף במבצע היסטורי זה. ברשימה
ניתנה זכות קדימה לחקלאים, כלומר -- לחברים שעברו הכשרה חקלאית (שלומי, דוד חדשי, גולדשלגר, אריה
ש., שמעון ס. ונפתלי א.). רגינקה, משולם ושייק -- נבחרו כחברי קיבוץ ד' (מלאו רק 4 חדשים להתמזגות 2
הקיבוצים), והיתר -- משיקולים קיבוציים כלליים.
לאחר שהרשימה אושרה, התברר כי אין בה איש היודע ערבית (אריה דיאמנט היה אז בחופשה ממושכת):

21 
והרי אנו עתידים לחיות בתחומי כפר ערבי ובתוך איזור ערבי צפוף. (מעניין הדבר, שאמנם כולנו דגלנו ברצון
לחיות בשלום עם הערבים -- אך לא עלה על דעת איש להקנות למספר חברים את ידיעת השפה הערבית, שהרי
בימים ההם כל התישבות היתה באיזור ערבי...). הוחלט איפוא לצרף לקבוצה חבר שהתארח אז בקיבוץ באופן
זמני. פרץ רוזנבצייג, שהיה צבר וידע יפה ערבית. הוא בילה עם הקבוצה בשבועיים הראשונים, ועזר מאוד בקשירת
קשרים עם השכנים.
עצם העלייה על הקרקע, גם זו שלנו ונם של כל המבצע, נעשתה בשקט, בלי כל החגיגיות והליווי הציבורי
הרחב שאיפיינו את המבצעים הדומים בשנות השלושים. יצאנו מעפולה בשתי עגלות ועליהן אנשים ואספקה לימים
הראשונים, וקצת כלי-עבודה וציוד. ברגע האחרון נזכרנו שחסר מטאטא, וכך, כשהמטאטא במקום דגל מתנוסס
מעל העגלה, יצאנו לדרך. העגלה השלישית יצאה למחרת מג'ידרו, בה היו אחרוני פלוגת העבודה של הקיבוץ,
שנמנו אף הם עם קבוצת המתיישבים. הקבוצה שיצאה מעפולה נסעה בדרך עפר עד תל מגידו, ומשם בשביל
גמלים לרגלי הגבעות עד גבעת אבו-שושא, וכאן עלינו לאורך גדר צברים קוצנית עד שהגענו לבית הגדול שהיה
בגבול אדמותינו, ושעמד בקצה המערבי של הכפר אבו-שושא והיה חלק ממנו. ליד הבית חיכה לנו השומר הערבי
הזקן, אבו-מרי, שהפקידה הקהק"ל על כל האדמות שלנו עד בואנו.
הבית הזה, שבו גרנו מהיום הראשון לבואנו לאבו-שושא ועד לקיץ של 1927, היה בית-מגורים גדול של
האפנדי בעל הקרקע הקודם. היה זה בית-מגורים ערבי אפייני לאותה תקופה, ובכפר אבו-שושא היו בתים אחרים
דומים לו, אך קטנים יותר. הכינוי "חאן" הודבק לו מאוחר יותר, ולא בצדק. חאן הוא אכסניה לעוברי אורח
מתקופה ערבית מוקדמת. בבואנו, עדיין התגוררו בו כמה משפחות ערביות של פלאחים-חראתים (אריסים) של
האפנדי הקודם. הם קיבלו פיצויים מהקהק"ל ועזבו למחרת בבוקר, ללא בעיות. האפנדי בעל הקרקע עצמו, ושמו
קרקבע, חי בשפרעם, שם חיה עד היום חמולה נוצרית גדולה בעלת אותו שם. הבית גדל המידות היה בנוי
ברובו הגדול אבן, והיה מורכב ממספר חדרים בגדלים שונים, שהיוו יחד מלבן גדול ובמרכזו חצר רחבת-ידיים.
מבחוץ נראה הבית כעין חומה סגורה ובה שער עץ גדול בצד המזרחי. מעל לחדר שבצדי השער היה בנוי חדר
קטן, היחידי בקומה שנייה. בפינה הדרומית-מזרחית היה חדר גדול, ועל-ידו בדרום ובמערב חדרים קטנים יותר
במצב לא רע. החלק הצפוני והמזרחי היה ברובו מוזנח ורעוע. קבענו, שהחדר הגדול ישמש חדר-אוכל, והחדרים
הסמוכים לו ישמשו למגורי החברים ולאורווה. יתר החדרים שימשו מחסנים לאספקה לבהמות-העבודה.
כאמור, הבית היווה חלק מהכפר אבו-שושא. היה זה כפר גדול (כ-600 תושבים, לפי אומדן ממשלתי). תושביו
היו בדווים משבט הטורקמנים, תת-שבט שגיראת, שהיו בעלי הקרקעות הסמוכות בעמק. דבר זה היה מורגש במצבם
הכלכלי, שהיה טוב ממצבם של הפלחים שבסביבה. הכפר היה בנוי בתי אבן, אולם בקיץ עברו כל התושבים לגור
בעמק, באהלי קידר. אגב, רוב הכפרים הסמוכים לנו בעמק -- אבו-זריק, אבו-שושא, רוביה פוקה, ליד (כיום היוגב)
-- היו מיושבים בדווים טורקמנים, שהובאו ארצה ולאזורנו בידי שולטן תורכי במאה ה18. באבו-שושא היתה גם
חנות קטנה, וגם אנו היינו לפעמים באים אליה לקנות מצרכים, בעיקר ביצים (25 ביצה בשילינג -- 5 גרושים).
השכנים קיבלו אותנו בשקט ואף באו לבקרנו ולראות אולי אפשר לעשות עסקים. בלילות היו באים לנסות לגנוב,
אך נסיונות אלה נפסקו מהר, משנוכחו לדעת שמוצבת שמירה בלילה.
אנו, בליווי פרץ המתורגמן, ערכנו ביקור אצל מוכתר הכפר אבו-שושא, ואחר-כך בכפר השכן ממזרח, רוביה
תחתה, שהיה קרוב מאוד. הכפר הזה היה מיושב פלחים, שהיו אריסים של האפנדי, בעל האדמות. האפנדי,
ושמו יוסף בק (תואר מימי התורכים), גר בבניין נפרד, מרוחק במקצת מהכפר. בניין קומותיים, כעין ארמון דל,
בו גרו הוא ומשפחתו בקיץ. בחורף הוא חי בחיפה. הבק קיבל אותנו כשהוא חבוש תרבוש ובלבוש חצי
אירופי ("פראנג'י"), בניגוד בולט ללבוש כל ערביי הסביבה: מעמד שונה, מורגש ומודגש. אחרי-כן ביקרנו אצל
מוכתר הכפר, שגר -- בדומה ליתר תושבי הכפר -- בבית חומר עלוב ("חושה"). כאן חיכתה לנו הפתעה: המוכתר,
ערבי בעל הופעה חיצונית מרשימה, קיבל אותנו יפה; אך בניגוד למסורת, האוסרת פגישה בין נשי המארח
והאורחים, אמר לנו שאשתו החולה רוצה לראותנו. נכנסנו לחדרה, והאשה פנתה אלינו באידיש. היא סיפרה
לנו, שהיא יהודיה בת איכר מזכרון-יעקב. המוכתר, בעודו בחור צעיר, עבד כחראת אצל האיכר; והיא, צעירה
בימים ההם, התאהבה בו וברחה אתו לעמק, הרחק מבית אביה. הדבר קרה עוד במאה הקודמת, והיא לא

22 
למדה עברית, ולכן דיברה אתנו אידיש. היא נפטרה זמן לא רב לאחר בואנו. בניה היו, כמובן, ערבים לכל
דבר.
למחרת בואנו התחלנו להתארגן בשטח. העגלות היו עסוקות בהעברת יתר המיטלטלים מעפולה. השומר
יצא עם שני חברים לשדות, להראות להם את הגבולות בעמק ואח"כ בהר. התברר, שהשדות בעמק מהווים פס
צר מהקישון ועד לאיזור ההררי. כל השטח הראוי לעיבוד, כולל מדרונות הגבעות, היה 3000 דונם, ונוסף לזה
אדמות בהר -- 1600 ד'. הגבולות בהר היו ברורים למדי: הוואדיות בשני הצדדים, המזרחי והמערבי. הגבולות
בעמק נוגעים לשדות שכנינו, ועליהם היה צורך לשמור בשבע עיניים, בעיקר בימי החריש בחורף ובאביב,
כשהחקלאי הערבי היה עלול לנסות להרחיב את שדהו על-ידי חרישת כמה מטרים משטחינו. הדבר מצא את
פתרונו רק כעבור כמה שנים, כאשר עמד לרשותנו טרקטור חזק, וזה פתח תלם עמוק לאורך הגבול.
כל השדות שבעמק היו מעובדים, ואילו המדרונות היו מכוסים טרשים וקוצים. על המדרונות האלה היו
עתידים להינטע מטעים וכרמים, וכן אמורה היתה להיבנות נקודת הקבע שלנו. אחת האכזבות הראשונות שלנו
היתה כאשר התברר, מיד עם בואנו לאבו-שושא, כי לדעה בדבר שפע מים אין כל יסוד. בין המדרון שעליו עמדה
להיבנות משמר-העמק ובין גבעת אבו-שושא עבר ואדי די עמוק, ובו זרם גם בנובמבר נחל דל, והוא ששימש יסוד
לסיפור על שפע המים בפי המשלחת של הקיבוץ. מי הנחל השקו בקושי בוסתן קטן, בוסתן ערבי טיפוסי ובו עצי
משמש, תאנים ורימונים וביניהם קצת ירקות. בקושי קיים בוסתן זה ערבי זקן ודל. למראה ה"שפע" הזה עמדה
לפנינו מיד השאלה, מאין נקבל מים לפחות לקיום האנשים והבהמות; מים לפיתוח המשק נותרו בגדר חלום.
הערבים, שכאמור קיבלונו יפה, הסכימו שניקח מים מבאר קטנה שהיתה בואדי לרגלי עץ האלון, ואליה הסתננו
מי הנחל. אנשי אבו-שושא היו משקים במי הבאר והואדי את עדריהם, והנשים היו מכבסות בהם את כבסיהם,
בשיטה הפרימיטיבית של דפיקה בקרש, כי השימוש בסבון עדיין לא חדר לאיזור זה. את המים מהואדי הובלנו
בתחילה על פרדות עמוסות פחים, הכלי האוניברסלי של התקופה. מוביל המים היה יורד לואדי רכוב על פרידה
ואליה קשורה פרדה שניה; לכל פרדה מרדעת ועליה ארבעה פחים. הובלת המים, משימה קשה למדי, נעשתה
בתורנות של בחורים אחדים ואני ביניהם. מילוי הפחים, העמסתם על הפרידה והובלתם בשביל הצר והתלול
-- דרשו זריזות רבה, כדי לשמור על שיווי-משקל של המרדעת, הפרדה והרוכב עצמו. כאשר שיווי-המשקל
הופר -- החלה הפרדה להתעצבן, ואם המצב לא תוקן מיד -- החלה אף להשתולל, וכל המים היו נשפכים.
הערבים, שהיו תמיד בסביבת הבאר, היו לעתים קרובות עוזרים לי בסידור הפחים על הפרדות ובהרגעתן, עד
שלמדתי את כל האומנות של הובלת המים.
אחר-כך התחלנו להוביל את המים בחביות בעגלה. בחדר-האוכל, ששטח קטן ליד אחד הקירות שלו שימש גם
מטבח, העמדנו שתי חביות עץ גדולות, ובהן החזקנו את המים לשתייה ולבישול. המים אמנם עברו סינון וחיטוי,
אך צלילותם לא היתה משביעת רצון. בימי החורף קיבלו מי הואדי גוון חום מהסחף, וכך גם מי הבאר, ונאלצנו
לשתות "מי-קקאו" אלה, באין כל מקור מים אחר. אנשי אבו-שושא שאבו את מי השתייה שלהם ממעין עין-תינה,
שהיה בעמק, מערבה מאתנו. היה זה מעין שופע ומימיו זכים -- אך הם לא עמדו לרשותנו, כמקלחת שימש
לנו מפל המים שיצרו מי הנחל בזרימתם בואדי, והדבר דרש טיול יומי מרענן לאחר גמר העבודה.
השדות הסמוכים לגבעות היו מכוסים אבנים בגדלים שונים ובצפיפות די רבה, וסיקולם העסיק אותנו תקופה
די ממושכת, כי העבודה נעשתה בימים פנויים מעבודה אחרת, והיא העסיקה לפחות שני אנשים ועגלה. תופעה זו,
של רבוי אבנים, היתה משותפת לכל השדות שבעמק, גם בחלקו הצפוני, ושדות לא מעטים היו מכוסים אבנים.
שלומי ואני עברנו את כל השדות וסימנו ומדדנו את הכרבים -- שלף לאחר תבואות הקיץ, שאדמתם
תחוחה וניתן לזרוע בהם תבואות חורף. השלפים של תבואות החורף היו מהודקים מרעיית הבקר ואדמתם נוקשה,
והיה אפשר לעבדם רק לאחר רדת הגשם. התברר שיש כרבים רבים; אך לא היו לנו טרקטורים, והמספר הקטן
של בהמות עבודה (שלושה זוגות) הגביל מראש את יכולתנו לזרוע שטח גדול.
התחלנו בניקוי הבית מהלכלוך שהצטבר בו. התברר, שהבית כולו נגוע קשה בפרעושים. נחילי פרעושים
מורעבים התנפלו עלינו ועקצו בלי רחמים. רגלינו היו מכוסות עשרות פרעושים. טיאטוא ושטיפת רצפות קפדניים
לא עזרו. הרופא המחוזי, שביקשנו את עצתו, הציע להרביץ את הרצפות בתמיסת ליזול; וכאשר גם זה לא עזר

23 
-- הציע לטייח ולסייד את הרצפות והקירות בסיד מהול בליזול. שאלנו את שכנינו הערבים מה הם עושים,
ותשובתם היתה: יבוא הגשם בקרוב, ואז יקיץ הקץ לפרעושים. ומה העצה בקיץ? אנו, הבדווים, עוזבים את הבתים,
כי כולם נגועים בפרעושים, ויורדים לעמק וגרים באוהלים, ומשאירים את הפרעושים בבית. רק הפלאחים חיים
כל השנה בבתיהם, וכאשר הפרעושים מתרבים במאהל -- הם מעתיקים אותו למקום אחר, כי הפרעושים שוכנים
בעפר. סיוד הרצפות והקירות נגמר עם בוא הגשם -- וכך באה הישועה, אם מידי שמים ואם הודות לליזול
ולסיוד.
בשבת הראשונה שלאחר העלייה להתיישבות הגיע כל הקיבוץ על ילדיו לראות את המקום. לאחר ביקור בבית
הגדול וטיול בואדי -- עלה כל הציבור אל המדרון, שבו עתידה היתה להיבנות נקודת הקבע. השטח הרחב מכוסה
הקוצים לא עשה רושם רב; אך דוד חדשי עלה על אחד הסלעים הגדולים, שרבים כמוהו בלטו בין הקוצים, והתחיל
לתאר בהתלהבות את צורת היישוב העתיד שלנו. הוא ממש צייר במילים את הגגות האדומים של הבתים, הבולטים
בין הירק השופע והמוני העצים, את המטעים הנרחבים המשתרעים מעל לנקודה ומשגשגים באקלימו הנוח של
האיזור. התלהבותו הדביקה את כל החברים. דמיון לא חסר לנו בימים ההם, וכל אחד ראה את עצמו תחת
גפנו ותחת תאנתו. שלומי הוסיף דברים על שדות הפלחה, ועל צורת הלשון הצרה והארוכה שבה הם נמשכים
עד לקישון. עתה אפשר לומר, כי החזון הזה אכן התגשם. אמנם הביצוע ארך שנים לא מעטות, אך המלים היו
למעשים, ובמעשים אלה עוצבה המציאות במידה רבה בהתאם לחזון.
אחר הצהריים חזרו החברים לעפולה, ואנו חברי "קבוצת הכיבוש" הקטנה נסענו בעגלה לנהלל, שבה נערך
ביזמת המרכז החקלאי "קידוש" חגיגי (כך קראו למסיבה זו) לכבוד מפעל ההתישבות שלמערב העמק. היה זה מפעל
רב ערך וגדול מימדים, לא רק יחסית לתקופה. עלו אז להתיישבות כמה מאות חברים, והיה בזה מאמץ מוצלח
לשבור את הקיפאון שחל במפעל הציוני ולהוציא מן המשבר הכלכלי שבו היה נתון אז הישוב היהודי בארץ.
הפגישה, שאליה הוזמנו כל המתיישבים החדשים, נערכה בצריף גדול. כרגיל, נישאו נאומים וברכות לרוב, והקהל
שתה מהיין הגרוע של הימים ההם. רוב ה"חבריא" עמדו כמובן בחוץ, כי גם אז לא חיבב הקהל את ריבוי הנאומים,
ושיחות רבות וקולניות התנהלו על הנושא החשוב הפעם: "מה נשמע אצלכם?" רוב הציבור היה -- מכרים וחברים
מימי מחנה הפועלים והקיבוצים הגדול בעפולה, והיתה שמחה רבה מעצם הפגישה, שהפעם היתה לא בעבודות
בנין או כבישים כי אם באירוע חגיגי. מהשיחות עם החברים התברר לנו, שאכן בכל הגוש צפונה מהקישון, יש
בכל ישוב כמה עשרות חברים, ורק אנחנו חיים בקבוצת כיבוש קטנה.
לפנות-ערב עלינו על העגלה ונסענו הביתה דרך כפר-יהושע. עד שהגענו לקישון -- החשיך לגמרי. העפתי
עין על העמק. בצדו הצפוני נראו ניצוצות אור חלשים של נהלל ושל היישובים החדשים; ואילו מעברו האחר,
הדרומי, של הקישון -- חושך גמור. הרגשתי יפה את הבדידות שלנו שם, בין "הרי החושך", לעומת היישוב
הצפוף מעבר מזה, הצפוני של העמק. עברנו את הקישון ולא מצאנו בקלות את סימני הדרך שהשארנו בדרכנו
ביום. ירדנו מהעגלה, ועבר זמן עד שגילינו את עקבות העגלה מדרכה לנהלל: וכך, בנסיעה אטית, כשחבר אחד
הולך ברגל לפנינו, הגענו הביתה.

ימי החול, שנה א' -- תרפ"ז (1927)

ימי הגשמים הלכו והתקרבו. הפלחים יצאו לזרוע את תבואות החורף. שלומי, שנחשב בינינו כמבין ביותר
בבעיות הפלחה, שאל את שכנינו הערבים מה הם זורעים, אילו זנים, באילו זמנים, והציע שבשנה הראשונה ננהג
כמוהם, בהבדל אחד: את תבואות החורף נזרע לפני הגשם, כמקובל כבר אז בכל המשקים היהודיים. כאמור,
לרשותנו עמדו רק שלושה זוגות של בהמות, ועד הגשם הספקנו לזרוע רק 140 ד' -- 40 ד' חיטה, 90 ד' שעורה,
10 ד' פולים -- הכול בזריעת יד, בלי כל דישון כימי, וללא חרישה מעמיקה יותר. אמנם שטחי הכרב היו רבים
יותר; אך באותה שנה, תרפ"ז, הגשם הראשון היה חזק מאוד ואחריו באו גשמים נוספים, והאדמה לא התייבשה
עד לאביב, ולכן לא יכולנו להמשיך ולזרוע לאחר הגשם הראשון.
לפני הגשמים נקנתה אספקה לבהמות לחורף. השעורה והתבן הובאו על גבי גמלים. השעורה לא נשקלה, אלא

24 
נמדדה בכלי שנקרא בערבית "כיל", והתבן -- לפי מספר השקים הענקיים הקשורים בשני עברי דבשת הגמל.
המסחר הערבי אמנם השתמש גם במשקל (רוטל, קנטאר), אך העם הפשוט עדיין מדד הכול בנפח.
החברים שהיו פנויים מעבודה ביישובנו יצאו לעבודה בחפירת תעלה ארוכה בקישון. עבודה זו נעשתה ביזמת
הקהק"ל. המטרה היתה -- להמריץ את זרימת המים באפיק הקישון ולהקטין את סכנת הקדחת בכל האיזור.
בעבודה זו השתתפו גם חברים מקבוצת השרון ומגבת, ושמחנו להיפגש עם שכנינו הרחוקים.
בינתיים הביא בוריה ידיעות לא טובות. אין כל סיכוי להגדיל את התקציב לשנה הראשונה, כפי שהשלינו את
עצמנו. התקציב נקבע סופית רק ל-12 איש, ולא תהיה ברירה אלא לשמור על המספר הזה, כי אין לנו שום מקור
אחר להכנסה. הקיבוץ היה שרוי בחוסר עבודה ומצבו הכלכלי היה קשה, ולא היתה כל קרן, שתאפשר לקיים יותר
אנשים בהתיישבות.
באמצע נובמבר התחיל הגשם. הוא נמשך ימים אחדים וניתק לגמרי את הקשרים עם עפולה. לפני הגשם היינו
מקבלים את כל האספקה (לחם, שימורים -- אז קראו להם "קונטרבים" -- דואר, עיתונים ועוד) פעמיים בשבוע
מהקיבוץ בעפולה. היא היתה נשלחת בשני שקים גדולים ברכבת לכפר-יהושע. מאתנו היה יוצא איש ברכיבה על
פרדה ולפעמים בליווי פרדה נוספת, ומקבל בתחנת הרכבת את השקים, קושרם לשני צדי האוכף וחוזר הביתה.
עם גבור הגשמים -- העמק כולו הפך לבצה והקישון לנהר גואה, והקשר נפסק. האספקה הדלה החלה אוזלת,
ולאחר ניסיון כושל להגיע לחיפה בעגלה דרך מרגלות ההרים -- יצאו שני חברים (אדק ודודיה) ברכיבה לחיפה
וחזרו כמנצחים, עם פרדות עמוסות אספקה.
נוכח הסיכוי שהגשמים יימשכו -- כך ניבאו הערבים, ובעניינים אלה הם צדקו יותר מתחזיות השירות
המטאורולוגי, כיום -- ונוכח התקציב הדל שהועמד לרשותנו, לא היתה ברירה אלא ל"קצר את החזית" ולהשאיר
באבו-שושא פחות חברים. יהושע בירר, אדק, חתולי, משולם ואני -- שולחנו לעפולה. בהפוגה הראשונה בין
הגשמים יצאנו לדרך. הלכנו ברגל עד לפסי הרכבת, כשאנו מבוססים בבוץ, ומשם לאורך פסי הרכבת עד עפולה.
בימי החורף הארוכים כמעט לא היתה פעילות במשק, והחברים "החזיקו מעמד" בניתוק כמעט מלא מהעולם
החיצוני. לקראת סוף החורף נעשה ניסיון מוצלח לגדל גן ירק קטן על גבעת אבו-שושא, באדמה הסמוכה לבית.
הירקנית היתה שרה סלעי, שעברה לשם כך במיוחד מעפולה, ועל ידה עזר שמעון. לשרה היה ידע מקצועי שרכשה
בהכשרה בפולין. היא זרעה צנונית, בצל ירוק ופטרוסלינון. הירקות הצליחו, ויבולם גיוון את התזונה הדלה.
עם בוא האביב חזרו החיים למסלולם הקודם. הקשר הקבוע עם עפולה חודש, והפלחים יצאו לחרוש ולזרוע
את תבואות הקיץ. נזרעו 225 ד' תירס, 15 ד' שומשום, ס"ה 240 ד' תבואות קיץ, בשטח קטן בגלל אותה מגבלה:
אין די בהמות-עבודה. התירס נזרע ביד לתוך שפופרת שהיתה מחוברת מאחורי הכנף הראשונה של הביסוק. זריעת
השומשום נעשתה הודות לעזרתו של הבק מרוביה, ששלח פלאח להראות את אופן הזריעה של גידול זה, שהיה לא
ידוע במשק היהודי (ונשאר לא מקובל עד היום). בעקבות הצלחת גן הירק הקטן באבו- שושא -- הוחלט לזרוע
גן אביב גדול יותר. מי הואדי, שזרמו בשפע לאחר השנה הגשומה, הועתקו לתעלה וזרמו בגראויטציה לשטח
הגן, ואיפשרו לגדל 20 ד' ירקות. השטח היה במקום שנמסר אחר-כך למשק המוסד. גידלו בו עגבניות, מלפפונים,
חצילים, אבטיחים ושאר ירקות. הגן הזה, שעבדו בו שרה ושמעון, הניב יבול ברכה, והיה זה פרי המשק הראשון
שהקיבוץ כולו נהנה ממנו. עודף היבול נשלח בקביעות לעפולה, ורוב המלפפונים נכבשו בפחים ונשמרו לתקופה
מאוחרת יותר.
תבואות החורף נקצרו במערמת (מקצרה המשאירה את התבואה בערימות קטנות בשדה). היבול הובא לגורן
ונדוש במדושה, בשיטה העתיקה שהערבים עדיין החזיקו בה: את מנת התבואה העומדת להידוש פורשים בשכבה
לא עבה בעיגול הגורן, ועליה עוברים במורג רתום לפרדה (המורג הוא מין מגררת עץ מלבנית, שבתחתיתה תקועות
חתיכות ברזל ואבנים). על המורג עומד אדם, המזרז אח הפרדה לסובב במעגל בלי הרף. לאחר שכל כמות התבואה
מתפוררת -- אוספים אותה לערימה ומתחילים לזרות במזרה עץ, כעין קלשון, ומפרידים בעזרת הרוח בין הגרגרים
לבין התבן והמוץ, ובינתיים דשה הפרדה מנת תבואה נוספת.
היבול היה דל למדי. החיטה הניבה 54.6 ק"ג לד', השעורה -- 93 ק"ג לד', והפולים -- 30 ק"ג לדי. הסיבה
העיקרית לכך -- ריבוי הגשמים וכן הכנת שטח לא מספיקה.

25 
הגורן נערמה בשטח החדש, שבו כבר התחילו להקים את מחנה המגורים -- בנקודת הקבע. החצר נבנתה בצורת
מלבן של ‎35X50‏ מטר. בחצר הוקמו שני "וובלים", צריף "חדרה", צריף האורווה וצריף המטבח, שהובאו מעפולה.
צריף בן שלושה חדרים וחדר-האוכל נבנו חדשים. העבודות במשק והקמת המחנה דרשו יותר אנשים לעבודה,
וכך, ביוני היו במשמר-העמק כ-20 איש. סידור העבודה במשק דרש באורח קבוע ששה אנשים: שלושה שומרים
-- שניים בחצר ואחד בגן הירק ובשדות התירס, חברה אחת במטבח, חברה נוספת ב"קומונה" ובכביסה, וחבר
אחד לתפקידים שונים (מרכז קניות, מוכתר). מ-12 החברים הקבועים עמדו רק ששה לרשות העבודות במשק
ובשדה. בבוא הקיץ החלה הקדחת "לגבות את המס" שלה, ובאורח קבוע היו כשלושה חברים חולים בבית-החולים
בעין-חרוד או מחלימים בעפולה. דבר זה גרם חילופים בלתי פוסקים, כי במקום החולים שלח הקיבוץ מעפולה
מחליפים, וגם אלה חלו בקדחת בבוא זמנם, וכך חוזר חלילה. גם אירועים משפחתיים, כגון הולדת הבת עדה לדוד
חדשי, הוסיפה על החילופים כך שרוב חברי הקיבוץ עברו והתנסו בחווית הקבוצה הקטנה. אך יחד עם זה הלך
והתגבש גרעין של יושבי קבע, המאוהבים בחיים בין "הרי אפרים", ביניהם חקלאים, פלאחים מושבעים וכמה
רווקים.
אל הגרעין הזה הצטרפו אריה דיאמנט, המכונה אז בפינו "שופר", וחברו נוצק. שני אלה חזרו לקיבוץ ועברו
לחיות בקביעות במשמר-העמק. אריה ידע מצוין ערבית, והיה למוכתר שלנו למשך שנים רבות. הוא טיפח את
הקשרים עם שכנינו הערבים הקרובים והרחוקים, ושמו התפרסם בכל הסביבה הערבית ("חואג'ה סלים"). קשריו
עם הערבים התקיימו שנים רבות ואף לאחר קום המדינה. נוצק נבחר להיות רכז הקניות, תפקיד שהמשיך בו
עד 1930. צמד זה נעשה המרכז החברתי של הקבוצה.
אריה הגיע לקיבוץ בדיוק בזמן הדרוש, כי הגניבות תכפו ורבו, למרות השמירה. נגנבו קרשים שנועדו להקמת
הצריפים, נגנבו שקי תבואה מהגורן ממש תחת אפם של השומרים. רבו נסיונות הגניבה מגן הירק, ממקשת
האבטיחים ומשדה התירס. תפיסת הגנבים או הברחתם לא מנעו את הישנות הגניבות. רק פעילותו של אריה גרמה
הפחתת הגניבות ולפעמים אף החזרת הגניבה.
בקיץ 1927 הוחל בחפירת הבאר, שנועדה להפיק מים לצרכי הקבוצה. מקום הבאר נקבע סמוך לגבולנו
המזרחי, קרוב לואדי יוסף-בק הרדוד, והיא עדיין שם, אמנם רק כמזכרת מימים עברו. את התקציב לבאר נתנה
הקהק"ל שגם שלחה את הגיאולוג שקבע את מקומה. עבדו בחפירת הבאר ארבעה מחברי הקיבוץ שנשלחו
לשם כך במיוחד מעפולה: משולם, חיים הניק יבין ולדר (חבר שעזב ב-1929, הצטיין בכוחו הפיסי והיה
פועל מוכשר. בלט גם בכשרונו האינטלקטואלי, כתב כמה מאמרים מעניינים בעיתון הפנימי של הקיבוץ). הבאר
נחפרה בשיטה פרימיטיבית, במכושים ובאתים, והאדמה הוצאה החוצה בסלים ערביים קלועים ("כופא"), עם
העמקת הבאר נוספו גם סולם וגלגלת להעלאת סלי האדמה. החפירה התקדמה באטיות. כל האדמה היתה מלאה
סלעים, וככל שהעמיקו -- רבתה הבזלת. בעומק 6 מ' כבר נקוו בה המים, ושאיבת הניסיון הראתה כי התפוקה
תגיע ל-55 מ"ק ליממה. החפירה נמשכה עד אוקטובר, והבאר הגיעה לעומק 8 מ'. קטרה היה 2.8 מ'. בגמר
העבודה נוצקו לבאר דפנות ומכסהָ של בטון. וכן הוקם מבנה קטן -- בית המשאבה, בניין הקבע הראשון
במשמר-העמק העומד על תלו עד היום.
עם התקנת משאבה ומנוע -- התחילו לשאוב את המים בקביעות. זה היה רק באביב 1928; אך השאיבה
הקבועה, פעמיים ביום, הראתה שהתפוקה של הבאר היתה רק 15 --20 מ"ק ליממה. עם תנודות עונתיות.
הבאר, הודות לקרירותה, שימשה שנים רבות כמקרר, ושמרו בה למשל את השמרים שהובאו לאפיית הלחם.
בשנות השלושים המוקדמות יבשה הבאר כמעט לגמרי, ובית המשאבה הפך ליקב, ובו עסק שעיה ג. שנים רבות
בייצור יינות מהענבים שלנו, יינות שעלו בטיבם על יין "אליקנט" המסחרי.
בסוף מאי נרכש הטרקטור הראשון – "פורדסון", עם שתי מחרשות, אחת מהן מחרשת דיסק. הקנייה
היתה "בהזדמנות ובזול" (כך רשום ברשומות הקיבוץ), וכעבור זמן התברר שכזה היה גם ערכה... בתחילה עבד
בטרקטור גדעון, לאחר שעבר הכשרה קצרה בעין-חרוד. אחר-כך הצטרף אליו פרויקה כמכונאי שני. הטרקטור
היה אמור לחרוש את השדות שטרם עובדו לקראת השנה הקרובה; אך במהרה התברר שכוחו אינו רב, והמכונאים
עסקו רוב הזמן בתיקונים.

26 
באותה תקופה הוחל גם בהקמת גשר על הקישון, שעדיין שפע מים. הגשר היה עשוי שני פחים גליים עבים
בצורת קשת, ובשני עברי הגשר הוקמו סוללות עפר ואבנים. בחורף ובאביב כיסו המים את פני הגשר, והמעבר
עליו ברכיבה או ברגל היה כרוך בסכנת החלקה.
בחודש יוני נערכה חגיגת חג הביכורים, וכל חברי הקיבוץ הגיעו לנקודה באבו-שושא ושמחו ביבול הראשון.
החברים ראו והתפעלו מההתקדמות. ראו את המים המשקים את גן הירק, את התבואה הנערמת בגורן, ושמעו
סיפורים על נביטת התירס והשומשום. בלילה לנו בגורן, ולמחרת קלחה השיחה על הקיבוץ והחקלאות בו,
והחקלאים סיפרו על עבודתם והישגיהם.
בחודש אוגוסט נתנה הקדחת אותות קשים כאמור, מבין 12 היושבים בנקודה היו בממוצע 3 חולים: ומכיון שלא
היו תנאים נאותים לטיפול במקום -- נשלח כל חולה בעגלה, כעבור יום של חום (את סימני הקדחת למדו החברים
להכיר גם בלי רופא), לתחנת הרכבת, ומשם נסע לבדו לעין-חרוד, ל"בית-החולים" (צריף ארוך עם רצפת אדמה
ובו שתי שורות של מיטות, ובכולן חולי קדחת מהעמק. משם, לאחר עבור החום, חזר המחלים לעפולה עם
הוראת דיאטה קבועה: 6 כדורי כינין ביום, עד להתקפה הבאה (בערך 3 חדשים).
המכתב השמור בארכיון, שתכנו מובא להלן, נכתב בידי ישראל חדרי ז"ל אלי (הייתי אז בדגניה ב', בהכשרה
לגידול ירקות). המכתב מתאר יפה את המצב בקבוצת החברים שבנקודה ובאלה שבעפולה.
"עפולה, יום ד', 17 בספטמבר 1927.
היה זה ביום ראשון 4 בספטמבר ב-7 בערב, ואני (בבית-החולים בעין-חרוד) בירכתי ברכת שהחיינו
אחרי שקיבלתי את הזריקה הראשונה, זריקה (נגד קדחת), ולמחרת קיבלתי את השנייה, וכך ירד החום
ואני שכבתי חסר אונים. במיטה השנייה שכב ברטק, בשלישית -- שלומי, וברביעית -- שופר, הנבחרת
הכי חזקה בקרב המחלקה, מחלקת הקדחת. מדי יום ביומו פחדנו, שלא יחלו עוד. כאשר יצא ברטק
-- בא משולם, "הפלח הערבי", שמעודו לא חלה בקדחת, והרביצו בו 3 זריקות. וכאשר אני יצאתי
-- בא פרלמוטר. אותו הרופא אינו בודק: הוא ותיק, שלוש פעמים במשך הקיץ. נו, ובכן אני בבית
בבחינת מחלים, ונפשי עורגת, מתגעגעת לאבו-שושא. איזו מכשפה יושבת. שם ומקסימה את הבא
שמה, והיה אם יעזוב את המקום -- לא ימצא מרגוע לנפשו עד אשר ישוב. והימים ימי קבלת עבודה
חדשה בעפולה, ודרושה פה יד עובדת. והנה, היושבים באבו-שושא, אלה מחיל המילואים, אשר לא
נמנים עם חברי המשק במספרם הרגיל, וגם העובדים (בחפירת הבאר), אלה מהרזרבה -- אין ברצונם
לשוב הנה, ואני בתוכם. אמנם רצה הגורל ואבוא לעפולה, אבל בכל נפשי ובכל מאודי אני רוצה לשוב
-- וסידור העבודה תופס אותי: עצור, אתה תישאר פה.
קשה למצוא איזה דבר ברור, איזו סיבה ברורה שתענה על שאלתך מה מושך אותי לשם. אני יודע? אולי
האנשים, כי האטמוספירה לא נוצרת סתם, וכמו שגורמים חיצוניים -- כן האנשים כמו שהם. ואני יודע?
מצד אחד הנוף המשגע של העמק, הסכסוכים עם הערבים, נסיונות של גניבות והתנפלויות, ומצד שני
הרכבם המיוחד של האנשים. אמנם חסרים כמה מהקבוצה הוותיקה, ומצד השני ניתוספו נוצק, ברטק,
מוסה המר, שופר ושמחה אחיו, מיתה, ליזה, גניק, פייבוש ועוד, וזה מספיק שתהיה כאן אטמוספירה
אחרת. האנשים למדו להיפגש עם זולתם באופן גמיש, קל, בלי להתעמק. פגישה קלה, חיצונית -- ובכל
זאת יפה ולא שטחית. החיים קיבלו איזה צביון מיוחד, מיתה אומרת: כמו במושבות קיץ בחו"ל; משהו
בלתי ניכר, בלתי נראה, משתף את כולם, או את הרוב. ובכל זאת, האחד אינו קשור לשני וחי את חייו-
הוא, וטוב לו לפרט. אין מפעלים משותפים; אולם השיחה השוטפת, הזורמת בזמן הארוחה ואחריה על
ענייני דיומא, חוטים בלתי נראים לה, הקושרים את כולם. נו, ובקבוצת הלילה (הקומזיץ, מונח שעוד לא
פרץ אז) לא הקפה או קופסת הבוליביף העיקר, אלא שיחת רעים שלאחריה. ובאמת, לפעמים נשאר לך
משהו עמוק, אחרי שהנך שוכב לישון מאוחר בלילה. החיים שלנו זהו אריג דק, עדין מחוטים בלתי
נראים, אשר כאילו אין בהם ממש, יש בו משהו מהיופי, ומשהו הקוסם, ואיני יודע אם זה יתקיים הלאה,
כי ישארו סוף-סוף גם אלה מהקבוצה הישנה, ארבעה-עשר, ועוד ארבעה-חמישה מעובדי הבאר.
ועדים אנו לתופעה אחת, אשר הראתה כי מתהווה בנו קרע העלול לסכן את חיינו החברתיים. כבר העובדה,

27 
שהאנשים כה התקשרו עם אבו-שושא, והקיבוץ בעפולה הוא בבחינת צרה בשבילם -- מעציבה מאוד.
וכשדיברו על העבודה המתקבלת או עומדת להתקבל בסביבת עפולה, ושהמספר המינימלי של העובדים
שיידרשו הוא 25 -- הועמדנו לפני אפשרות אחת ויחידה: לצמצם עד למינימום את מספר העובדים
באבו-שושא, ולא לשלוח לשם אנשים במקום החולים; בקיצור, להעמיד את המשק לפני עובדה של
אי אפשרות הרחבת המסגרת של הקבוצה לקראת השנה הבאה. זה, כמובן, עורר התמרמרות אצל אנשי
המשק. כן, הסכימו לצורך השעה, שמוכרחים במצב של רעב לנצל את העבודות האלה; אבל ההודעה
הזאת הראתה, שמשהו מסכן את חיינו. נוצרים כאילו אינטרסים שונים מנוגדים. דעה אחת יש לכולנו,
אולי רק כמה יחידים חושבים אחרת: בשום אופן לא נישאר עוד שנה בתור קבוצת כיבוש קטנה. אם
לא יגדילו את התקציב, אם לא יישבו אותנו, ולו רק חלק (גדול) מהקיבוץ -- נעזוב את הקרקע. יש
גם חילוקי דעות אם להסכים להתיישבות חלקית. במשך ימי הקונגרס הציוני היו הכול מתוחים, כאילו
גורל התיישבותנו לא היה ידוע מראש, ובכלל מפליאה אותי האופטימיות של האנשים, מאין להם
הביטחון הזה שנעלה השנה. כנראה כל אחד מסתיר את הפקפוקים בלבו ומעמיד פנים של תוחלת, של
ביטחון שנתיישב כולנו...
נ.ב. קיילה ילדה בת (נעמי סגרירי).
שלך חדרי.
לאחר ויכוחים רבים נקבע שם ליישוב החדש שלנו: משמר-העמק. שם זה הציע לנו ראש הקהק"ל, מ.
אוסישקין. היה בו יותר משמץ של נבואה בדבר העתיד הצפוי לנו.
בחודש אוגוסט החלו קטיף התירס ותליש השומשום. קטיפת התירס נעשתה ביד. האשבולים הנקטפים נזרקו
לעגלה הנוסעת בין שורות הקוטפים. את היבול היה קשה לאמוד, כי התירס נדוש רק בחורף, במכשיר המונע
ביד, כשהעבודה במשק מעטה. השומשום נדוש במורג. לבסוף התברר, שהיבולים היו דלים: התירס -- 73 ק"ג
גרגרים לד', השומשום -- 22 ק"ג לד'.
המשטרה הכירה בצורך לתת לנו נשק, וקיבלנו אישור לשני רובי ציד כנשק לשומרים. מלבד הרובים היו
ברשותנו כמה אקדחים לא לגליים. אך היחסים עם השכנים היו די רגועים, וברובים ירו השומרים רק במקשה או
בתירס כדי להבריח גנבים.
כך עברה השנה הראשונה להתיישבות, שנת תרפ"ז. סמוך לסוף השנה התפרסם מאזן המשק, שערך שמואל
וייסמן. כל ערך המשק לסוף השנה היה 1286 לא"י. המקורות לכך היו: תקציב ההנהלה הציונית -- 1066 לא"י,
הון הקיבוץ -- 128 לא"י, זכאים שונים -- 92 לא"י, הכנסות המשק היו 380.84 לא"י; ההפסד -- 181.2 לא"י.
המאזן אושר בידי חברת רואי-חשבון מכובדת, "האפט את האפט". ברית פיקוח טרם הוקמה, וההעתק של המאזן
נשלח גם להנהלה הציונית בלונדון.
יש במאזן זה קוריוזים לרוב בין "המכונות הגדולות" נמנים: 3 מחרשות אירופיות "סוק", 3 ביסוקים (מחרשה
עם שתי סכינים), 4 מחרשות ערביות ומשדדה. בין הציוד הייצרני הקל: 6 אתי חפירה, 7 מכושים, 6 מעדרים ועוד.
בין הציוד הצרכני: 14 מיטות ברזל, 3 פרימוסים, 33 כפות ומזלגות, 3 שולחנות.
עם תום השנה לא היו שום סימנים מעודדים, שבשנה שלאחריה נוכל להרחיב את היקפי המשק ולהגדיל
את מספר החברים במקום. להיפך, מצד ההנהלה הציונית רבו ההודעות, שיש בכוונתה אף להקטין את היקף
ההתישבות, נוכח הקשיים התקציביים שלה והקשיים שלנו, והעיקר -- הקדחת הקשה.

שתי השנים האחרונות של קבוצת משמר-העמק הקטנה, תרפ"ח -- תרפ"ט (1928 -- 1929)

במשך שתי השנים לא חל כל שינוי מהותי במצב המשק. ההנה"צ הוסיפה לטעון שאין לה אמצעים להגדיל
את תקציבנו במידה ניכרת, לפחות כדי להגדיל את מספר החברים בהתישבות. המסדות המיישבים השמיעו מדי
פעם דעות, שנוכח הקדחת הקשה, שהוסיפה להשתולל, מוטב לנטוש את המקום ולחכות להתיישבות במקום אחר,
יותר מוצלח. אפילו נשמעו רמזים על עמק-חפר, שאז התחילו לרכוש את אדמותיו. מדי פעם ביקרו אותנו ועדות

28 
רשמיות מטעם ההנה"צ ואישים כגון אוסישקין, ויץ, הרצפלד, שקולניק (אשכול). כולם הביעו תמיכה בנו, אך לא
צמחה מכך כל ישועה. להיפך: דעת רוב הוועדות היתה פסימית. הקיבוץ מצידו אירגן ועדה של חברי המשקים
וביניהם בנימין דרור (מבית-אלפא) ואליעזר יפה (מנהלל); ועדה זו התרשמה חיובית מהסיכויים החקלאיים של
משמר-העמק. אך השפעתה היתה מועטה. שליחי הקיבוץ להשוה"צ בגולה אירגנו מפעל בקנה-מידה "בינלאומי"
לתמיכה בנו. הקנים בכל הארצות שבהן היתה קיימת תנועת השוה"צ (פולין, צ'כיה, ליטה, רומניה, בלגיה, בולגריה,
אוסטריה) שלחו מכתבים וגלויות להנה"צ בלונדון בתביעה להגדיל את תקציב ההתישבות של הקיבוץ. המפעל
עשה רושם רב, והדיו אף הגיעו לכנסים ציוניים, אך לא היתה לו כל השפעה ממשית.
בקיץ 1929 הצליחו נציגי הקיבוץ להביא את ד"ר חיים וייצמן -- אז ראש ההסתדרות הציונית העולמית
-- לביקור במשמר-העמק. ביקורו של של חיים ויצמן היה בנסיבות מיוחדות, ולהלן סיפור המעשה.
על ביקורו של ד"ר ויצמן התנהל מו"מ ממושך, ולבסוף נקבע התאריך המדויק של הביקור, בהתאם לזמנו
הפנוי.
בינתיים התרחש במשמר-העמק מאורע, שבסופו התנגש עם הביקור.
הימים היו בתחילת הקיץ, ואך החל קציר החיטה. באותם הימים, כשבועיים לפני הביקור המיועד, עלה בשעות
הבוקר עדר הפרות של שכנינו מרוביה על שדה החיטה שלנו. שני בחורים ירדו לשדה, גירשו את הרועים, תפסו
את העדר והתחילו להובילו לחצר המשק, כדי לגבות אחר-כך קנס מבעלי העדר. הרועים החלו להזעיק עזרה,
ולשם כך הם לא היו זקוקים לאלחוט. על-ידי הרמת כפיה על נבוט (אלה) הראו, שהם זקוקים לעזרה. ערבים
מכל הסביבה, מהשדה ומהכפר, החלו רצים לעבר העדר. למראה הנהירה ההמונית לעזרת הרועים -- תפס כל
אחד מאתנו נבוט או קת של טוריה. היינו אז שנים-עשר גברים, וירדנו לעמק בריצה לעזרת חברינו. התפתחה
קטטה המונית, ובה הוקפנו עשרות ערבים משולהבים, רוכבים ורגליים. כל הקרב התנהל בנבוטים, ותוצאותיו היו
ברורות מראש. אנו הכינו והתגוננו במרץ -- אך ספגנו מכות הגונות, והעדר הוצא מידינו. הערבים, שגם ביניהם
רבו המוכים, חזרו צוהלים עם העדר לכפר, כשבידיהם גם שלל נוסף: שני רובי הציד, שהיו בידי חברינו. אנו
חזרנו הביתה, רובנו פצועים וחבולים, וחששנו ששכנינו יעלו בעקבותינו ויתקיפו את משמר-העמק. אך ערביי
רוביה הסתפקו בנצחונם, ואנחנו חבשנו את פצעינו. למחרת נסע אריה שופר, המוכתר של משמר-העמק, לחיפה,
והגיש תלונה נגד ערביי רוביה על תקיפה בשדה שלנו. לאחר חקירה החליטה המשטרה להאשים את שכנינו, וכדי
למצוא את האשמים -- לערוך במשמר-העמק מסדר זיהוי, שאליו יובאו כל הגברים מרוביה. עלינו הוטל לזהות
את המשתתפים בקטטה. כתאריך המסדר קבעה המשטרה בדיוק את היום שהיה מיועד לביקורו של ד"ר ויצמן.
לא עלה בידינו לשנות את התאריך, וכך קרו שני האירועים באותו יום. בבוקר הגיעה למשמר-העמק קבוצת
שוטרים ערבים ובראשם קצין יהודי.
הם עלו לרוביה והביאו לחצר משמר-העמק את כל הגברים שהיו בכפר לשם עריכת המסדר. בינתיים התקרבה
השעה המיועדת לביקורו של חיים ויצמן, והקצין הסכים לדחות את מסדר הזיהוי עד לאחר הביקור. כל הערבים
ישבו על הקרקע כשהם ממלאים את החצר הקטנה של משמר-העמק וחיכו בסבלנות מזרחית לשעת הזיהוי.
בינתיים באו גם בוריה ואדק, שהיו נציגינו כלפי חוץ, ואחר-כך הגיעה מכונית -- מראה די נדיר בימים ההם
-- וממנה יצאו ד"ר חיים ויצמן ומלוויו. הופעתו החיצונית עשתה רושם רב על כל הציבור -- עלינו, שראינו
אותו אז לראשונה, על השוטרים ועל הערבים. הוא היה גבה-קומה ורחב כתפיים, וכל הופעתו אמרה כבוד והדר
מלכותיים. בחצר הושלך הס, הערבים נדמו והסתכלו בסקרנות באורח, קצין המשטרה היהודי, וונדרמן שמו, שהיה
רויזיוניסט, רץ אל פתח חדר-האוכל, קפץ לדום והצדיע לויצמן הנכנס. כולנו נכנסנו אחריו לחדר-האוכל הקטן,
שהיו בו שני שולחנות בלבד. ישבנו סביב המנהיג הציוני, נרגשים מהמעמד. ענינו על שאלותיו הרבות, שחלקן
נגעו ביחסי שכנים. מראה החצר הדגיש והגביר מה שסיפרנו בנידון. הסברנו את מצבנו ואת דרישותינו, והוגש
לו תזכיר בכתב. ד"ר ויצמן הבטיח לקדם את עניננו כמיטב יכולתו. הביקור תם, ד"ר ויצמן יצא החוצה -- והנה,
רוב הערבים קמים אף הם לכבודו. כאשר שאלו אותם אחר-כך לפשר הדבר, הם ענו: הרי זה "מליק אל יהוד",
מלך היהודים! איך נודע להם מיהו האורח, האם מפי אחד השוטרים, או שהתרשמו מהופעתו של ד"ר ויצמן
ומהכבוד שחלקנו לו -- דבר זה לא נודע לנו.

29 
היה זה ביקורו הראשון של ד"ר חיים ויצמן במשמר-העמק: אחריו באו רבים נוספים. הם נערכו מדי כמה
שנים, עד ביקורו האחרון, כאשר כבר היה נשיא מדינת ישראל. כולם נערכו ברוב עם. היה ידוע בכל הארץ, שמדי
בואו של ד"ר ויצמן לבקר בארץ היה מבקר בשלושה ישובים חקלאים: דגניה א', נהלל ומשמר-העמק. ביקורו
הראשון, המתואר לעיל, השאיר עלי את הרושם הרב ביותר. היה בו הרבה מהסמליות לכל מצבו של המפעל
הציוני בימים ההם: רוחו האיתנה של היישוב העברי הקטן בתנאים הקשים, ועזרתה של התנועה הציונית, שערכה
המוסרי היה רב מערכה הכלכלי הממשי.
לאחר צאת ד"ר חיים ויצמן, בתום ביקורו הראשון, נערך מסדר הזיהוי. לא היה בו כל קושי, כי היכרנו מקודם
את תושבי רוביה. אנו, כשחלקנו עדיין חבושים, הצבענו על האשמים. כעבור זמן נערך משפט, והם באו על ענשם.

בחדשים שאחרי-כן לא נשמעה כל בשורה מירושלים, מקום מושבה של ההנהלה הציונית. ב-1928 העלה
מרדכי שנהבי לפני אוסישקין רעיון לנטוע חורשה על שם השומר הצעיר בשטח ההרים שלנו. היער יינטע בכספי
התרומות שתאסוף התנוֹעה למען הקהק"ל, וזו תממן ותארגן את הנטיעה. הקהק"ל קיבלה ברצון את הרעיון וניגשה
מיד לביצועו. למשק ניתן בשנת 1928 תקציב להכין משתלת עצי אורן לקראת הנטיעה בחורף תרפ"ט.
במשתלה עבדה פולה ליברמן שלמדה את המקצוע במשק הפועלות בנחלת-יהודה. והמשתלה -- ענף חדש
במשק הקטן -- הצליחה מאוד. בחורף 1928 ניטעו בהר שתילי אורן על 42 דונם. בזה הוחל במפעל שנמשך שנים
אחדות: נטיעת חורשת השומר הצעיר. הודות לה כוסו רוב שטחי ההר שבגבולנו ביער ירוק, והנטיעה שימשה
מקור הכנסה בשנים הראשונות למשק.
הממשלה, מצדה, הגישה את עזרתה במלחמה בקדחת. התברר, שלא רק אנחנו סובלים קשה, כי אם גם כל
האוכלוסייה הערבית שבאיזור. מחלקת הבריאות הממשלתית מימנה למשק משכורת צנועה לעובד מלא, לסוס
רכיבה ולחמרי הדברה. לתפקיד הזה נקבע דוד שפיר, שלאחר קורס קצר קיבל את התואר "סניטר ממשלתי".
ולבוש מדים רשמיים החל בפעולה בקיץ 1928. הוא הופקד על כל האיזור, ותפקידיו היו רבים: מעקב אחרי תפוצת
האנופלס, יתוש המפיץ קדחת, מציאת מקומות דגירה של זחלי היתוש ופיזור חמרי הדברה בהם, מתן כינין יום-יום
לכל החברים ודאגה לחולי הקדחת. דוד יצא יומיום רכוב על סוסתו, "חנצ'ה", ועבר באופן שיטתי את כל האיזור
עד הקישון צפונה, הכפרים מנסי במזרח ואבו-זריק במערב. הוא שלט יפה בשפה הערבית, ותוך סיוריו הרבים
בכפרים ובמאהלי הבדויים גילה מעיינות קטנים רבים ובורות (לא בארות) מים רדודים לרוב, ובכולם שרצו זחלי
היתושים. המעיינות זרמו באופן חפשי, ובדרכם יצרו בצות עד שהמים נספגו כליל. דוד הסדיר את זרימת המעיינות
האלה, וכך פחת מספר הבצות. במשך הזמן קיבל דוד עוזר ערבי מרוביה; העוזר עסק בעיקר בחפירת תעלות
לזירוז זרימת המעיינות. מקור שני ליתושים היו הואדיות המרובים; בכולם זרמו מים רבים באביב, ובחלקם אף
כל השנה. בכל אלה פוזר רעל בקביעות, וכעבור זמן מה הוכנסו בהם דגי "גופי", הטורפים את זחלי היתוש.
הבעיה הקשה ביותר, בנידון זה, היווה הקישון שאפיקו היה מלא קנה וסוף. מקום מסתור מצוין ליתוש ולזחליו.
התברר, שהיתוש מסוגל לעבור בקלות את המרחק של 3 -5 ק"מ עד אלינו, וכנראה נמשכו אלינו היתושים ביותר,
והדברתם היתה קשה. פעולת דוד הפחיתה את התחלואה בקדחת, אך לא היה באפשרותו, באמצעים הדלים שעמדו
לרשותו,לחסל אותה לגמרי. בעיה קשה זו באה על פתרונה רק בשנות ה-30, לאחר שהממשלה ומוסדות היישוב
התחילו להקציב סכומים גדולים יותר למלחמה בקדחת, ונקבע סניטר ממשלתי נוסף באיזור. אגב סיוריו הקבועים
והנרחבים של דוד באיזור וקשריו עם שכנינו -- הוא נעשה מקור ידיעות מהיימן על כל המתרחש בסביבה. הודות
להצטרפות דוד ש. ופולה ל. -- גדל מספר תושבי הקבע במשמר-העמק.
ההתקדמות במשק היתה אטית מאד. בקיץ 1928 הוקמה מאפייה בצריף פח. וכך באה אל קצה התלות
באספקה מעפולה. מקור האספקה עבר לחיפה, הקמח הובא בעגלה, והלחם נאפה במקום. באפייה עבדו החברים
בתורנות, שלושה חדשים כל אחד. תנור האפייה הקטן הוסק בגפת זיתים (פסולת מייצור שמן הזית), והלחם היה
טעים וטרי. כבר אז הוחל במסורת שנמשכה שנים: האופה, עם גמר רדיית הלחם, אם לא היה עייף מדי לאחר
לישת הבצק בידיים ובזיעת אפיים, ואם היה במצב-רוח טוב -- היה אופה פיתות אשכנזיות מתובלות בבצל,
ומכבד בהן את החברים בארוחת הערב.

30 
בקיץ 1928 הוקם גם מחסן תבואות ארעי. הוא היה עשוי שתי שורות של כעין חביות רחבות, שגבהן כ-3
מטרים. החביות, ששימשו כמזווים, נעשו מפח גלי עבה וכפוף בקשת; חיבורם יצר אֶת החביות. מעל המזווים
הוקם צריף גדול, שימש לאחסנת שקים ריקים, אך גם למגורים בשעת הדחק. בשנות השלושים שימש חדר כיתה
לנוער העולה מגרמניה.
באותו זמן הוקם לול קטן, ובו כמה תרנגולות שסיפקו ביצים למטבח. נקנתה פרה, אך היא מתה כעבור זמן
קצר. נקנה זוג סוסים נוסף, וכך גדל "הכוח המכני" של המשק. בשנת תרפ"ח נזרעו 449 ד' תבואות חורף, ו-300
ד' תבואות קיץ; על השומשום ויתרו. בסך הכול נזרעו 749 ד'. השטח גדל הודות לעבודת טרקטור פורדסון, רכושו
של המשק. בקיץ אותה שנה נחרשו 400 ד' נוספים על-ידי טרקטור שכיר, לאחר שהפורדסון הכזיב, והדבר איפשר
את הגדלת שטחי המזרע.
בתרפ"ט נזרעו 733 ד' תבואות חורף, ו-315 תבואות קיץ, ובסה"כ 1048 דונם. רוב השדות נשארו בלתי
מעובדים והתכסו במרבד של גור בר, שבפריחתו הלבנה אמנם משך את העין -- אך שטח הבור הגדול צבט
את הלב. היבולים עלו על יבולי תרפ"ז, ובשתי השנים היו ברמה המקובלת אז במשק היהודי. החיטה הניבה
7 ק"ג לד'. העלייה ביבול הושגה הודות להכנת קרקע טובה ולטיפול בשדות: שידוד תבואות החורף במשדדות
קלות לאחר הנביטה, אמצעי להשמדת נבטי עשבים, וקילטור קפדני בתירס. גן הירק צומצם מאוד, כי המים בואדי
פחתו והערבים לא הסכימו שנעביר את המים בתעלה לשטחינו, ומושל המחוז הבריטי בחיפה נתן תוקף לעמדתם.
המים המעטים מהבאר היו דרושים למשתלת האורן. יבולי הפלחה נדושו החל ב-1928 במכונת דישה שכורה,
והדיש נגמר מהר. בגורן נשארה רק כמות גדולה של קש. מזרה לא היה במשק, וכפתרון לניקוי היבול נשכר
ערבי כהה-עור מאבו-שושא ושמו עבדאללה, והוא ניקה את כל התבואה בנפותיו. עבודתו נמשכה חדשים רבים,
והעסקנו אותו שנים אחדות עד שנרכש מזרה מכני. בכל השנים האלה היה עבדאללה חלק מהנוף של משמר-העמק.
בקיץ 1929 חלה התקדמות נוספת בפלחה: נרכשה מאלמת -- מקצרה המונעת על-ידי זוג פרדות, קוצרת את
התבואה וקושרת אותה לאלומות, דבר שחסך עבודה רבה. אך את היבול הוסיפו להוביל לחצר בעגלות סולמות,
כמקובל בכפר הפולני.
עם גמר הדיש ב-1928 נערכה גם בשנה זו חגיגת הביכורים בהשתתפות כל הקיבוץ. השמחה היתה רבה גם נוכת
היבול הנאה (ס"ה נדושו 57,400 ק"ג גרגרים) וגם כדי לתת בטוי להרגשת הקשר הגובר למשמר-העמק: אותנו לא
יזיזו מכאן. באותו קיץ הגיע הקץ לחוסר העבודה בעפולה, ולכל חברי הקיבוץ נמצאה עבודה, ולכן קשה היה
לקבל עזרה לעבודות המשק, פרט לעבודות עונתיות כגון קטיפת התירס. קשרי האספקה עם עפולה אמנם נותקו,
אך יתר הקשרים נשארו הדוקים. בכל שבת יצאה עגלה לביקור "בבית", וכן רבו הביקורים ההדדיים, שנערכו
ברגל דרך הכפר הערבי ליד (כיום היוגב).
גם הקשרים עם היישוב שמעבר לקישון התחזקו, ומדי פעם יצאה בשבת עגלה לביקור בקבוצת השרון (כיום
יפעת) ובנהלל, שאתם היו לנו יחסים טובים עוד מהעבר. בשבתות ערכו החברים גם טיולים ברגל בסביבה, בכפרים
הערביים שבעמק. הרבינו גם לטייל בהר, שבו היו כפרים רבים, מג'וערה הקטנה הקרובה ועד סונדיאני הרחוקה
ועד למוחרקה ודלית אל-כרמל הדרוזית. מצאנו שבילים בהר המובילים דרך הכפרים הערביים לכרכור, לגן-שמואל
ולבנימינה.
הקשרים עם שכנינו הערבים בכל האיזור היו תקינים, להוציא קטטות שפרצו בגלל נסיונות הרועים הערביים
לעלות על שדותינו, קטטות שאחדות מהן היו חמורות למדי, אך רובן נגמרו בלי לקלקל את היחסים ההדדיים. כאן
ראוי לציין, שחיינו בקבוצה קטנה בסביבה הערבית תוך מגע יומיומי עם השכנים והוזמנו לחתונות ולחגיגות.
רוב החברים הקבועים למדו לנהל שיחה בענייני דיומא בערבית, ולמדו את מנהגיהם ואת אורח מחשבתם של
שכנינו. לשפת היום-יום שלנו חדרו מלים ערביות רבות, ובעקבותיהן גם פתגמים ערביים.
בחורף 9 -- 1928 הוחל בסלילת כביש ג'למי -- מגידו, שכונה "כביש רוקפלר": רוקפלר, המיליונר האמריקאי
הנודע, שתרם כסף רב לחפירות במגידו ולבניין מוזיאון רוקפלר בירושלים, עמד לבקר בארץ בפברואר 1929;
הממשלה שרצתה ביקרו של הנדבן, החליטה לסלול כביש מג'למי למגידו, כדי לאפשר את ביקורו בחפירות
מגידו, שזכו אז בפירסום רב בגלל "אורוות שלמה המלך" שכאילו התגלו בהן. ידיעה זו בדבר סלילת הכביש

31 
עוררה שמחה רבה; הכול ראו בכך הגשמת תקוות לפתרון בעיית הקשר לחיפה.
לסלילת הכביש, עבודה גדולה, שהיתה חייבת להסתיים עד פברואר 1929 -- רוכז מחנה פועלים גדול. בחצר
משמר-העמק וסביבה הוקמו אוהלים בשביל חברי קיבוץ ג' וקב' יגור, שעבדו בכביש. הקיבוץ שלח לעבודה
קבוצת חברים שהתגוררו בעלייה שעל גבי המזווים. באבושושא הוקם מחנה בודדים שגרו בבניין הישן. חדר
האוכל והמטבח הקטנים סיפקו אוכל לכל הציבור הזה. החצר הקטנה, השקטה כרגיל, התמלאה חיים ותנועה רבה.
החורף היה גשום מאוד והעבודה התנהלה באטיות; ולבסוף, כדי להספיק לגמור את הכביש עד סוף פברואר, יום
ביקורו של רוקפלר במגידו -- נעשתה סלילת קטע הכביש יקנעם-מגידו בצורה מהירה ושטחית, והכביש שקע
מהר בבוץ. באביב הוקם במנסורה (יקנעם) מחנה אסירים ועל ידו פלוגת משטרה, ועל האסירים הוטלה סלילת
הכביש באופן יסודי. עבודת האסירים אמנם נעשתה ביסודיות, אך התקדמה לאט, ועברו עוד כמה שנים עד
להשלמת הכביש.
לסיום עבודת הכביש ערך הקיבוץ באביב 1929 חג גדול. לאירוע זה הוזמנו כל בוני הכביש, והגיעו גם
קיבוצים: עין-שמר והרצליה.
יבול החיטה של 1929 נקצר במאלמת. עבודתה הקלה מאוד על הובלת התבואה לגורן ועל הדישה. המאלמת
שירתה אותנו עד שנרכש הקומביין. התבואה נדושה במכונת דישה שכורה, והיבול היה נאה.
במשך כל שלוש השנים הראשונות של קיום משמר-העמק חסרו אמצעי קשר תקינים עם העולם הסובב: לא
טלפון, אף לא איתות שהונהג יותר מאוחר על-ידי ההגנה, ולא תחבורה. אם היה דרוש להגיע לחיפה -- נסעו
בעגלה לכפר-ברוך ומשם ברכבת לחיפה. לעפולה, הקל ביותר היה להגיע ברגל. אם דרוש היה להתקשר עם
המשטרה -- רכב שליח לתחנת המשטרה הקרובה בג'דה (רמת-ישי כיום) ושם מסר את ההודעה. לא היתה כל
עזרה רפואית מאורגנת, ואת קופת-חולים ייצג ארון העזרה הראשונה. אם קרתה תאונה קשה -- נסעו בעגלה
רתומה לזוג סוסים מהירים לכפר-יהושע, וכעבור שעתיים היה מגיע משם הרופא.
החיים והעבודה השקטים במשק בקיץ 1929 נפסקו בשל "מאורעות תרפ"ט", שפרצו באוגוסט 1929. המאורעות
פרצו כמעט בבת-אחת במקומות שונים בארץ. קדמו להם כמה שבועות של אי-שקט והפגנות של ערבים בערים,
ובכך ניתן אות אזהרה, ולכן שלח הקיבוץ חברים נוספים אחדים למשמר העמק כתגבורת.

הקרב על משמר-העמק 28 באוגוסט 1929.

כאשר הגיעו למשמר-העמק בחודש אוגוסט, הידיעות הראשונות על מהומות ופגיעות ביהודים בירושלים
-- עדיין היתה הסביבה שלנו רגועה. לאחר כמה ימים, כאשר קיבלנו משלוח נוסף של עיתונים מעפולה, התברר
לנו ש"המאורעות" קיבלו צורה חמורה, והם הגיעו עד לחברון ולצפת. בו בזמן נוכחנו, שההסתה מתחילה להיות
מורגשת גם בסביבה שלנו. כדי להתכונן לבאות שלחנו את נוצק למפקדת "הגנה" בחיפה, כדי לברר מה המצב
ולהשיג נשק נוסף. הנשק שבידינו היה מועט: כמה רובים ישנים מסוגים שונים (אנגליים, גרמניים ותורכיים),
כמה אקדחים יותר חדישים, ושני רובי צד ברשיון. נוצק חזר וסיפר שאנשי חיפה אישרו, שהמצב מחמיר. לאחר
כמה ימים קיבלנו כמה רימוני-יד מחיפה. שלחנו גם איש לנהלל, שהיתה אז מרכז היישוב היהודי במערב עמק
יזרעאל, כדי להבטיח שנקבל עזרה משם. היה ברור לנו, כי בהיותנו ישוב קטן ומבודד -- לא נוכל לעמוד
לבד אם נותקף. אנשי נהלל הבטיחו שנקבל עזרה, והציעו שנכין ערימה גדולה של ענפים וקש כדי להדליקה
כשתתחיל ההתקפה.
מדי יום נוספו הוכחות, שהמצב מחמיר. באחד הימים הגיעו אלינו שני חברים מהקיבוץ בעפולה, גאון
וזאב צילנוב, שנשלחו כתגבורת, ועכשיו היינו 14 בחורים מוכנים לעשות הכול כדי להגן על משמר העמק.
למחרת בא ד"ר המר, שהיה אז רופא קופ"ח בעמק, רכוב על סוסו, בדק את ארגז העזרה הראשונה, מילא את
החסר בו ונסע הלאה. לא היו אז די רופאים בעמק, והוא היה חייב להיות במרכז, כדי לבוא לעזרת הנזקקים.
מכל זה הבינונו שהמצב החמיר מאוד, ושלחנו לעפולה את שתי החברות שהיו אתנו, למרות התנגדותן הנמרצת.
לבסוף נשלח אלינו ממשטרת גידה (כיום רמת-ישי) שוטר ערבי רוכב, כדי לייצג את החוק ולשמור על בטחוננו.
באחד הימים ראינו שבדרך חיפה -- ג'נין, שברגיל היתה בה תנועת מכוניות מועטה מאוד, רבתה לפתע התנועה,

32 
וכולה בכיוון לג'נין. מכוניות רבות נעצרו בטחנת הקמח באבו-שושא ואחר-כך ברוביה. נוסעיהן דיברו בהתרגשות
רבה עם ערביי מקומות אלה והצביעו עלינו. כעבור זמן נודע לנו, שבעקבות פעולת תגמול של ההגנה נגד פורעים
ערביים בשוק בחיפה -- עזבו ערבים רבים את העיר, ואותם ראינו עוברים על ידינו, מסיתים את שכנינו ודורשים
שינקמו בנו.
כעבור יומיים ראינו כי שדות הערבים ריקים מעובדים ומעדרים, והבינונו שזהו שקט שלפני סערה. בשעות הבוקר
המוקדמות בא עבדאללה, אותו ערבי מאבו-שושא שעבד אצלנו בניפוי התבואה ובניקויה, וביקש לקחת את נפותיו
שהשאיר בגורן שלנו בערב הקודם, שכן עומדים להתקיף אותנו, והוא דואג לגורל הנפות, שהרי ישרפו את משמר-
העמק, על כל מה שיש בה. לא הסכמנו לתת את הנפות, ומדבריו למדנו שעוד באותו יום צפויה התקפה. שלחנו
מיד לנהלל שני אנשים, את גולדשלגר ואת נוצק, בעגלה רתומה לזוג סוסים, כדי להודיע את החדשות. גולדשלגר
חזר בעגלה בצהריים וסיפר, שבנהלל אמרו שהמצב החמיר גם בסביבתם ושהם חייבים לדאוג לעצמם ולא יוכלו
לבוא לעזרתנו. נוצק נסע מנהלל לחיפה, לבוא בדברים עם אנשי "ההגנה" שם. אנו התחלנו להכין את החצר לקראת
ההתקפה. איש לא יצא לשדות, ומכיון שהנקודה לא היתה מגודרת -- התחלנו לבצרה. חסמנו את כל המעברים
בין הצריפים בעגלות, במחרשות, במשדדות ובגרוטאות ברזל ועץ למיניהן, ואז נראתה לנו החצר, שהיתה לה
צורה מלבנית, מבוצרת ובלתי חדירה. הנשק הוצא מהסליקים וחולק בין האנשים. אני קיבלתי, לשמחתי הרבה,
אקדח תופי אנגלי כבד, וזה מילא אותי ביטחון עצמי רב. אך לא היה די נשק לכל החברים, והיו שקיבלו נבוטים
חזקים כנשק אישי. כמו כן נקבע מקומו של כל אחד.
לקראת הצהריים ראינו, שעל-יד הכפר רוביה מתאסף המון רב של ערבים, רגליים ורוכבים והבינונו שהם
מתכוננים להתקפה. השוטר הערבי שלנו יצא ברכיבה לקראתם וראינו אותו משוחח אתם. כעבור זמן מה הוא חזר,
מרוצה מעצמו, וסיפר ששיכנע אותם לדחות את ההתקפה ולא לעשותה לאור היום, כי יש לנו נשק רב. הבינונו
שקיבלנו ארכה. עד מתי? כנראה עד הערב. עבודת ה"ביצורים" תמה, והתרכזנו כולנו בבניין ה"כברות", שם ישבנו
לאחר שהתקלחנו והתגלחנו. היה זה רעיונו של זאב צ'לנוב "להתייפות" לקראת הקרב. בניין ה"כברות" נחשב
בעינינו כמבוצר, וחשנו את עצמנו בתוכו בטוחים מפני יריות. את כל זמן אחר-הצהריים בילינו בצוותא בסיפורים
ובבדיחות, וכך הצלחנו להתגבר על המתיחות. בישבנו כך עלה הרעיון לשלוח הודעה על המתרחש באמצעות
המודדים הממשלתיים, שהיו במחנה אוהלים קטן קרוב לחצר, בערך במקום שבו נמצאת כיום המשתלה של
המוסד. מודדים אלה עסקו במדידת תוואי הכביש. אריה רכב למחנה שלהם ומסר את הודעתנו, והארמני שעמד
בראש המודדים הסכים לשלוח מיד שליח מיוחד עם ההודעה אל קפטן המשטרה הבריטית דאף, שעמד בראש
מחנה אסירים במנסורה. בשוב אריה ממחנה המודדים נכשל סוסו, אריה נפל מהסוס ונשאר שוכב על הארץ. רצנו
לעזרתו ונוכחנו לתדהמתנו שהוא איבד את ההכרה. הדבר דיכא אותנו מאוד, כי אריה היה גם המוכתאר וגם
המפקד של המקום. אך אריה התאושש מהר.
לפנות ערב הגיע לחצר, להפתעתנו, טנדר קטן ובו נוצק, ועמו שוטרים ערבים אחדים ובראשם קצין צעיר,
גם הוא ערבי. הידיעות שבפי נוצק הפתיעונו עוד יותר: "ההגנה" בחיפה עסוקה בהגנה על היישוב היהודי בעיר,
ואין ביכלתה לשלוח לנו עזרה או נשק. יתרה מזו: הם שולחים לנו הוראה לעזוב את משמר-העמק ולעבור
עם נשקנו לעפולה, כדי לעזור להגן על העיר מפני סכנת התנפלות מג'נין, והשוטרים ששלחה משטרת חיפה
ישמרו על הנקודה בהעדרנו. הקצין הערבי דרש גם הוא שנעזוב, והבטיח לשמור על הנקודה מכל פגע, דבר
שיהיה קל יותר לאחר שנעזוב.
חדשות אלה, שנפלו עלינו כרעם ביום בהיר, עוררו בינינו חילוקי-דעות חריפים והתרגשות רבה. התאספנו כדי
לדון בשאלה ולהחליט, אם נקבל את ההוראה ונעזוב -- או נישאר ויהי מה.
בינתיים החשיך היום. שיחה זו היתה קשה, מרגשת ודרמטית. הבדלי הדעות היו קיצוניים, וקשה היה לגשר
עליהם. שני הצדדים עמדו בתוקף על דעתם וביססו את דבריהם בכל נימוקי ההיגיון. המתנגדים לעזיבה ואני ביניהם
טענו, שאם נעזום לפני ההתקפה ייחשב הדבר כפחדנות, ולעולם לא נוכל לסלוח את הדבר לעצמו; ואילו התומכים
הסתמכו על הוראת מוסדות "ההגנה", וטענו להעדיף את שיקוליהם משיקולי הכבוד העצמי. וילק, שהתנגד בכל
תוקף לעזיבה, בהתרגשותו ממהלך הבירור -- יצא החוצה לשוטט. ומספר וילק: "לאחר שהגעתי לסביבת גבולנו

33 
המזרחי שמעתי לפתע רחשים ואף קולות לחש של אנשים רבים בערבית. הבנתי, שאלה הם התוקפים, המתקרבים
בשקט. את הרגשתי אז לא אשכח לעולם; חשתי באורח בלתי אמצעי את הסכנה הקרבה. רצתי לחצר והודעתי
לאריה: "הערבים באים".
אריה נטל מיד את הפיקוד לידיו, והורה לכל אחד לתפוס את מקומו המיועד. התפזרנו לכל ארבעת הצדדים
של החצר, ואת ששת השוטרים הערבים חילקנו בינינו. לשוטרים היו רובים אנגליים, אך הם היו נפחדים מאוד,
ושמחו בכל לבם כאשר ראו את הנשק האי-לגלי שבידינו. והנה, נשמעו ממזרח ומדרום צעקות "עליהום" ו"אטבח
אל-יהוד" -- ואז פתחנו באש ובעקבותינו גם השוטרים, שבתחילה לא רצו לירות. גם מצד הערבים נפתחה
אש, ואתה גברו צעקותיהם כשהן מלוות בצווחות של נשים, שבאופן זה עודדו את הגברים והוסיפו להם מרץ.
כפי שנודע לנו אחר-כך, הן באו מצוידות בשקים כדי לאסוף בהם ביזה. צעקות הפרא, שהטביעו את חותמן
על ליל ההתקפה, הזכירו לי את סיפורי אנשי העלייה השניה על ימים עברו.
לפתע פסקו הצעקות וגם היריות. מקומי היה בצד המערבי של החזית, מול אבו-שושא, קטע שהיה שקט.
ניצלתי את ההפוגה, קמתי ורצתי לצד המזרחי כדי לראות מה נשמע, ועברתי את כל חברינו. כולם היו בריאים
ושלמים. ראיתים שוכבים או כורעים ברך ובוטחים בעצמם. הנשק שבידיהם העלה עשן לאחר היריות המרובות.
אך הנה, התחדשו היריות מצד הערבים -- ואני חזרתי למקומי, בטוח בתוצאות הקרב. כעבור זמן-מה התחזקו
צעקות הערבים, אך הפעם התערבו בהן זעקות כאב, ואחר כך נדמה המולת הקרב. הערבים הסתלקו, והבינונו
שההתקפה נהדפה וניצחנו. אחר-כך נודע לנו, שאחדים מהתוקפים נפצעו ואחד אף נהרג.
אריה הורה, שכולנו נישאר בעמדותינו, כדי לקדם כל חידוש של ההתקפה; אך שעות הלילה עברו בשקט.
מאוחר בלילה שמענו קול צעדים רבים מצד מערב, והתכוננו להתקפה משם; אך מיד נשמע קול שריקה של
מנגינת לכת אנגלית. הבינונו שאלה אינם ערבים ולא פתחנו באש; ובאמת, כעבור כמה דקות, כאשר הדמויות
התקרבו, ראינו שאלה הם שוטרים ובראשם גבר גבוה רחב כתפיים ושמן מאוד -- הקפטן דאף. הוא סיפר
לנו, שקיבל את הודעתנו, ולאחר ששמע את קול היריות -- בא לעזרתנו. הוא שאל, במה הדפנו את הערבים.
לדבריו, כשעבר את אבו-שושא סיפרו לו הערבים שתקפו אותנו 300 איש, ואנו רק 15. "הרי מכם לא נפצע אפילו
איש, איך ניצחתם בקרב הזה?" הראינו לו את שני רובי הציד, הנשק היחיד שהיה בידינו ברשיון...
עם בואו של דאף פג המתח. בהתייעצות קצרה סוכם, שלאחר שניצחנו בקרב -- אנו יכולים למלא את הוראת
ה"הגנה" ולעזוב את משמר-העמק. דאף, לאחר שראה את הביצורים החובבניים שלנו, הראה לנו איך לבצר את
הנקודה בעזרת שקי התבואה הרבים שהיו בגורן. בהדרכתו בנינו עמדות מוגבהות עגולות בארבע פינות החצר,
עמדות נוחות לירייה ובטוחות למגינים. בינינו ובין הקפטן האנגלי האמיץ, נקשרו קשרי ידידות אמיתיים. מאוחר
בלילה שכבנו לישון בחצר, כאשר דאף ושוטריו שומרים מפני כל הפתעה. בבוקר השכם, כאשר שמע דאף מפינו
על החלטתנו לקיים את הוראת "ההגנה" -- הציע וביקש שנישאר, וקיבל על עצמו אחריות מלאה, שההתקפה
על משמר-העמק לא תחזור. אנו טענו, שחובתנו לקיים את הוראת "ההגנה". קצין השוטרים הערבים הבטיח שהוא
ושוטריו ישארו וישמרו על משמר-העמק עד שובנו. רתמנו אפוא את הפרדות לשלוש עגלות ויצאנו לעפולה על
נשקנו, גאים בנצחוננו, ובלבנו הבטחון שנחזור בקרוב.
נסענו דרך כפר-ברוך והתעכבנו בקבוצת "השרון", הקרובה לנהלל. חבריה קיבלונו בשמחה, כי קול היריות
הגיע אליהם והם חרדו לגורלנו. כאן אכלנו ארוחת בוקר (היינו רעבים, כי לא אכלנו מאז הצהריים של היום
הקודם). סיפרנו את קורותינו בימים האחרונים והמשכנו את דרכנו לעפולה, לקיבוץ. כאן היתה ההתרגשות רבה
ביותר. התקבלנו בחיבוקים ונשיקות ובשאלות אין סוף. התברר, שבעפולה נפוצו שמועות כי הערבים כבשו
את משמר העמק -- והנה הגענו כולנו שלמים ובריאים. סיפרנו וחזרנו וסיפרנו במפורט על כל שעבר עלינו.
בצהריים הגיע העיתון "דבר" מתל-אביב, ובו ידיעה ממקורות ערביים, כי משמר-העמק נכבשה. הבנו, שהורינו
בפולין יקראו גם הם את הידיעה הזאת, ולכן נשלח מברק להנהגת השומר-הצעיר בוורשה ובו הידיעה הנכונה,
תוך הדגשה שלכולנו שלום, ובקשה לפרסם אותה בעתונות היהודית.
בימי שהותנו בעפולה נקראנו כמה פעמים יחד עם יתר חברי הקיבוץ לצאת לכביש עפולה-ג'נין כדי לעצור
את ערביי ג'נין, שלפי הידיעות שהתקבלו הם מתקרבים לעפולה במטרות ברורות. אך לידי התנגשות לא הגענו, כי
הערבים לא הגיעו.
34 
באחד הערבים נוכחנו מה ערכו של הקיבוץ בעיני תושבי עפולה. באותו ערב קיבלנו שוב הוראה לצאת לכביש
עפולה -- ג'נין. לפני שיצאנו הגיעו לחצר הקיבוץ רבים מתושבי עפולה. אף שבתיהם בנויים ביטון -- חשו עצמם
בטוחים בחצר שלנו, שכולה צריפים. "אתם, חברי הקיבוץ, תגנו עלינו" -- היתה אמונתם. כאשר התברר שהיתה
זו אזעקת שוא, חזרו כולם לבתיהם.
זכרונות אלה, על הקרב על משמר-העמק ב-1929, כתבתי בשנת 1976 על-פי הזכור לי ועל-פי שיחותי עם
וילק, אדק, נפתלי וגדעון מנור, מהמשתתפים בקרב.














35 



 
פרק ג'

עליית כל הקיבוץ להתיישבות

ספטמבר -- אוקטובר 1929


שנה ראשונה במשמר-העמק

קבוצת החברים שכבר ישבה במשמר-העמק שהתה בעפולה כשבועיים. הזמן הוקדש לבירורים יסודיים על
העתיד. הדעה הכללית היתה, שהפעם מוכרח כל הקיבוץ לעבור להתיישבות. אין להעמיד עוד פעם קבוצת חברים
קטנה בטכנות חמורות, ואין להמשיך מצב זה שהקיבוץ מפולג לשניים. בהתאם לעמדה זו יצאו שליחינו לת"א
ולירושלים בתביעה תקיפה: הבו תנאים להתיישבות כל הקיבוץ. וראה זה פלא: לאחר הלם המאורעות שזיעזעו
את כל היישוב בארץ וההד הרב שהיה להתקפה על משמר-העמק ונצחון המגינים עליה -- האווירה והעמדות
במוסדות המיישבים השתנו באורח קיצוני. היה ברור לכול, שבמצב שהתהווה בארץ אין לעזוב אף נקודת התיישבות
אחת. כבאורח פלא לא נשמעו עוד דיבורים על מצוקה תקציבית, ונמצאו הסכומים הדרושים לעליית כל הקיבוץ
למשה"ע.
מנינו אז 85 חברים ו-18 ילדים, והתקצים היה אמור להבטיח את קיומו של כל היישוב עד שהמשק יתחיל
להכניס ולקיים את עובדיו, וגם לספק אמצעים להקמת המשק בממדים מתאימים ולהבטיח את בטחונו. גם הקהק"ל
נרתמה למשימה. והקציבה סכום נכבד לנטיעה גדולה של יער בחורף 1930. נטיעת היער היתה אמורה לספק עבודה
והכנסה לחלק הקיבוץ, אותו חלק שלא יהיה עסוק בהקמת המשק.
ההגנה יזמה ריכוז נשק, כדי לאבטח את משה"ע הנבנית, כי הנשק שהיה בידינו היה מועט ודל. לשם כך לוקטו
רובים ותחמושת מקיבוצי העמק.
כשהקיבוץ ידע והרגיש כי יש ממש בכל ההבטחות -- התחיל המפעל של העברת כל הקיבוץ למשה"ע. תחילה
חזרו לשם החברים שהיו שם מקודם. בבואם למשה"ע ב-5.9.29 התברר, שכל הצריפים, המבנים והמיטלטלים
נשארו שלמים כפי שעזבום. המשטרה שמרה על הרכוש, כפי שהבטיחה. רק הגורן נשרפה, אך היה בה בעיקר
קש ורק מעט תבואה. נזק גדול נגרם לשדה התירס, שהבשיל בדיוק בזמן המאורעות. שכנינו קטפו בהתלהבות
את כל היבול, והמשטרה שערכה חיפושים בכל הסביבה -- מצאה את רובו בבתי שכנינו גם באבו-שושא.
הערבים התוקפים, שלא הצליחו לכבוש את הנקודה, כילו את זעמם בחורשה הצעירה. כל השתילים שניטעו
בחורף 1929 ושהספיקו לגדול יפה -- נעקרו והיו מונחים ליד מקום נטיעתם, וצבעם הפך לצבע חלודה. המראה
גרם התרגשות וצער רב על אבדן "החורשה שלנו"; אך ידענו, שלא ירחק היום ונטיעת היער תתחדש בקנה-
מידה גדול.
לקראת העברת כל הקיבוץ למשה"ע הוקם כעין מטה, לתכנון וריכוז של כל המבצע; כלומר -- פירוק המחנה
בעפולה, והעברה והעמדה של המחנה (כך קראו אז ליישוב קיבוצי) החדש במשה"ע, מבצע שמבחינה לוגיסטית
היה מסובך למדי בתנאים של השנים ההן. במטה השתתפו ברטק, מיכאל ודודיה, שהיה להם ניסיון רב שהצטבר
בעבודות בניין וסלילת כבישים. רוב העבודות ההן נעשו בקבלנות; כלומר, ביצוען בשלימות מתחילתן ועד סופן.
למשל: קטעי כביש, מחציבת האבנים ועד למסירת כביש סלול על תעלותיו וה"בנקטים" (שולי הכביש) מוכנים
לזיפות. לקראת המבצע הוכנה מפה מפורטת, אשר התבססה על תכנית הנקודה שעיבד אדריכל ההנהלה הציונית.
במפה הקציב המטה מקום לצריפי המגורים ולצריפי הציבור, ומקום זמני לבנייני המשק.
הפעולה הראשונה שנעשתה לקראת הקמת המחנה החדש -- היתה הקמת גדר ביטחון, שחסרה במשה"ע


37 
הקטנה. התקציב סיפק את החמרים: עמודי ברזל ותיל דוקרני. הגדר היתה בגובה 1.8 מ', הקיפה את כל שטח
הנקודה, והיא היתה ממש יפה למראה. את העבודה הזאת ריכז ברטק, שהיה הרוח החיה בכל מבצע ההעברה. הוא
מדד וקבע אח מקומם של הגדר ושל כל צריף ומבנה, והקפיד שכל פרט יבוצע בדייקנות. את עבודת פירוק הצריפים
בעפולה והקמתם במשה"ע ריכזו גאון, שעיה וגניק, ועזרו על ידם עוד חברים, כי העבודה היתה רבה וקשה. כל
צריף פורק לקירות, ואלה הועברו בשלימותם. יש לזכור, שבימים ההם לא עמדו לרשותנו מנופים או עגורנים,
ואף לא טרקטור עם סידורי הרמה להעמסת הצריפים ולהקמתם מחדש, וכל העבודות האלה נעשו ביד. כל צריף
הוקם בהתאם למפה, על יסודות שנבנו מאבנים שהובאו מהבניין באבו-שושא. הבניין נפגע קשה ברעש החזק
שפקד את הארץ בקיץ 1928, רוב קירותיו נפלו, ונשארו רק התקרות המקושתות כשהן נשענות על עמודי פינה.
הבניין נשאר עומד בצורתו זו עד שנות ה-50, ואז נהרס בידי אדם, לצערם הרב של החברים. אבני קירות אלה
שימשו אותנו למטרות שונות, ועוד אפשר למצוא אחדות מהן במשה"ע.
בתחילה הובלו הצריפים בעגלות; אך כעבור זמן קצר נרכשה בתקציב ההתיישבות משאית פורד שקיבולה
3 טונות, והודות לה נעשתה רוב ההעברה במהירות יחסית. שני הנהגים, יצחק בן-מנחם ושמחה דיאמנט, היו
הנושאים בעול המבצע הזה. מטעמי ביטחון לא נסעו בדרך שהיתה מקובלת לפני המאורעות, דרך מגידו הקצרה,
אלא בדרך הארוכה, דרך נצרת, נהלל וכפר-ברוך. התחילו בהובלת ה"וובליס", שקירותיהם העשויים פח פורקו,
ובין הקירות הוכנסו הרובים והנשק החדש. אחר-כך הובלו צריפי המגורים, אחריהם הצריפים הציבוריים, ולבסוף
-- צריף בית-הילדים. היו גם תאונות ותקלות בדרך הארוכה, וקרה שהרכב העמוס קירות או חלקי גג גדולים
התהפך. היתה אף תאונה חמורה יותר: משאית עמוסה מזרונים ומיטות של הילדים, ובה גם כמה חברים, התהפכה
בירידה מנצרת, ושניים מנוסעיה -- יטקה ויעקב סגרירי -- נפצעו; למזלם, לא פצעים קשים.
מחנה צריפי המגורים היה כעין מלבן; צריפי המגורים הוקמו בצדדיו המערבי, הצפוני והדרומי, במרכזו הוקם
חדר-האוכל, ובצדו המזרחי הוצבו ה"קומונה" (מחסן הבגדים), ומבני המקלחת והמכבסה הרעועים, העשויים פח.
צריפי המגורים היו רובם דו-חדריים. היו גם "הוובלים" הקטנים, השרידים ממחנות הצבא הבריטי במלחמת העולם
הראשונה, וגם שלושה צריפים בני 3 חדרים.
הצריפים שהוקמו בכל צלע של המלבן הוקמו לא בשורה ישרה, אלא בזיגזג, כדי למנוע את הרושם של מחנה
צבאי. כחדר אוכל שימש צריף גדול שנקנה בעפולה מקיבוץ אפיקים. הרצפה של המטבח, בחלק הדרומי של חדר-
האוכל, היתה מוגבהת בכחצי מטר, כדי שתוכל לשמש גם כבימה להצגות. במרכז המטבח נבנו כיריים גדולים,
עשויים לבנים. ההסקה היתה בשנים הראשונות בעצים, שאותם הביאו ערבים על גבי גמלים. היו אלה עצים,
ובעיקר שרשיהם ("קראמות"), שנעקרו בניגוד לחוק ביער טבעי בסביבות ג'נין, ולכן הובאו בלילות. רק באמצע
שנות ה-30 עבר המטבח להסקה במבער סולר.
אל המטבח עלו במדרגות, ובמחיצה המבדילה בין חדר-האוכל והמטבח היה חלון גדול, ודרכו הוגש האוכל.
הגישו אותו תורנים לכל שולחן. בשנה הראשונה לא היה חדר-האוכל מתמלא, והוא הספיק גם לחגיגות ואף
להצגות הרבות שהוצגו בו, כגון הצגת "הבימה" -- יום הששי הקצר". דרומה לחדר האוכל הוקם צריף "חדר
הנגינה", שהועבר גם הוא מעפולה, ובו הפסנתר והפטפון של הקיבוץ. כאן נפגשו חברים רבים והקשיבו למוסיקה
מעל גבי תקליטים, ולפעמים לנגינתו של דולק על הפסנתר. כאשר נרכש מקלט הרדיו הראשון, ששנים רבות
היה היחידי בקיבוץ -- הועמד גם הוא בצריף הזה. עם הקמת "קול ירושלים" התכנס כאן מדי ערב ציבור
רב כדי לשמוע חדשות, ועם גבור מאורעות תרצ"ו היה כל הקיבוץ בא כדי לשמוע את ההודעות: "הנציב העליון
מצטער להודיע...-- (על הקרבנות שנפלו). ה"קומונה" שוכנה בצריף הישן שבעפולה שימש חדר-אוכל. רק המכבסה
והמקלחות הרעועים הועברו מעפולה והוצבו כמות שהם, פתוחים לרוח וגשם.
ממערב לחדר-האוכל הוקם צריף בית-הילדים. היה זה צריף ארוך, ששימש לאותה מטרה גם בעפולה, והיו
בו כמה חדרי שינה, מטבח ואף גן-ילדים. כל קירותיו, להבדיל מאלה של צריפים המגורים, היו מצופים עץ גם
בפנים. הצריף הוצב ללא שינויים; אך כדי להבטיח את הילדים מפני יריות -- הוסיפו לקירות החיצוניים חומת
אבן בגובה החלונות. החומה נבנתה מאבני הבניין של אבו-שושא; והצריף הארוך, ששימש במשך השנים למטרות
שונות, נקרא בפי כול "צריף החומה".

38 
כ-40 מטר מצפון לחדר-האוכל עמדו בצד אחד האורווה, שנשארה במקומה מהשנים הקודמות אלא שהגדילו
אותה כדי לקלוט את 6 הבהמות הנוספות שנרכשו; בצד אחר -- מזווים, וביניהם -- הכניסה למשק. בין האורווה
וחדר-האוכל הושאר שטח נרחב לחצר המשק, שבה עמדו העגלות וחנו המכוניות המעטות שנכנסו למשה"ע.
בחורף הפכה החצר לבצה גדולה, שאופני העגלות חרשו בה תלמים עמוקים והעגלונים שקעו בה לפעמים עד
הברכיים.
כדי להבטיח את בטחונה של משה"ע המוגדלת -- ערך הצבא הבריטי סיורים יומיים בכביש חיפה -- מגידו.
החיילים, בדרכם, היו נכנסים לקיבוץ כדי לנוח מהדרך ולהתכבד. בחיילים טיפלו שני חברים שידעו אז אנגלית:
אריה "שופר" ומיטק בנטוב. הכיבוד כלל בירה וסיגריות אנגליות, שאותם קיבלנו מההנהלה הציונית, והם נשמרו
בחדרו של "שופר". מאוצר זה נהנו מדי פעם חברים המקורבים לעניני ביטחון. בייחוד משכו את "סקרנותם" של
החברים הסיגריות האנגליות, שעלו בטיבן לאין ערוך על סיגריות "מלוכי" שחולקו למעשנים. גם הקפטן דאף,
מפקדו האנגלי המפורסם של מחנה העצירים במנסורה, שקשרי ידידות נקשרו אתו מאז ליל ההתקפה על משה"ע,
היה בא לבקרנו בליווי כמה שוטרים ערבים וקצין משטרה יהודי. דאף היה מרבה בשתיית בירה, ובפיו תמיד דברי
התפעלות על מהירות בניית היישוב המחודש. הצבא היה בא בשעות לפני הצהריים, והמשטרה -- לפנות-ערב.
באמצע אוקטובר 1929 נסתיימה הקמת המחנה, וכל הקיבוץ ישב במשה"ע. זו הפעם הראשונה לאחר שנים
של פילוג לפלוגות עבודה, נפגשו וחיו כל החברים יחד. אוכלוסיית הקיבוץ גדלה במידה ניכרת: חזרו כל החברים
ששהו בחו"ל בשליחות או לביקורי משפחה, קיבלנו כמה חברים חדשים, רובם חברות; ביניהם לובקה וז'ניה יבזורי
ובנם רמי, צפורה אברונין ויונה גולן. הגיע גם גרעין תנועתי, קבוצה בת כעשרה חברים מבולגריה, שהיוו את
העלייה הראשונה לקיבוצנו מארץ זו. לאחר הגרעין הזה, שהיה מהגרעינים הראשונים אצלנו -- באו גרעינים
אחרים של התנועה, ותהליך זה נמשך שנים.
התכנסות כל הקיבוץ במשה"ע והתגשמות החלום על בניין המשק, שהלך והתקדם לעינינו -- גרמו התרוממות-
רוח בולטת. הדבר מצא את ביטויו בחיי חברה ותרבות ערים. בחורף התארגנו חוגי השתלמות שונים, וביניהם
חוגים לעברית ולערבית. המקהלה והלהקה הדרמטית חידשו את פעילותן, והוצגו לפני החברים והילדים הצגות
רבות -- פרי יצירה עצמית: התוכן, השירים, הלחנים והבימוי.
במרכז הפעילות בחורף עמדה "חגיגת ה-21". בשלוש השנים שקדמו היה קשה לקיים דיונים רציניים בבעיות
החברתיות המתעוררות חדשות לבקרים, ודווקא באותן שנים חלו שינויים חשובים: ההתיישבות במשמר-העמק,
הקמת הקיבוץ הארצי, ריבוי הילדים, ועוד. ועדה יוזמת הציעה לקיבוץ להקדיש את החג לדיון רציני ומרוכז בכל
הבעיות האלה, ולעשות זאת בצורה של "משפט ציבורי" על הקיבוץ. התקבלה הצעה, שהמשפט יערך במשך שבעה
ימים רצופים, וכל ערב יוקדש לנושא אחר. בן-עמי גורדון הוצע להיות אב בית-הדין, מיטק בנטוב -- הקטיגור,
וי. חזן -- הסניגור. בשיחת הקיבוץ הוקרא סדר הדיונים בצורת כתב-אשמה. הוועדה היוזמת הציעה עד לכל
סעיף. הוא יהיה הפותח בדיון, וכל חבר יוכל ליטול את רשות הדיבור. הקיבוץ יהווה את חבר המושבעים, שבתום
שבעת ימי הדיון יחליט בהצבעה לגבי כל סעיף מסעיפי האשמה.
והנה כתב האשמה, ככתבו וכלשונו:
א. הקיבוץ בתור תא של החברה החדשה. חוסר חיפוש רעיוני וחוסר יצירה תרבותית עצמית מקורית
עברית. חוסר התרחקות מהחברה הישנה בשאיפה לחידוש.
ב. חלוציות וחוסר כוננות מתמדת של הפרט והחברה למלחמה (למלחמה על קידום -- י.ב.) אי השלמה
בין ההנחות והמציאות. בחירת הדרך הקלה והנוחה ביותר בחיים. נהנים אנו מזכויות החלוציות מבלי
לשאת בחובותיה.
ג. קולקטיביות רעיונית. חוסר אקטיביות רעיונית. אינרציה ואמון לאישים הקובעים את העמדה הרעיונית.
ד. קונפליקט בין הפרט והחברה, בשטחים אובייקטיביים, כלכליים ומשקיים.
ה. התפתחות מכסימלית של הפרט בתוך החברה. חוסר התחשבות עם נטיותיו האינדיוידואליות של
הפרט.
ו. האשה, המשפחה, היחסים האירוטיים, הילד, והחינוך (סעיף זה מחולק לשלושה).

39 
ז. העמקת היחסים האישיים והמוסריים בתוך החברה.
מסיבות בלתי תלויות מהוועדה היוזמת, תידחה הפתיחה לעוד שבוע ימים".
המשפט התנהל לפי הכללים המקובלים בבית-המשפט. אב בית-הדין, הקטיגור והסניגור השמיעו את דבריהם
בערבי הפתיחה והסיכום. העדים נשאלו שאלות רבות מאת אב בית-הדין, הפרקליטים והציבור. הדיון נמשך לעתים
עד שעה מאוחרת.
בזכרוני נחקקה אמרתו של מיטק: "כאשר לאדם כואבת שן, הוא טוען שכואבות לו השיניים. עלינו למצוא
איזו שן כואבת ולרפא אותה -- ואז יחדלו הטענות שכל השיניים כואבות".
"המשפט הציבורי" תרם רבות לביסוס ולהבנה מעמיקה יותר של רעיון הקיבוץ והדרך שבה יש ללכת. הוא
לא הסתיים בהכרזה כוללנית, אלא בהבהרה של הבעיות והקשיים בחיי השיתוף ושל הדרך שבה אפשר לתקן את
המעוות ולהתקדם הלאה.
במקביל להעברת המחנה ולהקמת הנקודה החדשה -- עסק חלק מהחברים בעבודות משק רגילות ובהרחבת
המשק, ולמעשה בהקמתו, בעזרת תקציבי ההתיישבות המוגדלים. שטחי הפלחה לא גדלו במידה ניכרת, כי השדות
לא נחרשו במידה מספקת בקיץ 1929. בסך הכל נזרעו 1013 ד' תבואות חורף, בעיקר חיטה, ו-340 ד' תבואות
קיץ -- תירס. סך הכל 1353 דונם. בעזרת טרקטור הזחלילים החדש, שנרכש בכספי התקציב הוחל בחרישת השדות
בקנה-מידה גדול. כמו כן נחרשו 60 ד' חרישה עמוקה לקראת נטיעת מטעים חדשים בשנה שאחרי-כן. חרישה זו
נעשתה על-ידי 5 זוגות של פרדות רתומות למחרשה גדולה; הפרדות והעגלונים נשכרו בעפולה. היה זה מחזה
מתאים לסרט: טור ארוך של פרדות, וליד כל זוג -- עגלון עם שוט מונף, צועק בקולי-קולות: "יחד, קדימה":
אחריהן נגררת מחרשה גדולה, שאת שתי ידיותיה אוחז חבר גברתן, המחזיק את המחרשה שתישאר בתלם ובעומק
הדרוש.
לאחר רדת הגשם הראשון בוצעה נטיעת המטע הראשון: 12 ד' שזיפים יפאניים (גן א'), הרוב סנטה-רוזה והיתר
אוסף זנים, ו-25 ד' כרם, רובו מוסקט המבורגי והיתר אוסף זנים. האוסף הזה של הזנים בכל מטע אמנם הקטין
את רווחיות המטע, אך היה הכרח המציאות, כי חסר היה ניסיון מעשי בדבר ערך הזנים השונים בתנאים שלנו.
הכנה שעליה היו השזיפים מורכבים היתה שקד מר, בגלל שיעור רב של סיד בקרקע. גט כנת הגפן הותאמה לסיד
המרובה. לקראת נטיעת השזיפים נחפרו בורות נטיעה, והפעם הם היו גדולים: 80 ‎80X80X‏ ס"מ. לחפירה גויס
כל בחור וטוב, ואף התנהלה תחרות מי יחפור יותר בורות ביום. מנצח בה היה, כמובן, משולם, שהיה הזריז
ביותר בכל העבודות. חפירת הבורות הראתה, ששכבת האדמה דקה, כ-40 ס"מ, ומתחתיה גיר שבעומק רב יותר
הפך לאבן.

נטיעת היער "חורשת השומר הצעיר"

אחד המפעלים והעבודות החקלאיות הגדולות שהוחל בהם סמוך לעליית כל הקיבוץ למשה"ע -- היתה נטיעת
"החורשה", כפי שהיער נקרא אז בפינו; כי אכן, המפעל הגדול הזה התחיל כחורשה קטנה. בפרק הקודם סופר על
רעיונו של מרדכי שנהבי לנטוע יער במשמר-העמק ועל התחלת הנטיעה עוד בסוף 1928. לרעיון הזה היו שני
פנים: האחד -- לתת מטרה קונקרטית, מוחשית, לפעולת חברי התנועה בחו"ל למען הקהק"ל, ועל-ידי כך לקשור
את הנוער בגולה קשר ישיר למטרה בארץ, והאחר -- לספק תעסוקה ופרנסה לחברי הקבוץ בשנים הראשונות
להתיישבות. ואכן הרעיון הזה, כמו רעיונות אחרים של חברנו מרדכי שנהבי, לבש מהר עור וגידים והפך למפעל
בעל ערך לאורך השנים הראשונות, והיער הפך להיות חלק מהותי בחיי הקיבוץ ובנופיו. תנועת השומר הצעיר,
שבשנים ההן כבר התקיימה בארצות רבות באירופה ומנתה רבבות חברים, נרתמה בההלהבות לאיסוף תרומות
לקהק"ל כדי לעזור לקיבוצנו, הקיבוץ השני של חברי התנועה, להתקיים ולהקים את משקו.
העבודה ביער העסיקה בשנים הראשונות חברים רבים: החל בגידול השתילים במשתלה, דרך הנטיעה, וכלה
בטיפול בשתילים הצעירים ובשמירה על היער. היא אכן שימשה מקור הכנסה חשוב בשנים אלה, עד שהמשק הצעיר
התחיל להניב פרי ולהכניס הכנסות של ממש. בשלוש השנים 1930 -- 1932 התנהלה הנטיעה בקנה-מידה גדול,

40 
ובחורף עלו מדי בוקר רוב החברים והחברות להר כדי לנטוע את היער. תיכנן את הנטיעה יוסף ויץ, מראשי
הקהק"ל. הוא הכין תכניות מפורטות של היער, כולל מבחר הזנים, גודל החלקות ומיקומן, בהתאם לצורת השטח.
רוב העצים היו אורן ירושלים, והיו גם חלקות נסיוניות ובהן עצים שונים. הגדולה שביניהן -- חלקת חרובים.
בין החלקות היו מעברים רחבים, ובגבול כל חלקה ניטעו שדרות של עצים שונים, כגון ברושים מזנים אחדים,
אילנתוס ומיש. בגבול היער ניטעו עצי שיטים (שיטה מכחילה ושיטה רחבת עלים), שהצטיינו בפריחתם השופעת
באביב.
העבודה בנטיעה החלה בהכשרת קרקע. שטחי ההר היו מכוסים מרבד צפוף ודוקרני של שיחי הסירה הקוצנית,
שקראנו לה אז בשמה הערבי "נטש", כי עוד לא ידענו את שמה העברי. שיחי הנטש, שהגיעו לגובה של כ-3/4
מטר, נעקרו בטוריות ובגרזינים. חלק מהם לקחו נשים מכפרי הסביבה, ורובם נשרפו. אז נתגלו שטחי סלע גדולים,
וביניהם גם חלקות לא גדולות של אדמה פורייה. חלקות אלה נחרשו במחרשה ערבית, וחלקות קטנות -- נעדרו
בטוריות. עם בוא הגשמים נפתחו גומות לעצים, ואחר-כך באה עצם הנטיעה. חברים וחברות רבים עלו לעבודה
בהר, ואתם עגלה עמוסה פחיות עם שתילים וצידה לארוחת-הבוקר. עם הזמן הוקם בשטח "וובל" גדול, ובו מצאו
החברים מחסה מפני הגשם. כאשר הנטיעה התקדמה -- נבנה "וובל" שני, במקום הרבה יותר גבוה, בסביבת
ה"אלפים". שני ה"וובלים" שימשו עוד שנים רבות לציון מקובל של המקום. עם גמר הנטיעה של כל שנה גודר
כל השטח, כדי לשמרו מפני עדרי שכנינו.
בשלוש השנים הראשונות התקדמה העבודה מהר ועבדו בה בעיקר חברי הקיבוץ, חברות וחברים. בשנים אלה
ניטעו 650 דונם, מהם 285 דונם בשנה הראשונה, 1930 (תר"ץ), כולל 40 דונם חידוש החלקה של 40 דונם שנעקרה
בתרפ"ט. את העבודה ריכז דוד חדשי; אבל לאחר שלוש שנים אלה, עם גידולם והתפתחותם של הכרמים וגני הפרי
-- הוא התמסר באופן מלא לריכוז ענף המטעים. אז קיבל עמנואל לין את האחריות ליער, להמשך הנטיעה ולטיפול
בקיים. הוא המשיך והתמסר לתפקידו שנים רבות ונעשה היערן של משה"ע, אדם שהזדהה עם תפקידו ועבודתו.
נטיעת היער נמשכה, אף כי בקצב אטי יותר, עד שנת ת"ש (1940), ושטח היער הגיע ל-1003 דונם, והוסיף
לגדול משנה לשנה. בתחילה ניטעו הגבעות בהמשכו של המדרון שבו ניטעו הכרמים ועצי הפרי ואחר כך גבעות
אחרות, כגון הר המוזאיקה והמדרונות התלולים הפונים לואדי אבו-שושא ורוביה. השתילים הקטנים שנהנו רק ממי
הגשמים גדלו יפה והיו לעצים של ממש, להתפעלותם של החברים. אני הייתי עולה לעתים קרובות עם סרגל ביד
כדי לעמוד על מידת גדילת העצים, שהפתיעה אף את האופטימיסטים שבינינו.
אמנם אדמות ההר הסידניות היו דלות, אך הן התאימו ביותר לגידול אורן ירושלים, שהיווה 86% מכל העצים
שניטעו. לפי תכניתו של י. ויץ ניטעו ביער 18 מיני עצים נוסף על האורן, אך רק מעטים נקלטו וגדלו יפה" ביניהם
ברושים מזנים שונים (4% מכל העצים), חרובים, אורן קגרי, עצי שיטים ואילנתוס. מינים כגון תות, אזדרכת, מיש
-- התקיימו בקושי. ניטעה גם חלקה נסיונית ובה אוסף של עצים שונים, רובם רחבי-עלים.

אחת התופעות המעודדות והמרנינות שליוו את התפתחות היער וגדילת העצים בו -- היתה הופעת צמחייה
עשירה בתוכו, אות וסמל להתחדשות הצמחייה הטבעית ובעקבותיה גם עולם החי. עושר הצמחייה וצמיחתה אמנם
לא השתוו לאלה שבכרמל הסמוך; אך אנו, החברים והילדים, מצאנו בו עניין וסיפוק רב. כמובן, את עין הכול
משכה הצמחייה החד-שנתית בשלל פרחיה וצורותיה באביב; אך התחדשו גם שיחים רב-שנתיים לרוב, כגון אלת
המסטיק, הקידה השעירה, האשחר והעוזרד. מאוחר יותר התחילו צצים ומלבלבים גם עצים ממש, כגון האלה
הישראלית, הלבנה הרפואי, אלון התבור ואפילו הקטלב. היתה זו הוכחה,שעוד מלפני שנים רבות מאוד גדל כאן
יער טבעי, והוא התעורר לחיים לאחר שגם אנחנו שבנו לארץ. אחת הדוגמאות לכך היתה ההתרחשות הבאה:
בחלקה הנסיונית ניטעו גם כמה שתילים של כליל החורש (בתחילה קראנו להם "בר-חרוב"), שזרעיהם הובאו
מאיטליה. הם נקלטו וגדלו יפה, אך נשארו בגדר של שיחים גבוהים. לכן, כנראה, לא הוסיפו לנטוע אותם. והנה,
כעבור שנים אחדות מצאתי בהרים שלנו, במקום אחד ומרוחק למדי, כמה עצים של כליל החורש, שהתעוררו
וגדלו, בדומה לעצי יער אחרים, ובלטו בפריחתם היפה.
בין הגידולים המיוחדים ביער היה גם "גן התקליטים". היתה זו חלקה קטנה, בגודל של דונמים לא רבים,

41 
ובה נטועים עצי שזיפים מזנים שונים. היזמה לנטיעתה באה מיולק לוטן, חובב מוזיקה מושבע. באחד החורפים
נשארו במשתלת עצי-הפרי שתילים שלא נמכרו, ודינם היה השמדה. יולק, שהיה אז רכז המשתלה, הציע לנטוע את
השתילים בחלקה פנויה ביער, בצד המזרחי של הגוש המרכוי שלו. האדמה בחלקה זו דמתה בטיבה לאדמת גני עצי
הפרי המצליחים של הקיבוץ, והיו כל הסיכויים שאף היא תניב יבולים נאים. כל העבודה במטע זה -- הנטיעה,
הטיפולים, העיבודים והקטיף -- היתה אמורה להתבצע בהתנדבות, והכנסות המטע יהיו מקור להגדלת התקליטיה
של הקיבוץ. ההצעה התקבלה, והתבצעה במלואה. לחלקה קראנו "גן התקליטים".
בשנת הניבה הראשונה, נקטף כל הפרי בהתנדבות, ובתמורה להכנסות נרכשו תקליטים. בשנים שאחרי-כן
העניין הסתבך, משתי סיבות: היה קשה למצוא די מתנדבים לעבודות הטיפול והריסוס, כי המשק גדל וחברים היו
עסוקים בענפיהם גם בשבתות; ומאידך גיסא, נמצאו "מתנדבים" לקטיפת הפרי המושך: חברים ובעיקר ילדים,
שבטיוליהם ביער הלכו לראות מה שלום הגן, ואגב כך גם נהנו מפריו. כתוצאה מהתפתחות זו נזנח כעבור שנים
אחדות הרעיון של יולק, הגן הופקר, ועקב מיעוט עיבודים וטיפולים -- גם יבוליו פחתו, והעצים נשארו כזכר
לימי ההתנדבות היפים.
בין העצים שהתחדשו בשטח היער נמנה גם האולמוס השעיר, הנחשב לעץ נדיר בארץ, ומציאות העצים ממין
זה עוררה עניין בין הבוטנאים בארץ. את עצי האולמוס מצאתי בשנות ה-30. הם גדלו בקטע הנחל שזרם אז בוואדי
אבו-שושא. את כל הקטע הזה, שהיה בגבול אדמות משמר-העמק, גידרנו במסגרת הגידור הכללי של היער שניטע
אז. בקטע הנחל המגודר ובחופו המערבי התחיל לגדול סבך גדול של שיחים ועצים, ואילו החוף המזרחי של
הנחל היה חשוף. עבר בו השביל, שחיבר את הכפר אבו-שושא עם כפרי הסביבה, ורעו בו עדרי השכנים, ואלה
"גילחו" כל צמח ירוק. בתוך השטח המגודר גדלו והתפתחו מהר עצי ערבה, שיחי פטל וורד (ורד הכלב וורד
צידונית), צמחי גומא ועוד, צמחייה עשירה האפיינית לבתי-גידול לחים.
בעבור כמה שנים לאחר הגידור ראיתי את עצי האולמוס המבצבצים ועולים לגובה מדי שנה, אך לא הצלחתי
להגדירם. באחת השנים ביקר אצלנו מורי וידידי פרופ' מ. זהרי. טיילתי איתו לוואדי, כדי שיאמר לי מה הם העצים
הבלתי ידועים. כדי להגיע אליהם פילסתי שביל בתוך הסבך הקוצני, בעזרת מזמרת עצים גדולה. מ. זהרי התפעל
מאוד משפע הצמחייה הסבוכה, וכאשר התקרב לעצים הבלתי ידועים לי -- קרא בהפתעה: זהו אלנוס מזרחי,
שעליו כתב אהרונסון, וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בארץ: כעבור כמה שנים אמר לי פרופי זהרי,
שבעקבות הגדרה מדויקת התברר שהעץ הוא אולמוס שעיר. במשך השנים מצאתי כמה קבוצות של עצי אולמוס
נמוכים מפוזרים בתוך הנחל שזרם בוואדי מילך, בסביבות זכרון-יעקב. העדרים הערביים היו מכרסמים את העצים
ומדכאים אותם "עד עפר". האלנוס הופיע גם במגדיר לצמחי א"י, שהודפס בתש"א (1948), ובו צוין שהעץ
הוא נדיר מאוד והעץ גדל במשמר-העמק.
אגב התקדמות הנטיעה התגלו עקבות רבים של ישוב עתיק בהר: מערות קבורה ריקות, גתות ואולי יקבים, ואף
שרידי דרך עתיקה שהובילה בכיוון בית-ראס. מי ישב כאן בימי קדם? -- שאלה זו עוררה את סקרנות הרבים, אך
אל פתרונה הגענו רק כעבור 40 שנה, על-ידי עבודות החפירה של מיכה לין.

מתחילת עליית הקיבוץ למשה"ע העסיקה אותנו הבעיה, מה תהיה צורת ארגון המשק ודרך קבלת ההחלטות.
אופן ארגון הענפים היה ברור לכל, והוא נבע מהעקרונות החברתיים של הקיבוץ: בכל ענף צוות עובדים קבוע
עם רכז ענף נבחר. כך נהגנו מההתחלה: אלא שבשנים הראשונות היה רכז הענף חבר בעל הכשרה מקצועית
רבה, ובין יתר תפקידיו היה -- הדרכת עובדי הענף, שרובם-ככולם היו חסרי ידע וניסיון. הצוותים היו:
בפלחה -- שלומי, שמעון סלעי, נפתלי אילון, מיטק בנטוב, גדעון מנור ואפרים צור; במטע -- דוד חדשי,
יעקב סגרירי, קובה דורון, מאיר צור, בניו וברטק, פלה בן-מנחם, לאה אפרים, שרה דורון; במשתלה: פולה
ל., שרה לין; ברפת -- אברהם גולדשלגר, רות יבין, סבק פ.; בלול -- חנה חדשי, ז'ניה, קיילה ופייבוש;
במכוורת -- חתולי; בנגריה -- שעיה ג., גאון, גניק. אני התחלתי לעבוד בגן הירק, אך בגלל מחסור במים חוסל
הגן. מסגריה הוקמה רק כעבור שנה.
בעיית צורת הארגון הכללי של המשק ומוסדותיו המרכזיים לא היתה ברורה כלל, ובמשקים המעטים שהיו

42 
קיימים אז טרם גובשה דרך ארגון שתתקבל על דעת כל התנועה הקיבוצית. ברוב המשקים שרר מנהג לפי מיטב
המסורת של הדמוקרטיה הישירה: מדי ערב היה נערך בחדר-האוכל סידור עבודה לקראת יום המחרת, ובתהליך
זה היו משתתפים כמעט כל החברים. בפורום הזה התבהרו כל השאלות, הן של יום-יום והן היסודיות, בעלות
חשיבות לטווח ארוך. לאחר ניסיון קצר בשיטה זו אצלנו -- דחה אותה קיבוצנו מכול וכול. הוויכוחים והדיונים
על עניינים קטנים כגדולים גזלו זמן רב, ולא תמיד הביאו לפתרון רצוי, הציבור העדיף להקדיש את זמנו הפנוי
לפעילות חברחית ותרבותית. חזרנו לסידור-העבודה בפורום מצומצם: הוא נערך בערב בהשתתפות רכזי הענפים,
וכאן היה נמצא פתרון לבעיות הבוערות של יום המחרת, ולעתים קרובות המכריע בדיון היה סדרן העבודה.
אבל איפה יתבררו הבעיות העקרוניות, כגון דרך פיתוח המשק והענפים? היה ברור ששיחת הקיבוץ, שבה
פתרנו בעבר את כל הבעיות, לא תוכל לתת תשובות מעשיות לבעיות אלה. הבעיה הובאה לשיחת הקיבוץ, ובה
הוצע להקים גוף מצומצם, שרק הוא יהיה מסוגל לברר את הבעיות היסודיות של המשק ולהבטיח שפֿיתוחו
יתנהל על בסיס של תכנית מבוררת יפה. הוחלט להקים ועדה או הנהלה מצומצמת בת 3 חברים: בוריה, שעל
שיקוליו המשקיים סמכו הכל; מרדכי שנהבי, שלפני הצטרפו לקיבוץ ב', היה חבר בית-אלפא מיום הווסדה ולו
אמור היה להיות ניסיון רב של השתתפות בהקמת משק קיבוצי; והחבר השלישי בוועדה זו היה גולדשלגר,
איש נבון ובעל ידיעה רחבה בחקלאות. לא עבר זמן רב, והתברר שגם ועדת השלושה נכשלה. הסיבה העיקרית
לכך היתה -- חוסר התאמה אישית. בוועדה התנהלו ויכוחים בלתי פוסקים על פרטי-פרטים של תכניות, כגון
-- מאילו חמרים יש לבנות את רצפת האורווה? בגלל חוסר יכולת להחליט, הובאו הרבה שאלות לשיחת הקיבוץ
להכרעה. כעבור זמן-מה נלאה הציבור מהוויכוחים המתמידים והממושכים, והוחלט לבטל את ועדת השלושה
ולהקים במקומה ועדת משק יותר רחבה, שתוכל להחליט ברוב ברור בכל בעיה. עדיין לא הוחלט לקבוע תפקידים
מרכזיים לאנשים שיהיו אחראים לביצוע, כגון מזכיר, או רכז משק. התפקידים הפעילים היחידים היו: סדרן עבודה,
גזבר, ובא-כוח. היו גם כמה תפקידים הקשורים בעבודה: חצרן (דולק), רכזת ה"קומונה (רבקה צחור), למטבח
היו אחראיות המבשלות, ותפקיד האקונומיה התגבש רק כעבור זמן-מה.
עם תום החורף (567 מ"מ גשם) נסתיימה העבודה בהקמת כל צריפי המגורים ורוב מבני המשק, נטיעת המטעים
ונטיעת 245 ד' יער, והמשק כאילו עמד על כנו.
באביב נערכה במשה"ע, בחדר-האוכל, "מועצה כפולה" (כיום מכונה כינוס כזה "ועידה") של הקיבוץ הארצי,
שגדל באותן שנים בכמה קיבוצים צעירים מהעלייה החדשה, והקיבוץ היה גאה לארח בביתו החדש את צירי
המועצה ואת אורחיה הרבים, ולהראות להם את המשק ואת החורשה הצעירה. מבימת המועצה הושמעה בקשה,
שהאורחים בטיוליהם לא ירמסו, חלילה, את השתילים הרכים של המטעים והחורשה.
עם גמר נטיעת החורשה -- השתחררו מספר אנשים מהעבודה בה, אך למרות זאת היה מצב העבודה קשה.
הקדחת התחדשה, וכן הופיעו מחלות נוספות, והתחדשו נסיעות לחו"ל (הוקמה ועדה להסדרת הנסיעות; כנראה אין
חדש תחת השמש). המשק העסיק מספר חברים בעבודות קבועות: 4 שומרים בחצר, ובקיץ -- 2 שומרים רוכבים
נוספים בשדות כדי לשמור מפני עדרי הערבים, גזבר, סדרן עבודה, מנהל חשבונות (שמואל וייסמן) וחצרן. למרות
הקושי בסידור העבודה הוחלט לחדש את פלוגת הבניין בנהרים, כי חסרו הכנסות. להלן מכתב של פייבוש שרגאי
על פלוגת העובדים בנהרים. המכתב ניתן כלשונו, בהשמטות ובשינויים קלים.
"נהריים, סוף אוקטובר 1930.
...יצאנו בבוקר עבות לתחנת הרכבת בכפר-ברוך בעגלה רתומה לפרדות אדירות ובסכנת גשם, והגענו
בשלום לתחנה. מכפר-ברוך ועד נהרים, ברכבת העמק, לא קרה שום דבר יוצא מן הכלל. בעפולה סעדנו
את לבנו בסיגריות מקופסאות (קנויות, כי בבית עישנו סיגריות מגוללות מטבק קנוי אצל הערבים שכנינו;
סיגריות אלה היו זולות וגרועות יותר מהסיגריות שבקופסאות). צחור, מתוך הרגל, קנה "מלוכי" (סיגריות
הזולות ביותר), אולם קיבל פסק, ומעתה יקנה רק סיגריות יקרות יותר. האם נאה לפועלי רוטנברג לעשן
סיגריות כאלה? בבית-שאן אכלנו, וכפי הנראה זה שימש "פרלודיום" לכלכלה של רוטנברג. הרבצנו
קופסה של בוליביף וחבילת חמאה ורק 3/4 כיכר לחם, כי יותר לא לקחנו אתנו, וכך הגענו לנהרים.
...במשך היום הראשון הסתדרנו, קיבלנו בית בן שני חדרים בשכונת העובדים. באנו למסקנה שאנו מוכנים

43 
לגור (תמיד) בבית כזה במקום בחצי 'וובל' ואפילו במקום 'וובל' שלם. בדרך-כלל נוכחנו שיש כאן הרבה
דברים שלא היו מזיקים, אילו היו בבית. עשינו הכרה עם הכלכלה של רוטנברג, וראינו שבדרך-כלל היא
כמעט כמו אצלנו, "פרט לדברים קטנים". ההבדל הוא כבר בארוחת-הבוקר, שנותנים בה יותר חמאה, עד
כדי כך שכל אחד מרביץ חמש-שש חתיכות לחם ומוסיפים לחמאה גם "ג'ם" (ריבה). בארוחות צהרים
וערב יש גם בשר. חוץ מזה הכול כמו אצלנו, אפילו הספלים. אנו כאן 6 אנשים -- שמחה דיאמנט,
זאב צ'לנוב, משה אופו, משולם, צחור ואני -- כל אחד בא עמוס ספרים לקריאה ולימוד, ונדמה לי
שחצי מספריית הקיבוץ נמצא כאן.
בערב הראשון הלכנו לישון מוקדם מפאת עייפות מהדרך וכדי שנוכל לקום מוקדם. בערב השני הכול
היו עייפים אחרי העבודה, וגם כן הלכנו לישון מוקדם. מוקדם, פשוטו כמשמעו: בשעה 7 או 7.30.
שאר הערבים היו דומים בערך, בהפרש של חצי שעה קדימה או אחורה, כך שהספרים נשארו באותו
מצב שנלקחו מהבית, בתוך הילקוטים או המזוודות. כל אחד התקדם בספר שהוא קורא בו ב-10 --15
עמודים. גם על כתיבת מכתבים נאלצנו לוותר, כי שכחנו להביא נייר כתיבה.
על סדר היום אין הרבה מה לכתוב, כי הרי רוב הקיבוץ היה כאן אשתקד. קמים ב-5 ושבים למעלה
(לבית שלנו) ב-6 בערב. פשוט, תופסים שעות עבודה נוספות. בימים רביעי וחמישי היו 15 שעות עבודה
נוספות לכל הקבוצה ליום. ביום ששי עבדנו רק עד 4 אחה"צ, ז"א שוב שעות נוספות... בכל אופן, איך
שהוא "מען לעבט" (חיים)... מי היה מעז, בקיבוץ, לדרוש מהאנשים שיקומו בחמש, יאכלו ארוחת-בוקר
תיכף ומיד, ואחר-כך ימהרו לעבודה? וכאן אין שומר שיעיר אותך, ורק פעמון חלש יותר מאשר אצלנו,
ובכל זאת כל אחד תיכף ומיד מתעורר ואת ארוחת הבוקר מרביצים בתיאבון די גדול גם ב-5.30,
ואח"כ בא יום-עבודה של 8 וחצי שעות, ואחריו אנו ממש מחפשים את השעות הנוספות... אומרים כעת
שזה לא פלא, כאשר יש תקוה שכל העניין יארך שבוע עד שבועיים; אבל שמעתי שאשתקד, כאשר
אנשים היו כאן שלושה וחמישה חדשים, היה בדיוק אותו דבר. בדרך-כלל, יום עבודה בן שמונה וחצי
שעות הוא באמת יום-עבודה, ואפשר להספיק דבר-מה, אפילו אם קצת מסתובבים או מתבטלים. כל
העבודה כאן עומדת לפני גמירה, אף כי איננו יודעים בדיוק מתי. "מצודת המים" עושה רושם קולוסלי,
מזכירה לי במקצת את התמונה מהסרט "מטרופוליס", רק שכאן יש יותר שמש ואור...
...נו, אני גומר, כי יש סכנה שאנו נגיע הביתה לפני המכתב.
שלכם -- פייבוש".
בקיץ נאסף היבול בשדות הפלחה ונדוש במכונת הדישה של המשק. היבולים לא הצטיינו, אך הקש היה מרובה
והוא נכבש במכבש סוס. הרפת, שמנתה 18.5 פרות, הניבה באותה שנה 21305 ליטר חלב, 1,152 ליטר לפרה (רוב
הפרות היו ערביות!). הלול נתן 4,983 ביצי מאכל. גן הירק נתן יבול דל של ירקות-חורף. אכן, התחלה צנועה
למשק מתפתח ובעל יומרות.
המאזן לסוף השנה הראה, שלרשות המשק עמדו 4,805 ד' קרקע; מזה בהר, שטח מיועד לייעור -- 1,702 ד'
שטח מעובד -- 2,231 ד'; חצר -- 95 ד'; שטח לא מעובד -- 777 ד'.
הכנסות המשק היו: מחקלאות -- 1,044 לא"י; מעבודת-חוץ -- 1,428 לא"י; סה"כ -- 2,477 לא"י; ההפסד
היה 871 לא"י. מתקציב הסוכנות היהודית התקבלו 3,030 לא"י, וסה"כ חוב לסוכנות -- 5,492 לא"י.
ערך הרכוש הקבוע: בניינים, צריפים, ציוד ובעלי-חיים -- 4,085 לא"י.
סה"כ ערך המאזן: חובות -- 1,990 לא"י; הון עצמי -- 135 לא"י; סה"כ מאזן -- 7,616 לא"י.







44 



פרק ד'

הקמת המשק וביסוסו

העשור 1930 -- 1939, תר"ץ – תרצ"ט






כאשר הקיבוץ כולו עבר להתיישבות, הוא היווה חבורה מלוכדת של אנשים צעירים, שהמבוגר שביניהם בן
32, בעלי עבר של 8 שנים של חיים יחד בקיבוץ ותודעה קיבוצית מגובשת, שמשמעותה -- השקפה ברורה
איך חיי חברה קיבוצית צריכים להיות בנויים, ומה העקרונות שעליהם חברה זו חייבת להתבסס. הדרך הקיבוצית
התגבשה הן הודות לנסיון של שמונה שנים אלה, והן הודות לבירורים המשותפים הרבים, שמטרתם היתה לתת
תשובה לבעיות החברה הקיבוצית ולגבש את יסודותיה. הרעיון הברור והחברה המלוכדת היו הנכסים היקרים
ביותר שאיתם הלך הקיבוץ להתיישבות, והם גם הוכיחו את ערכם הרב במשך השנים הבאות. הליכוד של החברה
הקיבוצית עמד בכל קשיי התקופה ומשבריה, ותוכיח העובדה שמבין 85 חברי הקיבוץ שעלו למשמר-העמק
באוקטובר 1929 עזבו מעטים מאוד.
אך לעומת זאת, חסרו ניסיון של הקמת משק קיבוצי עצמי ויידע חקלאי יסודי ומעמיק. בכל 8 שנות קיום
הקיבוץ עבדנו בעבודות סלילת כבישים ובניית בתים, ובתחומים אלה היו לנו בעלי-מקצוע טובים. לעומת זה,
רוב החקלאים שלנו עברו הכשרה קצרה של שנה-שנתיים, שבה רכשו מעט ניסיון וידיעות על החקלאות של
אותה תקופה, והשלימו את השכלתם על ידי קריאה בספרות מקצועית גרמנית, היחידה שעמדה אז לרשותנו.
אנשים בעלי הכשרה וידיעה כלכלית חסרו לנו. היה בינינו מנהל חשבונות אחד מוכשר -- שמואל וייסמן, ובכל
ההכרעות הכלכליות החלטנו לפי השכל הישר. כאן בלט בוריה לין, במחשבתו השקולה והצלולה, והשפעתו
היתה רבה בכל הדיונים המשקיים. היידע והניסיון בניהול משק חקלאי מעורב היו אז מועטים ביותר. המדריכים
החקלאיים שביקרו אותנו ידעו לא הרבה יותר מאתנו, והדרכה משקית כלכלית לא היתה קיימת בכלל. זו הוקמה
כמה שנים יותר מאוחר בידי התנועות הקיבוציות. בפרק-זמן זה עמדנו לפני קשיים אובייקטיביים, שעוד אפרטם,
וקשיים פוליטיים מכבידים. החמור שבהם -- המאורעות של 1936 -- 1938 שהיוו מכשול חמור להתקדמות המשק.
בעשור הזה הונחו היסודות לכל ענפי המשק, ועד סוף העשור הם פותחו עד הגיעם לסף הרווחיות, והיו ענפים
שאף עברו אותו. היקפי הפיתוח וקצבו הוכתבו על-ידי שני גורמים שלא היו תלויים בנו:
א. גובה תקציבי התיישבות וההלוואות לזמן ארוך. אלה ואלה ניתנו בהיקף זעום ובקצב אטי ביותר.
ב. רמה נמוכה של ידע וניסיון חקלאיים בכל החקלאות העברית.
פיתוחו של כל ענף לחוד ופיתוח המשק בכללו היו מלווים נסיונות, כשלונות והצלחות. כעבור 5 שנים, כבר
היו קיימים במשה"ע כל ענפי המשק: פלחה, מספוא, ירקות, מטע, רפת, לול וצאן ומשתלת עצי-פרי. הקמנו משק
מעורב לפי הדגם המקובל אז בלי להחסיר אף ענף אחד, ואף הוספנו את המשתלה, שלא היתה מקובלת ברוב
המשקים.





46 

1934 1939
הענף דונם הכנסה לא"י ימיה- עבודה דונם הכנסה לא"י ימי- עבודה
פלחה 3,976 3,882 1,820 4,280 2,709 1,930
מספוא 60 239 419
ירקות 6 93 224 45 1,195 1,954
מטע 48 450 1,039 223 2,160 3,062
משתלה 12 752 1,285 15 686 1,963
רפת 53 ראש 1,554 1,426 84 ראש 2,842 1,864
לול 1,493 ראש 1,137 864 3,443 ראש 2,159 1,264
צאן 270 ראש 241 886 387 ראש 570 1,097
ס"ה חקלאות 8,109 7,544 12,620 13,548
עבודת-חוץ ומפעלים 2,909 5,930 4,331 4,908
סהייכ 11,018 13,482 16,951 18,456
טבלה מס' 1















ב-1930 היו הציוד המכני ושיטות העבודה עדיין פשוטים. המיכון היה מועט: טרקטור זחליל אחד ומשאית אחת.
הכוח המניע העיקרי היה -- בהמות העבודה, ומספרן הוגדל כדי להספיק את העבודה, שכן הן שהעבירו אנשים
ומשאות וגררו מחרשות, קלטרות ומזרעות. כל העבודה בענפים היתה בנויה על עבודת כפיים קשה. במטעים
ובגן-הירק שלטו הטוריה והמעדר; בפלחה -- הקלשון לעירום השחת והקש, ובמספוא -- החרמש לקצירה
והקלשון להעמסת הירק. ברפת ובדיר חלבו ביד לאור מנורת נפט, וההזנה והוצאת הזבל -- אף הן נעשו בידיים.
בלול פיזרו את המזון ביד, מתוך פח, וכך גם אספו את הביצים. המדגרה בלול חוממה בנפט.
התחבורה, בשנים הראשונות, היתה קשה ומסובכת. "כביש רוקפלר", שנסלל בחורף 1929, שקע בחורף בבוץ,
ואפילו בקיץ היה אפשר להבחין בו בקושי. הממשלה הקימה ב-1929 ליד מנסורה (סמוך ליקנעם) מחנה אסירים,
ואלה סללו את הכביש ביסודיות, אך התקדמו באטיות מרובה. בקיץ, הנסיעות לחיפה ומשם לתל-אביב לא היוו
בעיה; ואילו בחורף, כל נסיעה, ובעיקר מחיפה למשמר-העמק, היתה כרוכה בהרפתקאות. הסיפור הבא יכול לשמש
דוגמה לקשיי תחבורה אלה.
היה זה בינואר 1930, בימי המשפט הציבורי שערכנו על הקיבוץ, לרגל חג ה"21". בערב גשום התכנס כל
הקיבוץ בחדר-האוכל וחיכה להתחלת המושב של בית-הדין. גם אני יושב על אחד הספסלים. והנה ניגש אלי סדרן
העבודה ומספר לי, שמיטק בנטוב, הממלא תפקיד מרכזי במשפט, הגיע זה עתה ברגל ממנסורה, אבל המכונית







47 
השכורה שהסיעה אותו מחיפה נשארה תקועה בבוץ ליד מנסורה. הוטל עלי ועל שמחה דיאמנט לצאת בעגלה כדי
לחלץ את המכונית ואת הנהג הערבי המסכן, שנשאר במכונית.
אני יוצא כעגלון מנוסה, ושמחה -- כמסגר נבון-כפיים, שיתקין רתימה של הבהמות למכונית. לא היתה ברירה,
ושנינו יצאנו לבושים "שינל" (מעיל צבאי בריטי עבה). מעילי גשם או מטריות עדיין לא היו ידועים במשה"ע,
גם מגפי גומי לא היו לנו. בחדר-האוכל נדברתי עם שמחה: הוא יביא שרשרת ארוכה, ברגים ומפתחות, ובינתיים
ארתום ואכין את העגלה.
יצאתי לחצר, שהיתה כולה מדמנת בוץ גדולה, ושהיה עלי לעברה כדי להגיע לאורווה. בחרתי את הפרדות
הטובות ביותר ורתמתי אותן לעגלה, ועד שביצעתי את כל הפעולה הזאת התמלאו נעלי מים ונעשו כבדות מאוד
בשל הבוץ שדבק בהן. שמחה הצליח למצוא את האבזרים הדרושים, ישבנו שנינו בעגלה ויצאנו לדרך, כל
אחד עטוף בשינל הכבד, שאכן חימם היטב. משרוולי השינל הוצאתי רק את קצות אצבעותי, שבהן החזקתי את
המושכות ואת השוט. הגשם לא היה חזק, אך נמשך כל הזמן בטיפות דקות וחודרות, ועד שהגענו למנסורה היה
השינל ספוג מים וכן גם הבגדים. את הדרך עברנו בשלום בלי לשקוע. אנו נוסעים לאט ובזהירות, כי כמעט אין
לראות דבר בחשכת הלילה המעונן. היה עלי לסמוך על חוש ההתמצאות שלי, ואולי אף יותר -- על שתי הפרדות
הנאמנות, ולבטוח בהן שלא תרדנה מן הדרך, שהיא קצת יותר יבשה, ולא יורידונו אל העמק. וכך, כעבור שעה
בערך, הגענו למנסורה, ובה מצאנו את המכונית השקועה בתוך שלולית ענקית. הנהג ישב במכונית, ושמח מאוד
על שבאנו להוציאו מהבוץ. אמנם הוא היה יבש -- אך קפוא מקור.
סובבתי את העגלה, התרתי את הפרדות עם המאזניים (כלי עזר לרתימת הבהמות לעגלה) והתקרבתי עד שפת
השלולית. שמחה נכנס לשלולית כדי למצוא את המקום המדויק ברכב, שאליו יהיה אפשר לחבר את השרשרת.
אחר-כך חיבר את קצה השרשרת האחד לטבעת המאזניים ומשך אותה דרך המים וחיברה אל המכונית השקועה.
הורינו לנהג להפעיל את המנוע, וברגע שירגיש שהבהמות מתחילות למשוך -- יכניס את המכונית להילוך. הכול
פעל כמתוכנן. אני הרמתי את השוט, צעקתי "דיו!", הפרדות התאמצו קצת, שמחה אותת לנהג -- והמכונית
החלה לנוע, בתחילה בכוח הפרדות שהתקדמו על קרקע מוצקה, ואחר-כך בכוח המנוע. היתרתי את הפרדות
מהמכונית, וזו נסעה מהר באורות דלוקים למשמר-העמק.
הפרדות נרתמו לעגלה, ויצאנו לדרך בחזרה הביתה, לאט-לאט, בחושך ובגשם הדקיק הבלתי פוסק. הגענו
למשמר העמק רטובים עד לשד העצמות, עייפים וסחוטים, מרוצים מהצלחתנו ובעיקר מכך שנסתיימה שליחותנו
ואנו סוף-סוף בבית.
השעה היתה מאוחרת, קרוב לחצות; אך הציבור עוד ישב בחדר-האוכל והקשיב לדיונים המעניינים על בעיות
הקיבוץ ודרכו בעתיד. בחדר-האוכל היה חם, וכיבדונו בתה חם. חברים אחדים הרימו את עיניהם בתימהון: "מה
זה? כל כך מאוחר אתם מגיעים?" רק מיטק ניגש ושאל לשלומנו והודה על המאמץ.
אני לא נשארתי בחדר האוכל. לא יכולתי להקשיב לדברים החכמים שנאמרו: הייתי עייף מדי. הלכתי לחדר,
פשטתי את השינל ואת הבגדים הרטובים וחלצתי את הנעליים הכבדות, התעטפתי בשמיכה ונרדמתי מיד.
ב-1931 היתה התחבורה על-ידי שירות אוטובוסים ערבי, פעם ביום, בקו מגידו (לג'ון בערבית) -- חיפה.
בבוקר, בדרכו לחיפה, היה נכנס לחצר משמר-העמק, ונהגו ראג'י היה ידיד של כולנו, וכן בדרכו בחזרה, מסמטה
בעיר העתיקה הערבית, ב-3 אחה"צ. רוב הנוסעים בו היו התושבים הערבים של הכפרים שבקו נסיעתו. הנסיעה
נמשכה משעה עד שעתיים, והיתה חוויה מיוחדת. היחסים עם הנוסעים היו מצויינים; אך הצעקות וקולות
התרנגולות או הטלאים שהוסעו יחד אתנו -- היו בבחינת חוויה לנו, הנוסעים היהודים המסכנים, הנדחקים
בקושי בין הפלחים והפלחיות המצטופפים בתוך האוטובוס. המכונית עצרה ליד כל כפר או מאהל בדווי כדי לקלוט
נוסע או להעלות את כבשתו על גג הרכב. הספסלים היו לאורך הקירות ; במעבר ביניהם, המיועד לעוזר הנהג הגובה
את דמי הנסיעה אגב ויכוחים בקולי-קולות, ישבו הנוסעים הנוספים.
דרושה עט סופר כדי לתאר את התמונה ואת החוויות הרבות בכל נסיעה עם ראג'י. השירות הזה היווה גם
קשר לתל-אביב וליתר חלקי הארץ, כי מחיפה היה אפשר להמשיך ברכבת. מי שרצה לנסוע לאחד המשקים בעמק
-- רכב על סוס או נסע בעגלה. לשכנים הקרובים ולמרחקים כגון בית-אלפא או עין-חרוד נסעו ברכבת, ואליה

48
הגיעו בכרכרה רתומה לסוס אחד, לתחנתה שבכפר-ברוך. קשר טלפוני לא היה, והדואר הגיע עם ראג'י, מחיפה,
שם היה לנו תא-דואר.
ב-1939 כבר היו 4 טרקטורי זחלילים, קומביין, מכבש נייד, קטפת תירס ו"דריל" (מזרעה רחבה). כל הכלים
האלה נגררים מאחורי טרקטור. למטע נרכש דיסק לטרקטור, לעיבוד בין השורות בגנים ובכרמים. עבודת בהמות
הוגבלה בפלחה רק לזריעת תירס ולקלטורו ולגיבוב הקש והשחת. בגן-הירק הוכנסה קלטרת לבהמה, וכן הותקנה
המטרה משוכללת, וצומצם השטח המושקה השקיה פתוחה, שדרשה עבודת אדם רבה וקשה. עיבודי ההכנה
בגן ובמספוא נעשו בטרקטור, והחרישה ה"רומנטית" בזוג בהמות, שהיתה עבודה קשה הדורשת מיומנות רבה,
עברה מן העולם. אך המלחמה בעשבים בתוך השורה, במטע וגן-הירק, נעשתה עוד שנים לא מעטות במעדר. בלול
פעלה מדגרה חשמלית גדולה ומשוכללת. ברפת, השכלול היחיד שהוכנס היה קרונית על פסים להוצאת הזבל.
בתחבורה ובתקשורת חלה מהפכה ממש. ב-1934 נרכשה משאית "ברוקווי", וקיבלה רשיון כמכונית ל"משא
מעורב": בחלקה האחורי -- ארגז שבו הובילה אספקה למשק, ובחלק הקדמי היו בה 2 ספסלים להסעת 10
נוסעים. מי שרצה לנסוע ב"תחבורת לוכסוס" זו היה צריך להירשם יום קודם אצל הנהג, ואם מספר המועמדים
עלה על 10 -- נסעו הנותרים עם ראג'י. הנהג שלנו היה דודיה.
לאחר פרוץ המאורעות ועם הקמת יקנעם והזורע -- קיבלנו מהממשלה רשיון לקו הובלת נוסעים חיפה
-- משמר-העמק, והודות לו הצטרפנו לקואופרטיב האוטובוסים "קשר", עם שתי מניות, כלומר מקום עבודה לשני
הנהגים דודיה ומיכאל. הקואופרטיב "קשר" קיים מספר נסיעות ביום למשה"ע. ברבות הימים הצטרף קואופרטיב
זה ל"אגד", ואנו קיבלנו בו שלוש מניות.
בימי המאורעות קיבלנו גם מכונית קטנה "סטודיביקר", שגדעון מנור הביא מחו"ל. היא עמדה לרשות הביטחון
ולהסעת יולדות לבית-החולים.
תקציב ההתיישבות שניתן לנו ב-10 השנים האלה -- היה למעשה כל תקציב ההתיישבות שהוקצה לנו. הוא
יועד להקמת ענפי הייצור ובנייני מגורים -- אך לא לבנייני ציבור. בסוף העשור עמדו כל הענפים על מכונם וקיבלו
את הציוד הדרוש, וענפי החי -- את בנייני הקבע. נבנו בנייני מגורים לילדים ולחברים, ורק חברי ההשלמה וחברי
הגרעינים הוסיפו לגור בצריפים ואף באוהלים. כל בנייני הציבור היו בצריפים חוץ ממקלחת ציבורית וממכבסה
שנבנו ב-1937, ומבית-השימוש הציבורי שנבנה ב-1936. ב-1938 נבנתה מאפייה, והיא שימשה גם את קיבוץ
הזורע. היא צוידה במלוש מכני ובתנור אפייה עם מבער דלק. כן הוקם בניין ששימש חדר-קריאה וספרייה.
הוא נבנה בעבודת התנדבות של החברים בשבתות; כיום הוא משמש למזכירות הקיבוץ.
עד 1.10.39 נתקבלו בס"ה 19,945 לא"י בתקציב הסוכנות. את מהלך קבלת ההלוואות לזמן ארוך והתקציבים
אפשר לראות בטבלה שלהלן.

השנה מצב
תקציבים הלוואות
לז"א
בלא"י
1930 5,798
1934 12,654 2,238
1939 19,945 9,400
טבלה מס' 2




המשק התפתח בתנאים כלכליים קשים מאוד. הממשלה לא עודדה את החקלאות, ומדיניות היבוא שלה דיכאה
אותה. הארץ היתה פרוצה ליבוא סחורות ותוצרת חקלאית. פירות וירקות יובאו במחירים מגוחכים מלבנון ומסוריה.
המאורעות שפרצו ב-1936 ושנמשכו כמעט עד תחילת מלחמת-העולם השנייה גרמו נזקים כבדים והטילו עול
כבד של שמירה רבה. במשה"ע הונהגה שמירה של אנשים רבים ביער ובשדות, למניעת שריפות והצתות. על



49
המטעים היה צורך לשמור מפני עקירה, לאחר שנעקר חלק מהפרדס הצעיר, וכן תוגברה השמירה בחצר. מצוקת
האשראי היתה קשה, וקבלת הלוואה לזמן ארוך היתה קשה ביותר, זו היתה הסיבה העיקרית לאטיות פיתוחם של
ענפי החי. מחסור במים עיכב את פיתוחם של ענפים אינטנסיביים, ועד סוף העשור היה המשק בעיקרו משק
בעל.
בתנאים אלה היה ברור, שמקור לפיתוח נוסף, נוכח הרווחיות הנמוכה של המשק, יכול להיות הֶצבר עצמי שיבוא
מחיסכון בהוצאות לקיום, כלומר -- על-ידי רמת-חיים נמוכה. ואכן, בכל העשור הזה היתה רמת-החיים במשמר-
העמק נמוכה מאוד, ולבעיה זו הוקדשו שיחות קיבוץ רבות. אמנם רמת-החיים היתה יותר גבוהה ובעיקר יותר
יציבה מאשר בתקופת עפולה ונהלל, שבה היו תקופות של רעב ומחסור מתחלפות עם שפע יחסי.


גובה הוצאות קיום

השנה 1930 1934 1939 לא"י
גרוש
”
ההוצאה לשנה
לאיש 37.66 39.27 42.86
ההוצאה ליום
לאיש 10.31 10.75 12.51
ההוצאה ליום כלכלה
4.82 4.57 4.03
טבלה מס' 3





העלייה בהוצאות לנפש לשנה לעומת ירידת ההוצאה על מזון לנפש ליום מוסברת בגידול מספר התלויים -- ילדים
והורי חברים. התזונה השתפרה לעומת זו שבימי עפולה, דבר שהיה קשור גם עם שימוש רב בתוצרת המשק: ירקות,
תפוחי-אדמה, פירות, חלב וביצים. אכן, ההוספה של תוצרת המשק שיפרה את התזונה במידה ניכרת, שכן בשנים
שלפני ההתישבות כמעט שלא עלו על שולחננו פירות, תפוא"ד וחלב, ואילו כעת הם הוגשו טריים ובשפע, בעיקר
בעונה ; אך החלבונים עדיין היו בצמצום. גבינות ובשר הוגשו לעתים רחוקות למדי, והביצים הוגשו בארוחת-הבוקר
בצורת "חצי הביצה" המפורסמת. החמאה והגבינה הלבנה מתוצרת-בית נועדו בעיקר לילדים.
חלק מהתוצרת היה מעובד בבית: ריבות מענבים ומעגבניות (תוצרת צציל ספיר); כבישת זיתים, מלפפונים
ועגבניות (שולמית פ); מחלב הרפת היו מייצרים חמאה וגבינות; ואפילו החובצה (מוצר-לוואי בייצור חמאה)
היתה מובאת לחדר-האוכל. תופעה זו, האופיינית למשק חקלאי לא מפותח, היתה תוצאה של מחירים ירודים
לתוצרתנו בשוק. התוצרת היקרה, כגון שזיפים וגבינת צאן, היתה משווקת כולה, ורק סוג ב' היה מגיע לשולחננו.
הפרי מסוג ב' הוגש בעיקר כמרק-פירות, מוצר שבו השתבח המטבח שלנו. רמת-החיים הירודה התבטאה לא רק
בהוצאות לתזונה, כי אם בכל תחומי החיים, כגון בהלבשה. הלבוש, רובו-ככולו, נקנה במחסנים של בגדי צבא
משומשים. סעיפי הוצאה כגון נופש או תקציב אישי -- כמעט שלא היו קיימים.
האוכלוסייה אמנם גדלה; אך חלו גם שינויים בהרכבה. מספר החברים גדל לאט, לאחר הקפיצה של 1930.
בשנת 1935 קיבלנו השלמה תנועתית מפולין, קבוצת "פלנטי", ובה כ-25 חברים. נוספו קבוצות עליית הנוער,
ומאז 1935 הן היו לחלק קבוע בחיי הקיבוץ. מספר הילדים גדל מאוד. במחצית השנייה של העשור התחלנו
לקלוט הורי חברים מפולין.





50 

1930 1934 1939
חברים ומועמדים 85 131 144.6
זמניים (גרעין) 10 29
ילדים 17 50 83.6
הורים 14
נוער 20 30.6
סהייכ 112 201 301.8

טבלה מס' 4
השינויים באוכלוסיה







הקמת המוסד החינוכי

בסוף שנות ה-20 הגה "בעל הרעיונות" מרדכי שנהבי רעיון חדש: על הגבעה החשופה שבצדה המערבי
של משה"ע יש להקים את ביה"ס המרכזי של הקיבוץ הארצי. באותו זמן התפזר בבית-אלפא ביה"ס המשותף
לבית-אלפא ולחפציבה ושהיו בו גם כמה ילדי חוץ, ושנשא את השם "חברת הילדים בית-אלפא". לימדו בו
כמה מורים צעירים שהתפרסמו אחר-כך כמחנכים דגולים, וביניהם מילק שמואל גולן וגיטה פדן. שנהבי טען,
שביה"ס שיוקם במשה"ע עשוי למלא צורך ותפקיד חיוניים ביותר לכל קיבוצי השוה"צ. רעיונו של שנהבי אמנם
לא נשכח, והוא חיכה בצנעה, כמו זרע שנטמן בקרקע ומחכה להזדמגות כדי לנבוט.
ב-1930, עם עליית כל הקיבוץ להתיישבות, היו בו 10 ילדים שהגיעו לגיל הלימוד. הוקמה כיתת לימוד
שכללה ילדים גילאי כיתות א' -- ג'. המורה הראשונה שלימדה את הילדים קרוא וכתוב היתה אממה לוין-תלמי,
ואחריה בא בנימין חתולי. ב-1931 גדל בית-הספר, ונוספו 11 ילדים: 3 ממרחביה, 5 ממזרע, 2 מגן-שמואל ו"ילד
חוץ" ראשון. לחבר המורים נוסף יעקב פולישוק, הוא "פולי". פולי הגיע ב-1930 למשה"ע כעולה חדש, חבר
התנועה בצ'רנוביץ, שלמד את תורת החינוך באוניברסיטת וינה והיה ממש מורה מדופלם. הוא הפך תוך זמן
קצר לדמות המרכזית במוסד. כך נוסד, למעשה, המוסד החינוכי של הקבה"א, שעליו דיבר שנהבי, אף כי עדיין
לא הוכרז על כך רשמית. ביה"ס הוקם על הגבעה החשופה, הילדים והמורים גרו ולמדו בצריפים.
ב-1932 הוסיף ביה"ס לגדול, הן במספר הילדים והן במורים חברי קיבוצים שראו בעבודתם שליחות. בינתיים
עירער קיבוץ מרחביה על כך, שהמוסד החינוכי המרכזי הולך ומוקם במשמר-העמק, והוא הציע את "כפר-
ילדים" כמקום למוסד. "כפר-ילדים" נמצא מול בית-החולים המרכזי בעמק, לא רחוק ממרחביה. הוא הוקם
עוד בשנות ה-20, ולמדו בו ילדים יוצאי רוסיה, חלקם הגדול יתומי הפוגרומים. בתחילת שנות ה-30 התרוקן
הכפר, כי חניכיו בגרו, ובמקום נשארו כמה בנייני קבע וצריפים מתאימים למגורים ולכיתות לימוד. הנימוק
העיקרי של קיבוץ מרחביה ושל מאיר יערי, דוברו העיקרי, היה שהקמת המוסד בכפר-ילדים תחסוך כסף רב
שיידרש להקמתו במשה"ע; אך כוונתם הסבירה של אנשי מרחביה היתה, שילדיהם ישארו בקרבתם.
משמר-העמק ומורי המוסד עמדו בתוקף על כך, שהמוסד יוסיף להתקיים במשה"ע. נימוקם העיקרי היה,
שמוסד מרכזי של השוה"צ חייב להיות ליד קיבוץ, כדי שרוחו של הקיבוץ וערכיו ישפיעו על הילדים. התנאים
במשה"ע יבטיחו זאת, ועם זאת יאפשרו למוסד להתפתח באופן עצמאי ובנפרד מהקיבוץ. ואשר לאמצעים להקמת
הבניינים -- שנהבי היה בטוח, שהוא ימצא את המקורות מתרומות של אוהדי התנועה וידידיה.




51 
השאלה הובאה לבסוף, ב-1932, להכרעה במועצת הקבה"א שנערכה בשריד. בהזדמנות זו נערך דיון תנועתי
ראשון על יסודות החינוך בקיבוץ, על הקשרים בין המוסד לבין הקיבוץ שבתוכו יהיה, וגם היה ויכוח חם על
הנושא שלמענו נקראה המועצה. בסופו של דבר הוחלט ברוב דעות, שהמוסד יוסיף להתקיים במשה"ע, ובכך זכה
המוסד במשה"ע בהכרה רשמית. הוחל בהקמת הבניין הראשון, והיתר -- הלא הוא כתוב בספר תולדות המוסד
החינוכי במשה"ע.


תנאי הסביבה

על התפתחות המשק השפיעו באורח מכריע תנאי הסביבה: הקרקע, המים ותנאי הטבע.
הקרקע בשעת עליית כל הקיבוץ להתיישבות הכירה ההנה"צ בזכותנו להתיישבות בקבוצה של 40 משפחות
(80 חברים) בלבד. באותה תקופה גילתה ההנה"צ אי-רצון בולט שיתקיימו קיבוצים גדולים יותר מהקבוצה
כצורת התישבות, שמנתה אז באורח רשמי וגם למעשה 25 משפחות, ומכאן באה ההתנגדות להכיר בנו, בהתאם
לדרישותינו, כיישוב של 50 משפחות. רק כעבור כמה שנים, לאחר מאבק עקשני, השגנו את ההכרה בקיום קיבוץ
של 50 משפחות. לאישור זה היתה חשיבות רבה, הן מבחינת משבצת הקרקע והן מבחינת תקציבי ההתיישבות,
כי אלה ניתנו לפי מפתח משפחתי; מכסת הקרקע בעמק היתה 100 דונם למשפחה למשק חסר מים.
ב-1930 עמדו לרשותנו רק 3100 ד' אדמה, ונוסף על זה 1600 ד' בהר הראויים לייעור בלבד. התחלנו לדרוש
תוספת קרקע עד כדי מכסה מלאה, ואכן קיבלנו אדמה נוספת מעבר לקישון, אדמת תל-טורה, מקום שבו ניסתה
קודם להיאחז קבוצה קטנה, אך היא התפזרה כעבור זמן קצר. כך. הגענו, ב-1939, ל-5300 ד' (בלי אדמות
ההר). האדמות בתל-טורה, שהתברר שהן עולות בטיבן על האדמות שהיו ברשותנו קודם, נמסרו לנו באורח רשמי
עוד בשנות ה-30 הראשונות; אך חלק גדול מהן תפסו חברי קיבוץ מזרע, ועברו שנים של בירורים והתדיינויות
עד שמזרע מסרה לנו את האדמות האלה. ה"גזל" הזה גרם התרגשות רבה בקיבוץ, והיא גברה כאשר נודע שמזרע
אינה מקבלת את מסקנות הבוררות התנועתית, שפסקה לטובתנו. אנשיה החזיקו באדמה ועיבדו אותה כולה,
והיו מוכנים למסור לנו רק חלק קטן ממנה. העניין גם הגיע פעמים אחדות לשיחת הקיבוץ, כי חברים רבים
טענו, שנציגינו נוקטים עמדה מתונה מדי, ותבעו תגובה חריפה ומעשים תקיפים, כפי שהיה מקובל בשנים ההן
בסכסוכי קרקע. הפלחה היתה אחד ממקורות ההכנסה העיקריים, והגדלתה היתה עשויה להגדיל את הכנסות המשק
הדלות, והעיקר: הדאנה לקרקע מרובה היא מתכונתו של כל חקלאי...
בעיית מכסת הקרקע באה על פתרונה; אך עמדה לפנינו בעית טיב הקרקע, ולבעיה זו היה קשה למצוא פתרון.
אדמות ההר, שבהן ניטעו המטעים, היו סידיות ובחלקן בזלתיות, בעלות ניקוז טוב, והן התאימו למטעים; אך
שטחן היה מצומצם. כל האדמות שבעמק היו כבדות מאוד עם ניקוז לקוי. בעונות החורף, שהיו גשומות בדרך
כלל, לא כל מי הגשמים נספגו ומי התהום עלו, ולעתים קרובות היו השדות מכוסים שלוליות גדולות, ובשדות
החיטה בלטו כתמים צהובים גדולים. חלק מהשדות סבל מעודף רטיבות עד הקיץ. עם הזמן התברר, שהיו גם
חלקות שמליחות הקרקע שלהן מרובה. יבולי שנים גשומות היו דלים: הן של תבואות החורף, שלא התפתחו
בשל הרטיבות המרובה, והן של תבואות הקיץ. בגלל האיחור הניכר בזריעתן. לשנים רטובות קראנו "בצורת
רטובה", ודווקא שנים מעוטות גשם הניבו יבול רב.
הפתרון היחידי היה -- ניקוז יסודי; אך ביצועו היה מעבר ליכלתנו הכלכלית, ובטכניקה הידועה בימים
ההם היה קשה מאוד לבצעו. הדרך היחידה שבה הלכו הפלחים -- היתה ניקוז על-קרקעי. בעזרת כלי מכני
הרתום לטרקטור נחפרו לרוחב השדות, בכיוון מזרח-מערב, תעלות עם שוליים רחבים, ואלה חילקו את השדות
לחלקות בהתאם למחזור הזרעים. התעלות היו אמורות לקלוט את עודף המים, את הנגר העל-קרקעי, ולהובילו
לתעלות שנחפרו לאורך הגבולות בכיוון לקישון. התיעול הזה הפחית רק מעט את עודף הרטיבות, כי השדות לא
היו מיושרים ועודפי המים לא יכלו לזרום באופן חפשי אל התעלות. הניקוז בא על פתרונו רק בשנות הששים
והשבעים, על ידי ישור וניקוז יסודיים שנעשו בעזרת מלוות ממשלתיים נוחים.

52
העימות עם הטבע

החיים במשה"ע היוו מפגש יום-יומי בלתי אמצעי עם הטבע הסובב, שהיה למעשה חדש וזר לכולנו. למפגש
הזה היו שני פנים. הפן האחד, הנפרש לפני כל חקלאי ואיש שחושיו פקוחים, לחוש את העולם הסובב עשיר
הצורות והתופעות, עולם המתחלף עם כל עונה, המעורר סקרנות ורצון להכירו ולהבינו, החל ב"קונצרט" הלילי
של התנים, והיומי של הציפורים, וכלה במרבד הפרחים הנפלא שנפרש לפני עינינו. המשתוממות בכל אביב.
והפן האחר -- הפן העוין של האקלים הקשה, הבלתי יציב ומלא תהפוכות וניגודים, של מחסור חמור במים,
של מכת היתושים והקדחת, ה"ברחש" ושאר פגעים, ושל אדמה הנענית בקושי למאמצי החקלאי. והרי אין
כחקלאי, שכל תוצאות עבודתו ומצבו הכלכלי תלויים בטבע. לכן רבה רגישותנו לתנאי הטבע בארץ ולהשפעתם,
לחורף הגשום ולשדות הרטובים, לקיץ החם והשחון. החקלאות זקוקה למים -- ואלה היו מצומצמים אצלנו
ביותר.
ראינו את החקלאי הערבי השכן, החי כאן דורות והעומד אובד עצות לפני הטבע האכזר; חקלאי שאמנם הסתגל
לאקלים הקשה -- אך החי בעוני ובמחסור מנוונים. פן זה שימש לנו אתגר של מכשול קשה, הדורש לא רק כושר
עמידה, כי אם גם כושר הסתכלות ולמידה, כדי שנוכל לנצל את כל האמצעים וההמצאות עד שנוכל לו. בשנים
הראשונות הרגשנו מאוד את התלות הקשה בטבע.







הטבע והסביבה החדשה

את התן המיילל לא ראינו; את שמות הפרחים והציפורים לא ידענו. גם האנשים שעבדו בחצר, סקרנותם
התעוררה בצאתם לטיל בהר, למראה שלל צבעי הפרחים וקולות הציפורים. החקלאים שבינינו נתקלו בהם יום-
יום בעבודה בייעור, במטע, בשדה ובגן. ידענו אז רק שמות של שלושה פרחים: הכלנית, הרקפת והנרקיס. כל
הציפורים היו בשבילנו דרורים -- קראנו להם אז "אנקורים", וכל זוחל -- נחש ארסי. אני שהטבע עניין אותי
עוד בגולה, התעורר בי עניין רב בטבע של ארץ-ישראל. רציתי לדעת לפחות את שמות הצמחים ובעלי-החיים.
בעזרתה של גיטה פדן, אז מורה לטבע במוסד, מצאתי את הדרך להכיר את הצמחייה. גיטה נתנה לי את "מגדיר
צמחי ארץ-ישראל" של פרופ' א. אייג, והורתה לי איך להשתמש בו. בעזרת המגדיר למדתי לאט-לאט את שמות
מאות מיני הצמחים שגדלו באיזור שלנו, את משפחותיהם ואת יתר סודות הבוטניקה.
הרבה למדתי מהערבים, אשר סיפרו לי את שמותיהם הערביים של צמחים רבים, את סגולותיהם הרפואיות
ואת מעלותיהם כצמחי מאכל. כך יכולתי לספק את סקרנותם של חברים רבים: רועי הצאן והבקר, עובדי השדה,
הייעור והמטע, וכן הגננות והמטפלות. כמעט כל הציבור רצה לדעת את שמות הפרחים המופיעים בחורף ובאביב,
ואת תכונותיהם. יחד עם עמנואל לין ערכנו מדי שבוע בחדר-האוכל תערוכה של צמחי העונה, מפעל שנמשך כמה
שנים.
כך זכו לשמות עבריים הדבורנית המקסימה, הפעמונית, ורד הקציר ועוד מאות צמחים. גם הקוצים המפחידים
הרבים זכו בשמות: החוח, השיזף, הצלף ועוד עשרות רבות. שמות הציפורים ובעלי-החיים האחרים נגלו לי
באטיות רבה יותר. נעזרתי בספרות לועזית, באורחים ובמכרים חובבי טבע. הטבע הזר, העושה בקיץ רושם ראשון
של מדבר, התגלה כעולם חי, ובעלי-חיים למיניהם מצויים בו כל השנה. ראינו איילות (צבאים) ב"הר האיילות",
צבועים, זאבים, דרבנים, ופעם אפילו נתפסה גירית חיה.

53
התלות בטבע

בשל רמת הטכנולוגיה והיידע החקלאי של אותה תקופה, ונוכח המחסור במים להשקייה -- היה המשק
תלוי בחסדי שמים. אנו, ככל החקלאות העברית, היינו מבחינה זו במצב לא הרבה יותר טוב מזה של הפלחים
הערבים. כל חקלאי רוצה לדעת מתי יתחילו הגשמים, כמה זמן יעבור בין גשם לגשם. מתי ייגמרו הגשמים, וכמה
גשם יירד בסך הכול במשך העונה. לא היה שירות מטאורולוגי והיינו אובדי עצות נוכח התנודות הקשות בכמות
הגשם השנתית. בעשור 1930 -- 1939 היו 3 שנים גשומות מאד, שבהן ירדו באזורינו יותר מ-700 מ"מ גשם, 4
שנים של כמות גשם בינונית, בסביבות 600 מ"מ, שנתיים מעוטות גשם, 400 מ"מ, ושנת בצורת אחת -- 328
מ"מ בלבד.
חסר גם הניסיון המקומי והאישי, כדי להעריך לפי מצב העננים מה סיכויי הגשם להיום ולמחר; או לדעת
לפי צבע שקיעת החמה, אם צפוי שרב. הכביד עלינו לא רק חוסר מוחלט של הערכה מה תהיה דמותה של
השנה, כי אם גם חסר ודאות מה יהיה בימים הקרובים, דבר שהכביד ביותר על תכנון העבודה בשדה. שאלנו גם
לדעתם של זקני הכפרים שכנינו. הם האמינו בהשפעתו המכרעת של מצב הירח (מולד, ירח מלא) על סיכויי
הגשמים, כגון "אם המולד יהיה מעונן מאוד או יירד בו גשם -- כי אז כל השבועיים יהיו גשומים". אך רק
מעטים מאוד בינינו סמכו על דעות אלה. לעומת זה נוכחנו לדעת, כי הם צדקו ביחס למחזוריות בת 3 ימים
של שינויי מזג-האוויר. לדעתם, הגשמים יורדים בפרקי-זמן של 3 ימים, וגם השרבים נמשכים פרקי-זמן כאלה.
היו, כמובן, גם נביאים מקומיים שלנו, ביניהם שראו בעננים על התבור סימן בטוח לגשם, והיו שסמכו רק על
המוחרקה. כל הוויכוחים האלה סיפקו חומר מצוין לליצני הדור, אך הם לא עזרו לעובדי השדה.
התלות בטבע התבטאה גם בתחומים אחרים. בסוף שנות ה-20 ובתחילת ה-30 הופיעו נחילי ארבה בשמי
הארץ והגיעו עד לאיזור שלנו, וכמה פעמים ראינום חולפים כענן מעל ראשינו. היו גם מקרים שנחיל ענק כזה,
שהגיע מהמזרח, נחת בשדות הקרובים לואדי מילק, והכול נסעו לשם כדי להבריחם על-ידי הקמת רעש בפחים.
הארבה לא התרשם מהרעש ונחת בהמוניו, והדבר עשה רושם כאילו יורד שלג אדום, בגלל צבע כנפיו. למחרת
בבוקר התרומם הארבה והמשיך את דרכו מערבה, ולמזלנו -- בלי להטיל ביצים, שזו הסכנה הגדולה במכה זו.




פגעי החקלאות

מכה קשה היתה מכת העכברים. אמנם הם היו פחות מפורסמים מן הארבה, אך הם הפליאו את מכותיהם.
העכברים אינם מוזכרים בין מכות מצרים, ובתנ"ך הם מוזכרים כמכה רק בשמואל א' פרק ו'; אך אנו עמדנו
בתחילה לפני מכה זו אובדי עצות, ורק כעבור שנים לא מעטות למדנו יחד עם כל החקלאות היהודית איך
ללחום בהם ביעילות. העכברים, או בשמם הנכון -- נברני השדה, הופיעו בתחילה מעטים ונזקם לא היה
מורגש; אך מאמצע שנות ה-30 הם התרבו במהירות מדהימה, תקפו את השדות והגנים וגרמו נזקים כבדים
ביותר. גם המלחמה בהם התפתחה בהתאם: בתחילה היו הפלחים מניחים כמה גרגרי "צליו" (גרגרי חיטה
מורעלים) בפתחי מחילותיו של הנברן בצדי הדרכים ובשולי השדות. עם גבור המכה נערכו גיוסים של כל הקיבוץ.
כולל הילדים, ועברנו באורח מסודר חלקה אחר חלקה ופיזרנו את הגרגרים בכל חור. קרה גם מקרה, שילדים
סקרנים טעמו מהגרגרים האדומים-סגולים ולקו בהרעלה. הפעולות הנרחבות האלה הקטינו את ממדי המכה,
אך קצב התרבות הנברן היה מהיר, והמזיק התגבר מהר על פעולות ההדברה. אף גשמי הזעף שירדו בחורף,
ושבהם תלינו תקוות רבות, לא הטביעו את הנברנים. בשנים שבהן מכת הנברנים לא היתה קשה, הם היו אוספים
את השיבולים שנשרו תוך הקצירה; אך כאשר המכה גברה -- הם ממש קצרו את השיבולים מן הקנים וגררו
את היבול למחילותיהם, והחקלאי חש שיש לו מתחרה בקצירה, קטן אך מסוכן. הקומביין, שהיה מהיר מאוד

54
במלאכת הקצירה, עזר להקטין את ממדי הנזק. הנברנים אמנם נשארו בלי מזון רב לחורף -- אך חלקם נדדו
לגני הפרי ופשטו בגן-הירק על חלקות הגזר ותפוחי-האדמה, ועל מטעי השזיפים והתפוחים, ואף טעמו מן התלתן
והאספסת. הפתרון למכת העכברים בא רק כאשר הוחל בהדברה מאסיבית ומאורגנת בקנה-מידה אזורי רחב, כאשר
לא נשארה פינה שלא פוזרו בה גרגרי הרעל.
כדי להדגים את נזקי העכברים, אביא נתונים משתי שנים. בשנת 1934, שבה ירדו 527 מ"מ גשם ומכת העכברים
לא היתה חזקה, הניבה החיטה 148 ק"ג גרגרים לד' משטח של 1,348 ד'; ואילו בשנת 1940, שבה ירדו 592 מ"מ
גשם ומכת העכברים היתה קשה, הניבה החיטה משטח של 1,680 ד' -- 34 ק"ג לד' בלבד.
גם המלחמה במזיקים ובמחלות "רגילים", בשטחי המטע וגן-הירק, היתה קשה; כי חמרי הדברה היו מעטים,
ויעילותם היתה מוגבלת. גם הציוד לפיזור החמרים היה פרימיטיבי. לפיזור אבקות למיניהן שימש מגפר-יד.
המגפרים הראשונים היו בנויים כמפוח יד, ועל-ידי הנעת שתי ידיות נוצר משב אוויר שהעיף את האבקה שבמכל, היו
גם "מכשירים" הבנויים ממוט עץ באורך של 2 מטרים ועליו תלויות שקיות בד דליל, ובהן אבקות רעל.
מכשיר כזה הפעילו שני אנשים, שנשאו את המוט מעל החלקה והניעו אותו כל הזמן. המרססים היו מרססי-גב
כבדים, והעובד היה מניע ביד אחת זרוע של משאבה שיצרה את לחץ האוויר, ובידו האחרת החזיק צינור קצר,
שדרכו יצא חומר הריסוס. חומר ההדברה היחיד נגד זחלים היה "ירק פריז", רעל חריף של זרניק (ארסן), שלאחר
זמן-מה נודע שהוא מסוכן למפור אותו. נגד מחלות היו שני חמרים: גפרית לאיבוק, ו"מרק-בורדו" לריסוס.
רק בשנות ה-30 המאוחרות נרכש מרסס מוטורי הנגרר מאחורי סוס ולו שני צינורות ריסוס ארוכים. הוא פעל
בלחץ חזק, מה שהבטיח פיזור טוב למדי של חמרי ההדברה. באותו זמן הופיעו גם חמרי הדברה יותר טובים
ופחות מסוכנים לעובד.




פגעים באדם

מזיקים רבים מסוגים שונים פגעו באנשים והציקו להם, ופגיעתם היתה קשה למדי. האוים הראשון-במעלה
היה היתוש "אנופלס" המביא את הקדחת, והמלחמה בו היתה מוצלחת למדי. אך היו גם מזיקים אחרים לרוב,
אמנם פחות מסוכנים, אך הם הציקו מאוד וממש ירדו לחיינו.
הברחש -- זבובון קטנטן זה הופיע עם בוא האביב ותחילת קציר החיטה. אמנם התקפתו נמשכה רק שבועות
אחדים, אך פגיעתו היתה קשה ומורגשת מאוד. הוא הופיע בהמונים, ממש כעננים. הברחשים עקצו בכל חלקי
הגוף הגלויים ובעיקר בעפעפיים ובאזניים, וגרמו נפיחות קלה וגירוי קשה. היה אפשר להתעלם מעקיצת ברחש
אחד -- אך לא כשעקצו עשרות ברחשים ! לפעמים חדר הברחש לתוך האוזן וזימזם בתוכה, ואז נזכרתי באגדה
על טיטוס, שמת כאשר יתוש חדר דרך האוזן למוחו. הברחש הגיע גם לחצר; אך בשדות, במטע ובגן הוא
לא הרפה, ולא היה מנוס מפניו. הבחורות הרבות שעבדו אז במטע, במשתלה ובגן היו רגישות ביותר לעקיצותיו,
ובחזרן בצהריים הביתה -- היו לרבות מהן כל בתי העיניים והאזניים נפוחים. ההגנה היחידה מפני הברחש היתה
-- לעטוף את כל הראש ב"כפיה", כדרך הערבים, אך בימים החמים, הכפייה רק הגדילה את הסבל. רק בשנות
ה-40 המאוחרות הופיע ה"אנטי-ברחש", נוזל שקוף שנמרח בקצות האוזניים ומעל לעיניים -- וריחו כנראה
דחה את המזיק. כל עובד בחוץ הצטייד בבקבוקון קטן עם הנוזל הזה. בשנות ה-50 פחתו התקפות הברחש עד
שנעלם כמעט לגמרי.
דבור -- צרעות גדולות אלה היו נפוצות מאוד, ובגבור הקיץ הן הופיעו בהמוניהן בחצר, בחיפוש אחר מזון. הן
עקצו לעתים רחוקות, אך עקיצתן הכאיבה מאוד וגרמה נפיחות רבה למדי.
ישראל חדרי ז"ל נעקץ פעם בראשו. הראש התנפח כאבטיח, והמסכן נאלץ להסתגר בחדרו ליומיים, כדי שלא
להפחיד את הבריות. לפרויקה צור קרה מקרה חמור יותר. הוא חרש על טרקטור בשדה שלא נחרש שנים רבות,

55
והמחרשה פגעה בקן צרעות שהיה באדמה. הן יצאו בהמוניהן, נרגזות על הפגיעה, והתנפלו על הדמות הבולטת
של פרויקה. הוא ניסה להתקדם עם הטרקטור ובאופן זה לברוח מההתקפה, אך הצרעות לא הרפו. מרוב עקיצות
התעלף פרויקה והובא לבית-חולים, ושם הצילו את חייו.
דבוּרים רבו בייחוד בסביבות המטבח וקרונית האשפה, ושם היתה פגיעתם רעה; אך נזקם העיקרי היה
במכוורת. הם טרפו דבורים רבות במעופן, ודבוריות שלמות היו נכחדות, ואז הם זללו את הדבש. אמצעי הגנה
מפניהם עדיין לא היה ידוע, וחתולי הכוורן הציע ממתק כפרס לכל ילד שיהרוג דבור באביב, בהנחה שהדבורים
המעטים החגים בימי האביב הם המלכות שכל אחד מהן תקים נחיל צרעות שלם. הריגת הדבורים הפכה לספורט
לכל הילדים.
האמצעי היחיד להקטין את מספר הדבורים -- היה להשמיד את הקן שנבנה בחריצים בעומק הקרקע, בשטח
בלתי מעובד. רב ביותר היה מספר הקנים האלה בתל אבו-שושא. כאשר התגלה פתחו של קן -- יצאו אליו בלילה
כמה חברים מצוידים במכושים, הרחיבו את הפתח עד שהתגלה הקן, ושרפו אותו או שפכו עליו רעל.
הדבורים נעלמו מכל סביבתנו בשנות ה-50.
פשפשים. פרעושי אבו-שושא לא הציקו במשמר-העמק, אך הפשפשים תפסו את מקומם ואף עלו עליהם. הם
רבו ושרצו בכל הצריפים ושכנו בין קירותיהם הכפולים ובמיטות הברזל שהיו מקובלות אז, ומשכנם האהוב היו
המחצלות ששימשו מזרונים. כאשר שכבת לנוח או לישון -- הם יצאו בהמוניהם ממחבואיהם והחלו עוקצים
ומוצצים את דמך... אכן, הם עשו זאת בעדינות ולא חשת בעקיצתם; רק בבוקר התגלו כתמי דם על הסדין ועל
ציפת הכר. הדי-די-טי, אותו חומר פלא נגד כל החרקים שם קץ למכה זו רק בשנות ה-40; אך עד אז היתה
ההצלחה במלחמה בהם מוגבלת. השיטה העיקרית היתה שריפת המחצלת וחימום מיטת הברזל בלהבת מכשיר
הריתוך של המסגריה. שיטה זו פעלה מצוין -- אך השפעתה היתה מוגבלת בערך לחודש, כי הפשפשים התרבו
מחדש. לכן היה הכרח לחזור על המבצע לעתים קרובות, והמהדרין חזרו עליו מדי חודש. אמצעי עזר לאחר מבצע
הטיהור -- היה להכניס את רגלי המיטה לתוך פחיות מלאות נפט. מראה מבהיל היה -- תהלוכת הפשפשים
היוצאים בלילה ממחבואים בקירות" ומטרתם -- האדם השוכב במיטה. המעבר לדירות בבתים בנויים שיפר
במידה ניכרת את המצב, בתנאי שדאגת להעביר את כל רכושך לבית החדש רק לאחר שרכוש זה עבר טיהור
וחיטוי יסודי.
נחשים, חולדות ושאר פגעים. העקרבים, העקרבותים (עכבישים גדולים למדי, שהכל האמינו שעקיצתם ארסית)
והנדל (מרבה-הרגליים הארסי) -- היו מצויים בחצר ובחורשה, והכול פחדו מפגיעתם; אך למעשה, לא רבו
המקרים שהם אכן עקצו. עם התקדמות הבנייה והנוי פחת מספרם, עד שנעלמו לגמרי. הצפע והנחש השחור
(הערווד) היו די שכיחים ומספרם אף גדל בעקבות מכת החולדות בלולים וברפתות, אך מקרי הכשת נחש היו נדירים
מאוד. מכה קשה היו החולדות. בעכברי הבית נלחמנו בהצלחה במלכודות ועל-ידי פיזור רעל; ואילו החולדות
התרבו מאוד ונזקיהן היו מורגשים מאוד במחסני המטבח, בלולים, ברפתות ובמחסן התבואות. פיזור פתיונות
רעל בפינות חצר רבות לא הועיל להקטין את המכה, והיה הכרח להזמין לעתים מזומנות בעל מקצוע -- משמיד
חולדות. בעלי-מקצוע אלה עשו עבודה טובה וזכו בהערכה על מיומנותם. הם ידעו לגלות את קני החולדות
ולהשמיד את כל תושביהם בעזרת דוקרני ברזל או פיזור רעל חזק. תוצאות עבודתם הורגשו זמן-מה, אך שום
חיסול ומכשול לא עמד בפני כושר ריבוין של החולדות, וכעבור זמן היה הכרח להזמין שוב את המומחה. הפתרון
למכה זו נמצא רק לאחר מעבר למבני קבע, ולהתקנת מכלי מזון סגורים היטב.


מים

בעיית המים היתה אחת הקשות שבהן נתקלנו, ונאבקנו על פתרונה. ב-1930 היתה במשה"ע רק באר אחת,
הבאר החפורה, אך היא הכזיבה מהר, וב-1932 כבר לא סיפקה אפילו די מי-שתייה לאדם ולבהמה. בלית ברירה
הוחל להוביל מים מהבאר בתל-מורה, שכמסופר לעיל -- סופחה באותן שנים לאדמותינו. המים נשאבו במשאבת-

56
יד לחביות שעל המשאית, וכעבור זמן-מה נהגו לשאבם למכל גדול יותר. עבודה זו נמשכה פרק-זמן ארוך,
ויום-יום היו עסוקים בה שני אנשים.
ב-1933 הוחל בקידוח באר חדשה. מקום הקידוח היה חצר המשק, והוא נקבע בחצר, בידי גיאולוג
מהאוניברטיטה העברית בירושלים -- ד"ר ל. פיקרד. הקידוח נעשה במכונה "משוכללת", יחסית לאותה תקופה;
הוא נמשך חדשים רבים, ועבדו בו הקבלן, מספר פועלים שכירים מקצועיים, ומטעמנו -- מולק. האחראי לכל
המבצע היה ברטק, שהתמסר במשך שנים רבות לבעיות המים. העבודה התקדמה באטיות רבה, כי רוב הקידוח
היה בסלע קשה, וקרו תקלות רבות בעבודה: פעם נשבר האיזמל, פעם אחרת הוא נפל לתוך הקידוח ובקושי רב
הוציאוהו. בעומק 75 מטר -- עדיין לא היה סימן למים. לכן הוזמן מומחה חדש. הוא בדק בעזרת מכשיר חשמלי
את שכבות הסלע, וקבע שבעומק 95 -- 85 מטר יש מים, וכך הווה. הפעם הוכיח המדע את יכלתו. הקידוח הגיע
לעומק 95 מטר באוקטובר 1933 -- והתגלו מים רבים. הם עלו עד שפת הבאר ואף החלו לזרום החוצה. בהוודע
הבשורה עלתה התלהבות הקיבוץ למרומים, והתארגנה ספונטנית תהלוכה מחדר-האוכל אל הבאר החדשה. כמה
"שוויצרים" צלצלו בפעמון, הציבור בא לראות מה הסיבה לצלצול בשעה בלתי רגילה, וכשנודעה הסיבה -- יצאה
תהלוכה, ובה השתתף כל היישוב: החברים, הילדים והגרעין, ובראשה יולק, מקושט ככרוז מימי הביניים ותוקע
בחצוצרה. כשהתחילה שאיבת הניסיון -- בא רוב הציבור להתקלח במים שפרצו מצינור המשאבה. בקיצור,
השמחה היתה רבה. זוהי אותה באר א', הפועלת גם עתה. שאיבת הניסיון הראתה, שהבאר מפיקה 50 מ"ק מים
לשעה, וטיב המים היה טוב: שיעור המליחות מועט, והם טובים גם לשתייה וגם להשקיה. עם השנים פחתה
תפוקת הבאר, והתברר שכמו כל הבארות במשה"ע היא תלויה בגשמי החורף שקדם.
מציאת המים גרמה, כמובן, מהפכה במשק, כי הבאר סיפקה לא רק את צרכי החצר והחברים יכלו להתקלח בכל
שעה משעות היום, אלא אף נשארו די מים לענפי שלחין. המים נשאבו תחילה בטרקטור, אך התברר שההוצאה
על שאיבה כזאת מרובה, ושאיבה בחשמל תהיה הרבה יותר זולה. פנינו לחברת החשמל בבקשה לספק לנו חשמל.
הספקת החשמל היתה כרוכה בהשקעה גדולה מצדה: הצבת קו מתח גבוה מיגור, שעד לשם הגיע הקו, עד אלינו.
חברת החשמל הסכימה לספק את החשמל -- תמורת התחייבות מצדנו להשתמש בחשמל בסכום של לפחות 200
לא"י לשנה. אנו קיבלנו את ההתחייבות, אך השימוש בחשמל עבר מהר על הנקוב בהתחייבות זו.


חשמל

מציאת המים הביאה אפוא בעקבותיה מהפכה נוספת גדולה בחיי הקיבוץ והמשק: הכנסת החשמל כמקור לאור
ולכוח. הדבר קרה בסוף אוגוסט 1935, ובכך תמה התקופה של מנורת הנפט כתאורה יחידה בחדרי החברים ושל
הלוכס בחדר-האוכל. קשה להפריז בגודל השינוי ובחשיבותו, מי שלא התנסה בקריאת ספר לאור מנורת נפט קטנה,
במשך שנים ארוכות, לא יוכל להעריך את השינוי. עם היעלמות הלוכס מחדר-האוכל פסק הטקס היום-יומי של
הלוכס, טקס שריכז תמיד כמה סקרנים שבאו לראות את הדלקת מקור האור החזק ביותר בקיבוץ... רק מעטים
ידעו את כל פרטי "התהליך המורכב" של הדלקת הלוכס.
חדירת החשמל כמקור לכוח -- היתה אטית יותר; אך הוא חדר לכל המקומות. בתחילה איפשר החשמל
לעבור להסקה בדלק נוזלי במטבח ובמאפיה, והכנסת מים חמים, בפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ, למקלחת
הציבורית. עד אז התקלחו הכול במים קרים. המקלחת הקרה שימשה את כל הציבור בקיץ, אף כי רבים עמדו
במבחן הזה רק הודות לכך שהצינורות שהובילו למקלחת היו מונחים על פני הקרקע, והמים שהגיעו למקלחת היו
חמים. לעומת זה, בחורף פחת מאד מספר הנאמנים והמסורים לניקיון המוכנים להסתכן ולעמוד תחת זרם המים
הקרים במבנה הרעוע, שקירות הפח שלו לא הגנו על המתרחצים ממשבי הרוח הקרים. הבחורות, שכרגיל שמרו
יותר על הניקיון, היו מביאות למקלחת פח מים חמים מהמטבח, שבו הכיריים היוו מיכל מים רותחים.
אחר-כך חדר החשמל גם לנגרייה, למחסן התבואות, למסגרייה ועוד.
עם הכנסת החשמל כמקור להארה בכל הדירות ובמוסדות הציבור -- הוחלט להגביל את גודל הנורות, כדי
למנוע עליה תלולה מדי ברמת-החיים. הוחלט כי בכל חדר יהיו נורה אחת של 40 ואט ומנורת שולחן עשויה

57
בנגרייה ובה נורה של 25 ואט. האור הזה היה חזק בהרבה מאורה של מנורת הנפט. ראינו בו התקדמות עצומה,
ועברו שנים עד שנשבר המחסום של נורת 40 ואט. אור החשמל איפשר למכורים לספר להרבות בקריאה בלילות.
רק קושי אחד מנע את הקריאה הממושכת לתוך הלילה: הקור העז של לילות החורף; והרי דווקא החורף התאים
לקריאה רבה, כי בו העבודה בענפים פחתה. על תנורי חימום אף לא חלמנו, והדרך היחידה היתה -- קריאה
במיטה. אך כאן התגברה העייפות על הרצון לקרוא, והאדם היה נרדם כשהספר בידו.

הספקת המים

כדי לנצל את המים ולהפיק מהם תועלת מרבית -- היו דרושים סכומי כסף רבים. הסוכנות היהודית העמידה
לרשותנו חלק מהסכום הדרוש -- במסגרת תקציב ההתיישבות. חלק מהכסף נתנה הממשלה בצורת הלוואה נוחה.
נרכשו משאבה למנוע, נבנה בית-משאבה (הקיים עד עתה ליד "שיכון הבריכה"), ונרכשה והונחה מערכת צינורות.
הקהק"ל סיפקה את התקציב להקמת בריכת המים, שקיבולה 50 מ"ק. זוהי הבריכה "הגולשת", שנבנתה ב-1934
והתנוססה לתפארת כמבנה הגבוה ביותר במשה"ע. בריכת המים היתה סמל של כל ישוב בארץ, וגם אנו ראינו בה
סמל נוסף להתבססות המשק וקשרנו החזק לפינה זו בארץ.
המפעל של הקמת מערכת המים רוכז בידי ברטק, ובהקמתו השתתפו קבוצת הבניין של הקיבוץ והמסגרים אריה
"שופר" ואחיו שמחה, שעזרו להניח ולחבר את כל מערכת הצינורות. את התכנית לרשת המים עיבד המהנדס ש.
בלאס, שהתפרסם שנים אחר-כך כמתכנן מוביל המים הארצי, ואשר בשנים ההן כבר היה מקובל במשקים כמהנדס
מוכשר. רשת הצינורות סיפקה מים לשטחים שלמטה מן הכביש משני עברי הואדי: לגן הירק, למספוא, למטע
התפוחים מעברו המזרחי, ולפרדס מעברו המערבי.
עם גמר הנחת הצינורות חודש גן-הירק, והפעם בקנה-מידה מסחרי. הוקם ענף מספוא השלחין ("חצרים"),
הוגדלה משתלת עצי-פרי, ניטעו כרם ד' ומטע התפוחים (גן ה'), ובשנת 1936 ניטע פרדס אשכוליות. הגידולים
הושקו בתעלות, חלקם בערוגות מפולסות, ובמטעים -- ב"צלחת" סביב כל עץ. בדרך כלל הובילו צינורות את
המים עד לתחילת החלקה, ומשם הם זרמו בתעלות פתוחות, דבר שגרם קשיים רבים בשטחים המדרוניים הקרובים
לכביש. גן-הירק היה הענף הראשון שבו הונהגה ב-1936 השקייה בממטרה. פרטים על כך להלן, בקטע על הענפים.
הקמת ענפי השלחין קידמה את המשק, גיוונה והגדילה את הכנסותיו ואת רווחיותו. אך כל ענף דחף להגדלה,
כי דווקא משנת 1936 השתנו לטובה מחירי התוצרת החקלאית, בגלל "המאורעות" ושביתת המסחר הערבית.
לא עבר זמן רב -- וכל המים מבאר אי היו מנוצלים, והחלה שוב מצוקת מים, הפעם רק בענפי השלחין, דבר
שגרם אף למריבות בין עובדיהם. כפתרון נקבע תפקיד חדש: רכז המים. הוא חילק את כמות המים לענפים
לפי תכנית שבועית. החידוש הזה במיסוד המשק אמנם מנע חיכוכים ומריבות, אך לא פתר את בעיית המחסור
במים להשקייה. הוחלט לחפש מקורות מים נוספים, ובשנת 1939 הוחל בקידוח חדש בסמוך לואדי, מעל לכרם ד'.
הפעם לא ארך הקידוח זמן רב, ובעומק של כ-40 מ' נמצאו מים רבים ובטיב משביע-רצון. בשאיבת ניסיון
נתנה הבאר 120 מ"ק מים לשעה. זוהי באר ב', הקיימת ופועלת עד עתה, אף כי תפוקתה פחתה. התברר,
כי כל הבארות שלנו -- תפוקתן תלויה במשקעים בחורף שקדם; אך באר זו היתה יציבה מבאר א'. הצלחת
הקידוח אמנם לא עוררה התרגשות כמו בקידוח באר א', אך השפעתה על המשק היתה הרבה יותר גדולה.
תפוקתה הרבה של באר זו איפשרה הגדלה ניכרת של ענפי השלחין הקיימים. עוד בתרצ"ט (1939) הוחל בתכנון
הענפים ובפיתוח מערכת המים, אך הביצוע היה רק בשנים 1940 -- 1941.



היחסים עם שכנינו הערבים

במשך רוב העשור נשארה משה"ע היישוב היהודי היחיד בין יגור וג'נין, בחלקו הדרומי של העמק. ב-1936
אמנם התחילה התיישבות ביקנעם ובהזורע, אך בתחילה היו אלה ישובים קטנים, והשפעתם לא הורגשה בסביבה.
משה"ע הוסיפה להיות ישוב יהודי יחיד בתוך סביבה רבת כפרים ערבים, וככל שהקיבוץ והמשק גדלו -- כן גם
התפתחו הקשרים ההדדיים עם השכנים, עם עליות וירידות שהזמן גרמן. הקשרים התרופפו מאוד ב"מאורעות"

58
הקשים של 1936, עד כדי ניתוק כמעט מלא עם רוב הכפרים. גם הקשרים עם אבו-שושא נחלשו מאוד. כאשר ב-
1939 חלה רגיעה בארץ -- חזרו היחסים באטיות להיות תקינים פחות או-יותר. אמנם עם משקע של חשדות
וזכרונות מרים.
במשך כל פרק-הזמן עד "המאורעות" היו סכסוכי שכנים "רגילים" בגלל סיבות שונות, כגון עליית רועים
ערבים על שדותינו, או נסיונות לנגוס את פאתי שדותינו בחרישה או לקצור בלילה קצת קמה ירוקה או תבואה
מבשילה. ההתנגשות החמורה היחידה קרתה בשנת 1932, וגם היא התרחשה כתוצאה מעליית עדר פרות גדול
של רוביה תחתה על שדה חיטה שלנו. התחלת ההתנגשות היתה כמו באירוע דומה ב-1929, אך היא הסתיימה
לגמרי אחרת, כי הפעם אנו היינו רבים. השומרים שלנו תפסו את העדר בשעות הבוקר, ובעזרת כמה חברים
התחילו להובילו אל חצר הקיבוץ. הפלחים מרוביה נזעקו לעזרת הרועים וירדו גם הפעם בהמוניהם, גברים ונשים,
ברגל וברכיבה, כדי לשחרר את העדר מידינו ולהימנע מתשלום הכופר. חבר שהגיע בריצה מהשדה הזעיק את
הציבור, וחברים וחברות רבים ירדו לשדות כדי לעזור להכניס את העדר לחצר. שני המחנות, שניהם מזוינים
בנבוטים ובמקלות, נפגשו על הכביש, שאליו הגיעו בינתיים ראשוני העדר, המתקדמים לאטם.
ההתנגשות החלה כאשר הערבים החלו לזרוק אבנים גדולות לעברנו, כדי להרחיק אותנו מהכביש. הערבים
הראו כבר אז את כשרם הרב לזרוק אבנים גדולות מאוד למרחק רב. חברים רבים החלו לסגת מפני מטר האבנים,
והיה חשש שהפלחים יצליחו לשחרר את העדר. נוכח המצב הזה קמו חברים לא מעטים, בעיקר ותיקי משמר-העמק
הקטנה, המנוסים בקטטות כאלה, והסתערו בנבוטים על ההמון הערבי המשולהב והתחילו להרביץ על ימין ועל
שמאל. כל הקטטה הזאת, המלווה במטר אבנים ובצעקות עידוד רמות, הסתיימה בנסיגת הערבים, ואנו הצלחנו
להעביר את העדר לחצר. אני הייתי בין המתפרצים, הרבצתי וספגתי מכות נבוטים נאמנות, ויצאתי מהקרב כשאחדות
מצלעותי שבורות. אולם, היתה זו הקטטה הגדולה האחרונה, ושכנינו למדו את הלקח. מאז היו רק קטטות קטנות,
וגם בהן היתה ידנו תמיד על העליונה. היו גם מקרים אחדים, שבהם העמידו בדווים מאבו-שושא אוהלים אחדים
בגבולנו, והסירום רק לאחר מו"מ ממושך.
האירועים וההתנגשויות הקטנות, לפעמים אפילו אלימות, לא נשאו אף פעם אופי של ניגוד לאומי. הם נראו
בעיני שני הצדדים כסכסוכים בין שכנים, ולכן לא התפתחו לסכסוך חמור. רובם לובנו בפגישה בין המוכתרים
שלנו ושל הכפר שתושביו היו מעורבים בסכסוך, ורק מיעוטם הגיעו לבית-המשפט.
התפתחות זו היתה תוצאה של כמה גורמים: א) המוכתר שלנו, אריה "שופר", שדיבר ערבית כערבי מלידה,
הכיר יפה את כל הכפרים בסביבה ואת נכבדיהם, ורכש לעצמו עמדה של כבוד והערכה בכל הסביבה, ושמו של
"חואג'ה סלים" התפרסם אף בכפרים מרוחקים. הוא הצליח ברוב המקרים למצוא את האשם שגרם את הנזק
או את ההתנגשות, ולהשיג הסדר מוסכם לסכטוך. ב) גדל מספר חברי הקיבוץ שלמדו לדבר ולהבין ערבית.
הם הכירו את מנהגיהם ונימוסיהם של הערבים וצברו ניסיון, ולמדו איך להתייחס לשכנינו גם כשמעשיהם פגעו
בנו. ג) עם גידולה של משה"ע הבינו שכנינו, שבמקרה הצורך יהיו די גברים שיבואו לעזרת השומרים שלנו בשדות,
ואם תהיה פגיעה ברכוש או בחבר שלנו -- נגיב בכל החומרה, וכי השמירה שלנו על המשק והשדות מאורגנת
היטב. לכן פחתו ההתנכלויות לרכושנו, והגניבות השכיחות וההתנגשויות החמורות שהיו בימי משה"ע הקטנה
-- פסקו.
במשך כל השנים האלה וגם אחריהן לא היה אף מקרה אחד של גניבה גדולה של בהמות-עבודה או פרה, דבר
שהיה שכיח בתקופה ההיא בארץ, בייחוד בחלקו המזרחי של העמק, הקרוב לירדן. מבחינה זו היה האיזור שלנו
רגוע למדי.
לעומת זה גברו הקשרים של שכנות טובה. היו ביקורים הדדיים, ולעתים הוזמנו לאירועים מיוחדים כגון
חתונות, וביקרנו בבתי שכנינו ובאוהליהם. הכפריים הרבו לבוא ל"קומפניה" (כך נקרא בפיהם כל ישוב יהודי.
רבים, וביחוד נשים עם ילדיהן, באו למרפאה, והאחות הוותיקה ש. לינקובסקי (אם משפחת לין המסועפת) קיבלה
אותם תמיד בסבר פנים יפות, והעזרה שהגישה "החַכימה" לכל הבא למרפאה -- התפרסמה בכל הסביבה. אריה
היה מקבל את כל האורחים הערבים ומשתדל להיענות לכל בקשותיהם. הוא היה מרבה לבקר בכפרים הקרובים
והרחוקים, ומדי פעם היה לוקח אתו את אחד הנוטעים או אותי, הירקן, לביקורים רחוקים יותר, ושם ניסינו לעזור

59
לחקלאים הערביים בהסברה ובעצה. אני יכול להזכיר, למשל, ביקור כזה בכפר הגדול ערה (בואדי ערה) בעצם
ימי המאורעות 1936, או בכפר מע'ר, דרומית לחיפה. הרוכלים הערבים היו נכנסים למשה"ע כפי שהיו נכנסים
לכפר הסמוך, ומנסים למכור לנו את מרכולתם. רוכל כזה היה בא רכוב על סוס עם שקיים מקושטים, ולסוס
קשורות שתי פרדות ועליהן מסודרות ערימות של בדים או בגדים מוכנים. ביקורים אלה עוררו תמיד סקרנות וקהל
לא קטן היה בא לראות את הבאים. אך הקניות לא היו רבות. לעומת זה נזקקנו שנים אחדות לנפח ערבי, שהיה
במחנה נודד של צוענים ערבים ("נוואר"). אלה, בניגוד לבדווים הנודדים, היו נחשבים נחותים בעיני הערבים
וחשודים על גניבות וזנות. הנפח היה בעל-מקצוע טוב, והיה מפרזל אצלנו את הסוסים והפרדות שנים אחדות,
עד שנפח יהודי התיישב בכפר-יהושע, והחליף את הערבי. לפעמים היה בא ערבי בעל חמור הרבעה דמשקאי
המצטיין בגדלו, ומציע את שירות חמורו להרבעת הסוסות שלנו, כדי שנקבל פרדה מ"תוצרת בית".
קשרי המסחר היו הדדיים. בחודש הרמדאן היו באים אלינו סוחרים רבים כדי לקנות ירקות, טלאים או פירות,
בכמויות ניכרות. בבואם לגן הירק היו מספרים שבכל הסביבה בואכה ג'נין, אין גן-ירק כשלנו, וכי הערבים הצמים
ברמדאן מוכנים לשלם כל מחיר תמורת ירק טרי. תמיד התפעלתי מכשרונותיהם המסחריים של סוחרים אלה,
שתמיד ניסו לרמות אותי במשקל או בכפל ועמדו על המקח ממש באמנות. לקוח קבוע בגן-הירק היה איסמעיל,
משרתו הזקן של יוסף בק. בעונת הבשלת הירקות הוא היה בא מדי בוקר, ובעיניו לא היה זה ביקור מסחרי גרידא,
אלא ביקור אצל ידיד. הוא היה מברכני ב"בוקר טוב", משבח את טעמן של העגבניות והמלפפונים שבגן, קונה
את הכמות היומית הקטנה הדרושה לשולחנו של הבק, אחר-כך מתיישב על-ידי, ורק אז היה מתחיל הביקור
ה"רשמי" עם השיחה הארוכה. השיחה התחילה בפנייה השגורה, "ובעדיין כיף חאלק" (ואחר כל זה -- מה
שלומך:) ואחרי כן היה האורח מספר חדשות מביתו של הבק, הכפר רוביה תחתה ומכל הסביבה, שואל מה
שלום "חואג'יה סלים" (אריה שופר) ויתר החואג'אח, וכך הלאה. הוא היה מבלה כאן זמן לא מועט, כשאני
מכבדו בעגבניות ובמלפפונים ישר מהשיח, ומחכה לגמר השיחה, כי "העבודה בוערת"; אך איך אוכל לפגוע
בכבוד אורחי היקר ולהראות סימני חוסר סבלנות? איסמעיל הזקן היה אחד המורים שלי לערבית, ובכל שיחה אתו
רכשתי מלים וביטויים חדשים בערבית.
השכנים שלנו, שבתחילה אנו נעזרנו בנסיונם הרב בחקלאות, ראו כעבור כמה שנים שאנו מצליחים לא רע
בחקלאות, ושאפילו בגידולים מסורתיים שלהם כגון חיטה או צאן אנו מקבלים תוצאות טובות יותר מהם. רבים
ביניהם הבינו, שיש לייחס הישגים אלה לחידושים הרבים שהנהגנו במשק, והראו התפעלות רבה למראה יבולי
החיטה, המטעים וגן-הירק שלנו. הם גילו לא רק סקרנות, כי אם גם נכונות ללמוד, והיו שהנהיגו את הזריעה לפני
הגשם ואת המחרשה האירופית והעגלה. היו שביקשו זרעים של זן חיטה שלנו או של ירקות כגון כרוב או
כרובית, או רכב של זני משמש או שזיפים. בחורף באו וביקשו שאגדל בשבילם שתילי טבק במנבטות מכוסות
חלונות זכוכית, שבהן גידלתי שתילי עגבניות. אנו מילאנו את בקשותיהם במידת יכלתנו, ונתנו להם דוגמאות
של זרעי כל הזנים שעניינו אותם. הבעיה המציקה להם ביותר היתה, המזיקים והמחלות, והביקורים בבקשת עצה
ועזרה בנידון זה רבו משנה לשנה. במקרים אלה היתה ההסברה חשובה יותר מהעזרה, כי הרעלים למיניהם היו
מסוכנים. כל עזרה שהגשנו במתן דוגמאות של זרעים או חמרי הדברה -- ניתנה ללא בקשת כל תמורה.
כל הקשרים והיחסים ההדדיים שהתפתחו באורח כה חיובי -- פסקו, כאמור, בימי המאורעות 1936 -- 1938,
ולא במהרה חזרו לקדמותם. ההנהגה הלאומית הערבית השיגה את מטרתה לפחות בתחום חשוב זה: יחסי ידידות
בין העמים.

הביטחון

כבכל היישוב בארץ, ובייחוד בהתיישבות, כך גם אצלנו: ענייני הבטחון היו תמיד דאגותינו העיקריות. היינו
ישוב ספר, מבודד ומרוחק למדי משכנים יהודיים ובתנאים דאז -- גם מצב התחבורה והתקשורת עם היישוב
היהודי היה רופף מאוד. משה"ע היתה מוקפת כפרים ערביים רבים, והיא היתה היישוב היהודי המזרחי ביותר
בעמק בכיוון לג'נין, שהיתה ה"קדקוד" הצפוני של המשולש ג'נין-שכם-טול-כרם", המפורסם בלאומיותו הערבית.

60
תנאים אלה הגבירו את העירנות לביטחון, גם בימי רגיעה וגם בימי מתיחות בארץ. האחריות לביטחון היתה
בידי ועדה נבחרת לכמה שנים, ורכז הוועדה היה בשעת צורך מפקד המקום. בוועדה (בתחילה קראו לה "ועד")
היו 4-3 חברים, והיא היתה אחראית לביטחון שוטף, לשמירה, לרכישת נשק ולשמירתו בסליקים, ולהדרכת
החברים לשימוש בנשק, שהיה ברובו אי-לגאלי.
השמירה, וכן הגדר שהקיפה את כל משה"ע, הוסיפו על הרגשת הביטחון והיו הגורמים העיקריים למיעוט
גניבות ופריצות לחצר בלילות. השמירה היתה תמיד מאורגנת היטב, והיא גם פעלה כראוי. בחצר היו 4 שומרים,
ובקיץ נוספו 2 שומרים רכובים בשדה. השמירה נמשכה מהדמדומים ועד אור הבוקר, וכל אחד שמר 7 ימים
רצופים, מבלי שזכה ביום שבת בתום השמירה. היה זה עול כבד למדי, בעיקר בימי מתיחות, כאשר קרה שהתור
לשמירה חזר מדי חודש. מארבעת השומרים בחצר, שניים שמרו באיזור הרפתות והצפון, אחד ליד השער, והשומר
הרביעי, הוא רכז השמירה, היה עורך סיבובים בכל החצר, מדליק לפנות-בוקר את הכיריים במטבח, מחליף את
השומרים האחרים לארוחת לילה שהוכנה בידי שומרת לילה במטבח בית-הילדים. השומר שליד השער היה חייב
להאכיל פעמיים בלילה את הבהמות באורווה. מכיון שלרוב החברים לא היו שעונים -- הוטל על השומר להעיר
את החברים שהיה עליהם לקום לעבודה יותר מוקדם, כגון עובדי הלול, הרפת, המבשלות במטבח, המטפלות
בבית-התינוקות, ועוד חברים רבים. השומר היה מעיר אותם לפי רשימה שנתלתה על הלוח בחדר-האוכל. ביצוע
משימה זו היה די מעייף, כי הוא דרש כמה סיבובים בכל החצר. תפקידו האחרון של השומר היה לצלצל
בבוקר בפעמון שליד חדר-האוכל, אות וסימן לכל הציבור שהגיעה השעה לקום לעבודת היום.
הנשק של השומרים, בשנים הראשונות, היה -- רובי הציד הרשמיים. לשומרים בשדה ניתנו בימי מתיחות גם
אקדחים. ה"ועד" היה עורך ביקורת על השמירה, ואם נמצא שומר נרדם -- נלקח ממנו נשקו. המלחמה בשינה
היתה אחד האתגרים הקשים של כל השומרים, כי רובם היו באים לשמירה עייפים.
השמירה אצלנו היתה ברמה טובה, ובמשך כל השנים לא קרתה אף גניבה מהחצר, מכה שסבלו ממנה כל
היישובים האחרים. בייחוד קשה היה הנגע של גניבות בהמות-עבודה, פרות וכבשים, הן במושבים והן בקיבוצים.
בשנת 1932 אורגן קורס לשימוש בנשק. המדריך היה אברהם אכר, שכעבור שנים היה אחד הפעילים המרכזיים
של "ההגנה". בקורס הזה, שנמשך חדשים אחדים, השתתפו כל חברי הקיבוץ, והוא הוקדש רק לשימוש ברובה
האנגלי. הוא כלל הסברים על הרובה, חלקיו ודרך פעולתו. לכל חלק ניתן שם עברי, נערכו תרגילי-סדר, ביקורת
הנשק, טעינה ופריקה ועוד; אך לא נערכו כל תרגילי קליעה וירי ולא מטווחים, בגלל המחסור בתחמושת.
הכדורים ששימשו לטעינת הרובה היו חלולים, כאלה שאבק-השריפה הוצא מהם. למעשה היו אלה אפוא תרגילים
תיאורטיים, ורוב החברים לא התנסו בירייה באש חיה. מאוחר יותר נערכו קורסים לשימוש באקדחים -- אך גם
באלה עסקו בעיקר בלימוד מנגנון הכלי ובפירוקו, ולא בירייה ממש.
הנשק האי-לגאלי כלל בתחילה כמה אקדחים טובים, רובם תופיים, וכן כמה רובים, חלקם מיושנים מימי
התורכים, ורק מעטים אנגליים או גרמניים ראויים לשימוש. התחמושת היתה במצב לא טוב, ועבודה רבה הוקדשה
לשמירתה במצב תקין ולהגנה עליה מפני הרטיבות בסליקים. האקדחים חולקו בין החברים, והרובים והתחמושת
הוטמנו בסליקים, רובם בחצר המשק וחלקם ביער, ורק חברים מעטים ידעו על מקומם. זמן-מה היה ביער גם
סליק מרכזי של הקיבוץ הארצי. הפעילות לרכישת נשק ולהכשרה קיבלה עם הזמן תנופה, במקביל להתפתחות
ה"הגנה". הוועד התחיל לרכוש נשק, רובים ואקדחים במצב טוב ותחמושת רבה, מכל המקורות -- הן מה"הגנה"
והן מערבים. כל הרכישות נעשו במזומן, טבין ותקילין, והמחירים היו גבוהים, ועל כל רכישה היה דיון ארוך בוועדת
המשק. "חשקו" (ברעם), שהיה נציג ה"הגנה" במרכז הארץ, היה לנו לעזר רב בפעילות הרכש. אחד הקשיים
העיקריים ברכישה היה הובלת הנשק הביתה, כי הביקורת של המשטרה בדרכים היתה רבה. לכן הובא רוב הנשק
בלילות, והאנשים הובילוהו ברגל, בשבילים. אני נשלחחי פעם ברכיבה לגבת, להביא משם משלוח של רימוני-
יד פרימיטיביים למדי ("רימוני שפשוף") מאת "ההגנה". כל החבילה היתה ארוזה בשק, והיא נקשרה לאוכף
הסוס. דרך השדות היתה בטוחה מפגישה עם שוטרים.
כל הנשק הזה, שנרכש ונשמר במאמצים כה רבים, היה כמובן בלתי לגאלי, וכל אדם שתפסה אותו המשטרה

61
ונשק כזה בידו -- היה נידון למאסר ממושך. אנו לקחנו את הנשק הזה אתנו רק במצבים מיוחדים, כגון ביציאה
לשמירה קשה בחוץ או בתחילת המאורעות.
השמירה על הנשק האי-לגאלי הצריכה סודיות קפדנית, שאפפה את כל הפעילות סביבו. אפילו אסור היה לדבר
בקול רם על נשק. לכל כלי הומצאו שמות "ספרותיים", כגון "מסמרים" לכדורים ו"צינור" לרובה.
על הסודיות הזאת, שהיתה מופרזת בעיני רבים, היה נטוש ויכוח בין החברים. היו שהקפידו על השתיקה והגיבו
בחריפות על כל איזכור או כל ויכוח בנושא זה, והיו שהקלו ראש בכך. מה עושה עובד בודד בשדה על טרקטור
(היו לנו מעט טרקטורים, ואמצעי קשר עוד לא הומצאו), רחוק מהבית, כשנשקפת סכנה לו או לרכוש הקיבוץ?
היה עליו להסתכן בצעקות ובאיומים, אך היה גם פלח שהתחכם, וכאשר ראה רועים עולים עם עדריהם על
שדותינו -- רץ לעברם כשבידו מפתח ברגים שוודי גדול, והוא צועק: "רדו מהר, ומיד! ראו, בידי אקדח !" איום
כזה פעל בכל מקרה. כאשר הפלח שלנו עבד עם זוג פרדות בקילטורים או בגיבוב קש, הוא השתמש במקרים
כאלה בשוט הארוך שבידו -- והתברר שהשוט הוא נשק טוב מהנבוט.
אריה-לייב בקר (שחר), שהצטיין בחכמתו ושבילה כרועה צאן לבדו יום-יום בשדה, והיה נפגש ומשוחח עם
שכנים ערבים רבים -- התעלם לגמרי מכללי הסודיות. כאשר ערבי היה שואל האם יש לנו נשק, היה משיב תמיד
בחיוב, וכדי לספק את סקרנות השואל אף היה מפרט ומרבה בגוזמאות על מספר הרובים והמקלעים שבידינו.
הוא היה מספר על שיחותיו אלה בבית, ולחברי ה"ועד" הממונים על הסודיות היה משיב: אדרבה, כך אנהג
גם להבא. שיאמינו לי, שיספרו בכפרים -- ושיפחדו מפנינו.
שינוי קיצוני בציוד, בנשק ובשימוש בו, חל לאחר פרוץ מאורעות 1936. מסוף יוני 1936 חילקה הממשלה
רובים אנגליים באורח רשמי לכל היישובים, במסגרת הקמת חיל הנוטרים. אנו קיבלנו אישור ל-15 נוטרים
"גאפירים". כל אחד מהם קיבל, לאחר שנשבע אמונים למלך -- מדים, כולל כובע ונעליים, רובה אנגלי או
קנדי ו-50 כדורים. הנשק נשמר ב"תחנת משטרה" שעל גג בית-הילדים. התחנה התנהלה לפי כל גינוני הטקס.
בראשה עמד סמל, והוא ניהל יומן רשמי של כל פעולות התחנה. כאן קיבלו הנוטרים נשק בצאתם לשמירה, ליער
או לסביבה, או במקרה של יריות. כאן נמסר דו"ח על מספר הכדורים שנורו, ועוד.
מתן הרובים הביא כמה שינויים מהותיים במצב. כל שומר יצא לשמירה ובידו רובה צבאי. חברים אף השתמשו
בנשק שבידיהם בעת צורך. השינוי העיקרי ואולי רב-הערך ביותר חל כתוצאה מהאימונים המסודרים שעברו
כל החברים והחברות. לאחר מתן הנשק והקמת יחידת הנוטרים אצלנו -- נשלח בנימין ארנון לקורס רשמי,
שאירגנה המשטרה ושניהלו מדריכים מקצועיים אנגלים. הקורס נערך בבת-גלים וארך כמה שבועות, ובסיומו חזר
בנימין עם דרגת סמל, והוא הוכיח עצמו כמדריך מקצועי מעולה ברמה צבאית מצוינת. לראשונה ערך אימונים
לכול, לפי כל הכללים, בלי לפסוח על שום פרט. האימונים אמנם נערכו בקבוצות, אך בנימין שם לב לכל
איש, וההדרכה נשאה אופי אישי ממש. במרכז האימונים היתה הדרכה לקליעה מדויקת, נוסף על כללי שמירה על
בטיחות, שמירה על נקיון הנשק, ניקוי הרובה לאחר היריות, ולבסוף -- גולת הכותרת המרגשת את הכול, שהיו
למעשה טירונים: מטווחים בתחמושת חיה. לאחר אימונים אינטנסיביים אלה רכשו כל חבר וחברה ידע וביטחון
בשימוש בנשק, והתברר שיש לנו מספר לא קטן של קלעים טובים. אף הגיעו אלינו הדים על כך מהצד הערבי.
ביומנו של קובה רשום הסיפור הבא: ביום 4.9.36 ביקר וילק ביגור ושמע שם סיפור מפי חבר העובד בבתי-מלאכה
של הרכבת. החבר נפגש שם עם פועל ערבי, וזה סיפר לו שהוא היה בכנופיה שהשתתפה כמה פעמים ביריות על
משה"ע, לדעתו, יש במשה"ע ארבעה קלעים טובים, ואלה מנעו את התקרבות הכנופיה למשה"ע.
עם הזמן מינתה "ההגנה" את בנימין למדריך איזורי, הוא קיבל אופנוע, והיה מבקר בכל היישובים בעמק
ומפקח על רמת האימונים בהם.
לאחר קבלת הנשק הרשמי התרכזו מאמצי ועדת הביטחון ברכישת נשק יותר משוכלל. הופיעו אצלנו תת-
מקלעים מסוגים שונים : פיניים, גרמניים, ("שמייסר" המפורסם), אנגליים ("טומיגאן" וה"סטן") ופולניים ("רקם");
אקדחי "פרבלום" ו"מאוזר"; וכן רימוני-יד צבאיים מטיפוס "מילס". התת-מקלעים חולקו לחברים, והיו מקרים
שבהם צוידו השומרים ברימוני-יד.

62

מאורעות 1936 -- 1939

עד פרוץ המאורעות ב-1936 היה מצב הביטחון בארץ ובאזורנו רגוע. בעקבות רצח השוטר רוזנפלד ב-1934
על הגלבוע, בידי כנופיה מזוינת, אמנם היתה מתיחות, שהורגשה בייחוד בעמק; אך היא חלפה מהר, והשקט חזר.
לכן התקבלה התפרצות המאורעות באפריל 6 -- כהפתעה. המאורעות החלו ב-16.4.1936 ביפו ובסביבתה,
ומקרי הרצח וההתנכלויות לרכוש, פשטו במהירות בכל הארץ. ב-26.4 כבר היו יריות ראשונות מההר על משה"ע;
ולמחרת, ב-7, היתה ההצתה הראשונה בחורשה. מאז חזרו ההצתות לעתים קרובות ובממדים הולכים וגדלים.
הפכנו במהירות לאחד המוקדים של האירועים שהלכו והחמירו, במקביל להחמרתם הכללית בארץ. שלוש שנים
אלה של המאורעות היו פרק-זמן ארוך של מתיחות בטחונית קשה וממושכת, של ריכוז כל הכוחות והמאמצים
סביב מטרה אחת: הבטחת שלומה ובטחונה של משה"ע. זה כלל שמירה מוגברת במשק וביער, והתנגשויות חוזרות
ונשנות עם כנופיות מזוינות. בעיקר היתה זו, מבחינתנו, מלחמה על החורשה. בתחילה נגרמו נזקים קשים בחורשה
ואף במשק, אך למזלנו -- פגיעות בנפש היו מעטות. רוב השנה הראשונה של המאורעות הוקדשה בעיקר לשמירה
ולהגנה על היער, נוכח ההצתות נסגרה החורשה למעשה בפני חדירת מתנכלים, מתנקשים ומציתים. במלחמה על
החורשה השקיע הקיבוץ את כל כוחותיו ואת כל לבו.
החורשה תפסה מקום מרכזי בחיי הקיבוץ מתחילת נטיעתה. צמיחתה המהירה באדמות הסלעים של "הרי
אפרים" היתה סמל להאחזותנו בקרקע. המרבד הירוק, שבו כיסה היער את מדרונותיהם החשופים של ההרים, נסך
ביטחון בהצלחת כל פעלנו. היער היה לא רק סמל. בערבים טיילו בו הזוגות הצעירים, ובשבתות חיפשו בו הורים
עם ילדיהם פרחים ופטריות. הפגיעות בו נתפסו כפגיעה בכל מפעלנו. במערכה על היער השתתף כל הקיבוץ:
בשמירה מוגברת, בהתגייסות כללית במקרה של שריפה ביער, בעמידת השומרים ביער בעמדות מרוחקות מול
נסיונות חוזרים ונשנים לחדור ליער לשם הצתה, כשבכל התנגשות כזאת עומדים שני שומרים מול קבוצה של
מציתים מזוינים רבים. הקיבוץ יצא ממערכה זו מחוזק, עם ניסיון של עמידה במערכה ממושכת. הודות לה נמנעה
כל התקפה ישירה על משה"ע. אמנם מדי פעם נורו יריות אל הנקודה, אך הן נורו ממרחק, על-הרוב מההרים,
ובטופו של דבר הושם קץ גם להן.

המערכה על היער והניצחון בה הבטיחו אח בטחונה של משמר-העמק

מיד עם פרוץ המאורעות בארץ הוגברה השמירה בחצר, ולאחר כמה ימים הוחל בשמירה ביער ובשדות.
השמירה בשדות התחילה כאשר נודע על שריפת שדות במזרח העמק. אצלנו התחילה החיטה להבשיל, והיה
הכרח לשמור על היבול. בשדות שמרו שני שומרים רוכבים יומם ולילה, ואירע רק מקרה אחד של שריפה בשדה,
ב-27.6, והיא כובתה מהר בלי שגרמה נזק רב. השמירה ביער התחילה רק לאחר ההצתה הראשונה, וממדיה
והיקפה גדלו בהתאם למצב, כי איש לא חוה מראש את העומד להתרחש. השמירה ביער היתה קשה ומסובכת
מאשר בשדות. העצים כבר היו גדולים, והחורשה ששטחה היה 870 דונם השתרעה על גבעות אחדות עם ואדיות
עמוקים ביניהם. לכן לא נראתה התבערה בתחילתה, אלא לאחר שהאש התפשטה והלהבות והעשן נראו גם
בבית. גם השומרים ביער לא ראו את האש, אם היא התחילה בחלקה מרוחקת מהם. לעתים קרובות הודיעו לנו
טלפונית או באיתות (כי קווי הטלפון נותקו לעתים בידי מחבלים), מנהלל, מעין-השופט או מגניגר על שריפה
-- לפני שנראתה לעינינו. אגב, גם אנו הודענו לעתים לגניגר על שריפה אצלם.
פעם, בהיותי שומר-רוכב בלילה בשדות, ראיתי התחלת שריפה ביער. עברה כחצי שעה של חרדה, בה ראיתי
את האש מתפשטת וגוברת בלי שיכולתי להודיע. כעבור זמן כבו האורות בבית -- והבנתי כי גם שם כבר יודעים
על השריפה.
ההצתות הראשונות בחורשה לא גרמו נזקים גדולים. בסוף אפריל היו העשבים עדיין ירוקים, וגם הצימוח
בעצים היה רענן; לכן התפשטה האש לאט, והבחורים שעלו ליער יכלו לכבותה במהירות. עם הזמן גדלו נזקי
ההצתות והיקפיהן, וכמה סיבות לכך: שרבי מאי יבשו את העשבים, ואלה נדלקו בקלות והפיצו את האש
במהירות. היתה יד מכוונת את המציתים, והם השתכללו בביצועיהם. כך, למשל, כדי להימנע מהתנגשות עם

63
השומרים ביער -- הם הדליקו את העשבים בתחתית הואדי, ואלה נדלקו לאורך כל מעלה ההר עד שהאש הגיעה
ליער צפוף. במקרה אחר הם הציתו את היער בעשרה מוקדים בבת-אחת. אחד הגורמים שהכבידו עלינו היה, באורח
פרדוכסלי -- המשטרה שלאחר ההצתות הראשונות שלחה קבוצה של חמישה שוטרים ערבים עם קצין כדי לעזור
לנו, ונוכחותם הקשתה עלינו. כדי להבטיח ממארב קבוצה גדולה של חברים העולים לכיבוי -- היה הכרח לעלות
עם נשק אי-לגאלי, ודבר זה היה בלתי אפשרי בנוכחות המשטרה. דרוש היה לחכות תחילה עד שהשוטרים יעלו
ויאבטחו את השטח, וכל זה דחה את פעולות הכיבוי.
גם לאחר שנתנה המשטרה את הנשק הליגאלי הראשון,"גריגר גאן" (רובה הנטען רק בכדור אחד, ולכן קצב
הירייה בו היה אטי למדי) -- היא לא הרשתה להוציאו אל מחוץ לגבולות החצר, ולא עזרו פניותינו הרבות בנידון,
בעל-פה ובכתב, אל מפקד המשטרה הבריטי בחיפה. עם הזמן נקבע סדר קבוע של פעולות עם פרוץ שריפה:
כיבוי אורות כללי, חברים אחדים פונים לעמדות בחצר כדי לקדם התקפה אפשרית על הנקודה, וחברים רבים
עולים ליער. מכונית ה"סטודיביקר" עולה עם מספר חברים מזוינים כדי לאתר את מקום השריפה ולאבטח את
סביבתה; אחריהם עולה משאית עם מספר רב יותר של חברים, מצוידים בשקים רטובים, שהיו מונחים מוכנים
במקום קבוע; אחר-כך עולות קבוצות נוספות במידת הצורך. עם גמר פעולת הכיבוי היו החברים חוזרים עייפים
ומפויחים מהמאבק באש המשתוללת. לעתים הם חזרו מיואשים, כי מאמציהם הקשים לכיבוי הלהבות, כאשר
נושבת רוח. לא תמיד הועילו, ולא נותר להם אלא למנוע את התפשטות האש לחלקות נוספות. הדרכים בין
החלקות, שנחרשו ודוסקסו מחדש עם גבור ההצתות, עזרו למנוע את התפשטות האש. בין ההצתה הראשונה
ב-27.4.36 ועד 11.6.36 נרשמו 10 הצתות, מלבד הצתות קטנות שכובו במהירות. באמצע יוני היו שתי שריפות
גדולות, וזו שקרתה ב-11.6 הוצתה בצהריים. הרוח החזקה ליבתה את האש, נשרפו בה 20,000 עצים, והלהבות
נראו בכל הסביבה. כל אנשי הקיבוץ עלו לכבות את האש, אך כל המאמצים לא הועילו, והחלקה הגדולה שבמרכז
היער, ליד ה"וובל" הראשון -- נשרפה כליל. כעבור שנה ניטעה במקום זה חלקת חרובים, ואלה קיימים עד עתה.
למחרת השרפה ב-11.6 הגיע למשה"ע הנציב העליון הבריטי, א. ווקופ, ועלה למקום השריפה עם פמלייתו,
בליווי קציני משטרה וחברים שלנו, וביניהם הדוברים מטעמנו: אריה שופר, ומיטק -- בנטוב. הנציב התרשם
מאוד ממראה עיניו ומדברי חברינו, שלאחר תיאור המצב דרשו שני דברים: נשק יעיל לידי החברים והענשת
האשמים. ואכן, תוך זמן קצר החליט הנציב לחלק נשק צבאי ליישובים היהודיים, וב-20.6 נתקבלו 15 חברים
שלנו כנוטרים וקיבלנו 15 רובים צבאיים. מתן הנשק הגביר את מצב הביטחון וחיזק את ההרגשה הכללית. מעתה
יכלו כל החברים לצאת לתפקידיהם עם הנשק הרשמי, בתנאי שנושאיו ילבשו את מדי הנוטרים. עם הזמן חדלו
להקפיד גם על כך. יחד עם זה הוגברו המאמצים להוסיף ביטחון. הוחל בשמירה "אזרחית" של כל החברים
והחברות בעמדות שבחצר, מתחילת הערב ועד חצות. כאשר התקבלו התרעות על אירועים צפויים -- ישנו
החברים בבגדיהם, והדבר קרה לעתים קרובות. אך עיקר המאמצים כוונו להגברת השמירה בחורשה, בשדות
ובמטעים. נטל השמירה הכביד ביותר וגרם עיכובים ונזקים קשים במשק. בעונת האביב ותחילת הקיץ, שהיא
העונה הבוערת בחקלאות, באו "ההגנה" וההסתדרות לעזרתנו, ומדי פעם נשלחה אלינו קבוצת מתנדבים לשמירה.
אלה באו בעיקר מחיפה, אך היו גם רבים ממקומות אחרים בארץ.
שינוי במצב הבטחון ובהיקפי ההצתות ביער בא כתוצאה משני גורמים: -- אופי השמירה והיקפיה. השמירה
ביער נשאה מתחילתה אופי של מארבים. על-הרוב שכבו השומרים על הארץ, מוסתרים על-ידי שיחים או עצים,
ותפקידם העיקרי היה להקשיב ולשמוע את צעדי המציתים המתקרבים. עמדות מבוצרות נבנו רק במקומות שבהם
היו היתקלויות אחדות עם המציתים, כגון ליד ה"וובל" הראשון, או על יד השער לואדי יוסף בק, עמדה 8. עם
גבור ההצתות נקבעו 8 עמדות שמירה ביער, והמרוחקת שביניהן -- ליד ה"וובל" השני, כלומר במקום הגבוה
ביותר בחורשה. כל זה מנע את התפשטות ההצתות -- אך לא הצליח להפסיקן. הצעד הבא במטרה למנוע את
חדירת המציתים ליער היה -- להרחיק את עמדות השמירה ולקרבן לגדר היער. לפי עדויות גששי המשטרה
שבדקו את עקבות המציתים והידיעות שהגיעו לאריה שופר מהכפרים הערביים, באו המציתים מכמה מקומות:
מהכפרים קופרין, רוביה, אבו-שושא, וגם מג'נין המרוחקת. בעקבות כך הוצבו עמדות מארב בגבולות היער
ואף מחוצה לו. עמדות שמירה נוספות אלה הוצבו בדרומה של גדר החורשה, בשביל המוביל מקופרין לרוביה,

64
בגבול הדרומי של היער בואדי יוסף בק, קרוב להר הגעש, וליד הגדר המערבית, בדרך העולה מואדי אבו-שושא
ל"וובל" הראשון. בו-בזמן נמשכה השמירה בכל המקומות הקודמים ביער, והיו מקרים רבים של התנגשויות בין
השומרים לבין הכנופיות, וברוב המקרים הפתיעו השומרים את האורחים הבלתי קרואים ופתחו עליהם באש.
דרך זו, של יציאה אל מחוץ לגדר בלילות והצבת מארבים ("אמבושים" -- המונח האנגלי שהיה מקובל אז
בפי כול) בשבילי גישה מהכפרים ליער ולקיבוץ, וששיאה היה הצבת קבוצה גדולה של חברים על הר הגעש, שהיה
אז מחוץ לגבולנו -- היתה בבחינת חידוש מהותי והתקדמות ניכרת במלחמתנו במתנכלים לנו. בנידון זה היינו
בין הראשונים בארץ, עוד לפני שנקטו דרך זו יצחק שדה וקפטיין וינגייט. כאשר היו נשמעות יריות ביער -- היתה
עולה מיד קבוצת חברים מזוינים ב"סטודיביקר", כדי לעזור לשומרים העומדים מול קבוצה גדולה של ערבים; אך
על הרוב, כאשר הגיעה העזרה למקום ההתנגשות -- התברר שהערבים כבר ברחו והחברים רדפו בהרים אחרי
המתנקשים.
הגורם השני היה -- מתן הרובים הצבאיים והאימונים הרציניים שעברו כל החברים. הודות לכך חוזק הביטחון
של השומרים, וכוח האש שלהם עלה כמה מונים.
עם הגדלת מספר השומרים ביער, וכאשר הוברר כי השמירה תימשך תקופה ממושכת -- הוכנסה למשה"ע
כיתה קבועה של נוטרים יהודים ובראשם הסמלים סוקול וסיומה, כך שגם נטל השמירה הוקל, אף כי השמירה
והאחריות במקומות התורפה נשארו תמיד בידי חברינו.
כל המאמצים האלה הביאו לידי כך, שפסקו ההצתות ביער; אבל בספטמבר התחילו הערבים לירות בלילות
על משה"ע מן ההרים, בעיקר מהר הגעש ולפעמים גם מהר הקיפוד.
בינתיים החמירו המאורעות בארץ. הממשלה, שהכירה בחומרת המצב במשה"ע ובאיזור, שלחה אלינו ב-10.8
פלוגה של 60 חיילים בריטים מצוידת במקלעים כבדים. החיילים חנו במוסד. לקראת פתיחת שנת הלימודים עזבה
הפלוגה, ב-20.9, לאחר מסיבת פרידה נאה, ובמקומה הגיעו ב-27.9 700 חיילים, בטליון שלם, והוא הקים מחנה
אוהלים גדול במדרונה של רוביה-תחתה (כיום נמצא במקום הזה מטע אבוקדו). הצבא הרבה בפעולות נרחבות
בכל האיזור, ביקר תכופות גם בכפרים מרוחקים, והיו לו מספר היתקלויות עם הכנופיות ובהן נהרגו כמה ערבים,
וכן פוצץ בתים בכפרים. הבטליון גם קיים שמירה באזורנו, והקים עמדות מבוצרות על הר הגעש הקטן. היחסים
של הקיבוץ עם הצבא היו מצוינים, ובאחד הימים ערכה תזמורת הצבא קונצרט על הדשא המרכזי, והוא זכה
בתשואות נלהבות ולווה בנאומים נרגשים.
נוכחות מחנה צבאי גדול על-יד קיבוצנו, הקמת העמדות על הר הגעש הקטן ויתר הפעולות של הצבא בסביבה
-- השפיעו להרגעת הסביבה. ההצתות, כאמור, חדלו עוד קודם. היריות שנורו עלינו מהר הגעש היוו רק הטרדה,
כדי להפסיקן הוחל במארבים בלילות על הר הגעש, דבר שצמצם מאוד את מקרי היריות. באוקטובר הכריז הוועד
הערבי העליון על הפסקת השביתה בכל הארץ. בתחילת אוקטובר הופסקה השמירה האזרחית, וב-16.10 בוטלה
שמירת הלילה ביער, ונשארו רק 4 שומרים ביום, בחצר -- שמירה מוגברת. המערכה הראשונה במאורעות אצלנו
נסתיימה. התחילה אצלנו תקופת רגיעה יחסית. אך בארץ נמשכו המאורעות, ובמרכזן קרבות בין הצבא והכנופיות
והצתות בצינור הנפט מוסול -- חיפה.
להלן ניתנים כמה קטעים מיומניו של קובה דורון, שנכתבו יום-יום, והיכולים לשמש עדות לאווירה ששררה
בקיבוץ בימים ההם.

יום א, 23.8.1936

לא, אין שקט. בערב חושך, אנשים מסתובבים, מדברים ומחכים לירייה הראשונה. גם ביום הוגברה הזהירות:
עובדים במקומות מרוחקים מהבית, לוקחים איתם נשק. שופר באמצעות ה"ידיעות" פנה לקיבוץ: "התקופה
הארוכה של המאורעות גרמה לכך, שהוסרה במידת-מה המתיחות והקיבוץ התרגל למצב. אין אנו חסידי בהלת
שוא, אולם בקשר עם מצב הביטחון בסביבתנו בתקופה האחרונה -- יש לצמצם את שעות העבודה בגבולות יום,
לא להקדים קום ולא לאחר שוב. ולו גם יגרום הדבר הפסד מסוים. הדברים אמורים בעיקר ליוצאים להשקייה

65
ולעובדי הפלחה. כדאי גם להימנע מטיולים ומביקורים בלתי דחופים. החברים הנוסעים לחיפה מתבקשים לחזור
בשעת הצהריים". המונים מחכים יום יום ליד המזכירות לבוא העיתון. כל עיתון מרתיח את הדם, מרגיז. העצבנות
עולה, הוויכוח על ההבלגה עולה ומסעיר את הרוחות. ובינתיים רוצחים, רוצחים ורוצחים. הנציב משחרר 25
מאסירי סרפנד. פרס לרוצחים, ואנחנו מבליגים. נוריס מכבה את אורותיה ערב ערב בשעות מוקדמות. ישוב של
אלפים. בכל נקודה צבא -- תחת טרור של פורעים. גיבורי הרצח השתלטו בארץ, הם לועגים לצבא ולמשטרה,
והיישוב מבליג. 78 חללים נפלו עד היום, זקן וילד, פועל ואשה. לשם מה נפלו, לשם מה?
הננו עומדים באמצע ימי הדמים, זהו החודש החמישי, והאופק מעורפל, והלב מלא חרדה, חרדת עתיד, חרדה
ליום המחרת. כל רגע נושא בחובו אימת מוות, אימת התנקשות ביצירתך היקרה. לילה-לילה בולעת החורשה את
השומרים, בפינות ליד הגדר הם אורבים למתנקשים. לילה-לילה -- והלילות כבר כה מרובים, ואנחנו מתגוננים
ומבליגים והפרס ינתן לרוצחים.

יום ג', 25.8

היום הביאו את הזרקור הגדול, שהזמנו עוד בתחילת המאורעות. הוא הותקן מיד על הבריכה, ובשעה 9
בדיוק, בנוכחות כל המטה הראשי במקום -- הודלק הזרקור. אור לבן נשפך על-פני כל המחנה. האנשים יצאו
מחדריהם, עלו על גג בית-הילדים לראות במחזה, ומשם הביטו והסתכלו אחרי תנועות האור, המחליק על-פני
הגבעות הסובבות אותנו. את הכפרים הסמוכים רואים מצוין. אצל יוסף-בק ראינו ערבים על הגורן. הם נבהלו
מהאור, התרוממו והביטו אל הנקודה. רואים הישר את הכביש, את הדרך המובילה לכרם למטה. בכוחו של
הזרקור להאיר עד ל -- 3 ק"מ. כוחו 2000 ואט. מגרעת אחת לו: הוא מאיר באור גדול גם את החצר. אולם
ייעשה סידור מתאים, אשר יצל על המחנה.

שבת, 29.8***********************************************************************

שוב עבר עלינו אמש לילה קשה. יריות מצד הכפר אבו-שושא. היריות היו מכוונות אל בית המוסד, אל הצבא,
והדבר שהיה כך היה: באותו יום שרר בקיבוץ מצב-רוח מרומם. הגיעו ידיעות מחיפה, שאנו עומדים לפני גמר
המאורעות, וכי השביתה הערבית כבר נגמרת. כל זה בקשר עם המו"מ בין נורי פחה סעיד והוועד הערבי העליון.
לאחר ארוחת-הערב הורגשה השפעת הידיעות האלה: ביטחון והלך-רוח של הקלה, שכמותם כבר מזמן לא היה
אצלנו. הרבה אנשים ישבו על הדשא, הנוער שר. בית המוסד כולו מואר, החיילים עדיין לא הלכו לישון, גם ילדי
המוסד רק עתה נכנסו לבתיהם כדי ללכת לישון. השעה 9.15, ופתאום: טח, טח, טח... יריות. שקט. ושום יריות;
טח, טח, טח. היריות באות מצד אבו-שושא. המחנה מתרוקן. הכול רצים לעמדות, אורות בחדרים כָּבים. ראוי
לציין, שבכל אלה כבר התנסינו מאוד. עם הירייה הראשונה כבים האורות בן-רגע. רק הירח נשאר ערירי ומאיר
חזק את הסביבה. שופר, שבאותה עת ממש הפעיל את הזרקור, כיוון את אורו אל ההד שממנו ירו. הגפירים
עומדים מוכנים ליד חדר הקריאה ומחכים לפקודות. והנה, שוב מטר יריות. החיילים יורים מהבית ומהמוסר
ברובים. קול נפץ מוגבר: כאשר החיילים יורים דרך חלונות הבית -- מוסיף הדבר להגברת ההד. לובקה מחליף
את שופר ליד הזרקור, ושופר עולה לבניין המוסד. והנה, מתחילה לפעול מכונת ירייה. החצר מתמלאת הד יריות,
היה רושם שהיריות באות מכל הצדדים. כתגובה, התחילו הערבים לירות מחורבת אבו-שושא. יריות הערבים היו
מכוונות כולן לבניין המוסד. יתכן שכדורים בודדים הגיעו גם לחצר. בקירות המוסד יש כמה סימנים מכדורים.
החיילים השליכו שתי רקטות כדי להאיר את הכפר. אחר-כך העמידו מכונת ירייה שניה והתחילו לירות משתיהן.
אור הזרקור עבר לאטדלאט, הלוך ושוב, מההר הגבוה עד לכפר, ולמקומות המוארים ירו המכונות מטר יריות
בלתי פוסק, שנמשך כ-10 דקות. הערבים ענו רק ביריות בודדות. בזה נסתיימה המערכה. אחר-כך הלך סמל
המשטרה סמייטס עם כמה חיילים לאחת העמדות בחורשה, ומשם ירו עוד כמה יריות להרים. מצב הרוח בקיבוץ
טוב. היתה הרגשה כאילו זהו סיום מוצלח של המאורעות. כרגיל אחרי מערכות דומות, מתאספים האנשים בחדר-

66
האוכל, מספרים איך בילו את זמן היריות: וה פגש איזה בחור שרץ על ארבע, זה מצא איזו בחורה בצלחת ההשקיה
של עץ אשכולית וכדומה.
בדיוק כשהחלו היריות היתה ישיבת מזכירות ועדת המוסד, בהשתתפותו של יבנאלי (עסקן הסתדרות ותיק,
שעמד בראש המרכז לחינוך של ההסתדרות), בצריף איזולציה למעלה על גבעת המוסד. כשהתחילו לירות מהכפר
-- כיבו את המנורה ושכבו על האדמה. לפתע התחילו לירות במכונת יריה מאחוריהם, והם המסכנים נשארו
באמצע, בין שתי החזיתות. שכבו ברעדה כחצי שעה, ולאחר שהכול חזר למסלולו אמר יבנאלי שווהי הפעם
הראשונה בימי מאורעות אלה שהוא נמצא באש יריות, ואת הלילה הזה לא ישכח לעולם. הילדים הגדולים התעוררו
ושאלו מלאי דאגה: האם אף אחד לא נפצע, לא נהרג? והם שמחו מאוד כשנודע להם שהכול שלמים ובריאים.
עד כאן מיומניו של קובה.

אי אפשר לסיים את הפרק הזה בלי לציין את העובדה שהעיתונות והרדיו דיווחו בהבלטה על האירועים ביער
ובמשה"ע. על השריפות וההתנגשויות. הרדיו, כלי-ביטוי ממשלחי, מסר ידיעות קצרות ויבשות. "דבר", שהיה אז
העיתון היחיד של מחנה העבודה, מטר ידיעות מפורטות ומדויקות, שהתבססו על קשר טלפוני מתמיד בין מערכת
העיתון למזכירות הקיבוץ, והוסיף גם כתבות ומאמרים אוהדים. לא כך העיתונות הימנית, ובראשה "הבוקרי,
עיתונם של הציונים הכלליים (הליברלים של היום). עיתון זה מסר ידיעות מקוטעות ומסולפות, במטרה ברורה
להציגנו כנבוכים, אובדי עצות וסומכים רק על עזרת המשטרה והצבא. באחד הימיט ה"חמים" ביקר במשה"ע
כחב של "הבוקר", בילה כאן יומייט, שוחח עם כל הנוגעים בדבר וקיבל מידע מלא -- ואחר-כך פירסם כתבה
עוינת המעוותת את האמת. מכתבים ששלחה מזכירות הקיבוץ למערכת "הבוקר" בתביעה לתקן את המעוות
ובלווית תיאור אובייקטיבי של המתרחש -- לא התפרסמו בכלל. קל היה לעתונאי "הבוקר", היושבים בשקט
בתל-אביב, רחוקים מסכנות ומעימות יום-יומי עם מתנקשים, להטיף לנו מוסר בשם לאומיות מילולית. כוונת
העיתון היתה ברורה: לתקוף ולהשמיץ את משה"ע, שנשחשבה אז מרכז של השוה"צ. השנאה לשוה"צ הגיעה
לשיאה בשירו של א.צ. גרינברג, משוררו ה"לאומי" של הרביזיוניזם, בשיר שהודפס ב-1937 וזכה בפירסום רב
יותר מהמאמרים של "הבוקר", הודות לגינויים ולתגובות הרבות שזכה בהם בציבור. להלן, תחילה קטע מאותו
מאמר ב"הבוקר", ולאחריו קטע משירו של א.צ. גרינברג.

קטע מתוך מאמר, שהופיע בעיתון "הבוקר" מה-15.7.36:
"שבע פעמים הוצת היער במשמר-העמק, וחברי הקבוצה בעצמם מעידים כי לא היתה הפעילות שלהם
מהמשובחות. יש לנו בנידון זה הודאת בעל הדין. בעיתון השומר הצעיר, אנו קוראים: 'יותר מדי חיכינו לצבא
ולמשטרה, בזמן ששדותינו נשרפו ויערותינו נעקרו ועל שומרינו היו ממטירים יריות. יותר מדי הצטמצמנו
בשמירה על יד שערי נקודות.' כן, אנשי השומר הצעיר לא הראו די כוננות, זוהי עובדה שאין להרהר אחריה.
אם נקרא את עיתונם נראה, שהמבוכה במוחותיהם של הצעירים האלה עוד גדלה עקב המאורעות. כיצד יכולים
האנשים האלה לדאוג לאיזה יער, רכוש הלאום הישראלי, שהופקד בידיהם, כשמוטלות עליהם דאגות הרבה
יותר חמורות וחשובות. למשל, יושב לו אדם יהודי ב'תלדעמל', תחת יריות ופצצות הנזרקות על ידי יהאחים
העמלים', ודואג... ל'התפתחות הלאומיות והפרלמנטריזם במזרח הקרוב'. יושב לו בחור אחר מהשומר הצעיר
ודואג לכך, שירוב המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ממשיך באמונתו ודרכו הרפורמיסטית'. מה לעומת כל זה איזה
יער שנשמד לעיני החברים במשמר העמק ולא חלו יריים להצילוז אגב, הרי מצוות הנייטרליות חלה רק על
צד אחד, והם אנשי השוה"צ. הצד השני -- 'האימפריאליום הבריטי -- עם כל מגרעותיו -- שולח בכל זאת
חיילים להגנה על גיבורי משמר-העמק, כשהוא נדרש לכך. הבאנו את כל זה, כי כל זה היה מגוחך מאוד... אלמלא
שהיה מעציב מאוד: שהרי בחורים אלה יושבים בכל זאת על אדמת הלאום, קניינים לאומיים הופקדו בידיהם,
ומאות ואולי אלפי צעירים עדיין נתעים ללכת אחרי מוחות חולים אלה...--
על המאמר הפובליציסטי הזה חתם אחד בשם "מסייר".

67
והנה משירו של אצ"ג על משמר-העמק:

"לכן כדין גדוד שנעכר מגינו
למשמר העמק דבר הקלון:
נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב
ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו
ויען בנים עמדו בחלון
בוזים לצבא ובוטחים ברוביו.
היי ישימון במפת המדינה
אל טל בהריך, אל עץ ואף טף:
ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך?
ויענה העונה: להפקר העמק".
בשנת 1937 היתה רגיעה יחסית בארץ, ובמשמר-העמק הורגש הדבר היטב. אמנם המשכנו בשמירה מוגברת
בחצר, בכרמים ובגני עצי-פרי שמעל לנקודה, והעובדים יצאו לשדות ולגנים בליווי שומר מווין. שני שומרים ליוו
את היוצאים בלילה להשקייה. ההשקיה בלילות היתה הכרחית, כי כמות המים מבאר א' היתה מצומצמת. היריות
פסקו כמעט לגמרי, לפעמים נשמעו באזור יריות שירה השומר כדי להבריח ערבים המנסים לחדור ליער. רק הצתות
צינור הנפט בחלקו הצפוני של העמק, שלהבותיהן נראו יפה אצלנו, הזכירו לנו שהמאורעות עדיין נמשכים. החיים
בקיבוץ החלו לחזור למסלולם הרגיל, והתחדשו "שיחות הקיבוץ".
בסוף יוני 1937 החלה להתאוגן במשה"ע העלייה של קיבוץ עין-השופט להתישבות בג'וערה, ששכנה
מדרוס-מערב למשה"ע. התיישבות זו היתה חלק במפעל "חומה ומגדל", שהיווה את תשובת היישוב העברי
והתנועה הציונית למאורעות. במשה"ע נערכו ההכנות הרבות ורוכזו ערב המבצע כל החברים שעמדו להשחתף בו.
קיבוצנו עזר בכל ההכנות לקראת יום העלייה, בהתרגשות ושמחה, והיו לכך סיבות רבות. בעזרתנו למבצע ראיגו
את חלקנו ותרומתנו למפעל הגדול. לנו היה יחס מיוחד לקיבוץ הצעיר, העולה להתיישבות. הגרעין האמריקאי
של הקיבוץ התחיל ב-1931 את צעדיו הראשונים כגרעין במשה"ע. גם חלקו האחר של קיבוץ וה, קיבוץ עלייה
מפולין "לניר", היה בשנת 1934 גרעין אצלנו. ואחרון אחרון חשוב: ההתיישבות בג'וערה היתה צעד נוסף לשבירת
בדידותנו באיוור; צעד נוסף, לאחר שבשנה שקדמה התיישב מערבה מאתנו קיבוץ הזורע, והוקמה המושבה יקנעם.
ביום העלייה על הקרקע, 5.7.37, ליווה כל הקיבוץ את השיירה הארוכה של רכב בצאתה לג'וערה; וחברים רבים,
שהצליחו להשתחרר מעבודה, זכו להשתתף בעצם המפעל של הקמת ישוב קיבוצי חדש בשכנותנו. זמן קצר
אחר-כך שלח הקיבוץ, לפי פניית הקיבוץ הארצי, את אברהם גולדשלגר כמדריך לקיבוץ הצעיר.
בסוף 1937 התגברו המאורעות. בדצמבר 1937 נגדעו 800 עצים בפרדס הצעיר, ובעקבות כך הוצבה בו שמירה
ונבנתה עמדה מבוצרת לשומרים. הגבירו מחדש את השמירה: שומר אחד ביום בחצר. שלושה במטעים צפונית
לנקודה, 3 בפרדט, אחד ביער ביום. מדי פעם נותק הטלפון לנהלל, לפעמים אף הופלו עמודי הקו הטלפוני, המוצם
בקו ישר דרך השדות עד לכפר-ברוך. גם היריות ביער התחדשו, אך לא בקנה-מידה גדול.
ב-28.2.38 נרצח אברהם גולדשלגר, כשהוא בדרך מעין-השופט הביתה, שם חיכתה לו משפחתו -- רוזה ושני
ילדים קטנים, עוזי וצבי. המחנקשים, כנראה שלושה במספר, ידעו את דרכו של גולדשלגר וארבו לו במעבר הנחל
בואדי אבו-שושא, כשהם מוסתרים בסבך השיחים. אברהם הלך בליווי שני חברי עין-השופט, וכולם היו מזוינים.
אברהם נפגע מיד, וחברי עין-השופט ניצלו וחזרו לעין-השופט. אחד המתנקשים נתפס לאחר זמן קצר בידי
המשטרה, והוצא להורג במאי 1938.
הידיעה על הירצחו של אברהם פגעה בקיבוץ כרעם ביום בהיר. אמנם שמענו על הקרבנות הרבים, הנופלים
כמעט בכל יום ברחבי הארץ. וקהל רב היה בא בכל יום לחדר-הנגינה לשמוע במכשיר הרדיו היחידי שבקיבוץ
את החדשות ובהן הודעות על קרבנות חדשים. אפילו בשכנותנו ביקנעם ובעין-השופט -- נהרגו יהודיס, חברים
שהיכרנום היטב. כל ידיעה כזאת גרמה צער ורוגז. אך בציבור הקיבוצי שלנו היה כעין ביטחון עצמי, מין בטחון-

68
נעורים "בנו זה לא יפגע": הרי מאורעות הדמים נמשכים כמעט שנתיים, ולמרות היותנו באחד ממוקדי האירועים
-- יצאנו בשלום. במשך השנחיים האלו היו התנגשויות רבות ביער, עם כנופיות של מציתים מזוינים; חברינו
יצאו יוסזיום לשמירה במקומות מרוחקים ביער ובשדות, יומם ולילה -- ותמיד חזרו הביתה בלי להיפגע. והגה
כעת -- הגיע גם תורנו: נפגע אחד הטובים והמסורים שבינינו. הלב התכווץ למראה רוזה, האלמנה הצעירה,
ושני ילדיה הרכים, ולמראה אביו הזקן של אברהם, יהודי יקר שהספיק לחיות במשה"ע במחיצת בנו רק 4 שנים.
בהלוויה השתתף קהל רב, חברי משמר-העמק ועין-השופט, נציגי היישוב בארץ וחברים רבים מקיבוצי העמק
וממושביו. האבל בקיבוץ הורגש זמן רב, פסקו הריקודים והשירה בציבור בלי שהוחלט על כך.
הקיבוץ חזר לאטו למסלול חיים נורמלי, למרות התגברות המאורעות. ב-6.6.38 נערכה חגיגת הביכורים במיטב
המסורת הקיבוצית, זו הפעם הראשונה לאחר הפסקה של שנתיים. באותו חודש נפתח "קולנוע הקיץ", בהקרנת
סרט במקרנה של 8 מ"מ.

ילדי ליזרוביץי

בליל 16-- 17 באוגוסט 1948, הותקף מחנה עצורים ערבים עליד עתלית בידי כנופיה ערבית, שמנתה כ-
0 איש, ובראשה אבוידורה, אחד המנהיגים המפורסמים של כנופיות "המרד הערבי". המחנה שהיו בו כוחות
משטרה מעטים, נכבש. כל העצורים (רובם פליליים) שוחררו. ואילו קצין המשטרה היהודי ליזרוביץ ואשתו נרצחו
וילדיהם הקטנים נעלמו, וההשערה היתה שהכנופיה חטפה אותם. הידיעה נפוצה מהר בארץ, וגם אנו היינו שותפים
בהתרגשות שאחזה את כל הישוב הקטן בארץ, הן בגלל רצח ההורים והן מתוך דאגה לילדיס, שגורלם לא
היה ידוע. היה חשש שגם הם נרצחו, כפי שכבר קרה במקרים דומים, כעבור שלושה ימים, ב-20.8 לפנות-
בוקר, הרגיש השומר בעמדה 4 (ליד הבאר הישנה) בילדים ערבים המתקרבים לגדר המזרחית של המשק. השומר
קרא להם להסתלק, ואז הילדה הגדולה שביניהם ענתה לו בעברית: "אנחנו יהודים, בני הקצין ליזרוביץי". השומר
הנרי, חבר גרעין (זהו הנרי קלאוונר, כיום חבר קיבוץ יקום) הכניסם מיד פנימה. היו אלה שלושה ילדים: רחל,
הגדולה שביניהם, בת 12, ובידיה היא נושאת את אחיה הקטן חגי בן שנתיים וחצי, ועל ידה הולך יפרח בן
השמונה. שלושת הילדים יחפים ולבושים בגדים ערביים. השמועה פשטה מהר בקיבוץ, חברות וחברים רבים
הניעו והחלו לטפל בילדים. שוחחו אתם, רחצום, הלבישום, חבשו את פצעיהם משריטות בטלטולי הדרך ובהליכה
הארוכה בלילה האחרון, האכילום ושמעו בהתרגשות את סיפורה של רחל, הבת הגדולה. הידיעה המפתיעה נמטרת
למשטרה ולמערכת "דבר", ומשמר-העמק שוב היתה בכותרות. הגיעו אלינו קציני משטרה וחקרו את הילדים
הגדולים, כדי לנסות ולברר את גורל הוריהם, שעד אז לא היה ידוע בבטחה שאכן נרצחו, ולמצוא את עקבות
הכנופיה. אחר-כך התחילו להגיע עיתונאים. למזלנו, היו אז בארץ רק שלושה עיתונים יומיים.
לדברי הבת רחל, באה ההתקפה על המחנה במפתיע. לשמע הצעקות והיריות הרבות לקחו ההורים את הילדים,
הוציאום מהבית וניסו להסתתר במורדות הכרמל; אך הערבים מצאום מהר והפרידו את הילדים מההורים. הערבים
הובילום עוד באותו לילה, ברכיבה, לכפר ערבי, שם הלבישום והאכילום. ביום בילו בכפר, ובלילות הסיעום מכפר
לכפר. רחל, שידעה היטב ערבית, הבינה את דברי הערבים שסבבו אותם. הם הרגיעום ואמרו שלא יאונה להם
כל רע "אנחנו לא הורגים ילדים", אמרו. ביקר אותם "הגנרל". לפי תיאורה של רחל, היה זה אבו-דורה, לבוש
בהידור ובחגורתו שני אקדחים גדולים. גם הוא הרגיעם והבטיח שיחזירם ליהודים, נתן להם מכתם ולירה דמי
כיס. ביום האחרון הם הגיעו לכפר ליד-אואדין, הרחוק מאתנו כחמישה ק"מ (כיום זהו מושב היוגב). משם
הובילום בלילה שני ערבים על חמור דרך שדות עד שהגיעו לשדה דורה. כאן הורידום, הראו להם אור רחוק
של זרקור ואמרו ששם נמצא ישוב יהודי. עליהם לחכות עד שיתחיל להאיר, ואז ללכת לכיוון הזרקור. הילדים
אכן נהגו כך, והגיעו אלינו.
ההתרגשות שאחזה את הקיבוץ למראה הילדים ולשמע סיפורה של רחל היתה עצומה, הכול התרגשו מאסונם
של הילדים, שלפתע נשארו יתומים, ושהצליחו לצאת שלמים מן ההרפתקה הקשה וגם מכך שהגיעו אלינו. הליכת
הילדים בלילה לאור הזרקור -- היה בה הרבה מהסמליות לערכו של הקיבוץ, שאורו עזר לילדים המסכנים להגיע

69
לחוף מבטחים. הם לא ידעו מה גורל הוריהם, ושאלו בחרדה -- אולי אנו יודעים משהו. הקטן בכה כל הזמן
וצעק "אמא, אמא".
הקיבוץ הציף את הילדים באהבה ובחום. חוה לין קיבלה על עצמה את הטיפול בהם, והיא מלאה בכל חום לבה
את תפקיד האם החסרה. ילדי הכיתות והגנים הביאו לבאים מתנות וצעצועים, ושימשו להם חברה. הקיבוץ היה
מוכן לאמץ את הילדים, ומזכירות הקבה"א הציעה את עזרתה בנשיאה בעול החזקת הילדים. אך כעבור 4 -- 5 ימים
באו קרובי המשפחה של הילדים ולקחום אליהם, לצערם הרב של החברים. הקשרים עם הילדים, ובעיקר עם רחל,
נמשכו שנים רבות, והם היו באים לבקר מדי פעם בפעם.
ואשר לגורלו של אבו-דורה: המשטרה רדפה אחריו כמה שנים, ולבסוף הוא ברח לעבר-הירדן, וממשלתה
נאלצה להסגירו לידי ממשלת א"י. הוא נשפט ונתלה בשנת 1941.
בשנת 1939 דעכו המאורעות. ב-21.2.39 היתה היתקלות אחרונה עם כנופיה ערבית ביער. קבוצת נוטרים
שלנו יצאה לסיור ביער בעקבות יריות על עין-השופט, ובחלקת החרובים במעלה היער נתקלו הנוטרים בכנופיה
ערבית. בחילופי היריות נהרג ערבי, הכנופיה נמלטה, וליד ההרוג נמצאו רובה וכדורים. למחרת בבוקר, כאשר
יצא סיור לאותו מקום, נתקל שוב בכנופיה ערבית, שכנראה באה לחפש את ההרוג; אך בראות אנשיה את
הנוטרים -- הסתלקו במהירות. השקט חזר למשה"ע ולארץ כולה -- אך השמיים כבר התקדרו לפני סערה
חדשה:-- מלחמת העולם. גרמניה הנאצית מאיימת על שלום העולם, ובספטמבר 1939 פולש היטלר לפולין,
ופורצת המלחמה.

עליית הנוער מגרמניה

במרס 1935 קלט הקיבוץ את הקבוצה הראשונה של עליית הנוער. היינו הקיבוץ הראשון בקיבוץ הארצי
שקלט קבוצה כזאת. לפנינו קלטו קבוצות כאלה שלושה קיבוציט: דגניה א', עיןחרוד ותליוסף. הקיבוץ קיבל
בהתרגשות ובאהבה את הקבוצה הזאת, שמנתה 20 בנים ובנות, ואת שתי הקבוצות שלאחריה 30 נפש בכל אחת,
שהגיעו ארצה ברווחי זמן של שנתיים לפני פרוץ מלחמת-העולם.
הקבוצה הראשונה התקבלה בהתרגשות ובסקרנות; אך בייחוד רבתה ההתרגשות עם בואה של הקבוצה
השלישית, שהגיעה ממש עם פרוץ המלחמה לאחר שהצליחה להימלט מגרמניה דרך דניה. בכל הקבוצות ראינו
ניצולים מהגורל המר, הצפוי לכל יהודי גרמניה. גיל הנערים בכל הקבוצות היה 15 --16 שנה. הם נתלשו מבתי
הוריהם, מחבריהם, מסביבתם, משפתם ומתרבותם, והוטלו לסביבה חדשה וזרה להם. מראם עורר בלב כול רגשי
חמלה ורצון חזק לעזור.
בתחילה לא שיער איש אלו קשיים ובעיות קשורה המשימה של קליטת נערים צעירים אלה, כמעט ילדים,
וחינוכם; אך היתה הרגשה כללית, שאנו נוטלים עלינו אחריות כבדה לגורלם, לחינוכם ולהתפתחותם. היתה זו
מטלה חינוכית, חברתית ואף כלכלית (הסוכנות כיסתה רק חלק מהוצאות קיומם וחינוכם) ללא תקדים בארץ. גם
לא היה ממי ללמוד, כי הקיבוצים האחרים שקלטו קבוצות נוער הקדימו אותנו רק בחדשים מעטים. עם השנים
הוכיח הקיבוץ את עצמו כמכשיר חינוכי רב כוח. ראינו את הנערים לומדים מהר עברית, מסתגלים לעבודה פיסית
קשה בחקלאות, נקלטים בחברה הקיבוצית הזרה והמוזרה בשבילם ובתרבות הא"ית החדשה. דרכי הקליטה בקיבוץ
עוד לא היו ממוסדות, ומנהג "המשפחה המאמצת" טרם הומצא. אך הנערים נקלטו בהווי החברתי של הקיבוץ,
קשרו קשרים אישיים עם החברים ונקשרו באהבה לארצם החדשה.
בתחילה נקבעו לקבוצה מדריך-מורה אחד ומטפלת, ותכנית לימודים מצומצמת ללימוד עברית וידיעת הארץ.
אך כעבור ומן קצר היה הכרח להוסיף מדריך שני, יונה גולן, ולהרחים את תכנית הלימודים כדי להשלים את
השכלתם הכללית. הנערים למדו 4 שעות ועבדו 4 שעות ביום, גרו בבית שנבנה במיוחד בשבילם בתקצים
הסוכנות, ועד שנבנה הבית -- גרו בצריף וגם למדו בצריף. אני זכיתי להיות המדריך של הקבוצה הראשונה,
אוקה שחר המטפלת, וקיבלתי עלי את התפקיד בלי כל ניסיון חינוכי והכשרה מוקדמת. לשם כך עזבתי את
עבודתי בגן-הירק, ועול ריכוזו הוטל על צפורה אברונין. נכנסתי לתפקידי החדש כמי שאין לו ניסיון בשחייה

70
ועליו לקפוץ לתוך נהר זורם. עזרו לי שני גורמים: א) כוחה והשפעתה של החברה הקיבוצית; ב) המוסד החינוכי
במשהיע, ובעיקר מילק גולן וצבי זוהר ז"ל, שעזרו בעצה כמעט יומ-יומית להתוות את דרכי בחינוך ובהוראה.
שילוב הנערים בחיי המוסד לא הצליח ביותר, בגלל קשיי שפה והבדלי תרבות, אך הבדלים אלה הצטמצמו עם
השנים. כל חברות הנוער, בתום תקופת לימוד בת שנתיים, נשארו בקיבוץ כגרעין לשנה נוספת, ואחר-כך יצאו
לעצמאות או להשלמת קיבוץ אחר.

שיחת הקיבוץ ותפקירה בעיצום ובגיבוש דרכו של הקיבוץ

רוב השיחות הוקדשו לבעיות היוס-יום ולפתרונן המעשי; כגון, ערעור של חבר על שיבוצו לעבודה קבועה
מסוימת. כך, למשל, עירער מאיר א. על עבודתו הקבועה כטייח, וביקש לעבוד ברפת. חברות רבות עירערו על החלטת
סידור-העבודה להוציאן מענף משקי ולהעבירן לחינוך. קלרה גורן עירערה על ההחלטה להוציאה מהסנדלריה,
שבה עבדה כמה שנים, ולהעבירה לחינוך כמטפלת בגן-ילדים. לדיון בשאלה זו הוקדשו שלוש שיחות, ובהן גם
נדון הפן העקרוני של השאלה (עבודת החברה), וגם ניסו למצוא פתרון מעשי. בסופו של דבר קיבלה קלרה את
הכרעת ה"שיחה", ועברה לעבוד כמטפלה, למשך שנים רבות. את מקומה בסנדלריה תפס דוד שפיר, שגם לו היה
צפוי מאבק דומה על מקום העבודה, שבסופו, לאחר שהיה גם ספר, וגם סניטר אנטי-מלרי (קראו לו ססס"ר
-- ספר, סנדלר, סניטר, רקדן) -- הוא הצליח להגיע לענף שחשק בו, הפלחה.
בהחלטה האמורה לעיל לגבי קלרה התחיל למעשה התהליך של הוצאת הבחורות מעבודתן בענפי המשק
והעברתן לשירותים למיניהם, ולעומתו תהליך הפוך: הבחורים רובם ככולם עוברים לענפי המשק והשירות המשקי
ומתבצרים בהם. בעקבות הדיונים הרבים בשיחה ומאחורי הקלעים בשאלות העבודה -- התקבלה החלטה עקרונית:
חבר שאינו מקבל את החלטת סיור העבודה זכאי לערער בשיחת הקיבוץ, ואם אין הוא מקבל את ההחלטה הסופית
ושובת -- אחד דינו: לעזוב את הקיבוץ. מקרים כאלה היו נדירים ביותר, והעיקרון הזה נשמר שנים רבות.
לשיחה הובאו גם בעיות הדיור. בתחילה עמדה השאלה, מי יגור בצריף -- או ב"וובל הקטן אך הרצוי לכול.
כאשר הוחל בבניית בתים נקבע כי הראשונים בחור הם חברים שבריאותם לקויה, ואחריהם יהיה התור לבתים
ההולכים ונבנים -- לפי הוותק, כלומר לפי מספר שנים בקיבוץ.
מדי פעם הגיע לשיחה נושא הכסף הפרטי, זה הנושא הנצחי לדיבורים ולרינונים, כביטוי להתמרמרות על
שאין שמים קץ לתופעה זו. ואכן, כל הזמן התהלכו שמועות בי יש לחברים מטוימים כסף פרטי ממקורות סמויים.
מדובר היה בסכומים של גרושים, אך אז הם נראו גבוהים למדי. היה גם מקרה שחבר, שאף פעם לא נחשד בחטא
הזה, קיבל במתנה מנורת לוכס לחדרו, והאור החזק, היחיד בכל חדרי החברים בקיבוץ, בקע מחלונו, בעת שבכל
החדרים דלקו מנורות נפט קטנות. הנושא התרחב, וכלל גם את שאלת המתנות שחברים היו מקבלים מהוריהם
בחו"ל. הדבר מצא את ביטויו גם בעיתון הקיבוץ, והדעות נחלקו (איך וה נטפלים לחבר שאף פעם לא חטא,
בעת שאחרים נוסעים אל הוריהם שבחו"ל?) השאלה הגיעה לשיחת הקיבוץ, ולא רק פעם אחת, וכל הדיבורים
הסתיימו בהחלטה כללית הפונה למצפון ולצורך לשמור על השוויון. היה אירצון בולט להיכנס לפרטים, כאשר
כל ה"חריגות" הן בסכומים פעוטים, ומההשקפה שיש להיזהר ממשטר של התערבות מיותרת בחיי הפרט.
השיחות הרבות בבעיות יומזיום, שלרובן היה קשר ונגיעה עם בעיות יסוד, הוכיחו שהן אחת הדרכים היעילות
לעסוק בשאלות בעלות משמעות עקרונית. אבל לא כל השאלות העקרוניות יכלו להגיע בדרך זו לבירור מעמיק.
שיחות לא מעטות הוקדשו מראש לנושאים אלה, גם מכיון שהיתה אז נטייה כמעט כללית לדיונים עקרוניים, וגם
מכיון שבעיות כאלה צצו מדי פעם עקב השינויים הרבים והמכריעים שחלו במהלך השנים: הקמת המשק, גידולו
המהיר והאחריות לקיומו ולהתפתחותו; השינויים הדמוגרפיים; רובם המכריע של החברים נעשו בעלי משפחה,
הגידול המהיר של מספר הילדים, הופעת שכבה נוספת, הורי החברים ובעיותיהם המיוחדות. נושא הגודל הרצוי
של הקיבוץ והקשר בינו ובין גודל המשק חזר מדי פעם מחדש לדיון בשיחה. חברים רבים דבקו ברעיון, שבקיבוץ
צריכים להיות לא יותר מ-120 חברים; שזה הגודל האידיאלי שלו, הן מבחינת המבנה החברתי והן מבחינת
היחסים בין החברים. הגידול הנוסף יבוא רק באורח אורגני ואטי, עליידי קליטת בודדים וריבוי הילדים. בעלי

71
דעה זו התנגדו לגידול מהיר של הקיבוץ עלזידי קליטת השלמות למיניהן. לעומתם היו חברים שטענו, שכדי להגיע
לעצמאות כלכלית יש לפתח את המשק באורח אופטימלי בהתאם לנתונים המשקיים, ולנצל כל יזמה ואפשרות
חדשה, גם אם הדבר ידרוש את הגדלת הקיבוץ עלזידי השלמה. אסור להקפיא את המשק רק בגלל הנאמנות
לעיקרון של 120 חברים. דוגמה אופיינית לבירור שאלה זו היה הדיון, בשנת 1935, על ההצעה לנטוע פרדט. לאחר
ויכוחים נרגשים, שבהם הועלתה אפילו הצעה לערוך משאל בין כל חברי הקיבוץ, הוחלט ברוב דעות בשיחת
הקיבוץ על נטיעת הפרדס, החלטה שהביאה בסופו של דבר להחלטה בדבר צורך בהשלמה, וכזאת אכן הגיעה
לקיבוץ: השלמת "פלנטי". אגב, מהלך המאורעות היתל בנו. כשהפרדס התחיל לתת יבול -- פרצה מלחמת-העולם
וייצוא ההדרים מהארץ הופסק, ורק כעשר שנים לאחר הנטיעה היה אפשר לקטוף לייצוא. חלום הרווחים הגדולים
מהפרדס חיכה עוד שנים אחדות עד להתגשמותו. התוצאה החיובית היחידה מוויכוח זה היתה -- קבלת השלמת
"פלנטי" המוצלחת.
שיחות נרגשות הוקדשו לעזיבת חברים ולקבלת חברים חדשים. בשנים 1930 -- 1950 היו רק עזיבות מעטות
של חברים ותיקים. אך כל עזיבה עוררה התרגשות רבה, כי כל עוזב היה חבר במשך שנים. העזיבה לא היתה
אקט פורמאלי גרידא, אלא עזיבה לדרך ארוכה. באותה תקופה ראו בעוזב "בוגד", וכך חשו החברים. חברים
רבים באו אל העומד לעזוב וניסו להשפיע עליו ולשכנעו להישאר; ואם כל זה לא עזר -- היה העוב בא לשיחה
ומסביר את נימוקי החלטתו. השיחה היתה בבחינת ניסיון אחרון לשכנע את החבר שלא יעזוב. אם זכרוני אעו
מטעה אותי, במקרה אחד הצליח ניסיון זה. לעתים קרובות התעורר גם ויכוח עם העוזב לגבי נימוקיו, ואף
קרה שהתברר כי הוא הצביע על ליקויים אמיתיים. ההבדל בין עמדת החברים והעוזב היה אז במידת האמונה,
שאכן אפשר להתגבר על הליקויים.
התרגשות מיוחדת גרמה עזיבתו של משה אופו בשנת 1946. הוא היה חבר הקיבוץ מימיו הראשונים, והיה
אהוב על הכול. הנימוק היחידי שבפיו היה: "נוכחתי לדעת, שהקיבוץ אינו בשבילי". עם אשתו יעל ובנו ירד
מהארץ והגיע לארה"ב. היו גם מקרים שבהם העלה העוזב נימוקים פוליטיים ואידיאולוגיים, ואז קיבל הדיון
אופי "אידיאולוגי" על דרכו של הקיבוץ ועל עתיד הציונות.
שיחות לא פחות נרגשות הוקדשו לקבלת חברים. כל אדם חדש התקבל תחילה כמועמד, ולאחר תקופת מועמדות
של שנה -- הובאה לשיחה שאלת קבלתו כחבר. גדעון מנור, שהיה במשך שנים רבות "ועדת קליטה" בלתי רשמית,
היה מציג את השאלה בלי להביע עמדה. בדיון שהתפתח לא באה לידי ביטוי השקפה על דמותו של מועמד
אידיאלי, ואף לא היה שמץ לגישה של "אתה בחרתנו". החברים הרבים, ברגיל, שדיברו בשיחה, ביטאו את גישתם
המבוססת על הערכה אישית, אהדה או אידאהדה למועמד, וההערכות היו על-הרוב שונות מאוד. רק קנה-מידה
אחד היה מקובל על הכול: היחס לעבודה. אם המועמד לא הראה חריצות ומסירות לעבודה -- לא היה לו שום
סיכוי להתקבל. בכל השאלות האחרות היו הבדלי גישה רבים: היו שדרשו מהמועמד הבנה לעקרונות הקיבוץ,
היו שדרשו רמת אינטליגנציה נאותה, והיו שהסתפקו ברושם חיובי -- ואלה היוו את הרוב. לעובדה, שהמועמד
היה בן-זוג או בת-זוג של חבר בקיבוץ -- היה משקל רב, אך לא מכריע. אף שהיו חברים שהביעו את התנגדותם
במקרה כזה, דבר שגרם רוגז והשפיע לרעה על היחסים בין חברים. באמצע שנות ה-30, כאשר רבו הנקלטים
מבין העולים מגרמניה, רבו המקרים שבהם עזבו המועמדים עוד לפני תום תקופת מועמדותם. בשנים הראשונות,
ההחלטה על קבלת חבר היתה ברוב רגיל; ורק עם השנים, כשהקיבוץ גדל, נקבע העיקרון שדי במיעוט ניכר
המתנגד -- והמועמד לא היה מתקבל. כאשר קבוצה גדולה כגון קבוצת "פלנטי" או ההשלמה האי"ת עמדה
להתקבל -- הקבלה היתה קולקטיבית; אבל לאחריה היו עוד עזיבות לא מעטות במשך שנים אחדות.
ההיקלטות של חברים חדשים בשנים הראשונות וגם בשנות ה-30 היתה מהירה למדי. הקיבוץ היה קטן יחסית,
והחיים החברתיים היו ערים ועשירים, אף על פי שחברים חדשים רבים באו מארצות שונות ולא תמיד היו חברי
התנועה.
שיחות לא מעטות הוקדשו לבעיות החינוך, והן עסקו בשאלות יסוד ולא רק בשאלות מעשיות, כגון העבודה
בחינוך. אמנם היו אלה שיחות שקטות שלא גרמו התרגשות או מתח כל שהוא; אך הן עוררו עניין רב, כי הכול

72
העריכו את חשיבות החינוך. רצינו לנקוט שיטה חדשה, טובה, שונה מהמקובלת, כדי לעצב את דמותו של הדור
הצעיר.
השיחות עסקו בליבון בעיות-יסוד של החינוך, כגון חינוך חפשי לעומת אוטוריטטיביות. שמות כגון פרויד
או פסטלוציי הוזכרו תכופות. אך בשיחות אלה גם ירדו לפרטים ולבעיות ארגוניות, נוכח גידול מספר הילדים.
גודל הקבוצה החינוכית, כגון שלושה או ארבעה ילדים בפעוטון; או גודל הגן או הקבוצה-כיתה -- היה גושא
רב-משקל. כך גם השאלה, באיזה גיל תהיה כיתה א': 6 או 7. הודגשה חשיבות הקבוצה החינוכית, כהמשך
השקפתנו על החינוך עוד מימי תנועת השומר-הצעיר. שאלת גודל הקבוצה בכל הגילים היתה לא רק חינוכית, כי
אם גם כלכלית-מעשית; כי קבוצות קטנות משמען ריבוי ימידעבודה בחינוך. בשנים 1930 -1940 היה מספרם
גדול מאוד יחסית.
דרכי ההוראה, שהתגבשו לשיטת הנושאים, עוררו ויכוחים ואף התנגדות. כל החברים למדו בשעתם בבתי-ספר
בשיטות לימוד קלאסיות עם ציונים, עונשים והוראה לפי מקצועות. אמנם בתנועת הנוער חלמנו, בהשפעת וינקן, על
בית-ספר חפשי; אך הגשמת הרעיון הזה עוררה ספקות וחששות, כי הנה אנו עומדים לפני מהפך שלם, מבטלים את
כל הישן והמנוסה במשך עשרות דורות, ובמקומו באה שיטה חדשה שלא נוסתה למעשה. אמנם כל הקיבוץ הוא
ניסיון גדול ; אבל זהו ניסיון הבנוי על אנשים מבוגרים. האם מותר לערוך ניסויים בילדינו? לכן רבו לא רק המקשים,
כי אם גם המתנגדים. אך כידוע, גברה דעתם של המחדשים.
גם הקמת המוסד החינוכי עוררה שיחות לא מעטות, וברובן השתתפו נציגים של מורי המוסד: "פולי" (יעקב
פולישוק), מילק גולן וצבי זוהר. בשנים הראשונות נשלחו למוסד ילדים צעירים, בני 8 ומעלה. ההפרדה הגמורה
בין הקיבוץ והמוסד, שאמנם הוקם על הגבעה במשה"ע, עוררה חרדות ודאגות בקרב ההורים, כי הילדים ינבלעו
בגבעה וכאילו נעלמו מהעין. גם שיטת הנושאים, שהתקבלה בתחילה במוסד ורק אחר-כך בביה"ס שבקיבוץ והפכה
לשיטה שלטת -- היתה בלתי מובנת לרוב החברים, ועוררה תמיהות ואף ביקורת קשה ("איך ילמדו מתמטיקה
או פיסיקה:"). לישיבות ועדת המוסד, שבהן השתתפו מנהיגי התנועה, נציגי הקיבוצים והמורים -- באו חברים
רבים, והשתתפו בכל הדיונים העקרוניים שעיצבו את דמותו ודרכו של החינוך בכל התנועה.
התקופה שבה חיינו היתה, מבחינה פוליטית, סוערת גם בארץ וגם בעולם. מידע אמנם הגיע באיחור. הרדיו
חדר לחיינו באטיות רבה; והעיתון היומי "דבר", שאמנם לא הצטיין ברמה עיתונאית גבוהה, ועיתונות מגרמניה,
מאנגליה וכן עיתונות קומוניסטית, שהגיעו באורח חפשי לארץ ואלינו -- כל אלה סיפקו מידע רב על המתרחש
בארץ ובעולם, וחומר רב למחשבה. הציבור היה ער וצמא למידע, מתוך הרגשה שלכל ההתפתחויות הדרמטיות
יש השפעה רבה על חיינו. רצינו להחליף דעות ולקבוע עמדוח, ומכאן רק צעד אחד לשיחות על נושאים פוליטיים.
היה וה לא רק המשך של המסורת היהודית של "שטיבל פוליטיק" (שיחות מענייני דיומא בבית-הכנסת לאחר-
התפילה), כי אם גם רצון להבין ולהעלות מסקנות לגבי עמדתנו -- כפרט, כקיבוץ וכתנועה.
שמענו בעניין דו"חות על המתרחש בארץ, מפיהם של חזן ובוריה: דו"חות אלה שימשו השלמה למידע הדל
שהביא "דבר" ולפרשנותו שלא נראתה לנו. בוריה, בעל התפקיד הבכיר בהסתדרות, סיפר על בעיותיו של ציבור
הפועלים, והיה מוסיף סיפורים על הסרטים שראה (בתקופה שכמעט לא ראינו סרט) ועל משחקי כדור-רגל. י.
חזן, נוסף על הדו"חות הקודרים כרגיל על "מצב הארץ והציונות", היה מספר על דבריהם ודעותיהם של מנהיגי
ההסתדרות והתנועה הציונית ועל הוויכוחים אתם. מיטק בנטוב היה מוסר לעהים פחות תכופות על פגישותיו עם
הפקידות הבריטית הבכירה. ערבי הדו"חות האלה היו תמיד מעניינים, הם התקיימו לעתים מזומנות ומשכו קהל
רב, ששאל ואף הרבה להקשות.
דיונים פוליטיים היו לקראת מועצות הקבה"א או בעקבות אירועים או בעיות מיוחדים, כגון הבלגה. בשאלה
זו היה מיעוט שהתנגד והתמרמר על עמדת היישוב העברי, אך רוב הציבור קיבל את משמעת היישוב המאורגן.
רצח ארלוזורוב גרם תגובות חריפות של הכלל והקצין את היחס לרויזיוניסטים.
שיחות הקיבוץ וויכוחים רבים בציבור באו בעקבות ההתפתחויות ברוסיה הסובייטית. ביקורת רבה התעוררה
כשהתבררה דמותה של הדיקטטורה של סטאלין: אבל תמיד היו חברים שטענו, שהדיקטטורה הכרחית אם רוצים
לבנות סוציאליזם בארץ מפגרת כנון רוסיה. בקיבוץ התקבל חומר רב על הוויכוחים בין סטאלין לבין טרוצקי

73
ויתר המנהיגים על דרך בניין הסוציאליזם, ונוסף על החומר הזה היו גם ספרים של טרוצקי ובהם ביקורת חריפה
על סטאלין ושיטותיו הפסולות. גירושו של טרוצקי מרוסיה, תוך האשמה שהוא בוגד, שימש הוכחה לטירור
הסטאליניסטי. דעות אלה עוד גברו נוכח משפטי הראווה הידועים לשמצה; אך גם כאן היו הדעות חלוקות. היו
חברים שטענו, שאם מאשימים את בוכארין בריגול לטובת אנגליה -- כנראה יש יסוד לכך. ואילו המתנגדים
טענו, שכל המשפט מבויים ושאין להאמין בהודאות של הנאשמים. כך רבו הוויכוחים כאשר נודע על חוזה
מולוטוב-ריבנטרופ, והדברים ידועים. כל הוויכוחים בשאלת רוסיה נדמו כאשר פרצה מלחמת גרמניה -- רוסיה,
והכול איחלו ניצחון לצבא האדום.
בכל השיחות שעסקו בבעיות חברתיות, אישיות ופוליטיות, השתתפו חברים רבים באורח פעיל. קשת המשחתפים
היתה רחבה מאוד. בכל פרק-זמן -- היו כמה נושאים קבועים. חזן ובוריה נטלו חלק פעיל בכל הדיונים והבירורים,
והשפעתם על מהלכם ועל גיבוש דרכו של הקיבוץ., בכל התחומים היתה רבה מאוד. שניהם תרמו להעמקה
ולהבנה של הבעיות ולהרחבת אופק הדיון. בבעיות אישיות, שרבות מהן הגיעו לשיחת הקיבוץ, נהגו חברים רבים
להחמיר כדי לשמור בקפדנות על עקרונות מקובלים, והיו אף שעמדו על "קוצו של יוד": ואילו חזן ובוריה
נקטו גישה מתונה, ותבעו הבנה לבעיות הפרט, לבטיו ולקשייו. השפעתם בטוגיה של הפרט והחברה, להקטנת
המתח והלחץ של החברה על הפרט -- היתה רבה מאוד, ודבריהם נשמעו בהקשבה. חברים רבים היו פונים לחזן
בבעיותיהם האישיות, ולבוריה -- בבעיות אישיות בעלות אופי כלכלידמשקי.

החקדמות המיסוד

בפרק הקודם סופר על התחלת המיסוד במשק; ואכן, היתה זו רק התחלה. החיים והפעילות במשק הגדל
ומתפתח, גידול הקיבוץ וגיוון אוכלוסייתו וצרכיה והתחלה של עלייה ברמת-החיים -- הביאו בעקבותיהם את
הצורך באירגון בכל התחומים, הן במשק והן בחברה.
הקיבוץ לפני ההתיישבות היה חברה הבנויה על עקרונות אגארכיסטיים עם אירגון מינימאלי, ובלי כל מיסוד
מוגדר וקבוע. להוציא תפקידים מעטים הכרחיים שכבר הוזכרו, כגון סידור עבודה, בא-כוח ומרכז קניות ("אקונום")
לא היו שום מוסדות קבועים. הכול התנהל ביומה ובהתנדבות של החבוים, כשם שעקרונות היסוד והתנהגות
החברים היו מבוססים על תורה שבלב וטרם נכתב בתקנון אף סעיף אחד. חיי התרבות העשירים, פעילות ציבורית
ופוליטית ענפה בציבור הפועלים, הבירורים וההכנות לקראת הקמת הקיבוץ הארצי, או הקשר והפעולות בתנועת
השוה"צ העולמית, ומאידך גיסא ניהול המטבח או "הקומונה" והדאגה לצרכי החברים, שעמדו ברמה ירודה
עקב המצב הכלכלי הקשה -- כל זה התנהל בהתנדבות. כל ענף צרכני התנהל בידי העובדים בו, בלי מרכז.
קראנו למבנה חברתי כזה -- קיבוץ אורגני, הפועל כדוגמת אורגניזם חי, ללא חוקים כתובים וללא פקודות.
גם במשה"ע ניסינו, בתחילה, להמשיך לחיות במסגרת חפשית, המתאימה להשקפותינו; אך לא עבר זמן
רב, והתברר שהדבר אינו אפשרי. הביאו לידי כך הגורמים שהוזכרו לעיל, וסיבה נוספת היתה -- התהליך של
הכבדת עול הפעילות בענפים ובמשק, שהעסיקה את החברים גם בומנם הפנוי. החבר, שלפני ההתיישבות היה
פנוי לעסוק בפעילות חברתית או תרבותית -- היה כעת עסוק בענייני ענפו גם בערבים, ולא נשארו הרבה
זמן ומרץ לפעילות יזומה בתחומים אחרים. הופיע בפעם הראשונה הניגוד בין פעילות במשק ופעילות בחברה.
ניגוד שגם כיום נאבקת עמו כל ועדת מינויים. הפתרון לכל הבעיות האלה היה -- תהליך של הקמת ועדות,
שתהיינה אחראיות לכל תחומי הפעילות. הקמת הוועדות ותהליך מיסודן לא התרחשו בעקבות החלטה עקרונית
ומקיפה, אלא היה זה תהליך אטי, שפשט לשטחים נוספים לאור הניסיון שנרכש והצרכים שהתעוררו. בעקבות
ועדת המשק, שהוקמה ב-1930 -- הוקמה ב-1931 ועדת חברים, שבתחילה עסקה מלבד בבעיות חברים (דירות,
הוצאות אישיות) -- גם בענייני בריאות ועזרת קרובים. הסיבה העיקרית לבחירת ועדה זו היתה -- מצוקת הדירות.
חבר שלא היה מרוצה מהדירה שקיבל -- היה פונה לשיחת הקיבוץ. כעבור כמה שנים התפצלה ועדה זו לשלוש:
ועדת בריאות, ועדת הורים וועדת חברים.
גם לאחר הקמת ועדה זו נשארו תחומי פעולה שכוסו בהתנדבות: כגון -- קבלת חברים חדשים. שאלה זו

74
העסיקה את הקיבוץ, שבדרך-כלל היה בררן גדול נוכח הפניות הלא מעטות של אנשים בבקשה להתקבל לקיבוץ,
ועל נושא זה התנהלו לא פעם שיחות קיבוץ נרגשות וממושכות. בבעיית קליטת חברים חדשים טיפל גדעון
מנור בהתנדבות. גם הטיפול באורחים נעשה בהתנדבות בידי שעיה גלעד. בשנים ההן, כאשר התחבורה למשהייע
וממנה היתה קשה, אנשים שהיו מזדמנים אלינו -- על הרוב לא היו מספיקים לחזור לבתיהם באותו יום, ולכן
רבו האורחים שהיה הכרח להלינם; ביניהם גם סתם עובר-אורח ומטיילים. בתחילה לא היה אפילו חדר פנוי
אחד להלנת אורחים; ושעיה, שמילא את התפקיד שנטל על עצמו באהבה ובמסירות, דאג שלא יימצא במשה"יע
אורח ללא קורתדגג ומיטה.
גט העיתון הפגימי יידיעות משמר-העמק", שהחל להופיע ב-1934 ביומת מיטק בנטוב, נכתב ושוכפל כולו
בידי צוות מתנדב.
תהליך הקמת הוועדות נמשך. ב-1933 נבחרה ועדת ביטחון, וב-1934 -- ועדת תרבות, שעליה הוטל גם
אירגון קורסים להשתלמות בבית, כגון בערבית, בעברית ובבוטניקה. באותו פרק-ומן נבחרה לראשונה ועדת
מינויים, אך תפקיד של מזכיר הקיבוץ נקבע רק במחצית השנייה של שנות ה-30. עד או התנהלו השיחות ללא
יו"ר וללא מזכיר, שיסגן ויכוון את נושאי השיחות.
הקיבוץ הוצף מספר שיחות רב, שהגיע לפעמים לחמש בשבוע. כל חבר או בעל תפקיד ש"היתה לו בעיה"
-- היה זכאי לקרוא לשיחה ביזמתו ולהביא את בעייתו לדיון. לשם כך, די היה לתלות על המזוזה בכניסה לחדר-
האוכל פתקה עם הודעה: "הערב שיחה על...", ובערב לצלצל בפעמון -- והציבור היה מתכנס. מזוזה זו נעשתה
ללוח-מודעות מאולחר, כי בחדר האוכל לא היה לוח-מודעות, בלוח היחיד היה מודבק העיתון היומי "דבר" בשני
עותקים. כל חבר הנכנס לחדר האוכל היה נעצר ליר המזוזה כדי לדעת מה צפוי לו באותו ערב. תחכי, בעל חוש
ההומור החד, טען שאנו ממשיכים בוה מסורת יהודית צתיקה. יהודי אדוק, בהיכנסו לביתו, היה נעצר ומנשק את
המזוזה; ואילו אנו, היהודים החילוניים, גם-כן מתעכבים ליד המזוזה, אלא שבמקום לנשקה -- אנו קוראים את
הכתוב עליה...
השיחה היתה מהחילה, ברגיל, ב-20.30, והתנהלה בלי יו"ר. הדיון התנהל עד שהשאלה נתבררה ולא היו עור
משחתפים בדיון. הסיכום התקבל בלי הצבעה, אלא אחד החברים (על הרוב היה זה גדעון מנור או בנימין חתולי)
היה מציע סיכום, ואם ההצעה נתקבלה -- נסתיימה השיחה ללא הצבעה. אם לא הושג סיכום מוסכם -- נמשך
הדיון. לעתים רחוקות לא היה מנוס מהמוצא האחרון: הצבעה. למחרת שיחה כזאת היו הכול מציינים את המאורע
הזה כאות להידרדרות חברתית. היינו חדורי תודעה, שלא תמיד הרוב צודק, ולעתים קרובות הצדק עם המיעוט
-- אלא שלא הצליח להסביר עצמו לציבור,
הציבור סבל, כאמור, מריבוי השיחות, והדעה הכללית היתה שלא בל הנושאים שהובאו לדיון בשיחה -- אכן
היו צריכים להידון בה. לפעמים היה פורץ מרד, והציבור שהתכנס בחדר אוכל היה מתחיל בשירה בציבור או
בריקודים, והשיחה לא התקיימה. פתרון חלקי לבעיות ריבוי השיחות נמצא עלזידי הפקיד חדש: "רגולטורי. בל
אדם או ועדה, הדורשים דיון בשיחה, היו פונים אל הרגולטור, והוא היה קובע אם הנושא אכן מקומו בשיחה,
ואם אמנם כן -- היה קובע את המועד לשיחה. בארוחת הערב היה הרגולטור מצלצל בצלחת, היה משתרר שקט
לרגע, ואז היחה באה ההודעה מפיו: "הערב שיחה" -- עם ציון נושא הדיון. בכך הטתכם תפקידו.
היה זה פתרון טכני וחלקי בלבד לבעיות השיחה והקיבוץ כי הרי בעיות הקיבוץ היו רבות, ושיחת הקיבוץ
הצליחה בליבון בפתרון של בעיות בעלות אופי כללי או עקרוני, אך לא תמיד במציאת פתרון לשאלות מעשיות,
שאז חסרו כלים ארגוניים לטיפול בהן, ושתפסו והעסיקו את רוב שיחות הקבוץ, כמו כן נשארה בלתי פתורה
הבעיה הרצינית וכבדת-המשקל של שאלות אישיות, שמקומן לא היה בשיחה, והטיפול בהן לא היה גם בסמכותן
של הועדות הקיימות. האדם שבמצוקה היה פונה לחבר בעל יוקרה, ווה ניסה לעוור -- בהקשבה או על-ידי
אירגון התכנסות של כמה חברים לשם התייעצות.
רק באמצע שנות ה-30 הביא בןדעמי גורדון לשיחה הצעה לבחור מזכיר, שיהיה אחראי לשני התחומים: ראשון
-- שיחת הקיבוץ. הוא יכין את הדיון בכל נושא, יקבע את מועדו, ובשיחה ירכז אותו ואת קבלת ההחלטות. ושני




75
-- כל המכלול של הבעיות החברתיות, ה[ האישיות והן הכלליות. ההצעה נתקבלה לאחר כמה שיחות, וכך
נבחר לראשונה בתולדות הקיבוץ -- מזכיר.
המזכיר החדש נכנס לתפקידו במרץ -- אך הבעיות לא נפתרו במהרה. מספר השיחות אמנם הצטמצם במקצת,
אך נהלי השיחה לא השתנו; עדיין נשאר העיקרון שלא להצביע אלא במקרים מיוחדים. המזכיר אמנם דאג להכין
את נושא הדיון עלזידי בירור מוקדם, אך לא תמיד היו לו הניסיון הציבורי או היוקרה כדי להצליח בתפקידו
הקשה. עדיין חסרה ועדה עליד המזכיר, שעמה יוכל להוועץ: מזכירות נבחרת, ששיקוליה והחלטתה יתקבלו על
דעת הציבור. מוסד זה נקבע ונבחר רק בשנות ה-40.
את תפקיד המזכירות מילאה בעיקר ועדת המשק, ומדי פעם צצו כל מיני צורות זמניות של אירגון כדי למלא את
תפקידה של המזכירות; כי הורגש מאוד הצורך במוסד האחראי לשלימות, שבו יוכלו חברים המכהנים בתפקידים
מרכזיים להחייעץ ולהביא את בעיותיהם לשיקול נוסף. ועדת המשק עסקה לא רק בתכניות המשק והענפים, כי אם
גם בסעיפי הוצאה כספית למיניהם.

משטר העבודה

משטר העבודה, על כל משמעותו, הן בתחום הכלל-קיבוצי והן האישי, היה מבוסס על התודעה הכללית
שהעבודה היא אחד העקרונות המרכזיים של חיי הקיבוץ, ועל האמון המלא בחבר. כל חבר ידע, שקיומו הכלבלי
של הקיבוץ תלוי בעבודתו ובתוצאותיה. השמירה על מוסר העבודה והיחס אליה התבססו על דעת הציבור,
שבשאלה זו לא טעתה אף פעם ועל אירגון העבודה בענפים. בכל השאלות הכרוכות במערכת זו התקבלו רק שתי
החלטות: על אורך יום העבודה ועל שלילה מוחלטת של שביתה.
בימי נהלל ועפולה יצאו לעבודה "עם שחרי, כשכל קבוצת עבודה הצטיידה במוון לכל היום וחזרה אחר-
הצהריים. רוב העבודות היו בקבלנות, ולכן לא הקפידו על 8 שעות עבודה, והמשיכו את העבודה בהתאם לצורך.
כך נהגו גם בקבוצת משה"ע הקטנה, ולמעשה היה בה יומדעבודה "חקלאי": מהבוקר עד מאוחר אחה"צ. גרמו
לכך מיעוט האנשים וההכרח להספיק את הדרוש לעונה. חלק ניכר מהחבוים, שלושה מכלל 12 -- 14, היו עסוקים
בשמירה, וזו נמשכה 12 שעות ביום, 7 ימים בשבוע. עם עליית כל הקיבוץ להתיישבות התעורר הצורך לקבוע
נהגי עבודה קבועים ומשותפים לכול.
אירגון העבודה ונהגיו התגוונו בהתאם לענף. בענפי הצומח, בענפי החי ובענפי השירות היה אירגון יום
שונה, מתאים לצרכי הענף. אירגון כל המערכת על בסיס משותף דרש בירורים רבים. כל הנושא הגיע בסופו
של דבר לשיחת הקיבוץ., לבירור סופי ולהחלטה, והדעות היו חלוקות. רוב החקלאים הוותיקים הציעו להנהיג
יום-עבודה ארוך, מהבוקר עד הערב, עם הפסקה בצהרים, כנהוג אז בקבוצות קטגות כגון דגניה וגבע ובמושבים,
לעומתם הסוציאליסטים בעלי הכרה מעמדית, שדרשו לקיים יום-עבודה של שמונה שעות. הרוב תמך ביום עבודה
ששעותיו מוגבלות, ונוכח הצורך להקים ולפתח את המשק -- הוצע יום עבודה של 9 שעות, עם התאמה לחורף
וקיץ, וכך גם הוחלט. באביב ובקיץ היה יום-העבודה מתחיל ב-6.00, עם הפסקה בין 12.00 ל-14.00, ואחר-כך
עוד שלוש שעות; ובחור – מ-6.30 עד 12.00, והפסקה לשעה אחת בלבד. בהחלטה הודגש, שיום עבודה
יהיה נטו, נוסף על ההפסקות לארוחות. על התחלת העונה, קיץ או חורױ, הודיע סידור העבודה.
בבוקר, לפני היציאה לעבודה, היה כל יהעם העובד" נפגנש בחדר-האוכל, אוכל דייסת סולת (אותה דייסה כמו
היום, כנראה המנהג היחיד שנשאר מאז הימים הראשונים), לחם בריבה -- אך בלי מרגרינה, שטרם חדרה לארץ,
ושותה תה ממותק על ידי המטבח. כל חבר היה מכין לו כריך, לחם וביצה קשה, ויוצא לעבודה. את הכריך אכלו
בחטף, כי חבל היה על כל רגע. לעתים קרובות היו העורבים גונבים את הכריך -- ואז נאלץ העשוק לוותר על
הארוחה... בכל הענפים וברוב הימים היה מקובל לגמור את העבודה עד הסוף: לגמור לחרוש את החלקה, לגמור
את השורה בגןזהירק, לגזום או לבצור את הגפנים עד סוף השורה, וכך היה יום-העבודה מתארך, לעתים, אל
מעבר לשעות הרשמיות. גם האמהות הצעירות, שילדיהן הקטנים חיכו להן, נהגו כך. בטוף העבודה היו האמהות
רצות לבית-הילדים, ולעתים קרובות היה מתברר שהילד כבר הלך עם אחד מחבריו, והאם נאלצה לחפשו. באותו
זמן היו הבחורים עסוקים בגמירות של היום: התרת הבהמות והאכלתן, העמסת היבול הארוז על המשאית, ועוד.

76
פעם, לפנותערב, הגיע לסככת האריוה בגן-הירק משה אופו, שהיה אז העגלון בחצר, בעגלה כדי להוביל את
התוצרת הארווה לחצר. בקצה הקדמי של יצול העגלה, ראינו שעון מעורר תלוי. "בשביל מה השעון?" "אתם הרי
אױף פעם אינכם יודעים, שהגיעה השעה לגמור את העבודה; אולי השעון יראה לכם, שהשעה עברה כבר מזמןו"
אכן, לרובנו לא היה שעון. אבל גם השעון המעורר לא עזר, במקרה ההוא, ואופו המטכן נאלץ לחכות עד שגמרו
לארוז את כל היבול, אף על פי שחיכה לו בבית ילד קטן.
בדרך-כלל שמרנו על שעות העבודה התקניות; כמובן, חוץ מאשר בעונות הבוערות, הורה את הזמן -- הפעמון
שליד חדר-האוכל, שצלצולו החזק נשמע למרחוק ועד לכפרים הערביים הגיע. בפעמון זה (למעשה מוט ברזל
ארוך, או קטע של פס ברול) היה השומר מצלצל בשעת הבוקר -- סימן שהגיעה שעת הקימה; עובדי המטבח
היו מצלצלים ב-12.00 -- לצהריים, ובערב -- לארוחת הערם. מרכז השיחה היה מצלצל בו כאות לבוא לשיחה.
נוהג זה של סדר יום לפי הצלצלול בפעמון נמשך גם בשנות ה-40, ורק באמצע שנות ה-50 בטל הפעמון, והוחלט
להעמיד את יום העבודה על 8 שעות.
בשנות ה-40, עם העלייה ברמת-החיים והתרחקות שטחי העיבוד מהחצר, הכינו עובדי המטבח את ארוחת-
הבוקר לענפי הצומח -- בהתאם להזמנת הענף. האוכל נארו בסלים, ועובדי כל ענף לקחו עמהם את הצידה
בצאתם לעבודה. אנשי כל יתר הענפים היו באים לארוחת-בוקר, לחדר-האוכל בשעות 8:00 --9:00.
כל היחס לעבודה, החל בשמירה על שעות העבודה וכלה במסירות וברצון לבצעה בצורה הטובה ביותו,
נשמר בעיקר הודות לרוח הצוות, שהלך והתגבש בכל הענפים ובמקומות העבודה. אמנם חברים רבים אמרו כי
"אין הם שרים את 'התקוהי בכל בוקר", והיו שסיפרו שמדי יום השכם בבוקר הם שוקלים, מכריעים מחדש, האם
הציונות צודקת, אך כל חבר דאג לבוא לחדר-האוכל ולצאת לעבודה יחד עם חבריו. רוב הצוות שמר על רוח טובה
ויחסים נאים בין החברים, דבר שגם עזר להתגבר על קשיים למיניהם וגם קשר את החברים לענף. הצוות היה
נפגש בכל ערב כדי לתכנן את העבודה ליום המחרת. את הצוות ריכז רכז הענף, שהיה מביא את הצעתו בדבר
עבודת יום המחרת או לקראת העונה. הדיונים בהזדמנות זו עזרו ללכד את הצוות, וכל חבר חש עצמו שותף
מלא באחריות לביצוע ובדאגה לקידום הענף. ענפים שעובדיהם לא יכלו לקיים פגישות יומ-יום בגלל תנאי עבודה
מיוחדים, כגון הפלחה שהעבודה בה היתה במשמרות, או ברפת -- בגלל חליבות הערב, קיימו את הפגישות
אחת לשבוע. פגישות צוותי הענף היו אחד הגורמים לתופעה הייחודית: חדר-האוכל היה בערבים מלא קהל והמה
מחברים שבאו לברר את בעיות העבודה, ובהזדמנות זו לפגוש חברים ולברר גם בעיות שונות ולתפוס שיחה עם
חברים. מנהג זה, שנשמר עד ימינו אלה, מהווה אחד הגורמים המפגישים חברים רבים, והוא גורם חברתי מלכד
חשוב ביותר.

עבודת החברות

אחת התופעות המאפיינות את העשור היה מספרן הגדול של החברות בענפי הייצור. גרמו זאת כמה סיבות:
מיעוט מספר הילדים דרש מעט ימי-עבודה בחינוך, ורמתו הדלה של השירות לחברים הצריכה, יחסית, מעט
ימידעבודה. אך הגורם הדומיננטי היה רצונן החזק של החברות לחפוס מקום שווה לבחורים במשק הנבנה והולך,
והמלחמה העקשנית שהן ניהלו -- היא שקבעה את העובדה שהחברות עבדו כמעט בכל הענפים ובכל העבודות,
חוץ מהקשות ביותר. מצבן של הבחורות בענפי המשק היה, למעשה, הרבה יותר קשה משל הבחורים. סידור
העבודה היה מוציא אותן לעתים קרובות לעבודות בית, בעיקר למטבח ולבתי-הילדים, נוסף על הורנויות שמירה
תכופות שהוטלו על שני המינים. כל הבחורות היו אז בגיל הפוריות, לכולן היו ילדים קטנים, ומדי פעם באו הריונות,
ואלה הכבידו על העבודה ולבטוף הוציאון לפרקי-זמן לא קצרים מהעבודה בענף. התוצאה היתה, שהבעיה העיקרית
שעמדה לפניהן לא היתה להיכנס לענף, אלא -- איך להתמיד ולהתקדם בו מבחינה מקצועית. הבחורות ראויות
להוקרה רבה על התמדתן, בעקשנות ובמסירות, למרות כל ההפרעות האלה. עבודתי בגן-הירק, שבו עבדו חברות
רבות, נתנה לי אפשרות לראות מקרוב את מסירותן לענף, את כשרן לעמוד בכל הקשיים, להתמיד ואף להגיע
להישגים מקצועיים נכבדים.

77  
בענפי הצומח התנהלה העבודה בעונה הבוערת בכל השבתות וגם בימי גשם, אם היה צורך בכך; ובענפי
החי עבדו 365 ימים בשנה, בחג ובשבת, בגשם ובקור, וכל זה הוסיף על המאמץ הפיסי היום-יומי. ברפת עבדה
בתחילה בחורה אחת מכלל 3 עובדים, ואחר-כך -- שתיים מכלל 54 עובדים. העבודה כללה 3 משמרות:
ב3:007 בלילה, ב11:307, וב-17:00. הכנת התערובת, חלוקת המספוא והוצאת הובל -- כל העבודות נעשו
ביד. העבודה היתה כרוכה בוויתור חלקי על הפגישה עם הילדים, בגלל משמרת החליבה בערב; אך החברות
התמידו. אמנם, היו חילופים הכרחיים. ברפת עבדו רות יבין, מניה צור, רוזה פז, רותקה, והיו ביניהן שהתמידו
14 -- 12 שנים.
הלול היה ענף של בחורות. בתחילה עבדו שתי חברות, זיניה וחנה חדשי, ובחור אחד -- פייבוש. משגדל
הלול נוספה קיילה סגרירי ושולמית נ. (אמו של אמציה). העבודה כללה הזנה, חלוקת מים, איסוף ביצים, וכמובן
-- דאנה ואחריוח לבריאות העופות. כל העבודות נעשו בעזרת הפח, שהיה אז הכלי האוניברסלי בכל הענפים. את
המזון נשאו בפח מלא, כך גם את המים (פח מלא מים -- 10 ק"ג). את הביצים אספו בפח, ובו הן הובאו
למחטן למיון ולאריזה. המחלות שתקפו את העופות והאפרוחים הדירו שינה מעיני הבחורות, כי רפואת העופות
עדיין היתה אז בחיתוליה. הלולים, הבנויים פח ורשת, היו פרוצים לגשם ולרוח, ועוד לא הומצא הפטנט של
המטרה על הגגות בימי שרב. הלולים שרצו עכברים וחולדוה, ובעקבותיהם חדרו נחשים. הבחורות היו נכנטות
ללול בשבידיהם מוט ברזל ארוך (של ברזלדבניין), ובו היו הורגות את הנחשים. בצהריים היתה לפעמים מתפרסמת
מודעה על הלוח כגון: ייהיום נהרגו בלול 2 נחשי צפע". במוט הברזל הן היו גם מתגוננות מפני תרנגול תוקפני,
שרגז על חדירה לטריטוריה שלו, והיה מתנפל על העובדות ומנסה לשרוט אותן. חנה חדשי עשתה פעם רושם
חזק בחדר-האוכל, כאשר באה בצהריים ובפניה שריטה עמוקה וארוכה, מציפורני תרנגול תוקפני.
בצאן עבדה אוקה שחר, שהיתה אחראית לחליבה ולייצור הגבינה. החליבה היחה בשעות הערב, לאחר שהערר
חזר מהמרעה, ואת שעות הפגישה עם ההורים בילו ילדיה במכלאות הצאן.
במטע היו החברות כמחצית מהצוות: החברות לאה אפרים, שרה דורון, פלה, שולמית פ, רגינקה, שרה לין
-- לעומת 5 חברים. הן עסקו בכל העבודות, חוץ מהקשות ביותר, כגון ריסוט במרסטיגב. בחורף הן גזמו אח עצי
הפרי והגפנים, ובאביב ובקיץ עבדו בדילול הפרי, במלחמה במחלות ובמזיקים, באיטוף הפירות ובאריזה. הן היו
אחראיות לאריזה, לטיבה ולצורתה, דבר שקבע את המחיר בעד הפרי.
בגן-הירק היוו החברות את רוב הצוות: 4 חברות -- ציפורה אברונין, שרה סלעי, רחל לין, צציל ספיר
-- לעומת 2 בחורים. הן השתתפו בכל העבודות, החל בזריעה ובשתילה וכלה באיסוף היבול ובאריזתו. הן לחמו
על זכותן לבצע את העבודות הקשות כגון פיזור דשן וזבל, חרישה או השקייה בתלמים פתוחים, ועמדו בהצלחה אף
בעבודות אלה. גם כאשר היה היבול מבשיל בחורף הן לא ויתרו אף על יום אחד של עבודה בגשם.
גם במשתלה היוו החברות את רוב הצוות: 4 חברות -- רחילקה, יונה, פולה ל, רבקה פ. -- לעומת 3 בחורים.
הן נטלו חלק בכל העבודות, הן הפשוטות והן המקצועיות, כגון הרכבה וטיפול בשחילים הצעירים. גם במבצעים
הגדולים של הוצאת השתילים ואריזתם לא נגרע חלקן.
אם עוסקים במעמד המכובד שרכשו החברות בענפי החקלאות -- אי אפשר לא לכתוב על עבודתן במטבח,
שלא נמנה עם ענפי המשק, והעבודה בו לא הוכתרה בכתר החלוציות; אך הקושי בו לא היה פחות מאשר בענפי
המשק, ואולי אף היה רב מאשר בהם.
הקושי בעבודה היה רב בכל הענפים, והוא היה תוצאה של תנאים אובייקטיביים ושל מצוקה כלכלית. חסרו
שכלולים טכניים, ולו גם הפשוטים ביותר, שהיו יכולים להקל על העבודה. בענפי החקלאות היוו הבחורות כמחצית
הצוות; ואילו במטבח על צוות של כ-6 אנשים -- היו 54 בחורות, והן נשאו ברוב הקושי ובכל האחריות.
העבודה במטבח היתה תמיד. כאז כן כיום, עבודה קבלנית, והארוחות היו חייבות להיות מוכנות לשעה קבועה.
תוצאות העבודה -- טיב המאכלים -- עמדויום יום לביקורת הציבור, ובקיבוץ קטן ביקורת זו הורגשה היטב.
כל זה הוסיף עצבנות ומתח על הקושי הפיסי.
הבישול היה אז על כירה גדולה, המוסקת בעצים, כשעליה עומדים סירים גדולים, ובהם מתבשלים המרק.
הדייסה או התה לכל האוכלוסייה. מילוי הסירים, העלאתם על הכירה, הזותם והרקתם -- היו כרוכים במאמץ

78
גדול ובסכנת כוויה. צינור גומי מחובר לברז, המגיע עד לכירה, היה מבטל את הצורך לשאת את המים ער
לכירה; אך לרכישת ציוד כזה חסרו כסף ואף יזמה, ושכלול זה הגיע למטבח רק כעבור כמה שנים. האוכל הוגש
על מגשים, והמגישה היתה מתרוצצת הלוך ושוב מהחלון שדרכו הושטו המנות -- לאורך כל חדרהאוכל. גם
האחריות לניקיון במטבח, שבו חטרו תנאיט מתאימים, היתה כרוכה בעבודה רבה. הנירוסטה עדיין לא הגיעה
לחופי ארצנו, והשמירה על הניקיון דרשה שפשופים וקירצופים אין-סוף.
נוכח החשיבות הרבה של תפקיד המטבח,כמו גם של יתר השירותים, לכל הקיבוץ, והקושי הרב שאיפיין
את העבודה בו -- נראים היחס ואידהערכה של כל הציבור, הבחורים והבחורות, כלפי המטבח, כבלתי מובנים.
מצב דומה היה בכל התנועה הקיבוצית. הסיבה לכך נעוצה באידיאולוגיה, שראתה את השיבה לחקאלות כאחת
המטרות העיקריות של כל המפעל הציוגי וההתיישבותי, ואת החדירה לענפי החקלאות -- כשיא החלוציות.גישה
זו הביאה את הציבור להעדפת העבודה בחקלאות על פני השירותים, ויחס זה התקיים שנים רבות,
ראוי לציין שלמרות העדפה זו, כל הבחורות שעבדו במטבח, הן משום שעבודה זו הוטלה עליהן כתורנות
והן שראו בה מקצוע, עשו את עבודתן בכל המסירות, כפי שעשו זאת חברותיהן בחקלאות. הודות למסירות זו
הן הצליחו, אף בתנאים הכלכליים הקשים, להקפיד שהציבור יאכל ארוחות טעימות ומזינות. המבשלות באותה
תקופה לא עברו כל קורסים לבישול לאוכלוסייה גדולה ומגוונת, וכל ידיעותיהן באו מבית אמא.

התפתחות הענפים

המשק החקלאי היה באותו עשור -- בעיקרו משק בעל. המחטור במים עד 1934 לא איפשר הקמת שום ענף
שלחין. כמות המים שנמצאה בבאר אי 193472 היתה מצומצמת, והיא איפשרה הקמת ענפי שלחין קטנים: גןיירק,
מספוא, משתלה וחלק מהמטע, ומשקלם במשק לא היה רב. כל הענפים גדלו והתפתחו -- אך שיעור הגידול היה
מוגבל, בעיקר בגלל מגבלות תקצים, אך גם רמת היידע החקלאי הנמוכה בארץ צמצמה את אפשרויות הפיתוח.
ההתפתחות וההתקדמות המקצועית של הענפים היו נתונות במידה מכרעת ליזמת עובדיהם. יזמה זו התבססה על
כשרונותיהם של החברים, שהשקיעו בעבודתם גם כוחות פיטיים וגם מאמץ מחשבתי רב, שאכן מצא את ביטויו
בהישגים רבים בכמה ענפים. אחד הגורמים המקדמים את כל הענפים היו חילופי הניסיון המתמידים בין המשקים,
גורם שאיפיין את החקלאות העברית מראשית צעדיה ועד ימינו אלה. כל רכז ענף היה עובר פעם או פעמיים
בשנה במשקים, מסתכל בנעשה ולומד מנסיון חבריו בענף. המדריכים המעטים שעסקו בהדרכה חקלאית, עיקר
תפקידם היה להעביר ממשק למשק את הניסיון שנצבר. אך הבסיס העיקרי לכל התקדמות היו ההתמסרות והכשרון
האישי ללמור מהניסיון בשדה ומקריאה בספרות מקצועית. באותה תקופה התחילו לחדור ארצה חוברות הדרכה
מקליפורניה, שנחשבה איזור דומה לארץישראל בתכונותיו האקלימיות.
המשק לא הגיע גם ב-1939 לגודל הנדרש כדי לקיים את כל האוכלוסייה של הקיבוץ, וימידעבודה רבים
הושקעו בעבודות-חוץ ובמפעלים יזומים, כגון הובלה במשאיות והסעת נוסעים ("אגד"), כדי להגדיל את מקורות
ההכנסה ולספק עבודה לכל החברים.

הפלחה

הגידולים הקבועים והעיקריים היו חיטה, תירס וירק לשחח, שהיקפיו גדלו בהתאם לגידול הרפת. נוסף להם
היו גידולים שהוכנטו לניסיון ובטלו כעבור זמן קצר, כגון חילבה ופשתה לגרגרים, או חילבה ל"זבל ירוק". מחזור
הזרעים היה בתחילה דוזשנתי, כדוגמת המחוור הערבי -- תבואת חורף -- חיטה, ותבואת קיץ -- תירס. כעבור
כמה שנים הונהג מחזור תלתזשנתי, והוא הלך ונעשה מקובל בכל החקלאות היהודית: שנה אי -- תבואת חורף
לגרגרים, שנה ב' -- תבואת קיץ לגרגרים, שנה ג' -- גידולים משביחי קרקע, כגון ירק לשחת או לתחמיץ או יזבל
ירוק". כל הגידולים סבלו ברוב השנים, שהיו גשומות מאוד, מעודף רטיבות ומהקרקע הבלתי מנוקזת. החיטה לא
הסתעפה די ולא הצמיחה קמה יפה; התירט, זריעתו נדחתה אל מעבר למועד המיטבי והתאחרה מאוד, ויבוליו
היו דלים. כל גידולי החרף טבלו מאוד מריבוי עשבים, בעיקר חפורית; אך היו גם סוגי עשבים רעים הידועים

79  
בכל הארץ, כגון קרדומית או זון משכר, שגרגריהם גרמו טעם רע של הקמח. בניקוי החיטה מזרעי העשבים
הרעים עסק עבדאללה, עד שנרכשה מכונת מזרה משוכללת. היו שנים, שבהן מחצית נפח יבול הגרגרים היתה
זרעי עשבים. מכה קשה ביוחר היו העכברים, שעליה כבר דובר לעיל, והם שקבעו את גודל היבול...
הפלחה היה הענף היחיד, שהמשיך את קיומו עוד משנת 1927, כלומר מימי הקבוצה הקטנה. בשנים אלה לא
הצטבר ניסיון רב, כי שטחי הגידול היו קטנים וחסר היה מיכון. הפלחים הכירו באותן שנים את תנאי האקלים
והקרקע של המקום ולמדו את מועדי הזריעה המיטביים לגידולים השונים, אך לא הרבה יותר. הקמת ענף גדול
עם ציוד מכני שהלך וגדל -- דרשה גם לימוד, לא רק של דרכי העיבוד עם מיכון, כי אם גם את העבודה בטרקטור.
הפלחים, שלפני כן היו עגלונים, היו למכונאים- הם גם נקראו כך בקיבוץ באותה תקופה. אך עדיין נשארו
עבודות ידיים ובהמות לרוב. רוב העבודות האלה נמשכו עד שנת 1946, כאשר עם גמר מלחמתהעולם השנייה
התחילו להגיע ארצה מכונות וציוד משוכללים. המיכון שנרכש בעשור 1930 -- 1939 עדיין הצריך עבודת יריים
רבה: על המזרעה לתבואות החורף ("דריל") עמד עובד שהשגיח על תקינות עבודתה ודאג למלא את מכל
הזרעים; על המכבש הנע לכיבוש שחת וקש עבדו שני אנשים שישבו משני צדי המכבש, החליפו את לוחות העץ
המיוחדים המפרידים בין החבילות המכובשות והשחילו בהן תילי ברזל בעזרת מחטי פלדה מיוחדות ולבסוף קשרו
את קצות התיל לפני שהחבילה המכובשת נפלטה מהמכונה. על הקומביין עבד איש בקשירת השקים המלאיט,
בהורדתם ארצה ובתליית שקים ריקים במקומם. את השחת שנקצרה במקצרת טרקטור היו הופכים ביד בקלשון,
כדי להבטיח את יבושה האחיד. עבודה ידנית לא נוחה וממושכת היתה דילול התירס, שנזרע בשטחים גדולים;
הזריעה לעומד סופי עוד לא הומצאה.
גם לבהמות נשארה עבודה רבה -- בזריעת התירס במזרעה לשתי שורות, בגיבוב הקש, וכן באיסוף השחת
לאחר שיבשה דיה -- לשורות ארוכות ורחבות ("גלים"), כדי להכינה לכיבוש במכבש.
מבחינת הציוד התקדם הענף מאוד, וב-1939 עמדו לרשות הפלחה 4 טרקטורים זחליליים, וכן כלים נגררים
ומופעלים על-ידי טרקטור, מכבש לשחת וקש, 2 קומביינים -- אחד גדול ואחד קטן, קטפת תירס, וכמו כן
כלי עיבוד למיניהם, המתאימים לטרקטורים גדוליס. לעומת זה, ההתקדמות המקצועית היחה אטית ביותר, דבר
שמצא את ביטויו הבולט באי-יציבות היבולים. בענף עבדו חקלאים מצוינים ובמרכזם אברהם שלומי, נפתלי
איילון ושמעון סלעי. נוסף עליהם היו עוד עובדים קבועיםג אהרון צחור, דוד שפיר, גניק שהם, יהושע דרור
ויעקב וייסמן. עם הפלחים נמנו גם מרדכי בנטוב, אדק גור ומשה פורמנסקי; הם אמנם היו יוצאים מדי פעם
לפעילות ציבורית -- אך חוזרים לפלחה.
התנאים האובייקטיביים היו קשים ביותר. הזנים שהיו מקובלים או לא הצטיינו ביבוליהם. זן החיטה היה
נורסית, חיטה קשה שיבוליה אצלנו היו גדולים מאשר אצל הפלחים הערבים שכנינו, ובשנים טובות הניבה יבולים
ברמה מקובלת בארץ; אך רק כעבור כמה שנים, משהוכנסה החיטה הרכה, ראינו ונוכחנו שיבולי הנורסית אכן היו
דלים. התירס היה מהזן שןהסוט הלבן, שיבוליו בכל הארץ לא הצטיינו.
השנה דונם יבול,ק"ג לד' סיה עודף בלא"י השנה דונם יבול,ק"ג לד' סיה עודף בלא"י
חיטה תירס
תרצייב/
1932 1240 11 734+ תרצייב
(1932) 800 55 280-
תרצייד/
1934 1846 153 803+ תרצייד
(1939) 1230 78 254-
תרצ"ו/
1936 2275 109 504+ תרצייו
(1938) 600 38 170-
תרצייח,/
1938 1350 84 94+ תרצייח
(1938) 920 119 22+
תרציט/
1939 1430 79 ‎-48 תרצייט
1939 1190 75 137-

טבלה מס' 5











80 




ס"ה הפלחה
השנה דונמים ס"ה ימי-עבודה לאדם הכנסה, לא"י עודף, לא"י מיימ גשם
תרצייב/
1932 2039 1914 2421 313+ 428
תרצייד/
1934 3458 1819 3444 949+ 527
תרצייו/
1936 3690 1511 3291 1509+ 443
תרצייח/
1938 3325 1350 2188 104+ 860
תרצייט/
1939 3662 1847 2769 139- 617


שנה מעוטת גשמים היא שנה טובה לחיטה, שנת 1939 היתה שנת עכברים. שטחי הפלחה גדלו בתקופה זו ב-29%,
אך בימידעבודה היתה ירידה קטנה בהשפעת המיכון.












81 
המטע

שטחי המטע גדלו באטיות, ורק ב-1934 הגיעו מטעי הבעל למלוא היקפם, ומאז נוספו מטעי שלחין.
בשנת 1939 היו 223 ד' מטע, מהם 171 ד' מטע נושא פרי, 52 ד' מטע צעיר. הרכם המטע ניתן בטבלה הבאה:

טבלה מס' 6
השנה ד' נושא פרי ימי-עבודה לד' יבול, ק"ג לד' ס"ה הכנסה לא"י ס"ה עודף לא"י
כרמים
1935 48 18.6 956 494 174+
1937 85 17.1 500 742 42-
1938 86.5 17.6 734 924 8-
1939 86.5 17.0 1,291 280+
גני פרי ושזיפים
1935 29.5 20.5 254 290 88+
1937 57.5 16.5 756 590 152+
1938 77.5 11.3 335 488 6+
1939 77.5 17.2 823 846 316+
ס"ה י"ע ס"ה מטע
1935 77.0 1,219 821 264+
1937 142.5 2,316 1,332 110+
1938 176.0 3,094 1,418 2-
1939 201.0 3,062 2,160 602+

















בצוות הענף היו בתחילה 2 חברים שעברו הכשרה: דוד חדשי ויעקב סגרירי. אליהם הצטרפו חברים רבים: הניק
יבין, מאיר צור, קובה דורון, בן-עמי גורדון, לאה אפרים, פלה בן-מנחם, שרה דורון, רגינקה, שרה לין. דוד חדשי
היה הרוח החיה בצוות ומדריכם של העובדים החדשים. הוא דחף להגדלת הענף ולגיוונו, וריכז אותו שנים רבות. רק
בסוף העשור החליף אותו יעקב סגרירי. כל הצוות התקדם מאוד ביידע מקצועי, והיה הגורם שהעלה את הענף






82
להישגיו. הגנים והכרמים שניטעו בשנים 1930 --1931 היוו אוסף זנים גדול, והדבר היה הכרחי, אך הקטין את
רווחיותם. היה הכרח לבחון במשה"ע את הזנים המקובלים באיזור החוף. ביתר משקי העמק עוד לא הצטבר אז
ניסיון מספיק, ומטע השויפים שלנו היה חלוץ הגידול הוה בעמק. ב-12.5 דונם של גן א' היו תשעה זני שויפים
יפאניים: סנטה-רוזה, ויקטון, ביוטי, אוגדן, סטסומה, קלסי, מטלי, בורבנק, רמוזה, ונוסף על כך עוד 2 שורות
של זנים שונים וכמה עצי תפוח. התפוחים הניבו יבול דל בגלל תנאי הבעל, והאפרסקים סבלו קשה מהתקפת
זבוב ים-התיכון, והיה הכרח "לכייס" אותם ; כלומר, להכניט כל פרי בעודו צעיר לשקיות נייר כדי להצילו מעקיצות
הובוב. בגן ב' ניטעו, נוסף על השזיפים, גם עצי משמש ואפילן דובדבנים. בגן ד' (28 ד') ניטעו רק 7 וני
שזיפים. הזנים המצטיינים היו סנטה-רוזה, מטלי וקלסי. גן ה' (20 דונם), שניטע בעמק, למטה מבאר בי, היה
גן תפוחים בהשקיה. גם הוא היה אוסף של 0 שנים, והידועים שביניהם: יונתן, גראנד, דלישס אדוט, מלכת
רנטים ואיןדכמוהו. כן היו בו גם כמה עצי אגוז החבושים מזנים שונים. הכרמים א' -ג' אף הם היו "קולקציה"
של זנים רבים, ביניהם 3 זני מוסקט, חמר, מדלין, שסלה, עינוני ופרלט -- חסר חרצנים. בכרם די, שניטע למטה
מבאר ב', היו רק 3 זנים שהוכיחו עצמם: מוסקט המבורגי, תמר ועינוני.
רוב המטע -- 144 ד' -- היה בבעל; רק גן ה', כרם ד' והפרדס, שניטעו בעמק, היו בשלחין. מטעי הבעל ניטעו
בשטחים מדרוניים, דרומית לחצר המגורים (כיום נמצאים בשטח זה שיכונים). היו אלה קרקעות גיריות עם ניקוז
טום, ושם הניבו העצים יבול נאה גם בבעל. כל השויפים ניטעו על כנת השקד המר, והגפן -- על כנה מתאימה
לגיר. בכל מטעי הבעל ניתנו עיבודים מרובים בחורף ובאביב, כדי לשמור על הלחות בקרקע. בתחילה ניתנו
הקילטורים במחרשה ערבית ("עיבוד ביחידה", כלומר בבהמה יחידה), וכעבור כמה שנים -- בדיסק מטעים
הנגרר מאחורי טרקטור. הבעיה הקשה של המטעים היתה -- המזיקים הרבים למיניהם השונים, שתקפו את כל
סוגי המטע. זחל חיפושית הקפנודיס, שהתפרסם לשמצה, בירסם את שרשי השקד, כנת השזיפיט, וסיכן את חיי
העצים. זחלי פרפרים ועשים שונים כירסמו את העלווה של השזיפים, החלישו את העצים והפחיתו את היבול.
זחלי עשים פגעו בפרי וגרעו מאיכותו. היו גם מחלות, שתקפו בעיקר את הגפן. ההגנה מפני המזיקים והדברחם
היו בתחילת העשור ברמה ירודה. נגד כל המזיקים היה בתחילה רק אמצעי אחד -- ארסנט העופרת, חומר
בעל יעילות לא רבה, ונגד המחלות -- גפרית ומרק-בורדו. המגפרים ומרססי-היד לא הצליחו להחדיר את חמרי
ההדברה אל מתחת לעלווה העשירה ולהביאם לענפים קצת יותר גבוהים. נזקי המזיקים היו גדולים, וחלק מהיבול
ניזוק ונפסל לשיווק. בייחוד רבו נוקי עש האשכול בוני הגפן בעלי האשכול הצפוף. בזמן הבציר, בגבור התקפת
העש, היו הבוצרים לפעמים עסוקים רוב זמנם בניקוי האשכולות, שממש נטפו מיץ מהענבים המכורסמים. זו היתה
הדרך היחידה לתת לאשכולות הגדולים צורה מתקבלת על הדעת ועל השוק.
רק במחצית השנייה של שנות השלושים חל שינוי לטובה בחזית ההדברה. נרכש מרסס מוטורי בעל יעילות
רבה בפיזור חמרי הדברה, והופיעו חמרי הדברה חדשים, יותר יעילים. שיטות העבודה היו בתחילה פשוטוה, ועברו
שניט עד שהן השתכללו. כל עבודה -- הקילטור במחרשה הערבית, העידור והניכוש בטוריה -- דרשה זמן רב.
רוב העבודה הושקעה באיסוף. ב-1936 הושקעו בדונם כרם 18.2 י"ע, ובדונם שזיפים -- 17.5 י"ע בעבודות
הקטיף והבציר. העובדים התייחסו לכל פרי ממש בחרדת קודש. הפרי הנקטף או הנבצר הושם בטנא עץ שטוח,
והטנאים הובאו בכרכרת סוס לסוכת האריזה, שעמדה במרכו המטע. הפרי נארו באהבה, תוך טיפול והקפדה
על צורת הפרי עצמו והתיבה הארוזה. ואכן, הפרי התקבל יפה בשוק, ואף נשלחו תיבות פרי למנהיגי היישוב
ונתקבלו בהערכה רבה. אך יפי הפרי עור רק מעט בשוק, והתחרות הפרי הערבי והסורי הזול הורידה את התמורה
שהתקבלה בעד הפרי המצטיין שלנו.
עם השנים נעשה המטע של משה"ע אחד המתקדמים בארץ, הודות לצוות עובדיו ולהישגיו המקצועיים.
רבו המבקרים בו מבין בעלי המקצוע בארץ והחוקרים בתחנות-הנסיונות. בטוף שנות ה-30 החל הענף לקלוט
משתלמים מקיבוצים אחרים: עין-השופט, רמת-השופט, רוחמה, נגבה, הזורע ועוד.
המספרים מראים את גידול המטע – בימי-העבודה, בהכנסה ובעודף; אך הענף עוד לא השיג יציבות ביבולים
ובתוצאות משקיות. הסיכום של 1939 אינו כולל את הזיתים ואת המטע בחורשה.

83
גן-ירק
גן-הירק כענף משקי הוקם רק ב-1935 (תרצ"ה), לאחר שנמצאו מים בבאר אי, קודם לכן היו נטיונות לגדל
ירקות באביב בקנה-מידה קטן, כגידול בעל או בעזרת עודפי המים מהוואדי. בחמש השנים מ-1935 ועד סוף 1939
גדל הענף בקצב מהיר, מ-28 ד' שטח מעובד עד 82 די, ומ-945 יע עד 1849 י"ע בשנה. במקביל לכך גם גדלו
הכנסותיו. כמה סיבות לתהליך זה: המשק היה זקוק להגדלת ההכנסות ולמקום עבודה לחברות, לילדי המוסד
שהתחילו לגדול ולבני עליתזהנוער. אופי הגן ומגוון העבודות בו התאימו לכל סוגי העובדים האלה.
גןדהירק היה אצלנו כמו בכל הקיבוצים, ענױ של חברות. עבדו בו חמש חברות: ציפורה אברונין, שרה
סלעי, רחל לין, צציל ספיר וחוה פ., ורק 2 בחורים קבועים -- אני, כרכז הענף ווסף-פישל ברקאי, וכן בוריה
לין ויודקס תלמי, בשנים שבהן הם לא יצאו לפעולה ציבורית. הבחורות עבדו בכל העבודות, הן המקצועיות
והן השחורות, ובעיקר בקשה ביותר -- באיסוף היבול לתוך פחים גדולים, וכן עזרו בהעמסת התוצרת
הארוזה על המשאית. בעונות האיסוף התנהלה העבודה למעשה בקבלנות, בשיטה שקראו לה אז "לגמור את
העבודה"; כלומר -- לארוז את כל התוצרת, להובילה הביתה ולהעמיסה על המשאית. לעתים רחוקות נגמרה
העבודה בשעה הרגילה. גן-הירק, כמו המטעים, היה בתחילה תחנת-נסיונות לגידולים שונים ורביט, והיה דומה
מבחינה וו לכל הגנים בקיבוצים בעת ההיא. כל מגדל ירקות בארץ ראה אז כחובתו לגדל את כל המינים והזנים, ולו
גם בשטח קטן, ולנסותם בכל העונות האפשריות. המטרה העיקרית לכך היתה כלכלית: מציאת הגידול המתאים,
או עונה מיוחדת המבטיחה את רווחיות הענף, שסבל קשה מהתחרות התוצרת הערבית הזולה. לדוגמה: ב-1936
גידלנו בשתי העונות, אביב וסתיו, על 42 ד' עיבוד -- כ-12 גידולים בכל עונה: עגבניות, חצילים, פלפל מתוק.
מלפפונים, קישואים, גזר, סלק, צנון, תפוא"ד, כרובית, כרוב, חסה, ונוסף על כך שאר ירקות" כגון פטרוסליגון,
שבת (שמיר) ובצל ירוק.
את הירקות גידלנו בשתי העונות -- אביב וסתיו. עונת האביב היתה הנוחה והמתאימה ביותר לגידול, אך רוב
יבולה נתקל בשוק בתחרות קשה של תוצרת ערבית מהארץ, מסוריה ומלבנון. התוצאות הכלכליות של עונת האבים
לא היו טובות, ועם השנים היא צומצמה לתפוא"ד וירקות לבית. בסתיו היה גידול הירקות קשה יותר, הן מבחינת
האקלים והן מבחינת המזיקים והמחלות הקשים, אך ההתחרות הערבית היתה קטנה בעונה זו, וסיכומה הכלכלי היה
הרבה יותר טוב. לכן היווה הגידול בעונה זו אתגר גדול, ועיקר המאמצים המקצועיים כוונו לעונה זו. הושגו בה
כמה הישגים מקצועיים וכלכליים, כגון עגבניות-סתיו, שבתחילה הצטיינו בהכנסות מהן, עד שהמחלות המרובות
אילצונו לוותר עליהן. הצלחות רבות היו בגידול תפוא"ד וכרובית סתוויים. מאמצים רבים כוונו להבכרת היבול,
גם כדי לזכות במחירים גבוהים בתחילת העונה וגם כדי לאסוף את היבול לפני בוא הגשמים הגדולים בחודש
דצמבר.
בין המינים הרבים שנוסו -- נמצאו 4 ששטהם הוגדל: גזר ותפוא"ד בשתי העונות, עגבניות וכרובית בסתיו.
על ידם נוסו מדי שנה כמה מינים וזנים חדשים. ב-1938 הוחל בגידול ירקות לזרעים, בתחילה רק מלפפונים. גידול
זה נתן תוצאות כלכליות טובות יותר, ועם השנים התרחב היקפו ונוספו בו מינים חדשים. תפקיד חשוב מאוד
מילא הגן באספקת ירקות טריים ומגוונים למטבח, ובכך עזר מאוד להעשיר את התזונה הדלה של השנים ההן.
בכל בוקר נקטפו עגבניות ומלפפונים טריים והובאו ישר לחדר-האוכל, לארוחת הבוקר, ומשהתחילו לגדל תפוא"ד
-- הם הופיעו בכמויות ניכרות בכל ארוחות-הצהריים.
ההשקיה בגן עוד היתה אז בשיטה המקובלת בכל הארץ -- השקייה ייפתוחה", כלומר -- בתלמים ובערוגות
מפולסות. בשטחים המידרוניים שלנו, הקרובים לכביש, שבהם היו שטחי הגן, היתה שיטת השקיה זו כרוכה
במאמצים פיסיים ודרשה ידע וניסיון מרובים. רק חלק קטן מהגן, 10 ד' פיסיים, כלומר 20 ד' בשתי העונות,
היו מושקים בהמטרה "סניפית". זו היתה השקייה משוכללת יחסית, שהבטיחה חלוקה שווה של המים והתזה
בטיפות דקות, והיא הוכיחה עצמה ברוב הגידולים. הפעלתה דרשה מעט עבודה, כך שיתרונותיה הכלכליים היו
בולטים; אך ההשקעה בהקמתה היתה גבוהה, ובגלל זה היה שטחה מצומצם. אצלנו התאימה שיטת השקיה זו
בעיקר לגזר ולתפוא"ד.
כל הגידולים שבגן סבלו קשה ממחלות וממזיקים רבים מספור, והדברתם עלתה במאמצים ובממון רב. מדי

84
פעם התגלו בגן-הירק של משה"ע מחלות ומזיקים נדירים או בלתי ידועים בארץ, כבוד מפוקפק למדי. התקדמות
בהדברת כל הפגעים למיניהם הושגה הודות למרסס המכני שנרכש לענף המטע, ובעיקר הודות לעזרה הרבה
שנתנו לנו חוקרי תחנות הנטיונות, ובעיקר דיר ק. שוויין ז"ל. בעיה קשה היוו עשבי השלחין, שרבו ופשטו בכל
שטחי הגן. בגידולי שורה כגון תפוא"ד או כרוביים, היה אפשר להתגבר עליהם בקילטורים תכופים בקלטרת-סוס.
באשרושיים כגון גזר או סלק, שנזרעו בשורות צפופות וקרובות, כיסה מרבד צפוף של העשבים את הצמחים
הצעירים ואיים להחניקם. חמרים כימיים להשמדת העשבים טרם התגלו, ועישובי הגזר נעשו לא פעם עלײידי
גיוסי החברים.

גן הירק 1935 -- 1939

שנה דונם מספר גידולים בעונה ס"ה ימי עבודה ימי עבודה לדונם ס"ה הכנסות בלא"י ס"ה עודף בלא"י
1935 28 9+8 945 33.7 450 29-
1936 42 12+8 1,160 27.6 637 129+
1937 63 10+8 1,700 27.0 913 72-
1938 69 10+7 1,913 27.7 1,174 81+
1939 82 7+7 1,849 22.5 1,293 5+
טבלה מס' 7







שטח הגן גדל פי שלושה וכך גם ההכנסות: ואילו מספר ימי העבודה גדל רק פי שניים. תהליך דומה היה ברוב
הענפים במשק. הענף עמד כל הזמן על טף הרווחיות.

המשתלה

המשתלה הוקמה עוד במשה"ע הקטנה, ב-1928, כמשתלת עצי יער. בתחילת שנות השלושים היא הצטמצמה,
למרות הנסיונות להוסיף גידול שתילי נוי. ב-1933 חודש הענף ושינה כיוון: עבר לגידול שתילים של עצי-פרי
נשירים. השינוי בא ביזמת דב ברק, שהשתלם במקצוע הזה באוניברסיטה בחו"ל. שיגוי אופי המשתלה איפשר
להגדילה במידה ניכרת. עם השנים גוסף במשתלה גם גידול שתילי גפן, והיא היתה לאחת המשתלות הידועות
בארץ. לבניו הצטרפו עובדים נוספים- רחילקה רון, יונה גולן, יולק לוטן ויוחנן ספיר, ובניו היה רכז הענף.
המשתלה התמחתה בברירת כנות לתפוחים וליתר הנשירים ובריבוין. עבודה הכרוכה במחקר והתמחות רציניים,
הכנות המבוררות הורכבו בזנים המתאימים, ועל-הרוב גודלו השתילים שנחיים עד להיותם ראויים לנטיעה
במטע. רום העבודות במשתלה היו מקצועיות: הרכבה, טיפול בשתילים ומעקב אחר גידולם והתפתחותם; והן
דרשו רמה מקצועית גבוהה של כל העובדים. ברוב ימות השנה עבדו בענף חברים מעטים, ורק הוצאת השתילים,
אריזתם ושיווקם דרשו ימי-עבודה רבים של בחורים חזקים. בימים ההם עוד לא הומצאו הכלים להוצאת השתילים
בעזרת טרקטור, וכל העבודה הזאת נעשתה בעזרת עתר (קלשון חפירה), בעבודה פיסית קשה.
שיווק השתילים והתפתחות המשתלה היו קשורים עם ידיעה מעודכנת על סיכויי התפתחות המטע בארץ ועל
המידע אילו הם הזנים המצטיינים בגנים ואילו עומדים להיבטל. בתחום זה התמחה בניו, ואף זכה בהערכה רבה
של ציבור הנוטעים והשתלנים, על הבנתו וידיעותיו היסודיות והמקיפות הן לגבי בעיות המטע והן לגבי המשתלה.



85
רמתו המקצועית הגבוהה של הענף משכה אליו משתלמות מקיבוצים אחרים, ועבדו בו חברות מהקיבוצים דן וגת.
המחירים לשתילים היו טובים, ותוצרת המשתלה לא סבלה מתחרות של תוצרת ערבית זולה, דבר שהבטיח
את רווחיות הענ והביא לגידולו. עם השנים קמו משתלות רבות בארץ וההתחרות ביניהן גרמה ירידת מחירים,
ובעקבותיה ירידה ברווחיות הענף, דבר הבולט מהטבלה הבאה:


טבלה מס' 8
השנה דונמים ס"ה ימי-עבודה ימי-עבודה לד' הכנסה, לא"י עודף, לא"י
1933 12.5 1,325 106 983 73+
1935 25.0 1,720 69 929 99+
1937 25.0 1,765 71 939 272+
1939 15 1,963 131 686 94-



המספוא

ענף המספוא, או "החצירים" כפי שכונה אז, הוקם כענף משקי רק ב-1935, עם מציאת המים והתקנת מערכת
הצינורות עד לשטחי השלחין (השטחים שמעל לבאר ב'). המספוא היה ענף עזר, ותפקידו היה לספק ירק, כלומר
מזון עסיסי לרפת במשך כל חדשי השנה. היו בו שני גידולים עיקריים; תלתלן, שסיפק ירק בחדשי החורף
והאביב, ותירט, שסיפק ירק בקיץ. בשנים 1938 -- 1939 נוספו 2 גידולים חדשים: אפונת-בקר וסטריה (מין דגן)
שהיו אמורים לספק ירק בקיץ. אך הם לא נעשו גידולי קבע. התלתן, שהיה הגידול העיקרי, היה רב קצירי
והניב יבולים לא רעים, 87 טונות לדונם ב-6--7 קצירים. ואילו התירס -- יבוליו לא הצטיינו, היו קצת
פחות מ-4 טונות ירק לדונם. הסיבה לכך היתה -- הזן שן הסוס הלבן, שלא התאים לתכלית זו. זנים מיוחדים
למספוא עוד לא היו ידועים בארץ.
המספוא היה ענף של בחורים, כי העבודה בו היתה "גברית" קשה. עבדו בו וילק הורביץ, מוטקה חלילי ומשה
מולדצקי ז"ל (חבר השלמת פלנטי, שנפטר בגיל צעיר). המיכון עדיין לא חדר לענף, ועבודת הטרקטור היחידה בו
היתה הכנת השטחים לזריעה ועיצום הערוגות המפולסות בעזרת מפלס מיוחד. כל שאר העבודות נעשו ביד, החל
בוריעה שנעשתה בעזרת מכשיר מיוחד בשם "כינור" וכלה בפריקת הירק בשערי הרפת. הירק נקצר בחרמשים,
גערם בקלשונים וכך גם הועמס על העגלות הרחבות, הפלטפורמות, ואת אלה הובילו לרפת זוג פרדות, החזקות
ביותר שבמשק. העגלות הועמסו לגובה רב באמנות רבה. ומשקלן היה כבד עד כדי כך, שהפרדות היו מוציאות
אותן בקושי ובמאמץ מהשטח, שלעתים קרובות היה רטוב, אם מהגשם ואם ממי-השקייה, שתמיד מצאו את
דרכם לערוגות הנקצרות. כל המבצע של העמסת העגלות והובלתן דרש ניסיון, ידע וכשרון, כדי שהעגלות תצאנה
בשלום מערוגות המספוא, בלי לשקוע או להתהפך. הוצאת כל עגלה מהשטח היתה מלווה בהצלפות שוט ובצעקות
עידוד של כל עובדי המספוא. כאשר העגלה העמוסה עלתה לבסוף על הדרך הבטוחה, וה"מספויניק" כבר ישם
במרומי העגלה ונסע לבטח -- לא היה דומה לו בין כל חקלאי הקיבוץ.





86
טבלה מס' 9 המספוא בשנים 1935 -- 1939
שנה דונמים י"ע יבול טונות מ"ק מים הכנסה, לא"י עודף לא"י תלתן, דונמים תירס, דונמים
1935 74 716 477 36,029 341 190- 32 42
1937 83 720 493 42,040 305 58- 40 41
1939 94 513 236 29,655 240 99- 50 16
כן גודלו 16 ד' אפונת-בקר, 12 ד' סטריה ב-1939







הגדלת הענף עד כדי יכולת לספק את כל תצרוכת הבקר במזון עסיסי לא התאפשרה, בגלל המחסור במים והתחרות
עליהם עם יתר ענפי השלחין.

הלול

הלול כענף משקי הוקם ב-1930, באותה שנה התקבל התקציב הראשון לבניית לולים ולקניית פרגיות ללהקת
לגהורן ראשונה. חסרו או בקיבוץ חברים שעברו הכשרה מקצועית בענף זה, והבחורות שהתנדבו לעבוד בלול
-- חנה חדשי, קיילה סגרירי וניה יבוורי -- עשו ממש קפיצה נחשונית, כשהן מתחילו בעבודה בלי כל
ידע וניסיון. שלטה אז הדעה, שהלול הוא ענף של בחורות; אך במהרה התברר, שדרוש גם בחור, לפחות
לעבודות הקשות ולתחזוקה שוטפת, וב1932 הצטרף פייבוש שרגאי לצוות, וכעבור זמן קצר קיבל עליו גם
את ריכוז העגף. עם השנים גדל הענף ונוספו בחורות לצוות: שולמית נ. (אמו של אמציה) ורבקה פלדהורן.
ב-1936, כשפייבוש עזב את הענף, קיבלה ז'ניה את הריכוז. הלול גדל בתחילה בהתאם לקצב שבו התקבלו
התקציבים, בצעדים די מהיריט. ב-1932 עמדו 2 לולים ובית אימון אחד, וב-1935 כבר עמדו 13 לולים ו-7 בתי-
אימון, ובהם 2717 מטילות; אך אז תמו תקציבי ההתיישבות ללול. ב-1938 נבנו עוד שני לולים -- ממקורות
עצמיים.
הלולים הבנויים היו קטנים. בכל לול היו שני חדרים ובהם מקום ל-300 מטילות. כל לול עמד על יסוד של
ביטון, קירותיו והגג עשויים פח, והקיר המזרחי עשוי רשת ברול, ולכל לול חצר המגודרת גם היא ברשת ברזל
גבוהה, ואליה יצאו העופות לטייל. מבנה הלול היה פרוץ בחורף לגשם ולרוחות, ובקיץ היה מתחמם עד כדי
כך, שבימי שרב היו עופות רבים מתים. קירור המבנה הלוהט בהמטרה -- עדיין לא היה ידוע, ולחום הקטלני
לא היה פתרון. בתי-האמון היו בנויים ביטון, ולהם חלונות מזוגגים בקיר המזרחי, ובכל אחד מקום ל"00ס1ו
אפרוחים. ב-1932 נרכשה גם מדגרת נפט מפירמה ‎GLEVUM‏ ובה שישה תאים, ל-150 ביצה בתא. בלול היה
רק גידול אחד בתחילה: להקות מטילות מגזע לגהורן לביצי מאכל, וכך היה גם בכל ימי העשור הזה, והיתה זו
השלוחה היחידה של העופות בארץ. לבשר נמכרו רק המטילות הוקנות. על המצב בלול תעיד תעודה, הנמצאת
בארכיון הקיבוץ, ושנכתבה כגראה ב-1931. זהו דו"ח על הלול, ללא חתימה, ולהלן כמה קטעים ממנו: יכעת יש
בלול שלנו 210 תרנגולות ו-12 תרנגולים אנגליים מעכו. לשנה הבאה דרשנו 4000 ביצי דגירה בשביל (לקבל
מהן) 800 עופות, אולם אם לא נקבל תקציב (לרכישתן), אז תהיינה 800 ביצה מגזע לגהורן מעכו בהסכמת הנה",
וחוץ מזה נדגיר עוד 600 ביצה מהלול שלנו... כבר הוטעינו פעם בנוגע לקוקסידיוזיס, וככה גם הפעם היה לנו פחד
שווא בקשר עם מחלת האבעבועות. המחלה הזו מתפשטת מהר והיא קיימת בארץ... המחלה המדומה הזו נרפאה
מהר ע"י זה שהאבעבועות הורדו פשוט ביד והן לא גרמו שום נזק ללול".
ההטלה, קנהזהמידה העיקרי למצב הענ עמדה על רמה לא גבוהה: כ-90 ביצה לתרנגולת. גם הישגי מדגרת



87 
הנפט לא הצטיינו. בתחשים משנת 1932 מובאות התוצאות הצפוייות הבאות של הדגרה: 51% אפרוחים חיים,
אפרוחים פסולים ומתים, 40% ביצים בלתי פוריות.
הכנסת החשמל ב-1935 הביאה התקדמות-מה. הונהגה הארת הלולים בלילות להגברת ההטלה, ובשנות ה-30
המאוחרות נרכשה מרגרה חשמלית ‎ROBIN‏ והיא שיפרה מאוד את תוצאות ההדגרה: עד 70% בקיעה. המוון
ניתן בצורת תערובת מזון מרוכז, שהוכנה בלול ביד, ולהרכבתה ב-1933 נדרשו: גרגרי תירס -- 102.4 טוות,
כוספה -- 3.9 טונות, קמח בשר 6.2 טונות, סובין ס"ס 137.3 טונות. גוסן' לזה קיבלו העופות ירק, שקוצץ בלול
במקצצת יד; זו אף שהצליחה, פעם, לקצץ את.קצות אצבעות הלולנית...
להקת המטילות היתה בתחילה מפרגיות קנויותג אחריכן גודלה מאפרוחים מביצי דגירה קנויות; ומשנת 1936
-- מביצי הלול. התרנגולים נרכשו בתחנת-הנסיונות בעכו. עם עליית הרמה בלול ורכישת מדגרה חשמלית הצטרף
הלול ב-1937 לאיגוד משקי עופות לרבייה, שהוקם בעת ההיא. ברשימת חברי האיגוד באותה שנה אנו רשומים
עם 1290 מטילות מאושרות -- לעומת 0 מטילות בגבת ו-1600 בגניגר. בשנה ההיא סיפקנו 12,166 ביצים
לדגירה. הגזבר של האיגוד בשנה זו היה פייבוש שרגאי.
הפגעים העיקריים שבהם נאבק הלול היו: מגעי האקלים, מחלות וטורפים. בין המחלות שוכו בפירסום בגלל
פגיעתן הקשה היו קוקסידיוזיס, אבעבועות ונזלת. התרופות נגדן היו בשלבי פיתוח ראשונים, ותועלתן היתה
מועטה. בתחילה היתה הלולנית נוסעת עם העוף החולה אל הווטרינר הממשלתי; הוא היה מגדיר את המחלה
ונותן הוראות ותרופות. המזיקים היו קרציות וכינים בנוצות העוף. נוק רב גרמו החולדות: הן כירסמו ביצים וזללו
מהמזון המרוכז. הדברתן בהרעלה היתה בלתי אפשריח, מחשש פגיעה בעופות; ולכן היו העובדים נזקקים מדי
פעם לבעל מקצוע, שהתיימר להשמיד את החולדות, אך לא הצליח ביותר. בעקבות החולדות חדרו ללולים נחשים,
ביניהם גם הצפע הארסי, שטרף גם תרנגולות, ורק הודות לעירנות החברות לא נפגע איש מנשיכת נחש. לפעמים
היתה מצליחה נמיה לחדור ללול ולגרום קטל המוני בלהקה.
ב-1935 פירסם פייבוש נתונים על הלול ועתידו -- בצורת טבלאות שהדביקן על קירות חדר-האוכל. המספרים
שבטבלאות אמרו שללול צפוי עתיד מזהיר, והוא עתיד להגיע להטלה של מיליון ביצים ויותר בשנה. באותה
שנה היתה ההטלה 202,000 ביצה, נתוני הדיאגרמות של פייבוש עוררו התעניינות כללית, אך גם הסתייגות
מדמיונו העשיר, ורבים אף צחקו לו. את זכר המיליונים הללו זכרו לפייבוש במשך שנים; אך אִישׁ לא זכר אותם
כאשר ברבות השנים הגיע ענף הלול להטלה של מיליון ביצים ואף הרבה יותר מזה. חבל שלא רבו בימים ההם
בעלי דמיון כפייבוש או כדוד חדשי.
הלול גדל באטיות, וב1939 היה בין הענפים הקטנים במשק. איש חוץ מפייבוש לא שיער, שברבות הימים
יהיה הלול בין הענפים המרכזיים במשק.

גידול הלול בשנים 1939-1932
שנה עופות בסוף השנה מספר ביצים ימי עבודה הכנסה בלא"י עודף בלא"י
1932 496 33,042 215 195 97—
1934 821 128,124 864 1,137 69-
1936 2,577 243,190 1,318 1,388 203-
1938 4,014 368,900 1,207 1,998 12+
1939 3,443 416,420 1,264 2,160 487+
טבלה מס' 10








88 
הרפת
הרפת גוסדה ב-1930, והקמתה היתה כרוכה בהתייעצות ובבירורים רבים. לבסוף הוחלט להקים את הרפת
בדרך שבה הלכה בית-אלפא: השבחת הפרה הערבית המקומית עליידי הכלאה בפר הולנדי. החלטה זו התבססה
על כמה הנחות יסוד: הפרה המקומית מתאימה יותר לאקלימה הקשה של הארץ, היא עמידה למחלות המצויות
בה ומסוגלת לנצל היטב יותר את המרעה המצוי בשפע (לכאורה) בשטחי ההר הבלתי מנוצלים ושאמור לגדול
מצוין באקלימה של משה"ע הנוח כביכול. במסמך הכולל את ההנחות האלה מצויות גם הנחיות עיקריות לעתיד:
א) הפרות הקנויות צריכות להגיע לתנובה של 1000 ליטר חלב תוך שנתיים של הזנה מסודרת; ב) יש להגיע
לעדר של 120 פרות ושני פרים הולנדיים; ג) את העגלות יש לגדל במרעה לפחות 65 חדשים בשנה; ד) לאחר
5 שנים יש לסכם את התוצאות ולהחליט על עתיד העדר.
ב-1931 היו ברפת 5 פרות בממוצע שנתי, עם תנובה ממוצעת של 1120 ליטר לפרה. לתנובה זו הגיע
העדר הודות לפרה מעורבת יחידה שתנובתה -- 2280 ליטר -- העלתה את הממוצע. הבקר הערבי לא התקיים
במשך חמש השנים המומלצות: ב-1932 הוחלט לחסלו לפי המלצת המדריך כבשנה (אחרי כן עצמון), שהיה
בעל מקצוע מוכר בכל הארץ גם שנים רבות אחריכך. ההמלצה בדבר חיסול בקר זה התבססה על כך, שהבדיקות
הראו שהפרות נגועות בהפלה מידבקת, שכנראה נדבקו בה במרעה, שהיה אז פרוץ לעדרי השכנים. גם התנובה
הירודה הכריעה את הכף. כל העדר, 29 ראש -- נמכר, והוחל ברכישת פרות דמשקאיות-בירותיות שהצטייגו
בתנובה מרובה יחסית. כל פרה קנויה נבדקה להפלה המידבקת. כך עלתה הרפת על הדרך המקובלת או בכל
הרפתות בארץ, של הכלאת פרות אלה בפר הולנדי, ובדרך זו היא התמידה בכל השנים. ב-1933 מנה העדר החדש
8 פרות, וקניית הפרות נמשכה גם בשנים שאחרי-כן. ב-1934 נרכשו 7 פרות שויצריוה, שיובאו ארצה בהמלצת
התאחדות מגדלי הבקר: אך הניסיון הזה לא הצליח, כי הפרות לא נקלטו באקלימה של הארץ. הן סבלו קשה
מקדחת הקרציות, וב-1940 נשארה רק פרה שויצרית אחת ברפת.
צוות העובדים מנה בתחילה שלושה אנשים: אברהם גולדשלגר, שעבר לפני כן הכשרה מקצועית, רות יבין
וסבק פרנסון. שני האחרונים עבדו ברפת שנים רבות. במשך הזמן נוספו והתחלפו עובדים רבים: זאב צילנוב,
מאיר אי, פייבוש שרגאי, דולק גרין, מניה צור, רוזה פז ורותקה לוטן.
הרפת גדלה והתפתחה באטיות רבה, בגלל כמה סיבות: הגדלה מהירה דרשה קניית פרות רבות והוספת מבנים.
לרשות הרפת עמד בתחילה מבנה אחד בלבד, ורק ב-1937 נבנה מבנה שני מכספי התקציב. חסרו מקורות עצמיים
להגדלת הענף. מגבלה גוספת היתה -- כמות קטנה מדי של מסטוא ירוק שעמד לרשות הרפת. החמורה מכל
המגבלות היתה -- המחלות המידבקות, שפקדו את הרפת וגרמו נזקים והפסדים ולפעמים גם מוות. הקשות שבין
המחלות היו קדחת הקרציות, מחלת הפה והטלפיים והפלה מידבקת. הקרציות, שגרמו את קדחת הפרות,שרצו
בהמוניהן בשדות, ומקורן היה בעדרי הערבים או בעכברי השדה. הן נטפלו לכל הנמצא או העובר בשדה: אדם,
סוס או פרד, פרה, כבשה, וכלבים. קרה לעתים קרובות, שפלח גילה בערב, במקלחת, קרצית דבוקה לגופו ומוצצת
את דמו. כדי להתגבר על הפגע ולהקטין את נזקי המחלה -- נבנתה ב-1935 בחצר הרפת בריכת טבילה, ומילאו
אותה במים מהולים בחומר קוטל קרציות -- "קטל-דיפי, ומכאן שם הבריכה. לבריכה היצוקה ביטון היתה צורה
מאורכת וצרה, ובה טבל כל העדר אחת לחודש, וזה הקטין במידה ניכרת את ממדי המחלה.
נגד שתי המחלות האחרות עדיין לא היו אמצעים בדוקים, והן איימו תמיד על העדר. כאשר נודע בארץ
על התפרצות מחלת הפה והטלפיים היו מחליטים על הסגר שטח הרפתות, וכאשר המחלה התקרבה לאיוור
שלנו -- הוכרו הסגר על כל המשק. שער הכניסה למשק נסגר, לפניו נחפרה שוחה לרוחב הכביש ובה תמיסת
חיטוי המכילה ליוול, וכל רכב הנכנס לחצר היה חייב לטבול את אופניו וכל הולך רגל את רגליו, ורק לאחר
טקס זה פתח שומר את השער.
ההסגר הזה, ככל שהיה חמור, לא תמיד עור, ורבים טענו שיש בו יותר הטרדה מאשר תועלת, כאשר ימי
ההסגר התארכו, והדבר קרה לא פעם. נשמעו טענות, שתועלתו היחידה היא בהקטנת מספר-האורחים לחג, כי
על ההטגר במשק נתפרסמו מודעות בעיתון. ב-1938 פרצה המחלה בעדר, ונזקיה היו רבים. תנובת החלב פחחה
מאוד, ונגרם נזק כבד לפרות עד כי חלק מהן הוצאו לשחיטה.

89 
ההפלה המידבקת הטרידה מאוד את הענף. כל העדר היה חייב להיבדק מדי שנה, וכל פרה, פר או עגלה
שנמצאו חשודים כנושאי המחלה -- אחד דינם היה להימכר; וכמובן, הדבר עיכב מאוד את הגדלת העדר ואת
התפתחותו.
כל העבודות ברפת נעשו ביד, בדומה למה שהיה נהוג ביתר הענפים. הפרות נחלבו ביד לתוך דלי, כשהרפתן
יושב על שרפרף נמוך, סמוך לפרה, והוא סובל קשה בקיץ מחומה של הפרה ומהזבובים הרבים. את הדלי
היו מריקים לתוך כד ברול, המכוסה בד סינון. היו שלוש חליבות ביום, הראשונה לפנות-בוקר והאחרונה
לפנות-ערב. החלב היה נשלח לחיפה בבוקר. כדי להבטיח את החלב מהחמצה היו מקררים אותו בעזרת מיתקן
מיוחד, שהתיז מים על כדי החלב, כי קירור בחשמל עוד לא היה. שיטת קירור זו לא תמיד הצליחה לקרר את
החלב די הצורך, ומדי פעם היה מגיע מ"תנובה" מכתב ובו הודעה על משלוח חלב שנחמץ, דבר שמשמעותו
היתה נזק כספי.
יום העבודה ברפת נמשך שעות רבות. הצוות עסק, נוסף לחליבה, גם בהונה, שכללה את הכנת התערובת. כל
המזון חולק בפחים, והמזון הסיבי -- בקלשון. כמו כן כללה העבודה את הטיפול בפרות ובבניהבקר ואת ניקוי
הרפת והוצאת הזבל הרב במריצה. ב-1938 הותקנה קרונית על פסים, ובה הובילו את הזבל מהרפת לערימה, דבר
שהקל במקצת על העבודה ברפת.
ב-1938 קרתה תאונה בעבודה: פר הולנדי השתולל, וזאב צ'לנוב, בעל הניסיון בטיפול בפרים, ניגש להרגיעו.
אך הפר נגח בו, והוא נפטר כעבור שבועיים. מותו גרם הלם ואבל קשה בקיבוץ.
ההזנה היתה מורכבת משלושה רכיבי יסוד, שהיו מקובלים מאז ומתמיד: מזון מרוכז (תערובת), שחת מיובשת
שנקראה אז "חציר", ומזון עסיסי. התערובת שהוכנה ברפת ביד, הכילה גרגרי תירס גרוסים, כוספה, סובין
וחרובים. ילדי הקיבוץ, בחיפושיהם אחרי ממתקים שהיו אז בצמצום רב, היו באים לרפת כדי לאכול מן החרובים,
שיש בהם מתיקות-מה. בשנים הראשונות, באין מספוא ירוק משלחין, היו מכינים מרעה ורוע בשדות הפלחה
)100 200 ד' בשנה). המספוא הירוק מהשלחין אױף פעם לא היה בכמות מספקח, וב-1936 נבנה מגדל תחמיץ
דרומית לרפתות, להחמצת תירס ירוק. התירס גדל בבעל, ומחירו היה זול מאשר בשלחין. הוא נקצר במאלמת
מיוחדת, קוצץ ליד המגדל והועף בלחץ אוויר דרך צינור למרומי המגדל -- כל זה בעזרת ציוד מיוחד, כך שכל
תהליך הכנת התחמיץ היה ממוכן. רק הידוק התחמיץ במגדל נעשה בוגלי קבוצת חברים, שדרכו ורקדו בו...
נוכח הקשיים והבעיות הכלכליות הכרוכות בהגדלת הרפת -- היה נושא זה מובא בקביעות לדיוני ועדת
המשק. למרות הקשיים והתקלות, תמיד תמכה הוועדה בפיתוח הענף. ראוי לציין, שלמרות כל הקשיים החקדם
ענף הרפת לא רע, וב-1939 הושגה התנובה הממוצעת של 3897 ליטר לפרה, קרוב ל-4000 ליטר, כמות שנחשבה
אז כמטרה נכספת, ושאמורה היתה להבטיח את רווחיות הענף. ואכן, באותה שנה סיים הענף ברווח והיה
בין שלושת הענפים החקלאיים שגמרו את השנה ברווח. גם בהשוואה למשקי עמק יזרעאל עמדנו במקום לא
רע, כפי שיעידו המספרים הבאים על הרווחים באותה שנה, לא"י: משמרהמעק -- 324; מרחביה -- 52; מזרע
-- 582; שריד -- 14; גניגר : 224; גבת : 426.
הסתפחות הרפת בשנים 1930 -- 1939
לפרה ס"ה לאיי
שנה מספר פרות ס"ה ליטר חלב ס"ה ימי לי חלב י"ע עבודה ‎הכנסה ‏רווח
1932
* 15.7 17576 647 1120 41.2 323 244-
*
1933
* 18.0 29319 902 1628 50.0 484 287-
**
1935 37.0 109955 1573 2983 42.6 2284 140+
1937 47.7 1730373 1937 3550 36.4 2730 27+
1939 56.7 220944 1671 3897 26.8 2841 325+
* פרות ערביות -- **התחלת רפת תודשה
טבלה מס' 11












90
הצאן
הענף הוקם ב-1932, לאחר שדוד פרלה חור מהכשרה בתל-יוסף ולאחר שנתקבל התקציב לרכישת העדר
ולבניית הדיר. העדר נרכש אצל ערבים, והוא מנה בסוף 1932 237 ראש. הגדלת הענף היתה אטית למדי, והיא
באה רק מריבוי, כלומר מהטליות שנשארו לגידול, ואילו רוב הטלאים נמכרו לבשר.
בסוף 1939 מנה העדר 370 ראש. בצוות הענף היו דוד פרלה, משולם צאלים, אריה ואוקה שחר-בקר ויעקב
פלד. משולם עבד בענף באוטן חלקי, וכן גם יעקב; חלק מזמנם הם עבדו בבניין.
גידול הצאן התבסס על הכבשה המקומית, אואסי, כבשת חלב בעלת אַלִיה. צמרה הגס התאים רק לעשיית
שטיחים וערכו בשוק היה נמוך. ההכנסה העיקרית באה מהחלב, שעובד לגבינה שהצטיינה בטעמה והיתה מקובלת
מאוד בשוק, וממכירת הטלאים לבשר, שגם להם היה מחיר טום. ההכנסה מצמר ומזבל היתה קטנה, אף כי זבל הצאן
נחשב בעל ערך רב במטע. תכנית ההשבחה של העדר לא התבססה על הכלאה בגזע אחר, אלא על שיפור ההונה
והטיפול בכבשה ובוולדה ועל פסילת כבשים בעלות תנובת חלב מועטה.
ההונה התבססה על מרעה והשלמתו במזון מוגש. את המרעה סיפקו חמישה חדשים בשנה, מאמצע החורף ועד
סוף האביב, שטחי ההר הרבים הלא נטועים. בחמשת חדשי הקיץ ירד העדר לעמק, לשטחי השלפים של תבואות
החורף והקיץ, ובהם שפע קש ושיירי גרגרים. בגמר המרעה הזה עלה העדר לומן קצר להר ורעה בקמל. ולבסוױ,
כאשר נגמרו כל מקורות ההזנה במרעה -- נשאר העדר בדיר, ובו ניזון על מזון מוגש: תערובת, קש וקצת שחת.
עונת החליבה נמשכה כששה חדשים, בחורף ובאביב. היו שתי חליבות ביום, אחת השכם בבוקר והאחרת בערב,
לאחר שוב העדר מהמרעה. אוקה היתה האחראית לחליבה, ונוסף לה השתתטו בה גם הרועיס, בני עליית הנוער
ולדי המוסד. בזמן החליבה קיבלו הכבשים קצת מזון מוגש באבוסים, והדבר הבטיח חליבה שקטה. אצלנו הוכנס
שכלול באבוסים: נקבעו בהם ברולים ברווחים קבועים; עליידי כך הוצמדו הכבשים למקומן עד גמר החליבה.
כל החלב עובד לגבינה בדיר, בשעות לפני הצהריים. החלב הפך לגבן על ידי האנזים מסו, הגבן נכבש לגבינה
בדפוטי עץ, והגבינה המוכנה נחתכה לחלקים, הוכנסה לפחים ונשלחה ל"תנובה". הפסולת מחיתוך הגבינה נמסרה
למטבח ושימשה תוספת מבוקשת בארוחות בוקר וערב,
העדר יצא למרעה לאחר החליבה ובילה בו את כל היום, ובקיץ יצא השכם בבוקר. הרועה היה יוצא בעקבות
הצאן, ואתו חמור הנושא בשקיים שעל גבו מי שתייה ואוכל לרועה. הרועה הכיר יפה את מקומות הרעייה השונים,
והעדר היה עובר במשך היום ממקום למקום. שיטה זו הבטיחה, שהמרעה בהר לא ינוצל יותר מדי והודות לכך
יתחדש מדי פעם. בצהרים היה הצאן מובל להשקיה במקומות של מים: בחורף -- לואדי, שבו זרמו מים, ובקיץ
ל"בורות בְּקָרי, חלקה קטנה במרכז השדות שבה היו בורות מים מימים-ימימה. ניטעו בה כמה עצי איקליפטוס
ותאנים, ואלה גדלו יפה, ובצלם חסה העדר בחום היום. השם "בורות בקר" ניתן על שמו של אריה בקר-שחר,
הרועה שהתמיד בענף צאן מכל יתר העובדים.
למרעה יצאו רק הכבשים ואילים, ואילו הטלאים הצעירים נשארו בדיר, כאשר העדר היה חוזר, לעת ערב,
נשמעה בכל שטח הקיבוץ פעיית הרחלות וטלאיהן המחפשים אלו את אלו. הפגישה בין הרחלות והטלאים שימשה
מוקד משיכה לחברים רבים עם ילדיהם, תוך שמחה והמולה רבה. הרועה, בשובו לדיר, עדיין לא סיים את עבודתו:
הוא דאג שכל העדר יכגס לדיר, ספר ומנה, והפריד את הטלאים מהרחלות לאחר שאלה ינקו קצה, כדי שיישאר
לרחלות חלב גם לחליבה. במשך היום היו הטלאים מקבלים תוספת מזון כדי לטפק את צרכיהם. אם בשעת הספירה
חסרה כבשה -- היו שני רועים יוצאים לחפשה, פן תיטרף בלילה. אבל גם בלאו הכי היה הרועה עסוק בטיפולים
שונים, כגון בכבשים חולות או פצועות, כך שיום העבודה היה גמשך תמיד הרבה מעבר לתקן.
למרות יום-העבודה הארוך, השהייה בשדות בחום הקשה או בגשם, וריחות מהצאן שדבקו בכל עובד -- הצטיין
הענף בקביעות רבה של עובדיו, שהתמידו בו שנים. הצאן שימש מקור לסיפורים רבים ואף לבדיחות, הקשורים
עם רועים. רועי משה"ע היו נפגשים לעחים קרובות עם הפלחים והרועים הערבים. מגע זה עזר ללמוד את
מנהגיהם ומסורותיהם ולשמוע סיפורים על הקורה בכפרים. סיפורי הרועים בערב בחדר-האוכל, לאחר ארוחת
הערב, ריתקו תמיד חברים רבים סביבם. הרועים היו גם מספרים על דעות של שכנינו עלינו, על הממשלה ועל
הקורה בארץ. בקיבוץ התהלכו גם סיפורים רבים על הרועים והצאן, ורובם היו קשורים באריה שחר (אריה-לייב,

91 
בפי שקראנו לו), שהיה אחת הדמויות המקוריות והציוריות ביותר בקיבוץ, הן בהופעתו והן בדעותיו המקוריות
והנה אחד מהסיפורים הרבים: אריה היה אחד הראשונים שהרכיב משקפי שמש, דבר שהיה הכרחי לרועה
הנמצא יום תמים בקיץ בשמש הלוהטת. באחד הימים הוא חוזר הביתה, מכניס את העדר לדיר והולך לחדרו,
מסיר את משקפיו -- ועיניו חשכו: היום עוד גדול, והוא כבר בבית! בגלל המשקפיים הכהים סבר אריה, כי
כבר הגיע הערב. כמובן, הסיפור התפרסם בציבור, ואריה נתקל בהערות עוקצניות מכל צד. אך בזה לא תם
הטיפור: אריה החליט להבטיח את עצמו מפני תקלות כאלה, ופנה לגזבר בבקשה שיקנה לו שעון כדי שיידע מתי
באה השעה להחויר את העדר הביתה. בימים ההם לא היו שעונים לרוב החברים, וגם לאריה לא היה. הגובר,
הנדהם מפנייתו יוצאת הדופן של אריה, השיב בלאו מוחלט. אבל הדבר נודע בציבור, וכל החברים תמכו באריה.
יידיעות משמר-העמק", העיתון שהיה אז ער למתרחש, לא חדל להרעיש בעניין זה מדי שבוע, עד שאריה וכה
להיות החבר הראשון במשמר-העמק, שקיבל שעון מהקיבוץ.
שנה ראשים בעדר ימי-עבודה הכנסה לא"י עודף לא"י
1933 27 75 244 26-
1935 265 848 403 72+
‎1937 333 1,001 507 ‏25+
1939 370 932 570 64+
טבלה מס' 12
סיכומי הצאן 1939-1932





בתי-המלאכה (ענפי העזר)
הנגריה

את הנגריה הקימו עוד בעפולה שני הנגרים: ישעיהו (שעיה) גלעד וישעיהו גאון. שניהם עבדו בנגרות בניין
בעבודות-חוץ. מדי פעם עבדו בנגרות זו גם יעקב חזן, גניק שהם והניק יבין. גם הקמת הצריפים במשה"ע הקטנה
היתה מעשה ידיהם. עם עליית כל הקיבוץ להתיישבות -- עברה גם הנגריה. בתחילה עסקו הנגרים במבצע הגדול
של פירוק כל צריפי המחנה בעפולה והעמדתם במקומות הקבע במשה"ע. עם ההתחלה של הקמת בנייני הקבע
רבחה מאוד עבודתם, ובקושי ובמאמץ הספיקו לבצע את כל העבודות שהוטלו עליהם. הם הכינו את כל החלונות
והדלתות בשביל כל בית ואף התקינום בבתים, הקימו את כל גגות הרעפים בבתים החד-קומתיים וייצרו אֶת הריהוט
המזומן בשביל בית-הילדים. ומן רב הוקדש לתחזוקת הצריפים המתיישנים ולטיפול בצריף חדר-האוכל והמטבח
ולשיפורם.
הריהוט היחיד שניתן לדירות החברים -- היה "ארון" לבגדים. היתה זו מסגרת עץ עם וילון, שהוצבה בפינת
החדר ומאחוריה ניתלו הבגדים על הקירות. ב"ארון. זה הוטמן גם לפעמים הנשק הבלתי לגאלי. עם התקנת
החשמל עשובנגריה, בשביל כל חדר, מנורות שולחן קטנות עשויות עץ. במחצית השנייה של שנות ה-30 התקינה
הנגריה כורסת עץ לכל חדר (עד אז ישבו על פח נפט ריק או על המיטה). בכורסה היה השלד עשוי עץ, והמשענת
והמושב -- משק. לכורסה נוספה חתיכת לביד (דיקט), וכאשר זו הונחה על ידיות הכורסה לפני היושב בה
-- היא שימשה תחליף מוצלח לשולחן קריאה או כתיבה. לשולחן ממש לא היה כסף, וגם לא מקום בחדר
המשפחתי הקטן.
כאשר הוקם "קולנוע-הקיץ" במגרש הריק שמאחורי בית-הקומותיים -- לא היו בו ספסלים. ביום שבו הודיעו
על הקרנת סרט נטל כל חבר את כורסתו על כתפיו והעמידה במגרש הקולנוע, ועלידו -- את הפח לבן-הזוג.
תהלוכת החברים וכורסותיהם על ראשיהם היתה מראה מיוחד במינו.



92 
המיכון בנגריה היה דל: מטור ומקצועה של יד ושולחן נגרות לכל עובד. עם בוא החשמל הותקן מסור חשמלי
פשוט. הכנסת המיכון המתקדם החלה רק בשנות ה-40. בנגריה, כמו ביתר בתי-המלאכה, לא עבדו שכירים. כעזרה
ניתנו מאת סידור העבודה חברי הגרעינים או חברות הנוער.

מסגריה -- מוסך

המסגריה הוקמה בשנות ה-30 הראשונות. עם הקמת מבני הלול וברפת נדרשה עבודת מסגרות; בתחילה
לתחזוקה, ואחר-כך לכל מיני שכלולים והמצאות שנועדו להקל על עבודתם הקשה של הלולנים והרפתנים.
המסגרים הראשונים היו שני האחים דיאמנט, אריה ושמחה. הם הצטיינו בתבונת כפיים, ולמדו את המקצוע
מ"האוויר". הציוד בתחילה היה פשוט, ורובו מבוסס על עבודת ידיים: מטור-יד לברזל, מכשיר לחיתוך ברזל-זווית
וברזל ועגול, "אבוקת חיחוך". ("לייט למפה" בשפת המסגרים, מין פרימוס מיוחד בעל להבה מרוכזת). הוקמה
נפחיה קטנה לעבודות פירזול וברזל שונות, ובה מפוח המונע ברגל לחימום הברזל, סדן, פטישים וצבתות.
המסגריה התפתחה מהר ועבדו בה מדי פעם חברי גרעינים וחברות הנוער העולה. בייחוד רבתה העבודה עם
מציאת מים בבאר א'. המסגרים עסקו בהנחת רשת הצינורות ובחיבור המגופים והברזים.
עם ריבוי הציוד המכני בפלחה וביתר הענפים התעורר הצורך בעבודת מוסך. בתחילה עסקו בזה באורח זמני
גדעון מנור ואפרים (פרויקה) צור, שעבדו בתחילה בפלחה, ובשעת צורך ירדו מהטרקטור ועסקו בתיקונים. עם
רכישת טרקטורים נוספים, קומביין ויתר הציוד הכבד -- נתהווה צורך בעובדים קבועים במוסך, ושני החברים
החלו לעבוד בקביעות במקצוע החדש. לשניהם היה כשרון למכונאות, ושניהם למדו הרבה מספרות מקצועית
לועזית. עם השנים הצטרף אליהם גניק שהם.
עבודתם העיקרית היתה מוקדשת לתיקונים קטנים וגדולים של כל המיכון והציוד; אך שני ידידים אלה נטלו
על עצמם תפקיד נוסף: קידום המיכון ופיתוחו בכל המשק. הם נעשו היועצים של כל ענפי המשק ומוסדותיו
בכל הנוגע במיכון, ותרומתם לרכישת ציוד מתקדם ויעיל יותר היתה מורגשת מאוד. למשל, הביאו לידי החלפת
טרקטורים המונעים בנפט -- בטרקטורים המתודלקים בסולר, ולהחלפת טרקטורי-זחליל בטרקטורי-אופניים. בתור
מבנה לענף החדש הוקמה סככה עשויה פח, פתוחה למזרח. היא הוקמה בהמשכו הצפוני של בית המשאבה של
באר אי. בחצר שהתהוותה בין המסגריה, האורוה ומחסן החצרן הוצבו כל המכונות והציוד החקלאי.

החשמליה

כאשר ב-1935 חובר המשק לרשת החשמל הארצית -- התעורר הצורך בחשמלאי שיהיה אחראי על בל
הרשת, שאמנם עמדה אז בתחילתה, אך צפוי היה שתגדל ותתרחם. העבודה, שהיתה גם תפקיד, הוצעה לשמואל
(מולק) קריינין, שלמד הנדסה באוניברסיטה בחו"ל. מולק קיבל על עצמו את התפקיד, שבתחילה לא נחשב
כרוך בעבודה רבה, אך לא עברו שנים רבות -- והעבודה רבתה מאוד. היה עליו לעסוק בתחזוקה של הרשת
בדירות ובענפים, בפיקוח על תקינותה ובעבודות פיתוחה. הוא גם עמד בקשר עם חברת החשמל, ובדק את
חשבונותיה. באותן שנים היה מולק גם העובד היחיד בפרדס הצעיר, והוא המשיך את עבודתו בו גם לאחר
שוה החל להניב. נוטף על כל עיסוקיו אלה עסק מולק בסילוק הסלעים הרבים שהתגלו אגב עבודות הבנייה השונות.
הוא היה חוצב ותיק והתמסר לפיצוץ הסלעים עד עומק ניכר, ומדי פעם היה מגלה אבני בניין ענקיות וגלגלי אבן,
שרידי בתי-בד עתיקים. הוא החמסר לכל עיסוקיו אלה בדבקות של חסיד, ונוסף לפעילותו הרבה בתחום החברתי
והתרבותי, ורבים בינינו ראו בו אחד מל"ו צדיקי הדור. עם השנים ויתר מולק על עיסוקיו השונים ונשאר החשמאלי
הראשי עד ימי זיקנה, כאשר על-ידו חשמלאים צעירים והוא מלמדם את המקצוע.

"קבוצת הבנין" ותנופח הבנייה

קבוצת הבניין הוקמה לאחר עלית כל הקיבוץ למשה"ע. עבודתה הראשונה היתה -- בניית בית הילדים
הראשון, בית הקומותיים, שהוקם במהירות יחסית. מיד אחר-כך הוטלו עליה משימות רבות בזו אחר זו: הקמת

93 
מבני קבע למגורים ולענפי המשק (רפתות ולולים), וכן עבודות נוספות כגון סלילת הכביש מהשער לאורך הרפתות
ועד המכבסה והמקלחת, ויתר עבודות התשתית. פעילות הבנייה הרבה נמשכה כל העשור.
את הִקבוצה ריכז בוב השנים האלה "מכול" מיכאלי, כשברטק בונר, יד ימינו, עוסק במדידות, בקביעת מקומו
המדויק של כל מבנה ובפיקוח על דיוק הביצוע. חברי הקבוצה הנוספים היו יעקב פלד, שעבד כרצף וצבע, משולם
צאלים -- מקים התבניות ליציקת בטון, יולק לוטן ומאיר אודלסקי -- כטייחים, ואליהם הצטרפו מדי פעם חבוי
הקיבוץ והגרעינים. עם הזמן נרכש מערבל ביטון, וזמן-מה פעלה גם מכונה לגריסת אבנים לחצץ.
עם ריבוי העבודות והלחץ לגמר מהיר ובזמן -- נמסרו חלק מהעבודות החוצה, לקבלנים. לקראת סוף העשור
קטנה "קבוצת הבניין" מאור, כי רוב חבריה עברו לעבודה קבועה בענפי המשק, וממילא עם פרוץ המלחמה
הופסקו לומן-מה כל עבודות הבנייה.
כמעט כל המבנים שהוקמו בפרק זמן זה, כולל מבני מגורים ומבני משק, נבנו לפי תכניות של המחלקה
הטכנית של ההנהלה הציונית. לבנאים שלנו עוד חסרו אז ניסיון עצמי מספיק והבנה יותר מעמיקה לצרכי האנשים
והענפים. אך הסיבה העיקרית לכך היתה, שאת התקצים לבנייה, המקור היחיד למימונה, נתן גזבר ההנהלה
הציונית רק למבנים שהוקמו לפי תכניות המחלקה הטכנית שלה. זו הכתיבה לנו ולכל הקיבוצים תכניות למבני
מגורים, ללא התחשבות בצרכים ראשוניים של יהמתיישבים". כל דירה כללה רק חדר לא גדול אחד, בלי בל
שירותים, אפילו בלי ברו מים וקערה לרחיצה, וזה בניגוד לתכניות שנועדו למושבים. בפרק-זמן זה הוקמו 8
בתי-המגורים משני עברי שדרות הדקלים שליד הדשא המרכזי ושלושה בתים דו-קומתיים שמצפון לחדר-האוכל
הנוכחי. הבתים שליד הדקלים היו חד-קומתיים, בכל בית היו 6 חדרים, 4 גדולים יותר למשפחות ושניים
קטנים לבודדים. לכל שלושה חדרים היתה מרפסת משותפת קטנה, חסרת גג, והיה בה "לוכסוס" אחד: שלושה
ארונות קטנים במעקה של המרפסת, ארון לכל חדר, ובו מקום לבגדי-עבודה ולנעליים. המקור למים לדיירי הבית
היה ברו אחד בחצר, ומתחתיו חבית. היתה זו היזמה היחידה, שבה לא התערב הדיקטטור של המחלקה הטכנית
בירושלים.
באמצע שנות ה-30 עמדנו להתחיל בבניית בית הקומותיים הראשון, ובו בכל קומה 4 חדרים ולכל חדר מרפסת.
באותו זמן הוקמה ועדת בניין ובה כל החברים המנוסים וה"מבינים" בענייני בנייה, וריכז אותה מיטק בנטום.
ככל ועדה חדשה -- ניגשו חבריה במרץ לפעולה, והתכנית של הבית הזה עוררה ביקורת והצעות לשינויים,
וביניהם דרישה לבנות בכל קומה חדר שירותים. גם הפעם התנגד מנהל המחלקה הטכנית של ההנהלה הציונית,
אז אדריכל ידוע, לקבל את הדרישה הזו; אך מיטק התעקש ועירער מחדש, כשכל הקיבוץ עוקב ותומך בדריכות
ובהערצה במאבקו. מיטק פנה לבטוף בתלונה ל"חלונות הגבוהים" בהנהלה הציונית, שלשם היו לו קשרים הודות
לפעילותו הציבורית מטעם הקיבוץ הארצי. לבטוף נתקלבה דרישתו ואושרה הקמת השירותים, אמנם קטנים למדי,
בכל קומה בבית הזה ובבאים אחריו. המקלחת הציבורית והמכבסה, שנבנו ב-1937, הוקמו לאחר המאבק הזה,
ובתכניות להקמתן הוכנסו שינויים בהתחשב בהצעות ועדת הבניין. בגמר בניית המקלחת וביום הראשון להפעלתה
נערכה חנוכת-בית חגיגית, ובערב -- מסיבה; כי אכן, השמחה היתה רבה. במסיבה נאמרו דברי שבח למיטק, ואף
הושר פזמון מיוחד לכבודו.

האורווה

האורווה הוקמה עוד בסוף ימי נהלל, והיו בה שלושה זוגות פרדות ושלוש עגלות. היה זה ענף הובלה עצמאי,
במטרה להגדיל את הכנסות הקיבוץ. כאורווה שימשה סככת פח רעועה. כענף לעבודת-חוץ היתה האורווה בעפולה
עד לעלייה להתיישבות. המשאיות היו אז מעטות מאוד, והעגלות היו אמצעי הובלה עיקריים להובלת משא ואדם.
רוב העבודות שהקיבוץ עסק בהן היו הקמת בניינים וסלילת כבישים בעפולה ובסביבתה בקבלנות, והעגלות הובילו
את החמרים הדרושים לבניית הבתים ולסלילת הכבישים, ובכך הגדילו את הכנסות הקיבוץ. בשבתות נוצלו העגלות
לטיולים בסביבה.
באורווה היו רק פרדות, כי הן הצטיינו בכשרן לעבוד בתנאים קשים ולהוביל משאות כבדים יחסית. הכבישים


94 
היו אז מעטים, והסעת עגלות עמוסות בדרך-לא-דרך דרשה מאמצים רבים וממושכים, וסוסים לא עמדו בכך.
גם העלייה של הקבוצה הראשונה למשה"ע געשתה כולה בעגלות, ולאחריה עברה האורווה על כל פרדותיה
למשה"ע. בשנים הראשונות הועסקו הפרדות בחקלאות. בעזרתן נעשתה חרישה קלה, כי חרישה יסודית באדמות
בעל היתה קשה מדי, וכואת נעשתה בטרקטור שכור, בתקציב מיוחד. הבהמות עבדו בזריעה, בקצירה; הן הובילו
את היבול בעגלות-סולם לגורן. פרדה עבדה בדישה בגורן, כי לפני שהשגנו מכונת דישה דשנו בשיטה העתיקה
במורג. כיבוש הקש נעשה במכבש קטן, שהפעילה פרדה.
אספקה מחיפה או מתחנת הרכבת הקרובה הובלה בעגלות; ובחורף, כאשר הנסיעה בעגלות היתה בלחי
אפשרית -- נעשתה כל ההובלה ברכיבה על שתי פרדות.
עם עליית כל הקיבוץ להתיישבות גדלה האורווה. אמנם נוספו שני טרקטורים לעבודה בשדות, אך עדיין
גשארו עבודות שהבהמות ביצעו אותן: קצירה לשחת, גיבוב שחת וקש, זריעת תירס וקילטור. שטחי הפלחה גדלו
מאוד, ונוספו גם מטעים, ג[ירק ומשתלה, ובהם נעשו הקלטורים במחרשה ערבית רתומה לפרדה אחת ("עיבור
ביחידה"), דבר שהבטיח עיבוד זהיר, מדויק וקרוב לשורת הצמחים, ללא הידוק הקרקע כמו בטרקטור. גם הובלת
היבול במטע ובגן-הירק נעשתה בכוחן של פרדות.
על כל העבודות העלה נוספה השמירה בשדות בקיץ, ולשם כך נקנה זוג סוסים. בשדות הפלחה שגדלו מאוד
גדרשה שמירה מהאביב עד גמר קטיף החירס בטוףף הקיץ, כי הנסיוגות לגנוב או לרעות בשדותינו בלילות נמשכו
ואף גברו. לעתים קרובות היה צורך לשמור גם ביום, ואז שמר איש אחד ביום ושניים בלילה.
כך גדלה האורווה ל-8 פרדות ו-4 סוסים. לכל סוס ופרדה ניתן שם. בתחילה שמות של חברות, כגון צפורה,
או דבורה, ואחר-כך ניתנו השמות ככל העולה על רוחסם של העובדים בהם או החצרן. היה פרד ושמו גידע
(גיבור בערבית), משום שהצטיין במסירותו לעבודה ובתבונתו. אמנם לכל סוס או פרדה יש תבונה, אך גידע בלט
ביניהם. היתה "אפורה" -- סוסת רכיבה מצטיינת; אך שלא כסוטי רכיבה אחרים, היא גם עבדה יפה בקלטורים.
היתה גם "אצילה", סוטת עבודה עצלנית, כרוב האצילים, ועליה רכבו הילדים. היה גם זוג סוסים "שקד" ויזריז"י,
שהתאימו לרכיבה, אך לעבוד בחרישה לא הסכימו.
העבודה בעגלונות נחשבה אז מכובדת מאוד, וחברים רבים רצו בה. לפעמים הכריעה שיחת הקיבוץ מי יזכה
בתפקיד של עגלון קבוע.
נבנתה אורווה מותאמת לעוורינו הנאמנים, ועלידה חצר מגודרת. החצרן היה אחראי לכל הבהמות וטיפל
בפצעיהן ובמחלותיהן. השומרים בחצר האכילו והשקו את הבהמות בלילה, ובבוקר ניקו אותן העובדים בהן
והאכילון. השומרים בשדות עשו זאת לפנות-ערב וכן בבוקר עם שובם מהשמירה. בין החצרנים הצטיינו דולק
גורן ומאירצ'קה שמגר.
ילדי הקיבוץ אהבו מאוד את הסוסים והפרדוח, ידעו את שמו של כל אחד מהם ובילו זמן רב באורווה. עזרו
להאכילם, ובייחוד אהבו להובילם לשוקת ולהשקותט. היו ילדים שהביאו מחדר-האוכל פיסות סוכר (אז היה הסוכר
זול ועמד חפשי על השולחנות), וכל ילד היה מפנק בהן את הבהמה האהובה עליו. לעתים היה ילד מכיתה אי או
ב' או אפילו מהגן "בורח" ובא לגן-הירק, שהיה אז קרוב לחצר, ומבקש ממני שאתן לו להחזיק את המושכות
והשוט, והיה "עוור" לי בחרישה, ולא פעם נמשך הבילוי הזה שעות.
במחצית הראשונה של שנות ה-30 הועסקו הפרדות גם בהובלת משאות מחיפה. אמנם משאיות כבר היו נפוצות
יותר, אך ההובלה בהן היתה יקרה יחסית, והמשאית של הקיבוץ הובילה חמרי בניין שהיו דרושים לבנייה הרבה
במשק. העגלות הובילו אספקה מ"המשביר" בחיפה ורלק ממסוף של חברת "של במפרץ. לנסיעות אלה, שנחשבו
קשות, נבחרו רק עגלונים מנוסים. הם היו יוצאים לדרך בשעה 4.00 חוזרים ב-14.00 -- 15.30. הנסיעה הקשה
ביותר היתה למחסן של "המשביר" ברחוב "הבורגי" המוביל להדר-הכרמל, רחוב תלול מאוד. לעגלות אז לא היו
בלמים, והעגלון היה חייב לעצור את העגלה בדיוק ליד פתח המחסן, לקפוץ מהר מהעגלה ולהניח אבן גדולה,
שהוכנה מראש, מאחורי אופניה, לבל תתחיל לזוז אחורנית במדרון. אחריכך היה מעמיס את שקי הקמח והסוכר
ואת תיבות העץ עם מצרכים שונים ומקבל את כל התעודות, ולבסוף יורד במדרון התלול לעיר התחתית. לא


95 
פעם קרה, שהפרדות נבהלו ממכונית חולפת, נרתעו -- והעגלה החלה לזוז, ורק בעזרת העגלונים הערבים שחנו
בקרבת-מקום הוחזרה העגלה למקומה.
מהעיר התחחית כבר היה אפשר לנסוע בביטחון, והעגלה התקדמה לאטה עד שכונת "נשר". שם עצר העגלון
ליד אחת המסעדות, ולאחר שהשקה והאכיל את זוג הפרדות הנאמנות -- היה נכנס למסעדה, נח, שותה סודה
קרה ואוכל ארוחת-צהריים בשלושה גרושים. אכן, תקציבו להרפתקה היה 4 גרושים: למשקה קר בעיר ולארוחת-
הצהרים.
לנסיעות אלה לא חסרו מתנדבים, שכן היה אפשר להצטייד בכריך בבית, ולחסוך את דמי הארוחה; אלה היוו
אז מקור יחיד לכסף פרטי. לאחר שנרכשה ה"ברוקווי" באמצע העשור -- פסקו נסיעות אלה, שנלוותה להן תמיר
הילה של הרפתקה כל שהיא, עם אתגר להתגבר על כל התקלות הקשורות בהן.
האורווה חוסלה בשנות ה-50, והיו לכך שתי סיבות. בשנת 1946, לאחר גמר מלחמת-העולם השנייה, הגיע
למשה"ע האויב העיקרי של בהמות-העבודה -- טרקטור אופנים חדיש, "אוליבר". התברר מהר, שכלי זה מבצע
את עבודות ההובלה בחצר ובמשק ואת העיבודים הקלים בחקלאות -- ביתר קלות, מהירות ויעילות מאשר
הפרדות. ה"עגלון" על הטרקטור היה יושב לו בנחת על המושב, וכל מה שהיה עליו לעשות -- היה לסובב אח
ההגה. אין הוא צריך לזרו בצעקות ובהצלפות שוט אטילו כשהמשא היה כבד, כפי שהיה בעגלות המספוא הירוקי
שהפרדות המסכנות התקשו לעתים קרובות להוציאן משטחי המספוא הרטובים. הטרקטור עשה את המלאכה
בקלות.
עם השנים הגיעו טרקטוריאופנים בגדלים שונים, והם החליפו את הפרדות כולן ודחקו את רגליהן מהמשק.
שמירת השדות, תפקידם של הסוסים, התבטל לאחר קום המדינה, כאשר פסקו הגניבות והנזקים בשדות. כך עברה
מהעולם הרומנטיקה של הפרדות והסוסים, ועברנו לשלב של המיכון הקר וחסר הנשמה בכל המשק.

סיכום

בכל העשור התפתח הקיבוץ בכל תחומי חייו -- החברתי, התרבותי והמשקי. מספר החברים גדל, וכן כל
האוכלוסייה של משה"ע. הקיבוץ הוסיף לקיים יציבות חברתית, שהתבטאה במיעוט עויבות ובקליטה מוצלחת
של השלמת "פלנטי". המיסוד התגבש, אף כי התהליך לא הסתיים והקיבוץ הוסיף והגדיל את המיסוד, להרבות
בוועדות ובמוסדות למיניהם בכל שנות קיומו, דבר שעמד בניגוד לרעיון האנארכיסטי שהיה אחד מרעיונות-היסוד
של מייסדיו. אך המיסוד הבטיח דאגה לחבר וחתירה לסיפוק צרכיו -- תוך שמירה על שוויון בקיבוץ ההולך וגדל,
וכן להגדיל את יעילות ביצוען של החלטות בעניינים משקיים וחברתיים. הפעילות החברתית היא מחוץ למסגרת
הספר הזה, ואסתפק בציון העיקר: בפרק-זמן זה נעשו התחלות ראשונות לחוג במשותף את חגי ישראל. ניתנו
תוכן וצורה חדשים לחנוכה, לפורים, לט"ו בשבט, לפסח ולחג הביכורים, ואילו חגי הסתיו עדיין חיכו לגואל.
יום ייסוד הקיבוץ -- 21 בינואר -- שנחוג עוד בימי נהלל-עפולה, הפך למסורת ונעשה החג הגדול בשנה, והוא
הוקדש בעיקר לחשבון-נפש קיבוצי. הפעילות התרבותית כגון של המקהלה, החוג הדרמטי, והפעילות המוסיקלית
-- אף הוגברו, והחידוש שהוכנס היה הצגות לילדים, שנערכו לעיתים מזומנות וריכוו כוחות רבים. הקיבוץ
קלט במשך כל העשור גרעיני עלייה תנועתיים, עם עלייתם ארצה ולפני צאתם לחיים עצמאיים במושבה. עוד
בעפולה עברו את הקיבוץ 2 גרעינים: גרעין מרומניה שהקים את קיבוץ גי -- הוא מעברות, וגרעין מליטא שעם
השנים הצטרף לבית-זרע. את משמר-העמק צברו בעשור הזה הגרעינים הבאים (בסדר כרונולוג):

1. השוה"צ מבולגריה (הצטרף למעברות);
2. השוה"צ מארה"ב (הקים את עין-השופט):
3. השוה"צ מפולין הניר (אף הוא ממקימי עי[-השופט);
4. השוה"צ מגרמניה (הקים את דליה):
5. ורקלויטה מגרמניה (השלים את "הזורע"):

96 
6. השוה"צ מבולגריה (השלים את מסילות);
7. השוה"צ מפולין "לשחרור" (הקים את רמתזהשופט);
8. השוה"צ ציכיה (השלים את גןדשמואל);
9. השוה"צ א"יג' (הקים את חצור);
10. "השוה"צ א"י די + חברת נוער א' (הקים את יקום);
11. "חוליות" + חברת נוער ב' (הקים את להבות-הבשן);
12. השוה"צ מדרום-אפריקה (הצטרף לשובל);
13. קבוצת סטודנטים מארה"ב -- "אבוקה" -- לא הלכה לקיבוץ.

כל ענפי המשק הגיעו להתבססות, הן מקצועית והן בלכלית, ונוצר בסיס מוצק שעליו יכלו הענפים להתפתח
בעתיד. ועדת המשק היתה פעילה מאוד, התאספה מדי שבוע ועסקה בתכניות שנתיות של המשק. הדגש הושם
בדיון בתכניות הענפים, תוך בירור הפרטים המלאים. הדיון על השקעות לא היה רב, כי האפשרויות לבנות
או לפתת ענפים היו מוגבלות. תשומת-לב רבה ניתנה לתקציב האספקה לאדס, ונקודת-הכובד היתה בתקציבים
כלליים כגון הזנה, הלבשה וחינוך. תקציבי רווחה כגון נופש או תקציב אישי -- היו קטנים מאוד, ולא היו ויכוחים
עליהם, כי לא היתה כל אפשרות להגדילס. הנהלת החשבוגות, שבה עבדו 3 חברים -- שמואל ו. המרכז, צפורה
בנטוב ותחכמוני -- הוציאה את המאזנים בומן וללא פיגורים. המאונים הכילו פרטים רבים על הענפים והמשק
כולו, אך הם נשארו בספר חתום לרוב הציבור, למרות מאמצי ההסברה של יידיעות משמר-העמק".
להלן ניתנות כמה טבלאות, המראות את התפתחות המשק במשך העשור 1930 -- 1939, את מצב המשק בסוף
תרצ"ט -- 1939, ואת המאזן באותו הזמן.

הענפים בשנת 1939 -- תרצייט
הענף גודל הכנטות לא"י עודף ימי-עבודה המוצר העיקרי
פלחה 2,662 ד' 2,769 193- 1,920 חטה 112.5 טי
מספוא 94 ד' 240 99- 419 ירק 256.5 טי
ירקות 82 ד' 1,196 5+ 1,954
מטעים 82 ד' 2,160 603+ 3,062 פרי 47.5 טי ענבים 10.4 ט'
רפת 56.7 ראש 2,842 325+ 1,864 ליטר חלב 220,944
לול 3,443 ע' 2,160 487+ 1,264 ביצים 416,420
צאן 370 ראש 570 64+ 1,093 ליטר חלב 8,211
ס"ה חקלאות 12,623 1,098+ 13,539
עבויית ותחבורה 4,328 1,262+ 4,917
סהייכ 16,951 2,360+ 18,456
טבלה מס' 13

















97 
העודף הוא של ענפי הייצור. ממנו יורדות הוצאות הריבית, פחת וכלליות, והעודף הסופי הרשום במאזן -- 298
לאיי.
הטבלה מראה, שאין פער גדול בין ענפי המשק השונים בהכנסות ובמספר ימי-עבודה; כלומר, המשק בנוי
בצורה די מאוזנת. רק המטע יוצאזדופן: הוא תופס מקום ראשון בעודף ובימי עבודה. רק 3 ענפים סיימו בהפסד,
וגם בהם אין ההפסדים גדולים.

התקדמות המשק בשנים 1930 1939 (כל הסכומים הם בלא"י)
טבלה מס' 14
שנה ל"ע בייצור הכנסה בלא"י העודף ס"ה המאזן הון עצמי הפסדי מאורעות
1930 6,357" 2,474 786- 7,616 531-
1932 7,527 5,003 5+ 80 1472-
1934 13,482 11,018 2,045+ 24,700 805+
1936 15,998 156,537 1,184+ 32,827 2,662+ 435
1938 15,881 14,912 949- 37,881 2,897+ 245
1939 18,456 16,951 298+ 42,096 3,105+ 281

מאזן המשק לא"י תרצ"ט-1939
פאסיב תקציב ההתישבות 19945 לא"י אקטיב רכושיצרננ 22263 לא"י
החוב לבנקיס 4550 לא"י רכוש צרכני 7235 לא"י
זכאים שונים 4406 לא"י ס"ה רכוש קבוע 29498 לא"י
הון עצמי 3195 לא"י ניירות ערך 1198 לא"י
סהייכ 42096 לא"י סהייכ 42096

הרכוש הצרכני כלל מבנים לכל חברי הקיבוץ, בתידילדים וצריפים רבים ששימשו כמבני ציבור.









98 


‏
פרק ה'

השנים 1940 1947 (ת"ש -- תש"ז)



השינויים בתחילת העשור

התפתחות הקיבוץ והמשק בעשור הזה הושפעה במידה מכרעת מכמה אירועים שהתרחשו בתחילתו, ולהם
השפעה מרחיקת לכת על כל העשור וגם לאחריו, ואלה הם:

א1. ב-1.9.39 פרצה מלחמת-העולם השניה.
2. בתחילת שנת ת"ש (40 -- 1939) נקבע תפקיד חדש במשק: רכז המשק.
3. בסוף אותה שנה הצטרפו לקיבוץ הבנים הראשונים, לאחר שגמרו את המוסד, ואתם בני גילם -- קבוצת
השלמה מהתנועה בארץ.
4. המשק התחיל לנצל את המים הרבים שנמצאו בבאר ב' בטוף תרצ"ט.
על אירועים אלה והשפעתם יפורט להלן.

1. מלחמת-העולם השנייה

המלחמה נמשכה 6 שנים, בשנים 1940 --1945. משמר-העמק, גורלה והתפתחותה -- הושפעו ועמדו בצלה
הכבד במשך רוב העשור. אמנם עם פרוץ המלחמה פסקו "המאורעות" והארץ שקטה -- אך התפתחותה הדרמטית
של המלחמה, על כל הירידות והעליות שהיו בה, הכניסו אותנו, יחד עם כל הישוב העברי בארץ, לתקופה ארוכה
של חרדות קשות. גם בגמר המלחמה לא שקטה הארץ: התחילה להתפתח ולהחריף המחלוקת עם ממשלת המנדט,
והמשך הדברים ידוע.
פרוץ המלחמה והשתלשלותה בשנתה הראשונה גרמו חרדה גדולה לעתיד הפוליטי ודאגה קשה למצב הכלכלי.
החרדה למצב הפוליטי ולגורל היישוב בארץ והעם היהודי בגולה הלכה והחמירה בשלוש השנים הראשונות
למלחמה, ורק המפנה לאחר הנצחונות באל-עלמין ובסטלינגראד שינו את פני הדברים. הקיבוץ אכן הגים בהתאם,
ומצב-הרוח היטלטל בין חרדה לשמחה, ולשמע הנצחונות התארגנו הפגנות שמחה בחצר. הידיעות הראשונות על
השואה התחילו להגיע בשנת 1942 והגדילו את הדאגה, החרדה והאבל בקיבוץ, שכמעט כל חבריו באו מארצות
שהיו תחת הכיבוש הנאצי, ובהן נשארו בני משפחותיהם ויקיריהם והתנועה, שהקשרים אתה היו חוקים.
החרדה לעתיד הפוליטי של הארץ הושפעה מאוד מהחזית שנתפתחה בצפון-אפריקה, ומהתהפוכות שחלו
בקרבות. היא הגיעה לשיאה ב-1942, עם נצחונותיו של רומל והתקרבות צבאו לגבול מצרים.
החששות מפני התפתחות כלכלית קשה -- התבדו. אמנם בתחילה הצטמצם היבוא מאוד ומחירי התשומות
ומצרכי המזון התייקרו, אך לעומת זה עלו הרבה יותר מחירי התוצרת החקלאית, וכאשר לאחר ומן-מה התחדש
היבוא -- התברר שמחירי המצרכים התייקרו רק במידתמה בגלל התארכות דרכי התובלה (סביב אפריקה במקום
דרך יס-התיכון), ואילו מחירי התוצרת החקלאית הטרייה הוסיפו לעלות. המשק החקלאי בארץ, שבאותם ימים
סיפק תוצרת רבה, נהנה משינוי זה במחירים. גם במשמר-העמק הורגשה היטב השתפרות המצב הכלכלי, שבאה
גם בעקבות העלייה בייצור החקלאי וגם הודות לעליית מחירי התוצרת. הרי דוגמאות: מחיר חיטה היה ב-1939
5 לא"י הטונה, וב-1941 -- 19.4 לא"י לטונה. מחיר גרגרי תירס עלה מ-6 ל-12 לא"י הטונה, ומחיר תפוחי-
אדמה מ-6 ל-18 לא"י הטונה.
השינוי לטובה במצב הכלכלי בארץ נמשך עם החקרב החויתות (רומל למצרים וצבא וישי הצרפתי לסוריה
ולבנון). כוחות צבא גדולים של בריטניה ומושבותיה רוכזו בארץ כהכנה לפעולות מלחמה גדולות, והקמת מחנות

100 
צבא גדולים ושהות הצבא הוה בארץ שיפרו את המצב הכלכלי שיפור נוסף. נוספו צרכנים רבים לתוצרת חקלאית
טרייה, ומחנות הצבא סיפקו עבודה לפועלים רבים ועודדו את פיתוח התעשייה המקומית. הגניבות המרובות
ממחסני האספקה הצבאיים הזרימו מצרכים חיוניים רבים לשוק האזרחי, כגון דברי הלבשה, בשר, שימורים וחמאה.
הארץ לא סבלה ממחסור. אם היה מחסור זמני במוצר מסוים, כגון סוכר -- היו ממתיקים בקיבוץ את התה בתמרים
שיובאו בשפע מעיראק. כל החברים לבשו בנדים ולבנים צבאיים, חדשים לגמרי, ובשר כבש שמוצאו מאוסטרליה
הופיע לעתים קרובות על שולחננו.
אולם כאמור, למלחמה ולמהלכה היתה השפעה עמוקה על הלך הרוחות והמחשבות של כל היישוב בארץ ועל
הקיבוץ בפרט. אמנם "המאורעות" של 1936 -- 1939, שכללו התנפלויות על יהודים ועל התחבורה, פסקו כבמטה
קסם והארץ שקטה; אך לעומת זה ריחפה על הארץ בשלוש השנים הראשונות של המלחמה סכנה פוליטית וצבאית,
שהלכה והחמירה בעקבות נצחונות הגאצים באירופה והתקדמותם של צבאות "הציר" באפריקה לגבולות מצרים.
הסכנה המתקרבת גרמה תחושה קשה כאשר צבאות רומל הגיעו ב-1942 לגבול מצרים ממש, הבריטים החלו לדבר
על פינוי לעיראק, וביישוב החלו מדברים על התבצרות על הכרמל.
הקיבוץ נטל את חלקו בגל הכללי בארץ של התנדבות לצבא הבריטי וליחידות ההגנה, ומספר המתגייסים
בקיבוץ גדל משנה לשנה עם גבור המלחמה. החברים התגייסו לצבא, לפלמ"ח ולנוטרות (שמירה על שדות
תעופה וחופי הארץ), מההתחלה היה גל גדול של מתנדבים, אך הקיבוץ היה חייב לשמור על מסגרת חייו, ולאחר
זמן קצר נבחרה ועדת גיוס ובה 3 --4 חברים (רכז משק, מזכיר ועוד 1 -2 אזרחים), והיא קבעה מי ילך ולאיזו
מערכת צבאית. היתה זו "התנדבות מרצונו החפשי של הקיבוץ", כפי שכינה קובה דורון צורה זו של גיוס. לפי
החלטת שיחת הקיבוץ, לא היתה זכות ערעור על החלטות הוועדה, והן הובאו אל השיחה רק לשם אישור. חברים
שרצו להתגייס -- היו פונים אל הוועדה, והיא היתה מחליטה. חובת הגיוט חלה על כל החברים, והוועדה הציעה
לשחרר מחובה זו רק שני חברים: אפרים צור -- שהיה אחראי למשק המכונות שיבואן נמסק לגמרי, ואני כרכז
גן-היקר ואחראי לשטחי השלחין.
עם הזמן היו כמה מקרים של ערעורים על החלטות הועדה: החברות אנקה ושושנה ס. עמדו בתוקף על זכותן
להתגייס, והקיבוץ קיבל את ערעורן; גם כמה חברים צעירים מההשלמה ערערו, אך ערעורם נדחה -- והם עובו
את הקיבוץ.
מספר המגויסים גדל בהדרגה עם התפתחות המלחמה. לצבא התגייסו 14 חברים, לפלמ"ח 9 ולנוטרות 7. אך
בהרכב המגויסים ליחידות בארץ חלו חילופים ושינויים. מבין המתגייסים היו 7 חברים ותיקים שהתגייסו לצבא
(אדק, בניו, אנקה, שושנה, ריבה, משה גולומב, אליעזר ובןזאלי) ו-3 לפלמ"ח (וילק, יולק ולובקה). כל היתר היו
מבין חברי ההשלמה ובני הקיבוץ.
המתגייסים מבין הדור הצעיר היו:
לצבא הבריטי -- יוחגן רון, משה בליכר, יחזקאל בראון, ראובן זיו, יוסף שטוקהמר.
לפלמ"ח -- מאיר שמגר, יוסף לשגר (יופ), ומאוחר יותר ב-1947 -- משה שמיר וצבי מאיר.
לנוטרות -- פסח טאוב, ניסן לב (אחרדכך עבר לפלמ"ח).
להלן כמה מספרים על מספר חברי הקיבוץ ומגוייסיו.
השנה מספר חברים מגויסים לצבא ליחידות ההגנה ס"ה % המגויסים מכלל החברים
1940 130 0 0 0
1942 162 10 8 18 11.1
1944 189 14 5 19 11.2
1946 170 10 4 14 8.2


101 
הגיוסים הטילו עול קשה על הקיבוץ והמשק. כל המתגייסים היו במלוא כשרם הפיסי וביניהם היו רכוי ענפים
וחברים שמילאו תפקידים במשק ובקיבוץ. הקושי שנגרם בעבודה אוזן במידת-מה עליידי פלוגות הפלמ"ח ששהו
במשמר-העמק.

הפלמייח במשה"ע

פלוגות הפלמ"ח שהו במשה"ע וביער תקופה ממושכת, מסוף 1941 ועד 1946. עם גמר המלחמה הן פחתו,
אך כארבע שנים היתה שהותן מורגשת מאוד. הנהגת הפלמ"ח הכירה מהר ביתרונות הגדולים של היער וההרים
שמעליו. כמקום מתאים ביותר לאימונים, ומחנות האימונים רבו וגדלו מהר. משמר-העמק תפסהימקום מרכזי
בהתפתחות הפלמ"ח ובפעילותו, ומאידך גיסא -- מציאות הפלמ"ח בקרבנו השפיעה מאוד על חיי הקיבוץ באותה
תקופה.
שיחזור מלא של תקופת הפלמ"ח במשה"ע נתקל בקשיים רבים. בארכיון הקיבוץ אין כל רישום או תעודה, חוץ
מכמה רמזים ותצלומים. הסיבה לכך היא, שפעילות הפלמ"ח היתה בלחי ליגלית, וניחנה הוראה לכל הקיבוצים
לא לשמור על שום תעודות הקשורות עם הפלמ"ח.
במאזנים רשום בין סוגי אוכלוסיית הקיבוץ -- "גרעין", כי הפלמ"ח נקרא אצלנו "גרעין די"; אך אין שום
רציפות ברישום זה. על הפלוגות והמחנות הראשונים בקיבוץ או ביער אפשר למצוא רק סקירות ספרותיות; ואילו
נתונים מדויקים, כגון האריכים או מספר חברי הפלוגות -- קשה ביותר לגלות. בהתאם לכך, התיאור הניתן להלן
מקוטע.
הקורט הראשון של הפלמיח במשה"ע נערך בנובמבר 1941. מפקדו היה עקיבא עצמון ז"ל, והיו בו 30 -- 40
חברים מקיבוצים ומושבים, וביניהם גם אוריאל לין, חבר משה"ע. חברי הקורס שוכנו בשני לולים שהיו פנויים
אז, והם קיבלו בקיבוץ את כל השירותים, כגון מזון, מקלחת ועוד. הקורס נמשך כחדשיים, וחבריו לא עבדו
במשק. אימוניהם כללו שימוש בנשק וקפא"פ (קרב פנים אל פנים במקלות ובנבוטים). הקיבוץ קיבל את הפלוגה
בהתלהבות, סוד המצאותה היה ידוע לכול, ואף שהעול שהוטל על הציבור (צפיפות רבה בחדר-האוכל וביתר
מוסדות הציבור) היה כבד -- התחבבו אנשי הפלוגה על החברים והילדים וכבשו את לב הכול מהפגישה הראשונה.
היו אלה אנשים נחמדים, מטובי אנשי ההתיישבות, צעירים וותיקים, תמיד במצב-רוח טוב, מוכנים לקבל עליהם
את עול התנאים הקשים. הם היוו מדגם מייצג של המוני ה"פלמחניקים", שעתידים היו לבוא אחריהם. הם עשו
רושם גם בהווי חייהם, בשיריהם, לא רק בהימנון הפלמ"ח כי אם גם בשירי ההווי שנוצרו תוך כדי שירותם
בפלמ"ח. ילדי הקיבוץ החלו כולם "לשחק בפלמ"ח", והתאמנו בקפא"פ במקלות של מטאטים.
במאי 1942 נערך ביער משמר-העמק הכנס הארצי הראשון של הפלמ"ח. הכנס ארך ימים אחדים, ולדברי "טפר
הפלמ"ח"" הוא מילא תפקיד חשוב בגיבוש הפלמ"ח לחטיבה אחת מלוכדה, לגיבוש אפיו ולליבון דרכו ותפקידיו
בעתיד. השתתפה בו כל הנהגת ה"הגנה": משה סנה, יצחק שדה, ישראל גלילי, אליהו גולומב, יגאל אלון ויעקם
דורי (הרמ"ה -- ראש מטה ההגנה).
באביב 1942, עם ההתקדמות המהירה של צבאות רומל לעבר מצרים, כאשר הצבא והשלטונות הבריטיים החלו
חוששים מפני נצחונות נוספים של רומל -- חל שינוי ביחס השלטונות ל"הגנה". ראשי הצבא החלו להעריך את
הפלמ"ח ככוח שיוכל לעזור במלחמה בגרמנים, אם הם יתקרבו לגבולות הארץ. כתוצאת התפתחות זו אושר
היער של משה"ע כמקום ליגאלי יחיד לאימוני הפלמ"ח וה"הגנה". יתרה מזו: ביער אורגנו קורסים מרכזיים
של הפלמ"ח, ובהם הדריכו קציני צבא בריטיס, בעלי מקצועות שונים. בחודש אפריל 1942 נערך קורס מרכזי
לחבלה בהשתתפות 200 איש, ולאחריו באו קורסים נוספים לקליעה ברובה ובאקדח, לסיירות ועוד (כל הפרטים
-- לפי "ספר הפלמ"ח). הדי היריות של כלי נשק שונים נשמעו יפה בחצר הקיבוץ, וקולות הנפץ של אימוני
החבלה נשמעו בכל הסביבה. הובאו ליער, מחיפה, גרוטאות של אניות, ועליהן התאמנו החבלנים העתידיים,
ולא פעם התעופפו חתיכות ברזל גדולות ונפלו בחצר, ולפעמים הגיעו עד גן-הירק, שבו עבדתי. כל המשתתפים
בקורסים האלה שהו ביער, אך התנועה הרבה אל המחנות ומהם עברה את משמר-העמק. אורחים רבים היו נכנסים
לחדר-האוכל, וזה המה וגעש תמיד מהציבור הרב, והאקונומית המסכנה היתה ממש משתגעת...

102  
דבר האימונים ההמוניים ביער היה ידוע גם לשכנינו בכל הטביבה, ובכפרים התהלכו שמועות על צבא יהודי
בן מאות ואולי אלפי המתאמנים ביער, דבר שהוסיף על בטחונה של משה"ע.
להמשך פעילות הפלמ"ח בארץ חסרן תקציבים מתאימים. כדי לאפשר את המשך קיומו ואימוניו -- סוכם בין
התנועות הקיבוציות להנהגת הפלמ"ח על חווה שייחתם בין הקיבוץ המאכסן לבין הנהגת הפלמ"ח, ובו התנאים
שיבטיחו את האימונים ואת תנאי-חייהם של חברי הפלמ"ח. בחוזה נקבע, כי חברי הפלמ"ח השוהים בקיבוץ
יעבדו בכל חודש שבועיים במשק, יתאמנו 10-7 ימים ויקבלו 63 ימי חופשה ומחלה. תנאי החוזה היו קשים
גם לקיבוצים ונם לחברי הפלוגות, והם התקבלו גם מתוך רצון לעזור בקיום הפלמ"ח וגם כפתרון חלקי לבעיות
העבודה במשקים, שרבים מחבריהם התגייסו לצבא ולפלמ"ח. חווה זה הובא לאישור שיחת הקיבוץ בנובמבר
2, ובכך נפתח המסלול שאיפשר את קיום פלוגות הפלמ"ח במשה"ע. הסכם זה לא כלל את פלוגות הפלמ"ח
ששהו ביער, וקיומן היה על אחריות הנהגת הפלמ"ח.
הפלוגה הראשונה ששהתה במשה"ע לפי התנאים האלה היתה "המחלקה הגרמנית", והיא היתה היחידה
ששהתה אצלנו תקופה ממושכת, ממאי 1942 עד נובמבר 1944. בתחילה היתה המחלקה ביער, ומנובמבר 1942
עברה לשהות בקיבוץ בתנאים של החוזה החדש. היא עבדה במשק, ואת אימוניה קיימה ביער. בתחילה מנתה
5 חברים, והגיעה ל-45 איש. מפקדה היה שמעון אבידן מעין-השופט, ולאחר שהוא הועבר כעבור זמן-מה
לתפקיד אחר בפלמ"ח -- בא במקומו יהודה בן-חורין מהזורע. המחלקה הוקמה בעקבות התקדמות הצבא
הגרמני לעבר מצרים, והוטל עליה להתכונן למילוי משימות שונות מאחורי קווי האויב, כגון חבלה ומודיעין, כדי
לבלום את התקדמותו. כל חבריה היו יוצאי גרמניה, הם באו מקיבוצים וממושבים שונים, וכולם התנדבו מתוך
ידיעה מלאה על התפקיד שיוטל עליהם. מטרת כל אימוניהם היה להקנות להם אופי והרגלים של חיילים גרמנים,
דבר שעשוי היה להקל עליהם את הסתננותם לבין החיילים הגרמנים. הם התאמנו בנשק גרמני מכל הסוגים, לבשו
מדים גרמניים בשעת האימונים ודיברו ביניהם רק גרמנית, ואפילו למדו את השירים של החיילים הגרמנים ואת
כל מנהגיהם.
"מערת הפלמ"ח" הידועה, שקיבלה אצלנו את כיגויה זה בזכותם, שימשה מרכז החיים של המחלקה. בה למדו
והתכוננו לתפקיריהם בעתיד, ובה בילו את הערבים.
המחלקה לא הגיעה למילוי התפקיד שיועד לה, כי רומל נחל מפלה מוחצת בנובמבמר 1942. אך אנשיה מילאו
שליחויות שונות, והנה אחד מהם: שניים מחבריה, מחופשים כשבויי מלחמה גרמנים, הכניס המודיעין הבריטי אל
מחנה שבויים גרמנים במצרים; ושם, תוך סכנת חיים, אספו ידיעות ומידע חשוב על ה"קורפוס האפריקאי" של
רומל, וכעבור זמן-מה חזרו בשלום למחלקה.
בשהותה הממושכת של מחלקה זו במשהייע נקשרו קשרים מצוינים בין חבריה לבין חברי הקיבוץ. הם התערו
בחיי הקיבוץ והשתתפו ברוב האירועים התרבותיים והחברתיים. במשק תפסו חברי המחלקה מקום חשוב, עבדו
בכל הענפים, והמסגריה של הקיבוץ התנהלה ולמעשה קוימה בידי שניים מחבירה. בעבודתם היה כרוך קושי
מסוים -- בחילופים המתמידים בין תקופות עבודה ואימונים; אך הכול התרגלו לכך. בנובמבר 1944 התגייסה
המחלקה לבריגדה היהודית ויצאה לאירופה, וגם שם מילאו חבריה תפקידים רבים. הקיבוץ גפרד מחברי המחלקה
בהתרגשות, והקשרים עם אנשיה נמשכו עוד שנים רבות.
בשנים 1943 -- 1945 שהו במשה"ע עוד קבוצות פלמ"ח נוספות: הטייסים, המחלקה הערבית, שחבריה נשלחו
לאחר מכן לארצות ערב למטרות מודיעין, המחלקה הבלקנית (צנחנים שיצאו לרומניה, לצ'כיה, ליוגוטלביה ועוד).
אך כל הקבוצות האלה שהו במשה"ע זמן קצר יחסית.
במשך כל הזמן הוה, שבו שהו מחלקות שונות של הפלמיח במשה"ע, הוסיף היער לשמש מקום אימונים
לפלוגות הפלמ"ח השונות. בכל ימי המלחמה לא נכנסה המשטרה ליער; האישור-בפועל שניתן ליער כמקום
אימונים -- נשאר בתקפו. בהרים נערך כנס ארצי שני של הפלמ"ח, וביער התחלפו פלוגה אחר פלוגה וקיימו
את אימוניהן. הקיבוץ שמח לעזור לפלמ"ח וליייישוב המאורגן", ונהנה מכך ששמו התפרסם בארץ בשל כך. אך
באליה זו היה קוץ: כל הפלוגות שהתאמנו ביער גרו ואכלו בו, ובאורח פורמלי לא נהנו משירותי הקיבוץ, חוץ
מהספקת מים: אבל "הפלמחניקים" ראו כתובתם, כדי לשמור על סגנון החיים המקובל עליהס, לסחוב תרנגולות

103 
מהלולים ולקטוף פרי מהגנים הקרובים ליער. ועוד: חדר-האוכל של הקיבוץ היה תמיד מלא וגדוש בעוברידאורח
למיניהם, והמקלחת הציבורית היחידה היתה תמיד מלאה ומלוכלכת.
לבסוף נחתם הסכם עם יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שלפיו יוגבל מספר יחידות הפלמ"ח שיתאמנו בוזמנית
ביער, וכל פלוגה חדשה צריכה להצטייד בהוראה כתובה בידי יצחק שדה לשהות שם. בתחילת 1945, בהיותי
מרכז המשק, נמסר לי כי פלוגה גוספת על המכסה המוסכמת יהסתננה" ליער. הזמנתי את מפקדה אלי, והוא הודה
בעבירה, אך טען שלא היתה לו ברירה, באין לפלוגה מקום אחר לאימונים. פניתי בתלונה ליצחק שדה, ולמחרת הגיע
אלי אורי ברנר, מפקד הגדוד שעמו נמנתה הפלוגה, וביקש רחמים על חבוי הפלוגה המסכנים. אך עמדתי על
דעתי, כי חששתי פן ייטרץ הסכר" -- והיחס הטוב בקיבוץ לפלמ"ח יבוא אל קצו בשל כך. ואכן, הפלוגה עזבה
את היער.
ביער היו סליקים רבים, ואף התהלכה שמועה שבימי ה"סזון" (מלחמת ההגנה והפלמ"ח באצ"ל, בהוראת
הנהלת היישוב) היה גם בית-סוהר באחת המערות, ושם ישבו כמה אטירים מחברי האצ"ל.
מחנות הפלמ"ח שהו אצלנו עד 1946; אך זמן-מה לפני יהשבת השחורה", שבה נאסרו בין היתר חברי פלמ"ח
רבים במהלך החיפושים שערך הצבא הבויטי בקיבוצים, היתה משמר-העמק "נקייה" מהפלמ"ח, ולא נערך בה
כל חיפוש. "השבת השחורה" שמה קץ לשהות מחנות הפלמ"ח אצלנו, והקיבוץ חזר לחיים שקטים. לא פעם
התגעגעו החברים לאותה תקופה מעניינת וסוערת. באותו זמן החלו כל מגויסי הקיבוץ לצבא ולנוטרות להשתחרר
ולחזור הביחה, ורק חברינו, שבפלמ"ח נשארו מגויסים, אך חלו בהם חילופים. הוותיקים שביניהם -- וילק, יולק,
מאיר ש. -- השתחררו, וחדשים -- יוסף ל. ניסן, צבי מ. -- התגייסו.

2. ריכוז המשק והתקדמות המיסוד

עם פרוץ המלחמה וחוסר הביטחון בדבר הצפוי במצב הכלכלי בארץ -- הורגש הצורך לחזק את המסגרת
הארגונית הכלכלית של הקיבוץ. בתחילת שנת תש כבר הובאה הצעה להוסיף תפקיד משקי חדש: רכז המשק.
בשנים שלפני בן התנהלו כל הבירוריט הכלכליים בוועדת המשק, שבמרכזה עמדו שני חברים: בוריה לין ולו מעמד
מרכזי בקיבוץ בשאלות הכלכליות והחברתיות, ושמואל וייסמן, שאמנם היה פחות פעיל בשיחות הקיבוץ. אך
בוועדת המשק היתה לו השפעה רבה בזכות תפקידו כרכז הנהלת החשבונות ועורך המאזנים, ובוכות ידיעותיו
הדבות בכל הנושאים המשקיים. הדיונים בוועדת המשק לא תמיד הצטיינו במעשיות. החלטות בעניינים רבים
הועברו להכרעת שיחת הקיבוץ, כי לא תמיד היה לוועדה כושר הכרעה. אך הסיבה העיקרית להצעה בדבר
מינוי רכז המשק היתה שעם גידול המשק גבר הצורך ביד אחת, שתרכז את כל הפעילות המשקית: הן בעיות
הענפים, פיתוח המשק וההשקעות, והן בעיות עבודה. ממלא התפקיד המוצע היה אמור להיות אחראי על
הכנת תכניות המשק השנתיות, ועל ניהול בירורים תכליתיים בוועדת המשק. נקודת הכובד של התפקיד היתה
-- האחריות לביצוע החלטות בעניינים המשקיים ולהבאת בעיות משקיות ומסירת דיווחים לשיחת הקיבוץ. היה
עליו גם לגלות יומה בפיתוח המשק.
ההצעה לבחור רכז משק היתה חידוש בתנועה הקיבוצית, והיו רק קיבוצים מעטים שקדמו לנו בכך באותה
תקופה. אז עוד לא הוקמו מוסדות להכשרת בעלי תפקידים מרכזיים במשק, והחברים נבחרו לתפקידי רכז משק
או הגזבר -- על יסוד הערכה לכשרונותיהם. הם פעלו בעיקר על בסיס של שכל ישר ועל נסיונם האישי במילוי
תפקידים קודמים. רכז המשק הראשון במשה"ע היה בוריה; אחריו נבחר דוד חדשי, ואחר-כך -- אני. בתפקידנו
זה עיצבנו את חובות רכז המשק ותחומי אחריותו, והיתה לכך השפעה רבה בפיתוח ובגיבוש נוסף של ארגון
המשק. אורך הקדנציה, כלומר אורך מחייב של זמן מילוי החפקיד, נקבע מראש לשנתיים, ובעשור 1940 -- 1949
מילא בוריה את התפקיד הזה פעמיים, ב-1940 -- 1941 וב-1947 -- 1948 דוד חדשי -- פעם אחת שנתיים, ואני
-- פעם אחת שלוש שנים.
ריכוז המשק נעשה במהרה התפקיד המוכוי בו, בעיקר בגלל אחריות הרכז לביצוע ההחלטות. פנו אליו
יומיום ובכל הזדמנות, כי אז עוד לא היה לו משרד. הפניות היו לא רק בעניינים חשובים, כי אם גם בענייני

104 
יומזיום פעוטים, כגון ביוב סתום במטבח או תקלה בחשמל. היו תלונות רבות של רכזי הענפים, הן ענפי הייצור
והן ענפי השירות, על סידור העבודה. התפקיד שחק את האיש מהר, ומילוי התפקיד כראוי דרש השקעת מחשבה
בגיבוש כלים נוספים של הפעילות המשקית.
בימי כהונתו הראשונה של בוריה חלה הרחבה ניכרת בענפי המשק בעקבות מציאת מים נוספים, והתחילה
מצוקת העבודה הקשה בגלל הגיוסים של חברים רבים. התוצאה היתה -- הקמת ועדת עבודה וכן ועדה לתיאום
בין הענפים. כוועדת-משנה של ועדת המשק. בימי כהונתו של דוד חדשי החריפו בעיות העבודה בעקבות הגיוסים
הנוספים והכנסת הפלמ"ח למערכת העבודה, והדבר הביא לידי גיבוש דרכי הפעולה של ועדת העבודה. דוד
קבע את הנוהל החשוב של תיכנון לוח עבודה לשנה ולפרקי-ומן קצרים יותר -- לחודש ואף לשבוע. הדבר
היה הכרחי, בגלל התנודות הרבות בכוח-העבודה שעמד לרשות סידור העבודה.
בפרק-זמן זה נקבע גם העיקרון, שאין רכז המשק מתערב בהחלטות יומ-יומיות של סידור העבודה. בסידור
העבודה כיהנו שני חברים, עלהרוב חבר וחברה, שנבחרו לשנה שלמה. היה וה אחד התפקידים המרכויים
והקשים, עקב צמצום כוח-העבודה ונוכח הסמכויות הנרחבות שניתנו לממלאי תפקיד זה. אמנם כמעט כל החברים
עבדו בקביעות בענף כלשהוא; אך סידור העבודה היה רשאי להעביר חבר לענף אחר. תופעת ה"פקק", החבר
שעוד לא הוצמד לענף ושסדרן העבודה השתמש בו ל"סתימת חורים" -- תופעה זו כמעט נעלמה; אבל רוב
ענפי המשק היו ענפי צומח, שהעבורות בהם היו משתנות בהתאם לעונות השנה, וכתוצאה מכך נזקקו ענפים
אלה לתוספת עובדים בימי איסוף היבול, וזה נוסף על תקלות היום-יום הרגילות בכל ענף. התוצאה היתה -- הכרח
לשנות את סידור העבודה לכל הענפים מדי יום ביומו. הסידור נעשה בערב. אז התגודדו רוב רכזי הענפים ונציגי
השירותים בחדר סידור העבודה והציגו את דרישותיהם ליום המחרת. רבו הרעש והמהומה, ו"היה שמח". רק בסוף
הערב היו שני סדרני העבודה גומרים את "הסידור" ורושמים בטופס מיוחד את שמות כל החברים לפי ענפיהם. דף
זה הוכגם למסגרת ונתלה בכניסה לחדר-האוכל, ועליו נירשמו גם כל השינויים שחלו במרוצת היום. לאחר שהדף
של הסידור נתלה -- היה סדון העבודה מצלצל שלושה צלצולים בפעמון הגדול, כדי שכל המעוניינים יוכלו
לראות בדף אם פניותיהם ודרישותיהם התמלאו.
סידור העבודה היה מציע להכריז על גיוסים לעבודה. בדרך-כלל הוא היה מאשר יציאת חבר לחופשה. אחת
המשימות הקשות היתה קביעת השומרים: 4 בחורף, 6 בקיץ, ושומרת בבית-הילדים; וכך רק בימים שקטים.
הגיע גם הזמן להגדיר את סוג הנושאים שבהם דנה ועדת המשק, שאליה הובאו בעיות גדולות כקטנות. למשל,
ב-1943 דנה הוועדה בשאלה הכבדה: כמה זוגות מגפל גומי לקנות, ולמי לתתם. ב-1943 הביא דוד ח. הצעה להקים
ועדה מצומצמת מבין חברי ועדת המשק, ובה חמישה חברים: רכז המשק, גזבר, מזכיר, סדרן צבודה ומנהל
חשבוגות, והיא תדון בכל הבעיות הקטנות השוטפות. רק ב-1945 הצעתי לקבוע מוסד חדש: מזכירות המשק,
אליה יצורפו נוסף על חמשת חברי הוועדה המצומצמת הנ"ל עוד שני חברים "אזרחים" -- מרכז-המשק הקודם,
כדי להבטיח את רציפות הפעולה, ו"אזרח" ממש. למזכירות תינתן הסמכות לדון ולהחליט גם בעניינים משקיים
יומזיומיים,וגם בעניינים חברתיים ובשאלות אישיות. ההצעה אושרה, והמזכירות הפכה עם הזמן למוסד המרכזי
בקיבוץ. המזכירות היוותה גם מוסד להתייעצויות של כל בעלי התפקידים המרכזיים: רכז המשק, המזכיר והגזבר,
וגם מוסד לבירור מוקדם של בעיות המתעוררות בקיבוץ. הודות לכך הוקטן עם הזמן עומס הבעיות שהובאו
לשיחות הקיבוץ, מספר השיחות פחה, והבעיות שהובאו לשיחה היו מוכנות, מבוררות בירור ראשון ובשלות לדיון
ולהחלטה בשיחה. הדבר לא הושג מיד, ותהליך הגיבוש והפיתוח של דרכי עבודת המזכירות והרכבה ארך זמן;
אך בעצם קביעת המוסד היתה התקדמות רבה, שהשפעתה הורגשה בכל התחומים.
התפתחות המיסוד לא נעצרה במוסדות המשקיים. עם גידול הקיבוץ, גיוון אוכלוסייתו ועליית רמת-החיים
-- הורגש שהוועדות במתכונתן הקודמת אינן עונות על הצרכים. ועדת החברים, שקודם היתה ועדת חב"ד
(חברים, בריאות, דירות), התפצלה לשלוש ועדות נפרדות: חברים, בריאות והורים. ועדת החברים טיפלה מאז
רק בדירות, בחופשות ובתקציב האישי, שרק אז הוגדר לא כתקציב לכל הקיבוץ שאותו חילקה הוועדה בהתאם
לצרכים ולדרישות, אלא כתקציב אישי ממש, בסכום שנתי שווה לכל חבר, ואילו הוועדה מקבלת תקציב נוסף
למקרים מיוחדים. הופיעו ועדות חדשות: ועדת שיפור שדאגה לשיפור מראה החצר וכל הבניינים הציבוריים; וכן

105 
ועדה לחג הפסח, ועדה יוזמת, שהיתה חלוץ של ועדות החגים.
אולם ההתפתחות הרבה ביותר עברה על שיחת הקיבוץ. התקוות שתלו עם קביעת התפקיד של מזכיר
-- התממשו רק בתחום החברתי. המזכיר עסק הרבה בבירור בעיות אישיות וחברתיות, אך לא היתה לו השפעה
רבה על השיחות -- מספרן, נושאיהן ומהלכן. הקיבוץ הוסיף לסבול מריבוי שיחוח ומחוסר תכליתיות בדיוניהן
הממושכים. אמנם מראשית העשור הסתיים הדיון בנושאים מעשיים -- בהצבעה; אך רבו הערעוריס, והשיחות
נמשכו לעתים קרובות זמן רב. השיחה היתה מתחילה ב-20:30 (לא היתה טלוויזיה :), ולעתים נמשכה עד חצות.
השתתטות הציבור בשיחות פחתה, וכפי שהעיר קובה דורון ב"יומן הקיבוץ": "בומן השיחה היה חדר האוכל
חצי ריק, והמטבח חצי מלא..." (בחדר האוכל הישן בצריף, המטבח היה סמוך לחדר-האוכל). התופעה העידה
על חוסר עניין בדיונים ובדיבורים הממושכים. ההצבעות נתנו לעתים קרובות תוצאות כדוגמת 9 -24, בקיבוץ
שמנה אז 170 חבר. בחודש יוני 1943 הביא חתולי, אז מזכיר הקיבוץ, הצעה לסדר נהלי השיחה, והצעתו אושרה.
היה זה למעשה התקנון הראשון בקיבוץ. לא היו בו סעיפים רבים ולא סעיפי-משנה, כמו תקנונים שבאו אחריו:
אך אישורו בשיחת הקיבוץ סימן דף חדש. היה זה ניסיון ראשון לקבוע נוהל כתוב ומחייב בחברה שהתקיימה עד
אז רק על תורה שבעליפה, או תורה שבלב. להלן -- התקנון כלשוגו.
"הצעה להסדר הדיונים בשיחות:
א. בעניינים סידוריים יוגבלו זמן הוויכוח ומספר המשתתפים בו. את הגבלת הזמן יש לקבוע בראשית הוויכוח.
לשיחה הזכות במקרים שתראה צורך בכך -- להאריך את זמן הוויכוח או להוסיף על מספר החברים
המשתתפים בו.
ב. ערעור על החלטת השיחה או מוסדות אחרים בקיבוץ -- נוהגים בו בדרך דלהלן: המערער משמיע את נימוקיו,
ומיד נערכת הצבעה הקובעת (ברוב רגיל) אם לדון בערעור או לדחותו. נוהג זה -- אין לנקוט לגבי שאלות
אישיות שהוחלט לדון עליהן בשיחה.
ג. אין לבטל החלטות של שיחה, אלא ע"י עודף מצביעים.
ד. השיחה רשאית לבטל החלטה של ועדת המשק ברוב רגיל, בתנאי שמספר מתנגדיה בשיחה עולה על מספר
תומכיה בוועדה".

עד כאן תוכן התקנון.
ההחלטה על התקנון לא הביאה מזור למדווי השיחה. מספר השיחות ואורך הדיונים בהן לא צומצמו. ההתקדמות
הושגה רק כעבור שנה, ב-1944, עם הקמת מזכירות הקיבוץ, כמסופר לעיל.
הדיונים במזכירות היוו גם הכנה נאותה לדיון בשיחה, וגם מכשיר לסינון. מספר השיחות פחת, והדיונים על
עניינים מעשיים שונים פחתו.

3. הבנים הראשונים מצטרפים לקיבוץ

בקיץ 1940 סיימה הקבוצה הראשונה של בני הקיבוץ, קב' "ארו", את לימודיה במוסד החינוכי (אז רק י"א
שנים), ו"ירדה" מגבעת המוסד לקיבוץ. קב' "ארו" היתה קטנה ובה בני משה"ע, מרחביה, מורע וכמה ילדי
חוץ, ומספר בני משה"ע בה שעמדו להצטרף לקיבוץ היה מועט אמנם. היה צפוי שבשנים שאחרי כן יצטרפו
אליהם מדי שנה קבוצות בנים נוספות; אך גם הן תהיינה קטנות. היה בוור לכול, שהיקלטות קבוצה קטנה
כואת תהיה כרוכה בקשיים רבים לצעירים. עצם הירידה מהמוסד, שבו חי הנוער את מלוא חוויות הנעורים, שדווקא
בשנים ההן הצטיינו בעשרן, והכניסה לחברה הקיבוצית המבוגרת, עם פערי הדורות והמנטליות -- היוותה קושי
עצום לבנים. הקיבוץ ראה את כל הקשיים הצפויים ללא שום ניסיון לטשטשם, ומאידך גיסא הבין, שקליטתם
הטובה של הבנים הראשונים ושילובם המלא בחיי הקיבוץ יקבעו את עתיד הקיבוץ, את התפתחותו ואת דמותו.
לבעיות אלה הוקדשו כמה שיחות עוד מראשית 1940, והיו לנו ויכוחים מרובים בכל פגישות החברים. מרדכי
שנהבי הביע דעה, שאת קבוצות הבנים יש להועיד להקמת קיבוצים חדשים, ועל-ידי כך יושגו כמה מטרות: הבנים

106
יחיו בחברת צעירים, המהאימה להם ביותר; פיתוח רוח החלוציות בהט והבטחת גידולה והתקדמותה של התנועה
הקיבוצית באותם ימים, שבהם פסקה העלייה.
י. חון ייצג דעה מנוגדת: הוא טען, שאין עתיר לקיבוץ בלי המשך טבעי, שיושג רק על-ידי הצטרפות הבנים
להוריהם בקיבוץ. רק בדרך זו יהיה אפשר להבטיח, שבקיבוץ יתקיים "סולם גילים" טבעי של חברה נורמלית. כדי
להקל על הקשיים שיתעוררו -- יש לחשוב בעוד מועד על פתרונות הולמים. רוב החברים חמכו בדעתו של י.
חזן, והיא אכן נחקבלה.
הדיון בבעיה זו עבר גם לקיבוץ הארצי והפך לדיון תנועתי, כי הכול היו מודעים לכך, שהחלטה בנידון תקבע
לא רק את גורלם של כמה קיבוצים ותיקים, כי אם גם את עתידו של הדור הצעיר בקיבוצים רבים. עמדתו של חזן,
שגם מאיר יערי לחם עליה, נחקבלה גם בתנועה. בכך תם השלב הראשון של הבירור; השלב שלאחריו נסב על
דרכי הקליטה.
עמדת הקיבוץ היתה, שנוכח מספרם הקטן של הבנים העומדים להצטרף לקיבוץ, הדבר האחד שיוכל להקל צל
קליטתם הוא -- אם נבטיח להם השלמה יותר גדולה של בני גילם. הקיבוץ הגיע לעמדה זו הודות לכך, שחבריו
היו אמנם ותיקים, אך צעירים בגילם, בני 35 -40, זכרונות חוויותיהם בתנועת הנוער היו עדיין טריים, ולכן
היתה בהם הבנה לצרכי הנוער המתבגר. חברה מתאימה ביותר יכלו להיות -- בוגרי חנועת השוה"צ בארץ, ולכן
אמנם החליט הקיבוץ לדרוש השלמה אי"ית, שתהווה חברה משלימה לבני הקיבוץ. עמדה זו, שהיתה משותפת
למשה"ע ולמרחביה, הופנתה לקיבוץ הארצי וגררה בירורים ממושכים בתנועה הא"יית. התנועה בארץ הוכיחה
את כוחה החלוצי בהקמת שני קיבוצים שעלו להתיישבות בתל עמל (ניר-דוד) ובאילון וקיבוץ גוסף שחי עדיין
במושבה, קיבוץ ג'.
קבלת דרישת שני הקיבוצים הותיקים אמרה ויתור זמני על הקמת קיבוצים חדשים, בתקופה שבה העלייה
מחו"ל פסקה כמעט לגמרי. התנועה בארץ, ובייחוד השכבה הבוגרת בה, עמדו בתוקף על זכותה להקים קיבוצים
חדשים. אך כעבור בירורים מרובים החליט הקה"א לקבל את דרישתנו, וגם התנועה בארץ השתכנעה בצדקת
ההחלטה. משה"ע ומרחביה קיבלו השלמה משכבת "משמר-העמק", ושנה אחר-כך קיבלו השלמה דומה -- שריד
ובית-אלפא.
משמר-העמק קיבלה השלמה של כ-40 איש מתל-אביב ומחיפה. הקבוצה לא הגיעה בבת-אחת. בואה התחיט
ב-1940, ונמשך כשנתיים. יחד עם בני הקיבוץ מנתה ההשלמה כ-50 חבר. תוספת קבוצה כה גדולה של חבוים
צעירים הורגשה מאוד בכל תחומי החיים. קליטת ההשלמה לא היתה קלה, והיו עזיבות לא מעטות בשנים
הראשונות, כתוצאה של אי התאמה וקשיים אישיים. בסופו של תהליך הקליטה נשארו בקיבוץ כ-35 איש מן
ההשלמה. הגיוסים הרבים, שהחלו סמוך לבוא ההשלמה, הקטינו גם הם את מספר חבריה בתקופת המלחמה.
העזיבות נמשכו גם בשנים שאחרייכן, אף כי בקצב אטי יותר, וגם ממדיהן קטנו. באותן שנים עזבו כמה חברים
בולטים שהיו כהשלמה, כגון הסופר משה שמיר והמוסיקאי יחזקאל בראון, שעוד בשנות חברותם בקיבוץ החלו
לעסוק באותם תחומים.
לא כל חברי ההשלמה היו שלמי: עם החלטת התנועה על הליכה לקיבוץ ותיק. רבים טענו שההחלטה נכפתה
עליהם, וכי אין הם רוצים לוותר על הרעיון של הקמת קיבוץ צעיר וחדש, שרק בו יוכלו לבטא את יכולתם ליצירה
עצמית ורצונם להקים קיבוץ יותר מושלם וטוב, קיבוץ צעיר שיאפשר לכל פרט להתפתח בהתאם לרצונו ויכלתו
(המושג "מימוש עצמי" עוד לא הופיע), ולא לחיות בצלם של הוותיקים המנוסים והיודעים הכול. הרעיון הזה קסם
והושפע מהסיפורים על קיבוץ א"י א' -- תליעמל, ששמו הלך לפניו בחלוציותו ובנסיונותיו לחדש חידושים
בדרכי הקיבוץ במגמה של יתר שוויון ושיתוף. ויכוחים על נושא זה התנהלו בשנים הראשונות להשלמה -- בין
כל חבריה, הן בשיחות הקבוצה והן בפגישות פרטיות.
על רקע הוויכוח הוה נערכה במשמר-העמק בשנת 1942 הצגה בשם "הדיבוק". את המחזה כתב וביים פייבוש
שרגאי. הוא עיבד את המחזה המקורי המפורסם של אניסקי, שכל הקיבוץ ראה אותו ב"הבימה". הרעיון המרכזי
של המחזה נשאר ללא שינוי, וכן המבנה שלו והדמויות המרכזיות: לאה בתו של סנדר הגביר, חנן בחור הישיבה
והרבי; אך פייבוש שינה את דמויותיהם בהתאט לעלילה המתרחשת בקיבוץ. חנן הוא חבר ההשלמה ובוגר התנועה,

107
שלמד מרקסיזם בישיבת התנועה, ההוגה על עילוי הנשמה, על יצירת קיבוץ צעיר חדש, שיקרב את הגאולה. בינו
ובין לאה, בת הקיבוץ ובוגרת המוסד-החינוכי, מתרקמת אהבה. לאה מתלבטת בין אהבחה לקיבוץ שבו נולדה
וגדלה ובין רצון הצעירים לחיות בקיבוץ צעיר. את הקיבוץ הוותיק מייצג סנדר, אביה של לאה, הרוצה שבתו
תישאר בקיבוץ "תתחתן עם קיבוץ ותיק". כמה ותיקי הקיבוץ ("הבטלנים" מ"הדיבוק") יושבים בחדר-האוכל
ומדברים על בעיות הקיבוץ והתנועה. נכנס חגן, והופעתו מעוררת סקרנות כללית על טיבו של תמהוני זה. נכגס
טנדר ומודיע כי בקרוב תתקיים חתונת לאה עם קיבוץ ותיק. לשמע ידיעה זו חנן המאוכזב נעלם מהקיבוץ.
החתונה נערכת בחדר-האוכל ולאה מתעלפת בזמן הריקוד. המשולח מודיע כי דיבוק נכנס בלאה. סנדר בא עם
בתו למרחביה, אל הרבי מאיר יערי, ומבקש ממנו שיגרש את הדיבוק. הרבי גוזר "דיבוק צא" -- והדיבוק,
המדבר מגרונה של לאה, צועק "לא אצא", וטוען "הן אתה לימדתני "אל תשמע בן לתורת האב". מתפתח ויכוח
בין הרבי והדיבוק, ובסופו משתכנע הדיבוק, מקבל את דעת הרבי ומודיע שהוא מוכן להשלים את הקיבוץ הוותיק.
הרבי מכריז על החתונה הקרובה בין חנן ולאה, ומסיים בדרשה: "והיה באחרית הימים וגר ותיק עם צעיר".
בהצגה נטלו חלק חברי הלהקה הדרמטית של הקיבוץ וכמה צעירים. פייבוש היה הרבי, קובה דורון -- סנדר,
עמנואל לין -- משולח, איתן בן-אור -- חנן, ורותי חזן -- לאה.
ההצגה הצליחה מאוד ועוררה הדים בכל התנועה. הקיבוץ התלהב מהמחזה ששיקף את בעיות ההווה בו, וממש
התמוגג ממשחקם של השחקנים הרבים. הצגה מיוחדת נערכה לפני מועצת הקיבוץ הארצי שנערכה במשה"ע.
הגיעו גם הזמנות רבות מקיבוצים שונים. אך מלבד ההצגות במשה"ע הוצג המחזה רק בבית-זרע, כי סידור
העבודה התנגד לריבוי הצגות בחוץ, מחשש שהדבר יפגע בעבודה "בדיוק, בעונה הבוערת".
הבעיה העיקרית והמשימה המרכזית שעמדו לפני הקיבוץ היו -- להקל על הקליטה ועל שילובו המלא של
הדור הצעיר בחיי הקיבוץ, לתת לצעירים את מלוא האפשרות של התפתחות אישית בלי שירגישו עצמם חיים
בצלם של הוותיקים, המבוגרים, המנוסים והיודעים הכול יותר טוב. היה קושי רב בקליטה חברתית, כי היה וה
מפגש לא רק של שני דורות, כי אם גם של שחי תרבויות: הוותיקים -- כולם יוצאי יהדות מזרחאירופה, והצעירים
רובם ככולם ילידי הארץ וחניכי בתי-ספר עברייס. המפגש היה מלווה בתחילה בחיכוכים ובאי-הבנות. הוותיקים
התרגלו בקושי לצברים המחוספסים המדברים "דוגרי" ומבליטים ביטחון עצמי מופרז. הדור הצעיר לא היה רגיל
לדיונים הממושכים ולשפתם הנמלצת של הוותיקים, והבליטו את סלידתם מהמליצות "הציוניות". היה גם הקושי
הרגיל של הסתגלות למשטר העבודה הקפדני המקובל ולנהלי החיים בקיבוץ. אחד הסימנים החיצוניים לקשיים
של המפגש בין שני הדורות היה סגנון הדיבור של "אתם ואנחנו", שהיה מקובל בתחילה בשני הדורות. הוותיקים
דיברו בשיחות הקיבוץ ובמפגשים החברתיים בנוסח "אתם הצעירים", והללו השיבו במטבע דומה. צצם סגנון
הפנייה, שהיה בו יותר מאשר הכללה, היה הביטוי המובהק ביותר לפער הדורות, אך היה גם גורם להעמקת הפער
הזה.
כדי להגדיל את שיתוף הדור הצעיר בחיי המשק והקיבוץ ולהעמיק את ההבנה ההדדית -- היתה דרושה פעולה
מכוונת והשפעה על החודעה בשני הדורות. אי אטשר היה לסמוך שהשנים תעשינה את שלהן. ואכן, פעולת הסברה
נעשחה בדרכים שונות, והיתה לה השפעה רבה.
בשנים ההן, שנות המלחמה, היה אפשר רק לחלום על טיול לאירופה הרחוקה. את הרצון לטייל, לראות
מקומות ומראות בלתי ידועים ואולי גט לזכות בהרפתקה -- סיפקה גם ארצנו הקטנה, שחלקים רבים ממנה עוד
לא היו ידועים. אפייני לרצון הזה היה הטיול שערכו בפסח 1942 4 צעירים: איתן בזנר, אלישע אמיר, אפרים
ריינר ואמנון לין. מטרת הטיול היתה -- להגיע למצדה במסלול לא מקובל ולא נודע. המטיילים הלכו ברגל מבית
אלפא דרך בקעת הירדן, מצויידים במזון ובמימיית מים לאיש. כל האיזור הזה מדברי, חם ויבש, והיו בו רק ישובי
בדווים מעטים. בתום הרפתקאות רבות, לאחר שעברו את קיבוץ ביתהערבה, את יריחו ואת קליה -- הם הגיעו
ביום השלישי למצדה, ולמחרת עלו לירושלים.
הטיול נערך בסוד; אך כשנודע הדבר בקיבוץ -- הקימו האמהות המודאגות רעש רב, כי לא באו שום ידיעות
מהבנים. נשלחה משלחת לירושלים כדי לחפש אותס, ומצאה שם את המטיילים העייפים אך מרוצים. בבית קיבלו
אותם בני גילם כגיבורים, ואילו הוותיקים קיבלום בביקורת קשה: "איך העזתם:"

108 
גם ב-1946 נערך טיול דומה, ובו 7 משתתפים שעלו לפסגת החרמון.
כדי להקל על השתלבותה של ההשלמה בקיבוץ -- ניתנה אוטונומיה בארגון חייה הפנימיים (שיחות, ארגון
ימיזהעיון השבועיים, טיולים, בירור בעיות אישיות), וכן ניתנו לה מדריכים מטעם הקיבוץ. האוטונומיה נמשכה
שלוש שנים (תש"א -- תש"ג). המדריכים היו יודקס, שהיתה לו השפעה מכרעת, כמדריך ראשון, על דרכה
והתפתחותה של ההשלמה. אחריו בא סבק, ואחריו -- אני.
עם גמר האוטונומיה בחיי ההשלמה -- הוחלט לזרז את קצב השתלבות הדור הצעיר בקיבוץ. לשם כך הוחל
לבחור את הצעירים לתפקידים חברתיים ומשקיים. הצעד הראשון המשמעותי בכיוון זה היה -- החלטה להתאים
את תפקיד המזכיר למציאות החדשה, על-ידי בחירת שני מזכירים, אחד ותיק ואחד צעיר. יודקס, היותיק" שהיה
אז בן 35, נבחר כמזכיר הוותיק והמנוסה, ועלידו -- דינה שפריר בת ה-22 מההשלמה. למוכירה הצעירה
ניתנה האפשרות להבין וללמוד את בעיות הקיבוץ באורח יסודי, וגם ללמוד את דרכי פעולתו של המוכיו.
חברים אחרים מההשלמה נבחרו אז לוועדות החברים ולוועדת התרבות. בחירת החברים הצעירים לוועדות היתה
בתחילה צעד פורמלי, אך השפעתו על ההשלמה הורגשה עם הזמן יותר ויותר. לא כל החברים הוותיקים הסכימו
למהלך הזה, והיו שטענו שאין לסמוך על הצעירים, "קלי הדעת וחסרי ההבנה לבעיות הקיבוץ וחבריו". ההתפתחות
הטובה של היחסים בין שני הדורות הוכיחה, שהצעד הזה היה גכון, וכי הקיבוץ הראה כושר ראיית ההתפתחות
העתידית.



4. התחלת ניצול המים מבאר ב'

באר ב' נקדחה בסוף תרצ"ט (1939); אך בגלל סיבות שונות, כגון חיבור לרשת חשמל והרחבת רשת הצינורות,
הוחל בניצולה רק בסוף ת"ש --1940. עומק הבאר היה 39 מטר, ובשאיבת הנסיון הראשונה היא הפיקה כ"00ג
מ"ק מים לשעה. באוגוסט 1940 נערכה בה שאיבת ניסיון של 120 שעות, והבאר נתנה 125 מ"ק מים לשעה.
בשאיבה בפועל, בשנה הראשונה להפעלתה, היא נתנה 00 מ"ק לשעה, ובשנה -- 250,000 מ"ק, כמות כפולה
משנתנה באר א'. כמות זו איפשרה הגדלה ניכרת של ענפי השלחין, ושיחררה את הענפים מהשקאות לילה.
כדי לנצל את מי הלילה נחפרה מעבר לוואדי, מול בית-המשאבה, בריכת אגירה קטנה. אליה נשאבו מי הלילה,
והם גוצלו למספוא. בריכה זו היתה אמנם קטנה, אך בגל נדירותה בשנים ההן -- היא משכה אליה ציפורי מים
שונות, ובה יכלו חברי הקיבוץ לראות לראשונה את השקנאי, את הפלמינגו ועוד מינים רבים.
ברטק, שהיה אחראי לכל בעיות הספקת המים, חשב כבר אז לא רק על חפירת בריכה קטנה זו, כי אם גם על
בריכות לאגירת מי הוואדי, ששפע מים בחורף. אך בומנים ההם חסר היידע לחפירת בריכות כאלה ולאטימתן, ובכל
פניותיו לייעוץ -- נאמר לו כי בתנאים של משה"ע, עם קרקעותיה הכבדוח, אין על מה לדבר. כדי לנצל את מי
הבאר הרבים ולהרחיב בהתאם את שטחי השלחין -- היה צורך לעבור לצדו המערבי של הוואדי, או לדרומם של
גן התפוחים והכרם, ולהניח בהם רשת צינורות נוספת. לאחר פרוץ המלחמה היה קושי רב להשיג צינורות בקוטר
ובכמות הדרושים ובטיב הרצוי. לאחר חיפושים מרובים נתגלתה "מציאה" של צינורות, לא בטיב שבו הורגלנו
ובעלי חיבורים בשיטה אחרת (טבעות), ובמחיר מפולפל; אך בלית ברירה (לא היה סיכוי, שהמלחמה תגמר מהר)
נרכשו הצינורות האלה. הם הונחו עלדפני הקרקע, בהנחה שהדבר הוא זמני, ובבוא השלום יוחלפו. אך כרגיל,
הארעי נעשה קבע: הרשת "הזמנית" שירתה אותנו שנים רבות.
עם התחלת השאיבה המסודרת מהבאר, התברר, שהיא קשורה במערכת מים תת-קרקעית עם מעיין עין-תינה,
שהיה מרוחק ממנה למדי. המעײין, שסיפק לערביי אבו-שושא מים לשתייה ולהשקייה, תפוקתו פחתה מאוד,
והערבים שכנינו ביקשו שנספק להם מים מהבאר -- לפחות כדי להציל את הירקות שלהם מהתייבשות. נענינו
לבקשה, והמים סופקו להם מהציגור שהוביל לגן-הירק, בגבול המערבי, הסמוך לאדמות אבושושא.


109 

טבלת מס' 16
תרצ"ט תש"ד
דונם ממ"ק דונם ממ"ק
מספוא 94 29655 173 147912
ירקות 92 36333 120 62439
מטעים 10304 40814
משתלה 15 11801 30 45460
ענפי חי 3950 9500
הספקה לאנשים 20727 28000
למוסד החינוכי 11930 44937
סהייכ 124700 379062
השימוש במים בממ"ק







כמות המים גדלה איפוא פי שלושה והדבר איפשר הגדלה ניכרת של ענפי השלחין, המספוא, גן-הירק, המשתלה,
והשקיית המטעים בהתאם לצרכיהם. הדבר הורגש בגידול הכנסות המשק, ואיפשר להדביק את הפיגור בפיתוח
המשק בהשוואה למשקים שבעברו הצפוני של העמק.

ב. ההתפתחות בשנות המלחמה

כל הגורמים האובייקטיביים עודדו את הגדלת המשק: הגיאות המלחמתית, כמות המים המוגדלת, וגידול
הקיבוץ. ואכן, המשק גדל והתפתח במידה ניכרת. אך היו קשיים רבים, שעיכבו את ההתפתחות, והעיקרי שביניהם
-- מצב העבודה. הגיוסים של חברים רבים לכוחות הבטחון הקטינו במידה ניכרת את מספר האנשים שעמדו
לרשות סידור העבודה. פלוגות הפלמ"ח ששהו במשק אמנם היוו פתרון מסוים. אך קשיים רבים היו בצדו: החנודות
הרבות במספר העובדים, בגלל ימי האימונים והחופשה מדי חודש, שבהם נעדרו אנשי "גרעין די" מהעבודה.
היה הכרח אפוא להזדקק לפתרונות נוספים, ולו גם חלקיים; והעיקרי שביניהם -- גיוסים לעבודה בימי שבת
וחג. אמנם, כל יום של גיוס היה טעון אישור של שיחת הקיבוץ, אך כל הפניות של סידור העבודה בנידון זה אושרו
תמיד, והגיוס חייב את כל החברים, אף כי לא פורמלית: כל מי שלא היה חולה -- התנדב. למעשה, במשך כל
עשור זה היו גיוסים רבים למדי. כעיקרון, בכל חג שהיו במהלכו שני ימי שבתון, כגון פסח -- בוטל השבתון
באחד משני ימים אלה, וכן כל יום חג שסמוך לו היתה שבת. הגיוסים גרמו, שבשנת תש"ד (1944), למשל,
היו לחבר בממוצע שנתי 53.3 שבתות בשנה; כלומר, נוסף על 52 השבתות הרגילות -- היו רק 1.3 ימי חג
בשנה. כל השאר בוטל, אם בעקבות החלטת השיחה ואם בגלל הרגשת אחריות של החברים לענפיהם, שהביאה
חברים לעבוד בשבתות לרוב ו"לצבור שבתות" ברשימת סידור העבודה. "מלכת השבתות" היחה מניה צור,
שכאקונומית עבדה רוב השבתות, מרוב אחריות להזנת הקיבוץ. הסיבה העיקרית לגיוסים היו העבודות העונתיות
בענפי הצומח, שדרשו ריכוז של עובדים רבים כדי לבצען בזמן, דבר שלא היה בכוחו של צוות הענף לבצעו.
העבודות האלו היו:
בפלחה -- עירום השחת והפיכתה כדי שתתייבש כראוי לקראת כיבושה, וכמובן דילול התירס; במטעים






110 
-- עישוב הכרמים, דילול הפרי בשזיפים ובתפוחים, ואחר-כך הקטיף; בגן הירק -- עישוב הגזר ודילולו;
במשתלה -- הוצאת השתילים לקראת שיווקם.
גיוס מיוחד, שלא היה מוכרז מטעם סידור העבודה, היה הגיוס לניקוי החצר. הוא נערך כמה פעמים בשנה
ביום ששי אחה"צ, לשעה עד שעתיים. מטרתו היתה לנקות את כל חצר הקיבוץ על כל פינותיה, ובעיקר לאורך
הגדר, מהעשבים הרבים ומהפסולת למיניה. יוזמת גיוסים אלה היתה מרתה והאחראי להם היה הניק יבין, עובד
המטעים הוותיק. הוא קבע את יום הגיוס, הכין את כלי-העבודה -- מעדרים ומגרפות, ואירגן את המתגייסים
לקבוצות. ביום הגיוס קוצצו כל העשבים, נערמו לערימות, ועשן שריפתם מילא את כל החצר. ההיענות לגיוסים
האלה היתה מרובה, ונוסף על החברים והגרעינים השתתפו גם ילדי המוסד ואף ילדי הכיתות. היה זה אירוע מרנין,
שבסופו היה הציבור מרוצה ממפעלו זה, שתוצאותיו נראו לעין כול.
שיטת הגיוסים, שתחילתה עוד בסוף שנות ה-30 ונמשכה גם בשנות ה-50, היקפה הלך והצטמצם באמצע
שנות ה-50, עם בואם של אמצעים טכניים וכימיים שהקטינו מאוד את הצורך בעבודת ידיים.
אך עד אז, כל הגיוסים הרשמיים והבלתי רשמיים לא נתנו פתרון, והקומץ לא השביע את הארי. הדאגה
למצב הענפים הולידה פתרונות נוספים. אחד הקשיים הגדולים היווה -- דילול התירס, שמדי שנה נזרע בשטח
של כ-1200 דונם. הדילול נעשה בימים חמים והיה חייב להתבצע תוך זמן קצר. כל גיוסי השבת, כולל גיוס ילדי
המוסד, לא פתרו את הבעיה. ואז הגה עמנואל לין, שהיה סדרן עבודה, את הרעיון לבצע את הדילול בערבים
בלילות ירח, וכך נוצר המנהג של "הילולא דדילולא". היציאה לדילול נערכה לקול נגינת מנדולינות, וכל הציבור,
כולל הילדים הגדולים, יצא בהמוניו לשדה. הדילול בלילה קריר היה לחוויה חברתית עליזה, מלווה בתחרויות
מי יגמור ראשון לדלל את השורה הארוכה, שנמשכה עד אין קץ. דוגמה נוספת של גיוס התנדבותי היתה
-- ההתגייסות להובלת קש מכובש מהשדה. בסתיו 1944, סמוך לחג הסוכות, התברר שבשדה נשאר עוד קש
רב, רובו מכובש וחלקו ב"גלים". הפעם באה היזמה מהצעירים -- ההשלמה והבנים. הם פנו לרכז המשק
בהצעה, שהם מוכנים ליטול על עצמם את כיבוש כל הקש והובלתו. כאשר נודע בציבור על התכנית להובלת
הקש בחג הקרוב -- יצאו לעבודה רוב החברים, ותיקים כצעירים, ותוך זמן קצר הובל כל הקש. ההובלה היתה
אז קשורה בהעמסת החבילות בידיים על הרכב ובסידורן במתבן. תוך זמן קצר אחר-כך כובש גם כל הקש
שלא כובש קודם, ואוחסן אף הוא. כך ניצל הקש הרב מהגשמים, ונתאפשרה חרישת שדות החיטה לפני בוא
הגשם.
פתרון נוסף היה -- גיוס מוגבר של תלמידי בתי-הספר לעבודה בקיבוץ. גיוסים אלה, שהחלו עוד בעשור
שקדם, נעשו מקובלים בארץ בעידוד הנהלות בתי-הספר. תחילתם -- הבאת תלמידי כיתות בוגרות, בחופשות
הקיץ, לעבודה במטע ובירקות. מנהג זה פשט, והתחלנו להביא תלמידים לעבודה במהלך שנת הלימודים, ליום
עבודה ולפעמים לשבוע. התלמידים היו באים בליווי מוריהם. הם עבדו ברצון רב, והחברים קיבלום יפה. שהיית
התלמידים בקיבוץ היתה לעור למשק, אך היא שימשה גם מכשיר קשר והשפעה חשוב של הקיבוצים על
היישוב העירוני. קבוצות אלה היו באות גם מהתנועה וגם מבתידספר, והדאגה להבאתם היתה אחד התפקידים
של רכז המשק. לעתים קרובות הוא אף היה מתבקש לבוא לחדרה של כיתה ולספר לתלמידים על הקיבוץ ועל
העבודה המצפה להם.

פיתוח והשקעות במכנים צרכניים

השתפרות המצב הכלכלי בארץ בכלל ובמשה"ע בפרט איפשרה את הגדלת ההשקעות לפיתוח. ההון העצמי
גדל, והבנקים נתנו הלוואות ביתר קלות ובתנאים יותר נוחים. באותו פרק-זמן הוקמו גם הארגונים האזוריים:
בתחילה ארגון משקי עמקזיזרעאל ואחר-כך ארגון קיבוצי השוה"צ. הקמתם הקלה מאוד על השגת אשראי לזמן
קצר וכן את תנאיו, כלומר -- הקלה על הפעילות המשקית השוטפת.
בשולי התפתחות הבנייה בשנות המלחמה מצוי גם סיפור. כאשר בתחילת תש"ד (אוקטובר 1943) נבחרתי אני
לרכז המשק ומיכאל לגזבר -- נדברנו שכל אחד מאתנו יפגש עם קודמו בתפקיד, ויתהלך במשק ובחוץ. כדי לאסוף

111 
מידע על המצב. לאחר כשבוע נפגשנו שנית. אני סיפרחי את רשמי, שמצב המשק לא רע, וגם למיכאל היה רושם
דומה. אך בפיו היה גם סיפור, ברטק, הגזבר הקודס, סיפר שהצטבר סכום כסף ניכר שנשמר ל"ימי סגריר";
-- או כפי שמיכאל כינה זאת -- "יש מזומנים בפוזמק". נראה אפוא, שאין יסוד לחשש מפני הרעת המצב.
הימים היו לפני הגשמים, והחלטנו להציע לוועדת המשק להקדיש את כל הסכום להעלאת רמת-החיים. היו אז
במשה"ע רק מדרכות מעטות, והחברים דישדשו כל החורף בבוץ קשה. ועוד -- המרפסות הקטנות שבבתים,
משני עברי הדשא הגדול, היו בלי גגות. הצענו אפוא, שהמשק יקציב את כל החמרים הדרושים לסלילת מדרכות
לכל בתי-המגורים ולמבני הציבור ולהקמת גגות על המרפסות, והעבודה תיעשה בגיוסים. ואכן, הציבור קיבל
את ההצעה בהתלהבות. גיוסי שבת נערכו בזה אחר זה, ולפני בוא הגשם נסללו ונוצקו כל המדרכות ונבנו כל
הגגונים.
היתה זו כעין הקדמה לתנופת הבנייה, שבאה אחרי-כן. גידול הקיבוץ ומספר הילדים הביא לידי חידוש
הבנייה והרחבתה. ב-1940 כבר הוקם הבית החד-קומתי לשתי קבוצות כיתות (אז "כפירים" ו"סנונית"), מדרום
לבית-הילדים הדו-קומתי. ב-1945 נבנו שני פעוטונים ליד הבריכה. "הגולשת". באותה שנה נבנו גם שני בתי-
מגורים קרוב לשער החורשה דאז, ואלה הפכו כעבור שנים אחדות לפעוטונים. כל הבתים האלה והבתים שנבנו
אחריהם הוקמו לא מתקציבי הסוכנות היהודית, ולא היו עוד כפופים למחלקה הטכנית שלה. כולם נבנו בסגנון שונה
מהמקובל לפני-כן, והיו יותר מותאמים למטרותיהם. בשנת 1945 פורק "צריף החומה" הגדול, שחצה באלכטון את
השטח שבו נמצא כיום הדשא הגדול. מתחת לבריכה, ושעמד כעצם בגרון בכל תכניות פיתוח החצר. בצריף הגדול
שכנה אז ה"קומונה" של הילדים, וכדי לאפשר את סילוקו היה הכרח לבנות, לפני כן, מבנה לקומונה. הצריף
הישן והרעוע לא הועבר למקום אחר, אלא פורק, ורכז המשק הודיע בשיחה כי בזה תמה הפרשה של העברת
צריפים ישנים ממקום למקום, נוהג שהיה מקובל בשנים הקודמות. המתכגן והבנאי של הבית החדש לקומונה
היה מיכאל ("מכול"), שבשנת 1945 השתחרר מתפקידו כגזבר, קיבל עליו את ריכוז קבוצת הבניין לקראת תנופת
הבנייה הגדולה הצפוייה, והחל לעסוק גם בתכנון המבנים בקיבוץ. עם השנים הוא התמסר באופן מיוחד לתכנון
המבנים השונים, הצרכניים והמשקיים, וגם לתכנית-המיתאר של משה"ע הגדולה והמתפתחת, והשפעתו על צורתה
החיצונית ועל דמותה של משה"ע היתה רבה ביותר.
מיד לאחר חנוכת ה"קומונה" החדשה, בהרמת כוסיות ובהשמעת תקוות שעוד מבני ציבור רבים ייבנו -- סולק
צריף החומה, והתפנה שטח גדול שהיה מכוסה עשבים וקוצים. השטח נחרש, יושר, ונשתל כולו דשא בגיוס גדול
של חברים וילדים. מרתה, שהיתה אז האחראית לנוי, ריכזה את כל המבצע, שבתנאים של השנים היה כרוך בעבודה
רבה. היישור נעשה במגרפות ובמגרר (סקרייפר) הנגרר מאחורי סוסו וכל השתילה נעשתה בידיים. בשולי הדשא
נשתלו עצים ושיחים, ובמהרה הוריק השטח כולו.
הדשא הגדול הזה, בנוסף לדשא הראשון, מערבה מחדר-האוכל כיום -- שינה וקבע את דמותה ואת נופה
הנאה של משה"ע.
עם הסרת צריף החומה ועוד כמה צריפי מגורים שנותרו עוד בחצר כזכר לימים עברו -- קיבלה משה"ע צורה
של ישוב בנוי. הצריפים וה"וובלים" שעוד היו ראויים למגורים הועברו צפונה, לשטח שהיה קודם גן שויפים
אי, והוקמה "שכונת התנים", שבה גרו חברי ההשלמה עוד כמה שנים טובות. היה בוה צעד ראשון להגדלת
היישוב בכוון לצפון, שבעקבותיו באה התפשטות נוספת כדי לספק את הצרכים של הקיבוץ הגדל.

חדר האוכל

תוך כדי הדיונים בוועדת המשק על צרכי הבנייה ועל תכניותיה -- הועלתה מחדש ההצעה לבנות חדר-אוכל.
הרעיון נדון עוד בשנות ה-30 המאוחרות, אך ביצועו "נתקע" בשלב הכנת תכניות. הוכרז מכרז לתכניות, ובו
השתתפו כמה אדריכלים ידועים, ביניהם רכטר האב ויעקב פינקרפלד. אך בגלל חוסר מקורות כספיים -- נשארו
התכניות במגירה, והקיבוץ הוסיף לחלום ולדבר על חדר-אוכל בנוי ולסבול בחדר-האוכל בצריף הישן. בינתיים,
במשך כל שנות המלחמה, מצבו לא השתפר והצפיפות בו גדלה. אמנם נעשו בו שיפורים ושיפוצים, המטבח

112 
הוגדל עלזידי צריף נוסף שהודבק אליו כדי שישמש מחטן למצרכים ("פרודוקטים"), הכיריים הוחלפו -- אך
הצריף הישן עצמו לא זכה בחידוש נעוריו. כדי להגדיל את קיבולו הוסיפו בו שולחנות, ומקומותיהם שונו: קודם
הם עמדו לאורך הקירות -- וכעת העמידום בניצב להם, זה אחר זה. בוטל המנהג של "שולחנות קבועיםי,
וכל הבא לאכול נאלץ לשבת אל השולחן המתפנה. לשולחנות הקבועים היו תוכן ומשמעות חברתית. ליד כל
שולחן ישבו בארוחות הצהריים וערב אותם חברים, ואם מספרם היה מרובה משמונת מקומות הישיבה שליד
השולחן -- היו חלק מהחברים אוכלים בעמידה. את יושבי השולחן קשרו קשרי חברות קרובים, ולידו התנהלו
שיחות ערות. לאחר ארוחת הערב הוסיפו החברים, לפעמים, לשבת ולשוחח עוד זמן-מה. אם השיחה התפתחה
לוויכוח חם, שקולותיו נשמעו בחה"א -- היו נמשכים אליו חברים נוספים ומצטרפים בעמידה לוויכוח. לפעמים
פצחו יושבי השולחן בשירה, וזו הדביקה גם את יושבי השולחנות הסמוכים.
נוסף להגדלת מספר השולחנות -- הוכנסו עגלות להגשת האוכל, וביניהן "עגלת דולק" (על שמו של דולק
גורן, שהיה הראשון שאייש את העגלה, והודות לרוחו הטובה, שלא עובה אותו אף פעם -- קבע את הסגנון
והרוח של השירות לחבר בחדר-האוכל). עגלה זו נתנה את ה"במקומים" וה"הוספות" לחולים. המטרה בהבאת
העגלות היתה -- לקצר את זמני הארוחות.
כל השינויים והשכלולים הפחיתו את הצפיפות והקלו על העבודה בחדר-האוכל, אך לא פתרו את הבעיה;
כי הקיבוץ גדל, והאוכלוסייה הזמנית -- הפלמ"ח, הגרעינים -- אף היא גדלה, והצפיפות היתה בלתי נסבלת.
בקיאים בדברי תורה אצלנו -- היו אומרים שחדר-האוכל שלנו דומה לבית-המקדש: הבאים אליו "עומדים צפופים
ומשתחווים רווחים".
את סדר הפסח חגג הקיבוץ בחדר-האוכל של המוסד, שכבר היה בנוי ומרווח יותר מזה של הקיבוץ. ביתר ימי
החגים והשמחות הצטופף כל הציבור בחדר-האוכל הישן. החברים תבעו לזרז את בניית הבניין החדש, ותביעה זו
חוזקה נוכח העובדה ש"כל הקיבוצים" כבר בנו חדרידאוכל (נכון, כבר בנו מרחביה, גבת ושריד: אך לא בית-אלפא
ומזרע). .
בשנת 1945 הובאה לשיחה הצעה לגשת לבנייה, והקיבוץ קיבל אותה בהתלהבות. הכנת התכנית נמסרה
לאדריכל רכטר האב, ועיבודה הסופי נמשך זמן רב, כי כל שלב עורר בירורים וויכוחים, והיו בעיות שהובאו להכרעת
השיחה; כגון גודל חדר-האוכל, כלומר כמה מקומות ישיבה יהיו בו, או אם יהיה בית חד-קומתי או דו-קומתי.
רק ב-1946 הושלמו כל התכניות. אך מכול, רכז הבנייה, הודיע שיוחל בעבודה רק אם תורכב קבוצת בניין בת
ששה חברים לפחות. גם תביעה זו התמלאה, אף כי בקושי רב. בספטמבר 1946 נערכה באורח חגיגי יציקת
אבן-הפינה, וכל הקיבוץ על ילדיו נכח בה ועקב בהתרגשות אחר הטקס. ואכן, המעמד היה מרגש; כי סוף-סוף
זכה הקיבוץ בהתחלת הבנייה, וכל הסימנים העידו שהפעם ניגשים לעניין במלוא הרצינות. את כף הביטון הראשונה
יצק מכול, כשהוא אוחז בשמאלו את נכדתו, נעמה בת יעל, תינוקת בת חודש, ובימינו -- את כף הבנאי. לחגיגיות
האירוע הוסיפה העובדה, שנעמה היתה גם נכדתם הראשונה של יטקה ומכול וגם הנכדה הראשונה של הקיבוץ.

מבנים חדשים ושכלולים במשק

בשנת 1942 נבנה מחסן קירור, סמוך לכניסה למשק, והוא עמד במקום זה עד שנות ה-80. הוא הוקם כדי
לנצל את הגיאות המלחמתית במחירי תפוחי-אדמה. יבולם נאסף אך לא שווק מיד, אלא אוחסן בקירור ושווק רק
לאחר שמחיריהם עלו במידה ניכרת. קיבולו היה 60 טונה, והוא שימש גם לאחסנת יבולי גני הפרי ולקירור החלב.
בשנת 1944 נבנתה מערבית לרפתות הקיימות -- רפת ג' ל-40 ראש. תפקידה היה לשמש רפתהמלטה, כדי
לבודד את הפרות ואת ולדותיהן, מחשש מפני מחלת ההפלה המידבקת. כעבור שנים שימש המבנה לבקר לבשר.
מצוקת העבודה הקשה גרמה חיפושים ומאמצים מתמידים לשכלולים בכל הענפים. מאמצים אלה הוגברו
בימי המלחמה, שבה פסק לגמרי יבוא מכונות מארה"ב. אחד השכלולים הגדולים נעשה בכל המערך של קציר
החיטה ושאר תבואות החורף, ניקוי היבול ומיונו ואחסנתו במחסן התבואות. שדות תבואות החורף היו משובשים
קשה בעשבים רעים ובעיקר בחפורית. בשנים גשומות, שבהן החיטה לא הסתעפה -- גברה עליה החפורית,

113
וזרעיה היוו 50% 70% מנפח היבול שנקצר. בקומביין שלנו, כמקובל אז בכל הארץ, היה כל היבול הנדוש
מוזרם לשקים. השקים נקשרו, הובלו למחסן התבואות ונערמו לפניו בערימות ענקיות, כשהם מחכים לתורם
לניקוי ולמיון. התבואה נוקתה במזרה מכני, שתפוקת העבודה בו היתה מועטה -- ולעומת זה היה הכרח לנקות
את היבול מהר, כי לעתים קרובות היתה החפורית לחה, והיתה סכנה שהיבול יעלה עובש. כדי לזרז את הניקוי
עבדו בשתי משמרות, ומדי יום עבדו 4 בחורים, עלהרוב פלמחניקים, בהגשת השקים למזרה, בשקילת שקי
התבואה המנוקה ובתפירתם כן בקשירת שקי החפורית, שהובלו לדיר הצאן, שם היא שימשה להזנת העדר. חלק
מהיבול שלא נמכר מיד -- הוסע ביד למחסן, לאחסנה. כל התהליך הזה היה קשור עם עבודה ידנית רבה, כי גם
על קומביין עבד איש לקשירת השקים שהתמלאו ולהחלפתם בריקים.
ב-1945 הציעו עובדי המוסך, גדעון מנור ואפרים צור, לשנות באורח יסודי את כל התהליך הזה, החל בקצירה
וכלה בניקוי ובאחסנה במחסן התבואות. הצעתם הוגשה לבעלי מקצוע לשם חוות-דעת, ולאחר דיון אושרה בוועדת
המשק. יתרונה הגדול היה, שהיא היתה עשויה לחסוך ארבעה ימי עבודת אדם מדי יום, בכל עונת הקציר, ונראתה
כדאית אף על פי שהיתה קשורה בהשקעה כספית ניכרת. הוחל מיד בביצועה, כדי להכין את כל המערכת לעונת
הקציר הקרובה. אנשי המוסך התקינו על הקומביין מכל גדול, ולתוכו נשפכה כל התבואה הנדושה, בכך נחסך
השימוש בשקים ובאיש להורדת השקים המלאים, לקשירתם ולתליית ריקים במקומם. לאחר שהמכל התמלא
-- הועברה כל תכולתו לעגלה שנבנתה במיוחד להובלת תבואה בצובר (בתפזורת). העגלה הוסעה למחסן
התבואות, וכל תכולתה נשפכה לבור גדול בעל דפנות מצופים ביטון, בור שנחפר במיוחד לצורך זה לפני המחסן.
ליד הבור, סמוך לקיר המחסן, הוקם מכון לניקוי מהיר של התבואה, שכלל מזרה חדש בעל תפוקה גדולה, ומערכת
סרטים נעים שהסיעו את התבואה מהבור למזרה ואת היבול המנוקה ישר מהמזרה אל התא המתאים במחסן. כל
המכון הזה הוקם בעבודה משותפת של קבוצת הבניין, עובדי המוסך והמסגרייה וקבלן בעל מקצוע -- קיסלוק
מעפולה. כל העבודה נעשתה תוך זמן קצר, כדי להכין הכול להתחלת הקציר.
כאשר כל המערכת הופעלה, העגלה הראשונה שפכה את היבול לבור וכל המנגנון התחיל לנוע ולפעול בהצלחה
-- בא כל הקיבוץ על ילדיו לראות את פלאי החידושים והטכניקה, כאשר כמעט כל העבודה נעשית באופן
אוטומטי. אכן, כל ההנחות של אפרים וגדעון התממשו, והמכון החדש החליף ארבעה עובדים, ועבודת הכפיים
היחידה שנשארה היתה קשירת שקי החפורית וסילוק הפסולת, ובכך עסק המחסנאי, שהיה עסוק גם לפני כן בניהול
כל המערך הישן. כל התהליך הזה, הנראה כיום פשוט ומובן, היה אז חידוש בלתי רגיל. השכלול הזה היה אז
ראשון מסוגו בארץ, ורבים אימצו אותו. שכלול זה הוא למעשה אחד משכלולים רבים, גדולים וקטנים, שיזמו
השניים. גדעון ופרויקה. תפקידם העיקרי בימי המלחמה הארוכה היה -- לתחזק את כל משק המכונות והציוד
המכני, עד שיחודש היבוא עם גמר המלחמה; אך הם השקיעו גם מחשבה רבה בשכלולים במשק, הן בענפי
הייצור והן בשירותים. הם בנו כעין קומביין לתירס, על-ידי חיבור מכונת דישה קטנה לקטפת התירס. בעצתם
נקנו המכונות הראשונות למטבח, שיובאו אז מאנגליה: מכונת קילוף תפוא"ד, שחסכה עבודה רבה ומשעממת של
הקילוף בידיים, ומכונה גדולה לטחינת בשר לקציצות, מאכל בשר שהיה אז שכיח ביותר על שולחננו, וזכה בפי
ליצני הדור בכינוי "דו-לחמית-הבשר".

הנסיונות להקים ענפים חדשים

בכל ימי המלחמה נעשו מאמצים להגדיל את הכנסות המשק, כדי לפרנס את אוכלוסיית הקיבוץ הגדלה,
ולהגדיל את רווחיות המשק. לשם כך הוקמו מדי פעם ענפים חדשים, אך רובמ-ככולם לא האריכו ימים. עם
פרוץ המלחמה הוקמו ברווזיה ושפניה (של שפנים ממש) לייצור בשר. ב-1943 הוקמה מנסרה לניצול עצי היער
הגדולים, הברושים שימשו לעמודים, והאורנים הגדולים -- לתעשיית לוחות. הוגדל מספר העובדים בתחבורה, הן
בהובלת משאות והן בקואופרטיב לנוסעים, וענף זה האריך ימים. בשנים 1945 -- 1946 הוקמו שני ענפים חקלאיים
חדשים: גידול פרחים ובריכות דגים. ענף הפרחים, בריכוזה של מרתה, גידל בעיקר סייפנים (גלדיולות). התוצאות
החקלאיות היו טובות, אך השוק הכזיב, ורוב היבול הנאה של הפרחים שווק במחירים דלים. הענף חוסל, אך

114
מרתה המשיכה לגדל חלקת פרחים מסוגים שונים, וממנה קיבלו חברים מדי יום ששי פרחים לכבוד שבת.
על הקמת ענף הדגים הוחלט לאחר התייעצות עם בעלי המקצוע מקיבוץ תלדעמל. הם הציעו לבסס את הענף
על מי הוואדי ששפעו באביב ולגדל את הדגים רק עונה אחת. התחשיב שהגישו בעלי המקצוע הבטיח גדולות,
וההצעה התקבלה בוועדת המשק. הוחלט להתחיל בקנה-מידה נסיוני: 40 דונם בריכות. פיתוח הענף דרש השקעה
גדולה יחסית, שכללה חפירת הבריכות, סידורי הספקת המים ורכישת ציוד. תוצאות ברורות היה אפשר להשיג רק
בתום שנתיים. ב-1945 הוחל רק בחפירת הבריכות.

תכנית החומש

בשנים 1944 -- 1945 שררה בקיבוץ א-נחת ממצבו הכלכלי. אמנם שנות המלחמה הביאו שיפור במצב, הן
הודות לגיאות המלחמתית והן הודות למאמצים מיוחדים, והדבר הורגש בעלייה ברמת-החיים ובחידוש הבנייה ; אך
החברים לא הסתפקו בכך; וזה לא רק בגלל הרצון להתקדמות מתמדת, האפייני לכל אדם וגם לחברה הקיבוצית.
לאי הנחת היו כמה סיבות. חברים טענו, שלא נעשה די לקידום המשק, וכי אין די בנסיונות מקוטעים להתקדמות.
היו תומכים רבים בדעה שאנו מפגרים אחרי משקים אחרים, והרי ההשוואה ל"כל הקיבוצים" מלווה את הקיבוץ
תמיד. ואכן, בקבה"א התהלכה אז הדעה, שמשה"ע מצטיינת בתחום החברתי, הרעיוני והתרבותי -- אך היא
רחוקה מהצטיינות במשק. הזדמן לי לא פעם לשמוע במחלקה לכלכלה של הקה"א את הדעה, שאנו מפגרים
מבחינה כלכלית, ולהסביר כי יש סיבות אובייקטיביות לכך: "הבצורת הרטובה", והקרקע הכבדה שאינה מאפשרת
את הגדלת המטעים.
בוועדת המשק נערכו דיונים בשאלות אלה, והם הסתיימו במסקנה שאין להסתפק בתכניות משק לשנה הקרובה,
אלא יש להכין תכנית רב-שנתית לשנים 1946 -- 1950 (תש"ו -- תש"י) לפיתוח המשק, שתביא לקידומו ולשיפור
ניכר במצבו הכלכלי. התכנית היתה אמורה להתבסס על תחזית גידול הקיבוץ, ועל ניתוח יסודי של מצב המשק
על כל ענפיו בהשוואה לקיבוצים אחרים. מכיוון שהייתי אז רכז המשק -- הוטלה המשימה עלי. הכנת התכנית
ארכה זמן רב, והקושי העיקרי היה, שבימים ההם לא היה בארץ מוסד שמסוגל היה להדריך או לייעץ בעבודה
זו, או שאפשר היה לקבל ממנו נתונים להשוואה. גם המחלקה לכלכלה של הקה"א וגם המרכז החקלאי עדיין
לא היו בנויים לכך. העבודה על התכנית דרשה נסיעות רבות, ביקורים במשקים -- שאכן כולם פתחו לפני
את כל סיכומיהם -- וכמובן עבודה רבה בבית לעיבוד הנתונים שהצטברו, ו"דגירה" ממושכת על סיכומים
משקיים של משה"ע.
בינואר 1946 הוגשה התכנית לוועדת המשק, ואחרידכן לקיבוץ. חג ה"21" באותה שנה הוקדש כולו לדיונים
על התכנית. בתכנית היו 3 מרכיבים: תחזית דמוגרפית, ניתוח מצב המשק בהשוואה לקיבוצים באיזור שלנו (בעיקר
גבת, מרחביה ושריד), והצעה למבנה המשק בשנת תש"י -- 1950. התחזית הדמוגרפית הראתה את המספרים
הבאים:

שנה 1946 1950 הגידול במספרים הגידול באחוזים
חברים 178 230 52+ 27.2%+
ילדים 116 152 36+ 31.0%+
סה"כ 294 382 88+ 30.0%
טבלה מס' 17












115 
האוכלוסייה הקבועה תגדל ב,30%, כדי לקיימה -- יש להגדיל את הכנסות המשק ב-30%, ואם רוצים להעלות
את רמת-החיים לפחות ב-10% -- יש להגדיל את ההכנסות ב-43% במשך חמש השנים, ובכ-8% מדי שנה. מכאן
המסקנה העיקרית: כדי להשיג מטרה זו יש לשנות באורח יסודי את מבנה המשק, בשני כיוונים כלהלן.
א. המשק היה ברובו משק של ענפי צומח, ויש להגדיל באורח ניכר את משקלם של ענפי החי. הגדלתם
אינה דורשת קרקע רבה, ורווחיותם ויציבותם גדולות יותר. את הפלחה אין אפשרות להגדיל, בגלל שטחי הקרקע
המוגבלים. גם המשתלה לא תוגדל. גן-הירק יגדל לפי מצב השוק. במטעים יש להגדיל ב-100% את גני הפרי,
עלזידי נטיעת תפוחים. הרפת צריכה לגדול ב-100% ולהגיע ל-150 פרות ו-100 עגלות. גם הלול יגדל ב-100%,
ויגיע ל-5000 מטילות. הצאן ישאר ללא שינוי, בגלל שטחי המרעה המצומצמים.
ב. יש להקים ענף גדול לא חקלאי. להצעה להקים ענף לא חקלאי היו שני נימוקים: הצורך להגדיל את
ההכנסות והרצון להקים ענף שלא יהיה תלוי בחסדי שמים כמו החקלאות, ענף שלא יסבול משנים גשומות, ולא
ממחלות ומזיקים, שגרמו חוסר יציבות כלכלית של הענפים החקלאיים. הביקורים במשקים העלו, כי התעשייה
היא ברובה בשלבים התחלתיים, ואילו בחי-הבראה מצליחים ומגיעים לרווחיות סבירה. לכן הוצע להקים במשה"ע
בית-הבראה.
הדיונים על התכנית נמשכו בשיחות אחדות ובוועדת המשק. היא אושרה בכללותה, אך הוכנס בה שינוי אחד
בעל משמעות רבה. החברים טענו, שבית-הבראה, הקשור עם עבודת שירות רבה לאורחים -- אינו מתאים לקיבוץ.
לדעה זו היו תומכים רבים, ובהתאם לכך הוחלט להקים מפעל תעשייתי, ולא בית-הבראה.

השנים 1946 -- 1947

מלחמת-העולם תמה, אך למרות הניצחון על גרמניה והשמדת החיה הנאצית -- לא שררה שמחה בקיבוץ.
כי רק באותה עת נודעו ממדי השואה. לרוב חברינו היו בני משפחה בגולה, ואם היו עוד תקוות קלושות שאולי
מישהו מהם ניצל -- הרי שבאותה עת רובן-ככולן נתבדו.
המתגייסים לצבא הבויטי ולנוטרות החלו לחזור מעט מעט. כל אחד מהם התקבל בשמחה, ובפיהם היו
סיפורים לרוב, בעיקר על פגישותיהם עם שרידי מחנות הריכוז. רק משה גולומב לא חזר: הוא נפל באיטליה,
וגם הבאת ארונו לא התאפשרה. באותו פרקזזמן הגיעה ארצה רוז'קה קורצ'אק, הראשונה מלוחמי גיטו וילנה
והפרטיזנים שהגיעה לארץ. היא באה גם למשה"ע, וסיפרה באידיש (אז עוד לא שלטה היטב בעברית) על כל
האירועים שעברה וראתה. היה זה ערב מרגש ובלתי נשכח, כאשר שמענו המומים ונפעמים את הדברים מפיה.
עם בוא השלום ציפו הכול שתתחיל תקופה של רגיעה ושל שיבה לחיים נורמליים. אך במהרה התברו,
שהיתה זו אשליה. אמנם גבולות הארץ נפתחו לקשרי יבוא וייצוא, והתחדשה התקשורת עם העולם -- אך המצב
הפוליטי בארץ הלך והחמיר. הפעם הדבר לא היה קשור עם פעילות ערבית, כי אם עם מדיניות ממשלת המנדט,
שהוסיפה לדבוק בעקרונות "הספר הלבן" ובעמדתה האנטי-ציונית. הקרע בין הישוב בארץ והתנועה הציונית
לבין ממשלת בריטניה הלך והתרחב, כאשר הממשלה סירבה להעניק רשיונות עלייה לרבבות פליטי השואה.
האירועים בארץ הלכו ותכפו: פריצת מחנה המעפילים בעתלית, ליל הגשרים, "השבת השחורה", הפגנות המוניות
בערים. הקיבוץ השתתף בכל ההתרחשויות האלה בהתרגשות רבה, ובאחדים מהם נטל חלק פעיל. חברים אחדים
השתתפו בפריצת המחנה בעתלית. תפקידם היה להוביל את המעפילים המשוחררים לקיבוצים באיזור, כדי שלא
ייתפסו בידי המשטרה. "השבת השחורה" לא עברה על משה"ע, כי מפקדת הפלמ"ח, שחשה בעומד להתרחש
-- הוציאה את כל הפלוגות גם מהיער וגם מהקיבוץ, כי משה"ע היתה ידועה כאחד המרכזים של הפלמ"ח.
באותה שבת היתה משה"ע אחד הקיבוצים המעטים, שלא נערכו בהם חיפושים. בהפגנות הרבות שנערכו בארץ
השחתפו רבים ממשה"ע. רבים מאוד השתתפו בהלווית יחיעם ויץ בחיפה, שנהפכה להפגנת ענק נגד הממשלה.
יחיעם, שנהרג בפיצוץ גשר בצפון, בילה בימי המאורעות תרצ"ו -- תרצ"ז קיצים אחדים במשמר-העמק והתחבב
מאוד על החברים.
עם גמר המלחמה חזרו לקיבוץ משה פ. ואלישבע, ששהו בכל ימי המלחמה בשליחות בארה"ב, וציפורה


116 
אברונין שנסעה לפני המלחמה לארה"ב לשם השתלמות בחקלאות. העלייה החלוצית התחדשה, אף כי בממדים
מצומצמים, וגם משה"ע החלה קולטת מחדש גרעינים תנועתיים. תחילה -- גרעין אנגלוגרמני, של חברי התנועה
מגרמניה, שמצאו בימי המלחמה מקלט באנגליה. גרעין זה עבר לקיבוץ המעפיל, וממנו נשארו אצלנו יהודית
ורפאל גבעון. אחריהם באו: גרעין גדול מצפון אמריקה, שהקים אחר-כך את קיבוץ עיןדדור; גרעין מדרום אפריקה,
שהשלים את קיבוץ שובל, גרעין מרומניה, שהלך לקיבוץ זיקים, וגרעין בולגרי שהשלים את קיבוץ נירזיצחק.
המצב הפוליטי החמיר, אך במצב הכלכלי חל שינוי לטובה. התחדש היבוא, גם של ציוד ומכונות וגם של
פירות וירקות מסוריה ומלבנון. חודש יצוא פרי ההדר, וגם הפרדס שלנו זכה לשלוח משלוח ראשון של אשכוליות
לחו"ל. עם חידוש הקשר עם העולם הגיעו ידיעות על ההתפתחות הגדולה שחלה בחקלאות של ארה"ב, הן
בשיטות הגידול ובהשבחת זנים וגזעים בכל הענפים, והן בציוד ובמיכון. מהארץ יצאה משלחת לארה"ב מטעם
המרכז החקלאי, ובה נציגי כל הענפים, כדי לעמוד על החידושים ולהביא המלצות והצעות מעשיות. משה"ע
חיכתה בקוצר-רוח לשובה של המשלחת, כדי להחליט איך לפתח את הענפים שעל הגדלתם המליצה תכנית
החומש. רכישת ציוד חדש לא יכלה לחכות להמלצות המשלחת, משני טעמים: הציוד והמכונות שהיו בקיבוץ
החיישנו והיה הכרח להחליפם, וסוכני החברות החלו מייבאים מכונות -- וכל המשקים החקלאיים עמדו בחור
לרכישת המכונות החדשות. משה"ע רכש קומביין ממונע (ולא נגרר מאחורי טרקטור) הדש למכל, ולא לשקים;
מכבש לשחת וקש הקושר אוטומטית את החבילות; וכן -- טרקטור אופנים של דיזל. סביב רכישת הטרקטור
התנהל ויכוח חם בענף הפלחה ובוועדת המשק. אנשי המוסך, גדעון ואפרים, טענו שהעתיד הוא לטרקטורים
אופניים, הן מסיבות כלכליות והן טכנולוגיות, ואילו הפלחים התנגדו בתוקף לרכישת טרקטור אופני, ודרשו
להמשיך במסורת של טרקטורים זחליליים. לבסוף הוחלט לקנות טרקטור אופני אחד לניסיון. זה היה ה"אוליבר"
הראשון. הוא התמיד בעבודתו שנים רבות, ובעקבותיו נרכשו עם השנים טרקטורים אופניים רבים, עד שטרקטור
ה"שרשרות" (הזחלילי) יצא מהשימוש לחלוטין. רכישת מכונות ראשונות אלה היתה רק צעד ראשון. בעקבותיהן
נרכשו: זרוע מכנית מורכבת על טרקטור אופני, שביצעה עבודות רבות, כגון העמסה ופירוק, עבודות שקודם
לכן נעשו בידיים ודרשו מאמץ פיסי קשה; עגלות לפיזור זבל אורגני בענפי הצומח, אשר בשילוב עם הזרוע
הקלו על עבודת הזיבול וזירזו אותה; מרסס בעל מוט ריסוס, שביטל את הצורך בריסוס בעזרת צינור גומי
ארוך; מדגרה חשמלית בעלת תפוסה גדולה (8,850 ביצים) וויסות מכני של כל תהליך ההדגרה; מכונת חליבה
ניידת לרפת, ראשית החליבה המכנית.
כך החל התהליך, שהביא לא רק את חידוש הציוד, כי אם גם הכנסת ציוד משוכלל הרבה יותר. העבודה
הידנית הקשה החלה לפנות את מקומה למיכון ולשיטות גידול משוכללות, ובעקבותיהם באו גם הקלת העבודה
וגם הגדלת הפריון בכל ענפי המשק.
המיכון החדש הביא חיסכון ניכר בימידעבודה בפלחה. בת"ש (1940) הושקעו 1.07 י"ע לדונם, ובתש"ז (1947)
-- 0.86 י"ע בלבד. ביתר הענפים היו השינויים והשכלולים יותר אטיים, והורגשו רק עם השנים.
פיתוח הלול, שבהתאם לתכנית החומש היה אמור לגדול עד 5000 מטילות, עוכב עד שובה של המשלחת
החקלאית לארה"ב, כדי לבנות את הלולים הנוספים בהתאם להמלצות המשלחת. ואכן, הן עמדו בניגוד גמור
למקובל. בהתאם להמלצה הוחל בבניית לול גדול אחד שיכיל 2000 מטילות, וכן ציוד חדש ומחסן לביצים
ולמזון. בנייתו נסתיימה באוקטובר 1947. היה זה הלול הראשון (לול א') מהלולים הגדולים שנבנו במרוצת השנים,
ושנקרא אז בפי כול "הלול האמריקאי". ההבדל בין הלולים הקודמים הקטנים (300 עופות בלול) לבין לול זה היה
לא רק בגודל ובחומר בנייה. הלול החדש נבנה בלוקים וביטון, ולא פח, והיו לו יתרונות רבים: העבודה בו היתה
יותר קלה ונחסכו ימידעבודה רבים; בריאות העופות היתה יותר טובה; נצילות המזון בו היתה טובה יותר הודות
לציוד החדש; והעיקר: ההטלה בו רבתה.
ב-1946 נבנו 16 מפטמות קטנות. הן היו למעשה מצודות על עמודים, ובהן גדלו אפרוחים לבשר. התוצאות
היו טובות מאוד, ובהתאם לכך הוחלט לפתח את שלוחת הפטמים בקנה-מידה יותר גדול, על ידי הקמת מפטמה
גדולה ל-1500 אפרוחים. לשלוחת הפיטום הובאו לראשונה עופות מגזע כבד, אמנם בתחילה (1947) בקנה-מידה
קטן (100 סאסקס, 100 אסטרלורפ).

117 
פיתוח הרפת והגדלתה נעצרו בגלל מחלות. מחלת הפה והטלפיים, ואחריה הקשה מכולן -- ההפלה המידבקת.
הוחלט להבריא את העדר באופן יסודי, ורק אחר-כך להגדילו.
במטע ניטעו 11 ד' כרם חדש, והוכנו תכניות לנטיעת מטע תפוחים למטה מהפרדס. כמות המים משתי הבארות
לא הספיקה, כי ענפי השלחין גדלו, והוחל בקידוח באר חדשה, באר ג'; אך נמצאו בה מים מעטים.
גידול זרעי ירקות, שהתחיל עוד בימי המלחמה, גדל והתפתח. גידלו זרעים של כרובית "משמר-העמק 314",
שהתקבלה יפה בארץ, וון קולרבי "לבן משמר-העמק", בצל ופלפל ירוק. במאמץ להגדיל את הכנסות המשק נחכרו
ב-1947 1000 ד' אדמת פלחה ביבניאל, והשטח עובד ונזרע בסתיו 1947.
ב-1947 חוסל ענף המדגה, לאחר כישלון מקצועי ושנה מעוטת גשמים. קיבוץ הזורע, שהקים בעקבותינו מדגה
על אותם עקרונות -- הצליח בכך, והענף הוסיף להתקיים ולהתפתח שם.
בספטמבר 1947 היה המוסד החינוכי למוסד אזורי, משותף למשה"ע ולהזורע, בהתאם למגמה של קיבוצים
רבים להקים מוסדות באזורי הארץ האחרים. עובדי המוסד הקבועים הצטרפו באותו חודש לקיבוץ כחברים, והדבר
צוין במסיבה חגיגית.
בקיץ 1947 נערך טיול "גדול" של הקיבוץ לשני ימים לנגב. הטיול נערך במשאית, שבה הותקנו ספסלים
לאורך וכיסוי האברזין (ברזנט) חוזק. בימים ההם היה "הנגב" -- אזור הקיבוצים נגבה, רוחמה ודורות. מדרום
לבאר-שבע היה מדבר.
באותו פרק זמן יצאו בנים של הקיבוץ לראשונה לחו"ל. רמי יבזורי ומיכה לין יצאו לפסטיבל נוער בצ'כיה,
ואיתן בזנר -- ליוגוסלביה, להשתתף במפעל הנוער הבין-לאומי לבניית קו מסילת ברזל.

הצעדים הראשונים לקראת תעשייה

כדי להקים, בהתאם להצעת תכנית החומש, מפעל תעשייתי במשה"ע -- היה הכרח למצוא הצעה מתאימה.
בתחילה התנהלו החיפושים בקצב אטי. ב-1946 ביקר במשה"ע פרופ' חן, מדען יהודי אנגלי, שהיה אחד השותפים
העיקריים בפיתוח התעשייתי של תגלית הפניצילין. שאלנו אותו אם אפשר, בעזרתו, לרכוש זכויות ליצור פניצילין
בארץ. ייצור חומר זה בעולם היה אז בתחילתו, והביקוש לו ברחבי העולם גדל במהירות. הסיכוי "לעלות על
העגלה" הזאת -- כמובן קסם מאוד; אך לצערנו הרב קיבלנו תשובה שלילית. יש לשער, שפרופ' חן השתומם על
שאלתנו התמימה. הוא הסביר, שזכויות הייצור כבר נמכרו לחברות גדולות של יצור תרופות, ואין כל סיכוי שנוכל
לזכות בנתח, ולו גם קטן, מ"מכרה זהב" זה. לאחר זמן-מה ביקרה במשה"ע חברת הקיבוץ לשעבר, שחיתה בפריס
ועבדה בחברה המייצרת את אחת מתרופות הפלא החדשות: קורטיזון. גם אליה הופנתה בקשה לבדוק אם נוכל
לרכוש זכויות ייצור בארץ, וגם ממנה התקבלה תשובה שלילית.
ב-1947 (תש"ז) נכנס בוריה לין לתפקיד ריכוז המשק, והוא התחיל לעסוק במרץ רב במימוש ההחלטה על
תעשייה. משה פ., שחזר זמן-מה לפני כן משליחות בארה"ב, ואשר בזמן שהותו הממושכת שם קשר קשרים
חזקים עם פרופ' חיים וייצמן ועם ד"ר ארנסט ברגמן, שהיה עוזרו הראשי בפעילותו המדעית -- הביא הצעה
שנראתה מושכת. באחת מפגישותיו בארץ עם ד"ר ברגמן, כאשר סיפר לו על החלטת הקיבוץ להקים מפעל
תעשייתי, הציע לו ד"ר ברגמן הצעה שנראתה רצינית. פרופ' וייצמן פיתח שיטה שונה מהמקובלות לפיצוח נפט
גלמי. בתהליך הרגיל של הפיצוח מתקבלים כמוצרים עיקריים -- בנזין, נפט, סולר ומזוט. בתהליך של פרופי
וייצמן נוצרים מוצרים הנקראים בכימיה "ארומטיים": בנזול, טולואול, קסילול ועוד, המהווים יסוד לתעשיות
רבות: חמרי נפץ, צבעים, סבונים ועוד. פרופ' וייצמן טבר, שכבר יש למוצרים אלה שוק גדול בארץ ובעולם. בין
היתר, לייצור כל החמרים הסינתטיים, שיצורם התפתח לאחר המלחמה, משתמשים בחמרי יסוד הנוצרים בתהליך
של ח. וייצמן- אך על זה לא אמר ד"ר ברגמן כלום, והסתפק רק ברמז על העתיד המרהיב.
ההצעה הובאה אל ועדת המשק, והוחלט לבחון אותה באופן יותר מפורט, ועלי הוטל התפקיד הזה. בקיץ
1947 נפגשתי, יחד עם משה פי, עם דר א. ברגמן לשיחה ממושכת, ובה הוא הסביר את פרטי ההצעה. כדי שאבין
היטב יותר את הצד הכימי שלה -- נתן לי ספר על כימיה אורגנית, וממנו למדתי על ערכם הרב של המוצרים

118 
המתקבלים בתהליך המוצע לנו. זמן מה לאחר הפגישה עסקתי בחקר שווקים. הודות להמלצה של ד"ר ברגמן,
נפתחו לפני הדלתות של מפעלים שונים, כגון בתי-חרושת לצבעים, לשמן ולסבון, והתעשייה הצבאית, שאז
עדיין היתה בלתי ליגאלית. מנהלי המפעלים האלה אמרו, שהם אכן משתמשים באותם חמרים, ואף מסרו פרטים
על הכמויות השנתיות שהם צורכים. סיכום הבדיקה הראה, שיש שוק בארץ למוצרים של המפעל המוצע, ודייר א.
ברגמן טען שהשוק העיקרי הוא בחו"ל.
בפגישות נוספות הציע ד"ר ברגמן, שלפני הקמת המפעל ניסע לאנגליה, שבה יש מפעל כזה, כדי לעמוד עט
כל הפרטים הטכניים, המקצועיים והכלכליים הקשורים עם הקמת מפעל כזה בארץ ועם תפעולו. פרופ' וייצמן היה
מוכן למסור לנו מפעל בוחן (זחגק ס!וק) המצוי באנגליה, בעל כושר ייצור של 50 טונה בשנה, כדי שנתנסה בייצור
במפעל קטן זה; ואם הכול ילך למישרין -- נוכל לפתח מפעל בכל גודל הרצוי לנו. לדבריו, אין ספק שהמפעל
יצטרך להיות גדול, כי הביקוש בעולם הוא בעלייה מתמדת. אם נחליט בחיוב, הוא גם יעזור לנו למצוא את המקור
המתאים של נפט גלמי.
כל הפרטים האלה הובאו לוועדת המשק, וזו אישרה את הצעדים הבאים. הוצאתי דרכון כדי לנסוע לאנגליה.
לפני ההפלגה לאנגליה נסעתי לרחובות לפגישה אחרונה עם ד"ר א. ברגמן, וקיבלתי תדריך מעשי, כתובות ומכתבים
-- והייתי מוכן לצאת לדרך.
אך בינתיים, בעקבות החלטות האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, על חלוקת הארץ פרצו קרבות, ואלה הלכו
והחמירו. את הנסיעה האחרונה לרחובות עשיתי באוטובוס משוריין, שנסע עד מקוה-ישראל, ומשם דרך השדות עד
ראשוןלציון, כי ביאזור (אזור של היום) חסמו ערבים את הכביש. בשובי הביתה חיכתה לי הפתעה: קיבלתי הוראה
מלובקה, המפקד של משה"ע, לצאת מיד לקורס מ"כ לכפר-ילדים, ומאז התגלגלו העניינים במהירות, ונאלצתי
לזנוח לגמרי את הטיפול בהקמת התעשייה. לאחר קורס אחד יצאתי לקורס נוסױ, הפעם לקורס מפקדי קטע, ובין
זה לזה עסקתי -- כמו רוב החברים -- באימונים, בשמירה וביצורים. אחר-כך באו המערכה על משה"ע והקמת
מדינת ישראל. במשך חדשים רבים איש לא היה פנוי לחשוב על הקמת התעשייה, אלא על שיקום המשק. בינתיים
נבחר פרופ' חיים וייצמן לנשיא המדינה, וד"ר א. ברגמן ניתק את כל קשריו עם וייצמן ועבר למחנה בן-גוריון.
לא יכולנו לחלום על פגישה עם פרופ' וייצמן, נשיא המדינה, שאז כבר היה חולה, כאשר הארץ כולה נתונה
במלחמה אכזרית. כך בטל הרעיון. יתכן, שאילו היקמנו אז את המפעל -- היה קיים כיום במשה"ע מפעל כימי
גדול, עם שלוחות בקיבוצים השכנים. אך כאמור, הרעיון נגוז. כל מה שנשאר ממנו -- הוא דרכון בריטי, שהוצאתי
בחדשים האחרונים לקיום המנדט.

השנים 1948 -- 1949 (תש"ח – תש"ט)

שנת תש"ח החלה כרגיל, בחגי הסתיו ובדיונים על תכנית המשק, ואיש לא ציפה מה היא מביאה בכנפיה. תכנית
המשק, שהכין בוריה לין, רכז המשק החדש, היתה ערוכה ומסודרת בהתאם לתכניות בשנים שקדמו, עם פרטים
מלאים, והיא חזתה עלייה ניכרת בהכנסות המשק ואיזון ברווחיות (השנה שקדמה נסתיימה בהפסד קטן). תכנית
ההשקעות היתה די נרחבת, והיא כללה המשך בניית חדר-האוכל והמרפאה החדשה, נטיעת מטע תפוחים, המשך
פיתוח הלול וחידוש הגדלת הרפת, לאחר שבוצעה בה הבראה יסודית. הקיבוץ מנה אז 198 חברים ומועמדים,
120 ילדים, גרעין בולגרי וקבוצת נוער עולה -- בסך הכול 471 נפש.
האירועים שהחלו סמוך לתחילת השנה ושהתרחשו בקצב מהיר מאוד -- שינו לגמרי את המציאות וגרמו לא
רק שינוי מוחלט של כל תכניות המשק, כי אם של כל אורח-החיים בקיבוץ. האירוע הראשון, שבעקבותיו באה
ההתפתחות הסוערת של השנה, היתה החלטת האו"ם בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בצר
מדינה ערבית. אמנם כל הארץ ציפתה בדריכות להחלטה, אך איש לא ידע מתי היא תתקבל ומה יהיה תכנה.
ההתפתחות לקראתה החלה עוד בשנתיים שקדמו. ביוני 947ן ביקרה בארץ ועדת או"ם, שהוטל עליה להכין
הצעה לפתרון הבעיות הפוליטיות הקשות של "פלשתינה אי". בין היתר ביקרה גם במשה"ע, והשאלות הרבות
של חבריה הוכיחו את יחסה הרציני לתפקידה. הצעותיה פורסמו, אך רק עצרת האו"ם יכלה לקבלן או לדחותן.

119
החלטת האו"ם עוררה בקיבוץ, כמו בכל הארץ -- התרגשות, שמחה והתלהבות. הכול הקשיבו לשידור
ההיסטורי ברדיו, ולמחרת נערכה שיחת הקיבוץ ובה באו לידי ביטוי כל ההרגשות האלה, אך הושמעו גם קולות
של דאגה וחרדה לבאות. היה ידוע, שהערבים לא יקבלו את ההחלטה, ושצפויות התנגשויות חמורות ואף צפויים
קרבנות אדם. עתידה של משה"ע נראה אז בטוח, שכן היא נכללה בתוך השטח המיועד למדינה היהודית, אמנם
קרובה מאוד לגבול המוצע, בעוד שיישובים רבים עתידים היו להיכלל במדינה הערבית. התפתחות המאורעות
אימתה את החששות ויותר מכן, בקנה-מידה ארצי ובייחוד לגבי משה"ע. אנשי הביטחון בקיבוץ, ובמרכזם לובקה
יבזורי שהיה אז מרכז ועדת הביטחון, צפו נכונה את העלול להתרחש באזורנו, ודרשו להכין את משה"ע לקראת
העתיד: בניית עמדות וביצורים, חיזוק גדר הביטחון סביב כל הקיבוץ, הגברת השמירה, אימונים מזורזים של כל
החברים, והגדלת התקציב לרכישת נשק וציוד קשר.
משה"ע היתה היישוב היהודי המזרחי על הכביש, שהיה הדרך הראשית בין כל האיזור הערבי, כולל ממלכת
עבר הירדן, ובין חיפה. נמל חיפה היה אז הנמל העיקרי בארץ, ודרכו הגיע כל היבוא לאיזור נרחב זה. כעבור
זמן קצר, כאשר נותק הקשר בין העורף הערבי לבין יפו, נעשה נמל חיפה הקשר היחיד של האיזור הערבי
עם העולם. על-יד משה"ע עברו בכביש שיירות של רכב ערבי: משאיות, רכב פרטי ואוטובוסים, מלוות שריוניות
ורכב צבאי של הלגיון הירדני, והיה ברור שהערבים יעשו הכול כדי שדרך זו תהיה פתוחה לתחבורה שלהם.
מאידך גיסא, הנסיעה ממשה"ע לחיפה נעשתה קשה יותר ויותר, והיא לוותה הפרעות והתנקשויות שהלכו ורבו
עם הזמן. לבסוף היא התבצעה רק ברכב משוריין, כאשר בכל מכונית היו תמיד שני נהגים מזוינים.
היו גם שני נסיונות לנתק את התחבורה בינינו ובין הזורע, אחד בפברואר והאחר במרס 1948. בשניהם
הוקם מחסום על הכביש ליד הכפר אבו זריק, ועל כל כלירכב הנוסע אל משה"ע או ממנה נורו יריות רבות,
והתחבורה נותקה ל24 שעות. כל זה לווה יריות וצליפות על משה"ע שבאו ממזרח, רשת החשמל ליד אבו"
זריק אף היא נותקה, והתוצאה -- אין מים, אין לחס, וכל היישוב היה שרוי בלילה בחושך. החברים שהגיעו
להזורע -- נסעו משם לעין-השופט, ובלילה הלכו למשה"ע ברגל. היו גם יריות על העובדים בשדות, וכולם
חזרו הביתה. למחרת, השכם בבוקר, יצאו אנשי המספוא לשדות כדי להביא ירק לרפת -- וגם עליהם נורתה
אש חזקה, מרוביה, והיה צורך לשלוח משוריין לשדה כדי להחזירם לחצר. כל האירוע כולו נמשך יממה אחת,
ולאחר תגובה נמרצת והתערבות המשטרה הבריטית -- הכול חזר למצב תקין; אך למשה"ע שימשו אירועים אלה
אזהרה ולקח. בתגובה, חרצנו חריצים בכביש לפני רוביה, ובגללם הואטה נסיעת השיירות הערביות, והדבר שימש
אזהרה לתחבורה הערבית מפני חידוש התנקשויות בתחבורה שלנו. כדי להשיג את המטרה שהציגה ועדת הביטחון,
להכין את משה"ע לכל צרה שלא תבוא -- הוכרז על גיוס לעבודה בכל השבתות, לבניות עמדות, לחפירת תעלות
קשר ביניהן ולחיזוק הגדר, וקבוצת הבניין עסקה בכך בימי חול.
נבנו עמדות חדשות, העמדות הישנות חוזקו והוגבהו, כך שמערך העמדות הקיף את כל הקיבוץ והמוסד,
והתעלות איפשרו גישה לכל עמדה. בכל עמדה הותקן טלפון, וכבליו איפשרו קשר בין העמדות והמרכז. נרכש
נשק נוסף ובכללו מרגמת "3 ותחמושת. בעד כל הנשק והציוד שנרכש נדרשנו לשלם גם אם "ההגנה" סיפקה
אותו. כתוצאה מן המאמץ הגדול, הן בכוח-אדם והן בהוצאה כספית, הוחלט על הפסקת עבודות הבנייה, חוץ
מהקמת עמדות, וכן כל יתר ההשקעות. הופסקה בניית חדר-האוכל, שכבר התקדמה יפה והגיעה לגמר יציקת
כל הביטון, והשלד הגדול נשאר ערום ומחכה לימי שלום. גם בניית המרפאה הופסקה, והיא שימשה כעמדה,
ומרתף חדר-האוכל הותקן כמרפאה לשעת חירום. הונהגה שמירה "אזרחית" (כלומר, על חשבון זמנו הפנוי
של החבר) בערבים בכל העמדות, ושמירה ביום בחצר וביער, ותוגברה השמירה בלילות. חברים רבים נשלחו
לקורסים של יההגנה", ובבית היו מתנהלים קורסים מזורוים בנשק ובתחמושת חיה. מדי פעם נערך תרגיל של
התייצבות בלילה בעמדות עם נשק.
לובקה יבזורי היה הגורם הדוחף והמניע והרוח החיה בכל הפעילות הרבה והמאומצת של ההתבצרות וההכנות
לקראת העלול לקרות. היא כללה אירגון כל מערך העמדות ואיושן, התקנת תעלות הקשר, הצטיידות בנשק כללי
כגון מרגמות ומקלעים, דאגה שלכל איש יהיה נשק אישי, ולבסוף -- שליחת אנשים רבים להשתלמות בטחונית.
ומה שחשוב מכול: יצירת אווירה כללית של שעת חירום ונכונות למאמצים. היה זה לאחר ההתקפה על טירת-צבי,

120
ואיש לא ידע איפה תהיה ההתקפה הבאה של הערבים.
בשיחת הקיבוץ, שהתברר אחר-כך כי היתה שלושה ימים לפני ההתקפה והמערכה הגדולה עליו, דבר לובקה,
והרי כמה מדבריו הנרגשים:
"עד כה חיבלו הערבים בתחבורה, במים ובחשמל, וביקשו להטריד ולהטיל פחד, להשבית את העבודה ולהמם
את לב הישוב. יש להניח, שוה רק השלב הראשון. לא מן הנמנע, שתבואנה התקפות גדולות על היישובים.
משמר-העמק מפריעה להם, והיא מועמדת להתקפה. מצב זה מחייב אותנו לעירנות מוגברת. אמנם אין עוד משק
המוכן כמונו, אך אין די בכך. יש להמשיך בביצורים ובשמירה ביום ובלילה... בדברים אלה היתה לא רק אזהרה;
התברר בדיעבד שהם היו ממש נבואה.
העבודות במשק התנהלו בקושי, ורק במאמצים רבים הצלחנו לקיים את הענפים. בפלחה נזרעו תבואות החורף,
בגן-הירק נאסף יבול גן הסתיו, במספוא נקצר הירק כדי להבטיח הספקה הכרחית לרפת. הגיזום והזמירה במטעים
נעשו באטיות רבה. רק בענפי החי נעשתה העבודה בצורה מסודרת.
על אף המתיחות הגוברת והעומס הקשה של שמירה וגיוסי שבת -- נעשו מאמצים לקיים חיי חברה ותרבות,
שיחות הקיבוץ נערכו כמעט כרגיל, כי היה דרוש לדון ולהחליט בבעיות רבות: עבודה וגיוסים, בעיות ענפי המשק
ובעיות פוליטיות, עמדה כלפי ההתפתחויות המהירות בארץ.
עם גבור המתיחות הבטחונית הוחלט להקים "ועדת מצב", ובה נציגי ועדת הביטחון וארבעה נציגי מזכירות
הקיבוץ. לוועדה זו הוענקו סמכויות נרחבות להחליט בכל הבעיות האקטואליות, בלי להזדקק לשיחת הקיבוץ.
עם התקרב חודש ינואר הוחלט לקיים את חג ה-"21" כרגיל. המטיבה החגיגית נערכה בחדר-האוכל החדש,
הבלתי מטויח, אך המקושט כראוי, בהשתתפות כל החברים והילדים. המסיבה הוקדשה בין היתר לחברי הקיבוץ
הראשונים, שהגיעו באותה שנה לגיל 0 גיל שנחשב אז גבוה מאוד. היו אלה החברים: שרה ובוריה לין, ברטה
ויעקב חזן, תחכי, ברטה קרו ומולק. לאות הוקרה הוגשה לכל אחד מהם מתנה: מכשיר רדיו פיליפס, מכשירים
שלראשונה בתולדות הקיבוץ נתנו רשמית כרכוש הפרט. רות יבין נשאה את נאום הברכה החגיגי, והציבור הקשיב
לו בהתרגשות רבה. מקהלת הקיבוץ שרה, וכל האירוע הוקלט במכשיר הקלטה על ידי מיטק בנטוב -- גם זה
לראשונה בתולדות הקיבוץ.
המסיבה הסתיימה בשירה רמה של כל הציבור, ולמחרת יצאו כל החברים לגיוס של 6 שעות בעבודות הביצורים
(עובדה זו רשומה ביומן הקיבוץ !).
בינתיים, היחטים עם שכנינו הערבים הלכו והתקררו, ועם הזמן המצב החמיר. מדי פעם נורו יריות מהכפרים,
ויצוין כי מאבו-שושא לא נורתה כמעט אף יריייה אחת גם בימי הקרבות, פגינו בבקשה ובאזהרה לכל הכפרים; אך
שני הכפרים הקרובים אלינו ממזרח, רוביה תחתית ורוביה עילית ("פוקה" או "נרגריה", כפי שנקראו בפי הערבים),
לא שעו לפנייתנו, ומדי פעם היו נורות יריות וצליפות לעברנו.
באחד הימים, כאשר קבוצת הבניין עסקה בהקמת עמדה מול הצד המזרחי, נורתה אש מרוביה תחתה אל
העובדים, ואלישע לין נפצע קשה בראשו. הוא הובא לבית-החולים, ובניתוח התברר שהקליע פגע קרוב למוח.
כתגובה הודענו לתושבי הכפר, שעליהם לעזוב אותו. ואכן, למחרת ראינו שיירה ארוכה של הפלאחים ומשפחותיהם,
כשהם עוזבים עם מיטלטליהם ופונים מזרחה, לעבר הכפר מנסי. לאחר שהכפר פונה -- עלו עליו הטרקטורים של
המשק והרסו את כל החושות שבו, ורק בית הבק נשאר עומד. פינוי הכפר וחיסולן הקלו אחר-כך, בימי הקרבות
על הגנת משה"ע, כי כל השטח הקרוב לגדר געשה פנוי, והדבר הקשה על התקדמות התוקפים.
באפריל, עם פרוץ הקרבות, היה הקיבוץ מוכן. נשלמה הקמת כל העמדות והקשר אליהן. היו נשק ותחמושת
לכל החברים והחברות שהוצבו בעמדות ובקבוצות העתודה.





121 

122 


123 
פרק ו'

המערכה על משמר-העמק

4 -- 14 באפריל 1948

(הפרק הזה מבוסס בעיקר על הספר "משמר-העמק במערכה", וכן על זכרונותי)



יום א, 4 באפריל

כל ההכנות של "צבא ההצלה" של המפקד המהולל קאוקג'י לערוך התקפה גדולה על משה"ע -- נמשכו
בחשאי ובשקט, כדי להפתיע את הקיבוץ. אך הקיבוץ לא הופתע, כאשר החלה המערכה ביום א', 4 באפריל,
בהפגזת תותחים כבדה. השומרים, שנהגו לצאת מדי יום ליער, ראו השכם בבוקר של אותו יום את ריכוזי התותחים
והרכב הרב של צבא קאוקג'י (זיהו אותו, כי כל התוקפים היו במדים) מאחורי הר הגעש, ואחר-כך גם את הצבת
המרגמות הכבדות על ההר ואת ריכוזי חיילי קאוקגיי הרבים בכפרים מנסי ורוביה פוקה. השומרים שלחו מיד הודעה
הביתה, ונשארו להמשך התצפית. מיד הוחזרו הביתה כל העובדים בשדות, וגם הם סיפרו ששכנינו ועדריהם לא
יצאו לשדות; זה היה סימן מובהק לעומד להתרחש, כפי שהיה ידוע לנו מהעבר.
בעת ההיא היתה במשמר-העמק אוכלוסייה של כ-600 נפש, כמחציתם ילדים, כולל ילדי המוסד. הילדים
וההורים הזקנים רוכזו במבני ביטון. אנשי העמדות נצטוו להיות בשעה 15:00 בעמדותיהם, אנשי העתודה
-- במקום ריכוזם במקלחת, והאוכלוסייה "האזרחית" התרכזה גם היא במבני ביטון, בעיקר בבתי-הילדים, כדי
לעזור למטפלות.
בשעה 14:00, כשהיתה משאית של הקיבוץ בדרכה מחיפה, היא הותקפה קשה ליד הכפר אבו-זריק. הנהגים,
דוד גוברין ואליעזר, התגוננו באקדחים, והמשאית חזרה להזורע בנסיעה אחורנית. התברר, שמשמר-העמק מנותקת
ונצורה.
בשעה 16:50 התחילה הפגזת תותחים, והיא הצטיינה בעצמתה ובצפיפותה (לובקה העריך כי מדי דקה נפלו
עלינו 6 פגזים). כל החצר נרעשה משריקות פגזים ומהתפוצצויות. מדי פעם, כאשר פגז היה מתפוצץ על הקרקע,
היהת עולה "מזרקה" של עפר ועשן.
בתחילה סברנו כי אלה מרגמות "3; אך לאחר שראינו כי הפגזים מפצחים קירות ביטון -- הבינונו כי אלה
תותחים. היו אלה תותחים של 25 פאונד. כוונת קאוקגיי היתה לשבור את רוחנו ולהכין את התקפת חיל-הרגלים.
הפגזת התותחים היתה לכולנו הפתעה מלאה. היתה זו הפעם הראשונה בכל המאבק שהחל עם הכרזת האו"ם
ב-1947, שיישוב יהודי הותקף בנשק כבד זה.
קאוקגיי הניח, שההרעשה הכבדה תשבור את רוח הקיבוץ ותבטיח את נצחונו. אך גם הרעשה זו וגם אלה
שבאו לאחריה בימים שאחרידכן לא הועילו לקאוקג'י. בתום ההפגזה, שארכה כשעתיים, נפתחה מהמדרון של
רוביה פוקה אש צפופה של רובים ומקלעים, באותה שעה הופיעו על הכביש 6 שריוניות שנסעו לאורך הכביש
הלוך וחזור והמטירו אש מקלעים. מאותה עת נעשו הצד המזרחי והצפוני החזית העיקרית.
היריות מהשריוניות לא עשו רושם מיוחד; אך התעורר החשש, שהן ינסו לפרוץ את השער ולחדור פנימה.
השער לא היה מובטח מפני פריצה, ובשתי העמדות שבצדי השער היו רק רובים. הודעתי על המצב למרכז -- ומיד
הגיעו משולם צאלים ובנימין ארנון עם תת-מקלעים והתייצבו ליד השער, ולכל העמדות נשלחה תחמושת חודרת
שריון עם הוראה לירות במשוריינים. אחר-כך בא צוות המרגמה 2 אינציים (5 ס"מ), גדעון מנור ואפרים צור. הם


124 





 
ירו שני פגזים, הללו התפוצצו ליד השריוניות -- ואלה הסתלקו מהשטח.
בהפגזה נהרגו רותי אפרתי ובתה התינוקת אילנה, ונפצעו חברים אחדים. נפגעו בניינים רבים ונותקה רשת
החמשל. על כל זה עדיין לא ידעו אנשי העמדות, אך הכול הרגישו, שההפגזה ניתקה את קווי הטלפון עם העמדות.
בזמן ההפגזה ולאחריה היה צורך לשלוח לכל העמדות הודעות והוראות, להעביר רימונים ותחמושת נוספת, רמונים
ותחמושת רגילה וחודרת שריון, כדי שיוכלו לעמוד בפני התקפת הרגלים הצפויה. כל השליחויות האלה הוטלו על
הקשרים-הרצים, בני י' – י"א מהמוסד ובני-הנוער, הם נאלצו לרוץ בשעת ההפגזה הכבדה ולאחריה, למרות היריות
הצפופות ואותו דבר נמשך כל ימי הקרבות. העצה היחידה שניתנה להם היתה: רוצו מהר ואל תחשבו על שום
דבר,אלא -- איך להגיע מהר למטרה ולחזור. הם היו היחידים שרצו בשטח, כשסכנה אמיתית נשקפת להם, בשעה
שאנו המבוגרים נשארנו בעמדות הביטון. בשובם לעמדתם היו נחים רגע -- ויוצאים לשליחות נוספת. כל הרצים
מילאו את שליחותם במסירות, וכולם יצאו ללא פגע, אף שהיו עמדות מרוחקות למדי. כך נוכחנו מחדש, כי, שליחי
מצווה אינם ניזוקים. בזמן ההפגזה ולאחריה ניתנה הוראה לעמדות לנצור אש, ולפתוח בה רק אם תבוא התקפה
ישירה על העמדה, או אם תבוא הוראה מהמטה. משהשתרר חושך ניתנה הוראה, שאם יישמע רחש מעבר לגדר
-- יש לזרוק רימונים.
התקפת הדגלים הצפויה -- לא באה, אף שהיתה צפויה בכל רגע.מאוחר יותר נעשה ברור, שהיא גם לא
חבוא. אך מצב הכן נשמר בכל העמדות. בלילה שמעו אנשי עמדה 6 (בצד המזרחי) רחש מעבר לגדר -- וזרקו
רימונים לעבר המקום, והחרש פסק. למחרת בבוקר התגלה, שבמקום זה נעשה ניסיון לחתוך את הגדר ולחדור
פנימה.
לאחר שהחשיך, נעשתה פעולה כדי למנוע סכנת פריצה דרך השער. מאחורי השער הוצבה פלטפורמה כבדה
של הפלחה, וכן נפרשו כמה "קונצרטינות" של תיל דוקרני.
מאוחר יותר, כשהתברר שסכנת ההתקפה חלפה, הלכתי למטה במזכירות כדי להוודיע מה המצב. רק שם נודע
לי על ההרוגים והפצועים ועל הפגיעות הקשות בבתים רבים. התברר בוודאות, שאין הביטון עומד בפני פגיעות
פגזי תותח. באותה הזדמנות ניגשתי לבית הקומותיים, שבו שהוו שתי בנותי, ורד ומימי. בגן, בקומת הקרקע,
היתה מימי בת הארבע. נכנסתי לחדר הגדול הדרומי וראיתי לתדהמתי כי הקיר הדרומי נפגע והוא פרוץ לגמרי,
ועל החור הגדול שנפער תלו העובדות סדין גדול. לשמחתי, שום ילד או עובדת לא נפגעו; אך הומחשה לי הסכנה
הגדולה, שנשקפה לכל הילדים.
הידיעות האלה נפוצו מהר והדאגה לשלום הילדים הכבידה מאוד. בכל בית-ילדים ובכל קבוצה הוצמדו כמה
חברות כדי לעזור למטפלות בתפקידן הקשה. מרתה פרלה מתארת יפה את המצב: היא הוצמדה לבית של קבוצת
יערבה", ילדים בכיתה ג'. היה זה בית מכוסה גג רעפים, הנמצא כיום מאחורי בית הנהלת החשבונות. ביום
הראשון נבהלו הילדים ובכו, אך העובדות הרגיעום שלא צפוי להם כל רע. למחרת היה ידוע, שגג רעפים ואפילו
קירות ביטון -- אין בכוחם להגן על הילדים. הילדים שוכנעו, שמזרונים מהווים הגנה מצוינת. כולם שכבו תחת
מיטותיהם, ובכל חדר ישבה חברה וסיפרה סיפורים ואגדות. הילדים נרגעו, אך החברות חרדו כל הזמן.
ביום אי, בשעה 2:00 בלילה, התקבלה הודעה שעומדת להגיע שיירת עזרה מהעמק. ניגשתי לשער כדי לעזור
לסלק את המכשולים ולקבל את פני השיירה. בשעה 3:00 הגיעה בשקט שיירת רגלים מיוחדת במינה. היו אלה חברי
קיבוצים ומושבים מעברו הצפוני של העמק, החי"ש של העמק. הם צעדו בשורה ארוכה ובה תשעים איש, כל אחד
מהם נושא את נשקו האישי, ועל שכמו חבילה כבדה של תחמושת וזבילי פגזי מרגמה כבדה. המראה של חברים
אלה, ב"כובעי גרב" או בכובעים רחבי-שוליים, רובם מוכרים וידועים מקרוב, שבאו לעזרתנו -- היה מרגש.
'חשנו וידענו, שאין אנו עומדים לבד מול צבאו הגדול של קאוקג'י. ידענו שאנו לוחמים לא רק עליגו, כי אם
על כל העמק וגם על חיפה, שאליה רוצה קרוקג'י להגיע. ראינו, שהעמק מגן גם עלינו, והרגשה זו שאנו חלק
במערכה גדולה וגורלית -- חיזקה את רוחנו. אנשי השיירה פרקו את משאם, כובדו בתה חם וחולקו לעמדות,
וכך איפשרו לאנשינו לישון כמה שעות כאשר חברינו מהעמק שומרים במקומם.



126 
הימים ב' -- ג', 6 -- 5 באפריל
התברר ש"צבא ההצלה" כבש משלטים בהר דרומית למשה"ע ועד ביתדראס הגיע, ובכך השלים את טבעת
המצור. מהצד המערבי, מאבו-שושא, נורו רק יריות מעטות, והדבר הקל על התנועה בחצר; אבל ממזרח התחדשו
מהבוקר יריות רבות מאוד. כל ניסיון לצאת ממשמר-העמק ברכב או ברגל, ואפילו רק להתקרב לשער -- עורר
יריות רבות לשער ולכביש הכניסה למשמה"ע. הקשר החוצה היה אפשרי רק בלילה. במשך היומיים התחדשה
ההפגזה, והיא כוונה ברובה למוסד. הוא סבל פגיעות קשות, ונפצעו בו כמה ילדים. גם במוסד שכבו הילדים בזמן
ההפגזות תחת המיטות, בהאמינם שהמזרונים מגינים עליהם ומונעים בעיקר פגיעת רסיסי פגזים. באחד הערבים
לאחר ההפגזה שכב לישון אהוד ליאור, אז ילד בקבוצת "סנונית". למחתר בבוקר הוא התאונן, שבמזרון שלו
טמון משהו דומה לבקבוק גדול, שהפריע לו לישון. בדקו את המזרון, ומצאו שה"בקבוק" היה פגז של תותח,
שחדר לתוכו בזמן ההפגזה לאחר שעבר קודם את קיר החדר מבלי שהתפוצץ. קשה לתאר מה היה קורה, אילו
התפוצץ הפגז בחדר ששהו 4 ילדים תחת מזרוניהם:
השכם בבוקר עברו כל מפקדי הקטעים את העמדות, והתברר שרוח החברים איתנה. המתח ששרר ביום אי פג.
ליד חרכי הירי עומדים חברים, הרובה מוכן לירייה, והם מיסתכלים במשקפת על המדרון של רוביה פוקה המוכסה
שיחים וסלעים לרוב. כשמישהו מבחין בתנועה או בעמדה מוסווית -- הוא יורה עליה מיד. מדי פעם אפשר גם
לראות במשקפת את התוצאות, כגון פצוע המנופף בידיו כמבקש עזרה.
בעמדות נוצר כעין הווי, ובהפסקות בין ההפגזות, שבאו יומ-יום -- בישלו קפה, סיפרו "צייזבטים" ואפילו
בדיחות. נוהג של ביקורי בוקר נמשך יום יום עד גמר הקרבות, כמובן נוסף על ביקורים דחופים במרוצת היום.
הוצב טרקטור ליד הבאר, והוא הניע את המשאבה כדי לספק מים. ענפי החי המשיכו את פעילותם הרגילה.
היה הכרחי לספק מים ומזון לבעלי-החיים, לחלוב את הפרות והכבשים ולאסוף את הביצים ולפנות את הפגרים
-- ואלה היו רבים. מההפגזות נהרגו ביום הראשון פרות ועופות רבים ואפילו סוס יםאחדים, וכך גם בימים
הבאים. פרות אחדות נשלחו למטבח, ובשר לא חסר. בימים ההם רבו לוחמי הפלמ"ח והחי"ש שסעדו על שולחננו.
השירותים לאוכלוסייה במטבח, במכבסה, ב"קומונה" ובבתי-הילדים -- הוסיפו לפעול ותיפקדו כמעט כרגיל.
העבודה בכל המוסדות האלה הסתדרה כאילו מאליה, בלי התערבות של סדרן עבודה. הכול פעל מתוך יזמה
וארגון עצמי. צריף חדר-האוכל היה למעשה פרוץ לפגיעות, אך כל מי שנכנס אליו, בין שהיו אלה העובדות או
אנשי העמדות שבאו לארוחות בחילופין -- כאילו התעלם מרעם ההתפוצצויות ומשריקות הכדורים. בתוך חדר-
האוכל היה שקט, וכל מי ששהה בו חש ביטחון. אך מרגע שיצא החוצה -- החל לרוץ כדי להגיע מהר למקום
בטוח חדש. גם עובדות המכבסה עשו את מלאכתן כאילו אין יורים כלל, תלו את הכבסים לייבוש (מכונת יבוש
עוד לא הומצאה) או אוספים לאחר שהתייבשו. הכול עסקו בעבודתם מתוך הכרה שבכך הם עוזרים במאמץ
המלחמה. בשעת הפגזה ישבו הבחורות במטבח מאחורי הכיריים הגדולים, והכובסות חזרו למבנה המכבסה.
באחד הימים פגע פגז של מרגמה בנג של חדר-האוכל, וכל הלכלוך, קורי העכביש והאבק שהצשברו במשך
השנים בין הגג ותקרת הלביד ושנצבעו בשחור מעשן ההתפוצצות -- נשרו על השולחנות. היה זה סמוך לארוחת-
הצהריים, כאשר על כל השולחנות כבר היו צלחות וסכו"ם. העובדים הסירו את כל הכלים שהתכסו לכלוך קשה,
ניגבו את השולחנות -- והניחו צלחות נקיות. כאשר נכנס הקהל לארוחה בצהריים -- כמעט לא נותר סימן למה
שאירע, ורק התקרה הפגועה "סיפרה את הסיפור".
ביום ב' אחה"צ נפגע הטרקטור שואב המים מהתפוצצות פגז, ופרצה שירפה. בן-אלי, האחראי לטרקטור, ניסה
לכבותה -- אך הטרקטור נשרף, ובקומו הביאו טרקטור אחר.
ביום ג' 6 באפריל, ב-0ט:8 בבוקר, ניתנה הוראה לילדי המוסד לעזוב אותו ולעבור ברגל ליער, שנמצא במרחק
לא רב. הנימוק להוראה היה, שהבניין הגדול שימש מטרה בולטת לתותחי קאוקג'י, ואף שנפגע קשות -- הוסיף
לשמש מטרה לתותחים. נשקפת בו סכנה חמורה לילדים הרבים שגרו בו.
בהתאם להוראה, יצאו כל הילדים בליווי העובדים אל היער. בדרך נפתחה עליהם אש רובים ומקלעים. בהירה
שפירא, אחת העובדות במוסד, נפצעה קשה; אך יתר השיירה הגדולה הגיעה בשלום ליער. בהירה הובלה למרפאה,
טופלה בידי הרופא, ובהזדמנות הראשונה נשלחה לבית-החולים.

127 
הצבא הבריטי, שעדיין היה אחראי לבטחון הארץ -- המנדט היה אמור להסתיים כעבור חודש -- התעורר
סוף-סוף. לפני השער הופיע רכב צבאי בריטי ובו כמה קצינים, שקאוקג'י כנראה איפשר להם להיכנס. בתיווכם
התאפשר פינוי הפצועים, ביניהם נעמי ברקאי הפצועה קשה, בהירה וקוסטא, וילדת המוסד בת נגבה. לפי דרישת
הערבים, נסעו האמבולנסים דרך הכביש לעפולה, בליווי צבא בריטי. הקצינים הבריטים ביקרו במפקדה של
קאוקגיי, ובחזרם משם הציעו שביתת-נשק. משה"ע היתה מוכנה לכך, כדי לאפשר את פינוי הילדים והמטפלות,
החולים והפצועים קל. כל הפצועים טופלו בבית בידי הרופא המקומי ד"ר פלומין, האחות רוזה פז ומספר חברות
שהתנדבו לעזור.
המו"מ על שביתת הנשק נמשך. הקצינים נעו בינינו ובין מנסי. מצדנו השתתפו בו מיטק בנטוב ואריה שופר,
היודעים אנגלית, והמפקדה. לבסוף הוסכם, שההפוגה בקרבות תתחיל למחרת, יום די בבוקר, ושכל שיירת המפונים
תיסע דרך העמק. היתה זו תביעתנו, והערבים קיבלו אותה.
ההצעה להפוגה בקרבות, שלמעשה באה מצד קאוקג'י, עודדה את הקיבוץ. נוסף על האפשרות לפנות את
הילדים והחולים -- היתה הצעה זו עדות ברורה לכך, שהמפקד המהולל נוכח לדעת שכיבוש משה"ע אינו קל.
הפגזות התותחים המרובות והיריות הצפופות מנשק קל לא הכניעו את הקיבוץ, ונסיונות-הנפל של התקפת רגלים
הוכיחו את ערכו הדל של "צבא ההצלה". קאוקג'י אמנם פירסם למחרת יום ההתקפה הראשון הודעה לעיתונות
הערבית על כניעת משה"ע, ותיאור של טקס הגשת בקשת הכניעה מצד זקני הקיבוץ למצביא הגדול. הידיעה
פורסמה גם בעיתונות בעולם. אך המציאות הכחישה את הידיעה המתרברבת. הצעת ההפוגה בקרבות חיזקה את
נחישות עמדתנו ואת בטחוננו בניצחון במערכה זו, וזאת עוד לפני התערבות הפלמ"ח בקרבות.

יום ד', 7 באפריל

בבוקר התחדשו היריות, אך בשעה 9:10 פסקו והחלה שביתת-הנשק, ועמה בא השקט לאחר שלושה ימי יריות
והפגזות. לכל אורך המדרון של רוביה התרוממו דמויות רבות מאוד: היו אלה חייליו של קאוקגיי, המונים-המונים,
שעד אותה עת שכבו מוסתרים היטב בין השיחים והסלעים והמטירו עלינו אש בלתי פוסקת. רק כעת ראינו, מה
רבים היו הלוחמים בנו.
לחצר הגיע רכב רב והתרכז ברחבה ליד חדר-האוכל הנבנה. היו אלה אוטובוסים לפינוי הילדים והמטפלות,
הפצועים קל, החולים וההורים הזקנים, ומשאיות להעברת הציוד. המיועדים לפינוי התרכזו ליד האוטובוסים, וכל
הנשארים באו להיפרד. ההרגשות היו מעורבות: שמחנה שהילדים יוצאים למקום מבטחים וכל סכנה לא תהיה
צפויה להם, צער הפרידה, ובעיקר -- הדאגה לעתיד. ידענו שהקיבוצים הקולטים -- שריד, מזרע ומרחביה
-- יקבלו יפה את הילדים וידאגו להם במיטב יכלתם: אבל מי יודע מתי ניפגש, והאם הכול יזכו בכך.
לשריד יצאו 45 ילד, למזרע -- 55, וגם למרחביה 55. הכול העריכו את המאמץ של הקיבוצים לקלוט "מהיום
למחר" את ילדינו הרבים. לבסוף זזה השיירה מלווה בכוחות ביטחון, וההרגשה הגוברת היתה של סיפוק. ההיגיון
הקר גבר על הרגשות: הילדים יהיו בטוחים, ואנו נוכל בלב קל יותר להתמסר להגנה על משה"ע.
עם התחלת ההפוגה הוסר המצור, והדרך להזורע ולחיפה נפתחה. התחילה לזרום תחבורה רבה. ברכב הראשון
-- עיתונים וגם עתונאים. לפני כן, רק מעטים הצליחו לעבור את המכשולים של המצור.
מכותרות "על המשמר" ו"דבר" התברר, שהקרב על משה"ע נחשב אירוע מרכזי בארץ, בצד הקרבות לפריצת
הדרך לירושלים. הגיעו משאיות רבות עם אספקה לאנשים ולבעלי-החיים וחמרי ביצור לרוב. חברת החשמל שלחה
גנרטור גדול וצוות עובדים כדי להעמידו ולחברו לרשת החשמלי, וגם כדי לתקן את הרשת עצמה שנפגעה מאוד.
סוללבונה שלח קבוצה גדולה של פועלי בניין כדי לעזור בהתבצרות נוספת, ההכרחית נוכח הניסיון של עמידה
בהפגזות תותחים. ביצרו בקורות עץ את גג בית המשאבה, שבו הוצב גם הגנרטור, והקיר המזרחי שלו חוזק
בשקי חול ובעפר, מכיון שהעמדות הבנויות ביטון אינן מגינות מפגיעות תותחים. אנשי העמדות חפרו ליד כל
עמדה שוחות בעומק שעד שני מטרים. פועלי סולל-בונה חפרו תעלות ארוכות מאחורי בית הקומותיים, בשביל
ה"אזרחים". אווירת ההפוגה היתה מורגשת מאוד, כל הציבור נפגש בארוחות, אכלו בנחת ושמחו למפגש, ובערב
ישנו בחדרים.

128 
באו נציגי "ההגנה", ובפיהם הודעה שההגנה רואה בקרב על משה"ע קרב על חיפה, ושירוכזו כוחות נוספים
מחי"ש חיפה והצפון למלחמה ב"חיל ההצלה.
אחר הצהריים באו הקצינים הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש ואולי אף להפסיק כליל את הקרבות.
היה ברור, שבהצעה זו הם רק מחווכים של קאוקג'י. שני תנאים הציגו: שנבטיח, שהכביש יהיה פתוח לתנועת רכב
ערבי לחיפה וממנה, ושנימנע מפעולות גמול נגד הכפרים הערביים. כביש ג'נין -- חיפה היה הקשר של ממלכת
עבר-הירדן לנמל חיפה, מקור האספקה היחיד שלה, לאחר שהקשר ליפו נותק. תשובתנו היתה, שאנו מהווים חלק
מ"ההגנה". עליהם לפנות לפיקוד "ההגנה" -- ואנו נקבל כל החלטה שלו.
בערב התאספה "ועדת המצב", והחליטה להמליץ ל"הגנה" לא לקבל את ההצעה. היו לכך טעמים שונים.
העיקריים היו: א. אם קאוקג'י מציע להפסיק את הקרבות -- הדבר מלמד שצבאו סבל אבידות (ואכן, כך התברר
אחריכך); ב. ההנהגה הערבית הלאומית דורשת להעביר את תותחיו וחייליו לחזית ירושלים.

יום ה', 8 באפריל
ההפוגה נכנסה ליומה השני, והקיבוץ הוסיף להתבצר. מרכז "ההגנה" קיבל את עמדתנו, והקרבות היו אמורים
להתחדש ביום המחרת.
באו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח וכמה מעווריו, לפגישה עם המפקדה שלנו, ונקבעה תכנית למתקפתדנגד.
השתתפו בה הגדוד הראשון של הפלמ"ח, קורס הממכ"פים מג'וערה, ואם יהיה צורך -- גם חי"ש מחיפה
ומהעמק. ריכוז הכוחות הגדול, יחסית לפעולות עד אז, בא להדגיש כי הנהגת היישוב מחשיבה ביותר את הקרב
על משהייע.

יום ו' 9 באפריל
לפנות-בוקר נפתחה התקפה על משלטי קאוקגיי בהר. נכבש ביתראס, הר הגעש הגדול והקטן. בבוקר השכם
אני רואה מעמדתי את לוחמינו האמיצים, אנשי הפלמ"ח וג'וערה, המתקדמים מהר הגעש לעבר רוביה פוקה,
המבוצרת היטב. הערבים ברוביה מתגוננים בעקשנות, ומתנהלים חילופי-אש עזים. שלנו מתקדמים באטיות -- אך
בלי הרף, וכאילו בקפיצות עולים במדרון התלול של רוביה פוקה. אנו עוקבים מלאי התפעלות אחר התקדמותם
האמיצה. שומעים ורואים ממש את היריות וההתפוצצויות של פגזי המרגמות. כל הקרב הזה מתנהל ממש לפני
עינינו. זו הפעם הראשונה אנו רואים את גבורתם של הלוחמים הצעירים וביניהם גם אחדים מבניגו, המתקדמים
תוך קרב; גבורה, שכה התפרסמה אחרדכך במהלך מלחמת העצמאות.
בקרב זה, שנמשך די הרבה זמן, הגיש סיוע רב-ערך צוות המרגמה הכבדה שלנו ("3 -- 7.5 ס"מ). הם ירו
פגזים לעבר רוביה, ופגיעותיה הטובות עזרו לשבור את התגוננות הערבים. מרגמתנו עמדה בחפירה בגן השזיפים
(כיום שיכון "הכרם"), ובצוות היו איתן בןדאור, פנחס פינק וברוך שכנר. מרגמה זו ירתה גם לעבר המשוריין בעל
התותח של שתי פאונד שירה מעיקול הכביש ליד רוביה פוקה, ואילצה אותו לסגת.
עם כיבוש רוביה -- פסקו היריות על משה"ע, ורק הפגזת התותחים התחדשה מדי פעם. הפלמ"ח עזב את רוביה
-- ונשארו בה אנשי ג'וערה, והתבצרו היטב. הערבים החלו בהתקפות-נגד, ללא הרף. הלוחמים העייפים התגוננו
במרץ -- אך התחמושת התמעטה... אחר-הצהריים באו אליהם לעזרה אנשי העתודה שלנו, אך לפנות ערב נאלצו
לפנות את רוביה והגיעו למשה"ע עייפים וסחוטים. הם הוזמנו לחדר-האוכל והתכבדו בארוחה חמה. מי מאתנו,
שהצליח לבוא לחדר-האוכל, זכה לשמוע מפיהם את סיפור הקרב הארוך, שנמשך כמעט יממה. אחד הלוחמים
האמיצים הביא איתו שלל: תרנגולת חיה. הוא ביקש מרבקה פלדהורן, אחת העובדות במטבח, שתשחט בשבילו
את התרנגולת. הלוחם האמיץ, שירה ללא היסוס באוים "אין לו דם" לשחוט תרנגולת... עם עזיבת רוביה התחדשו
היריות בנשק קל ובמקלעים, ומצב הרוח של החברים ירד מאד. המצב חזר לקדמותו: יריות בלתי פוסקות מהצד
המזרחי, והפגזות לסירוגין. לפנות-ערב גהרג מכדור של צלף -- עזרא מיגצר, חבר קבוצת "אלומה" במוסד,
בן יחיד להוריו חברי קיבוץ מרחביה. הוא נפגע בעת עבודתו בחליבת הצאן -- מקום עבודתו הקבוע. בלילה
יצאה מכונית למרחביה ובה בני "אלומה", ללוות את חברם בדרכו האחרונה.

129 
שבת, 10 באפריל

בבוקר זה התחדשו היריות, וכבר התרגלנו אליהן. לפי הידיעות שהגיעו למפקדה, המשיך הפלמ"ח להילחם
בסביבה נגד חיילי קאוקגיי.
בשעה 10-00 יצאה קבוצת עובדים של חברת החשמל, שסיימה את עבודתה, ללכת ברגל בכיוון כפרברוך.
נפתחה עליהם אש חזקה מרוביה, והם נאלצו לחזור ולדחות את יציאתם ללילה.
היריות מרוביה התחזקו. בשעה 12:30 צפינו בשיירה של שלוש מכוניות נוסעת מהעמק בכיוון אליגו, ביניהן
כנראה שתיים משוריינות. נפתחת עליהן אש מקלעים חזקה מרוביה, אך השיירה הוסיפה להתקדם והשיבה אש
חזקה לעבר רוביה. באותה שעה התחזקו היריות על משה"ע ועל השער, כנראה כדי למנוע את כניסת השיירה.
למרות זאת הצלחנו לפנות את המכשולים מלפני השער, והשיירה נכנסה תוך חילופי אש חזקה. הרכב נכנס למוסך
הקרוב לכניסה, הבנוי פח, וכל הנוסעים יצאו מהר ורצו אל התעלות. ביניהם -- בני "אלומה", שחזרו מההלוויה
במרחביה, וכמה חברים שהביאו עמהם דואר מ"גולי משמר-העמק" בקיבוצים. הט סיפרו כי לנעמי ברקאי קטעו רגל,
ושאר הפצועים מחלימים.
מהמכתבים שכתבו הילדים והמטפלות נראה, שהילדים מרוצים; אבל כמובן, מתגעגעים להוריהם. המטפלות
מתארות את הרוח היפה שמגלים הקיבוצים המארחים. הילדים הגדולים יותר דואגים ונפגשים עם אחיהם הקטנים
יותר, ומנסים בכל יכלתם להקל על הניתוק מההורים.
בינתיים נתווספה על היריות -- גם הפגזה כבדה. יריות רובים ומקלעים הדדיות והתפוצצויות הפגזים הרבים
-- הגיעו לשיאן. רוב היישוב בתעלות, שומע את הקולות ומחכה לסיומם. היריות נמשכו שעות, אך נחלשו
מעטמעט, ולפנותדערב ב-17:30, התחיל הכול להירגע. חילקו אוכל לעמדות, אך מדי פעם עוד נשמעו ירייה
או התפוצצות. שקט מוחלט השתרר רק ב-21:00.
סמוך לבוא השיירה ראיתי מעמדתי, כי איש אחד נשאר ליד המוסך, עומד ומסתכל סביבו ומקשיב ל"תזמורת"
שקיבלה את פניו. רצתי אליו והזהרתיו מהסכנה הצפויה לו. הוא ענה, שהביא ברכבו מקלע מ"ג -- ואינו מבין
מדוע אין באים לקבלו. הבאתי את האיש, חבר בית-שערים, אל עמדתי, והודעתי למפקדה על הכלי הנוסף.
המ"ג עבר לעמדה 3, שעל החלק המזרחי של הכביש, ונשאר בעמדה זו עד גמר הקרבות. קול יריותיו החזק נשמע
היטב בכל הקיבוץ, ובגלל תכיפותן -- הוא נקרא בפי כול "הפטפטנית". אכן, הכלי נטל חלק פעיל לעתים קרובות,
ובמרץ רב, בחילופי היריות, והתברר שטווחו ארוך וקליעותיו מדויקות. גם המרגמה הכבדה תרמה את חלקה ביריות
הרבות, שנמשכו עד שעה 0 כשכל האוכלוסייה מבלה את זמנה בתעלות. אחר-הצהריים הופיע בשמינו אווירון
יפרימוס", חג מעלינו והוריד חבילת תחמושת עטופה יפה; אך לצערנו, חלקה נפגע בנפילה. וילק הורביץ, מפקד
עמדה 5 המוצבת ממש מול רוביה, הודיע בשעה 16:30 שיריות התותחים מטווחות על עמדה זו ופגיעותיהם
מתקרבות אליה. מיכול, מפקד הקטע, עמד על כך שהצוות ישאר בעמדה עד כמה שאפשר. לבסוף עזב כל הצוות
וכעבור רגע אחר-כך נפגעה העמדה.
סוף-סוף נמצא פתרון לחידה שהעסיקה זה מספר ימים את המפקדה והעמדות. לאחר שבהפגזה הראשונה נפגעו
קווי הטלפון בין העמדות והמרכז, שהיו תלויים על עמודים, הם הונחו לאחר תיקון בתעלות הקשר. אחרידכן נמצא,
שבאחד המקומות נחתכו קווי הטלפון שהיו מונחים על קרקע התעלה. ניתוק הקשר הורגש מאוד. לאחר בדיקה
התברר, שהחוטים לא נפגעו מרסיסי פגזים, אלא נחתכו כאילו בטכין, ורבו ההשערות מי המחבל. אולי זה לוחם
ערבי אמיץ, החודר בלילה וחותך את החוטיםז ואולי זה איזה מופרע בינינו? החבלות חזרו ונשנו גם לאחר
שהחוטים המנותקים תוקנו, והדבר עוד הגביר את הדאגה. בינתיים נודע הדבר לכל הקיבוץ, וסיפק חומר לדמיון.
לובקה העמיד את מיכה לין כשומר ליד מקום הניתוק, עם הוראה "אם תראה את המחבל -- הרוג אותו,
ויהי זה אפילו חברך הטוב". מיכה אכן הרג את המחבל: היתה זו חיה קטנה, ושמה קיפוד, והוא שחתך בשיניו
החדות את החוטים.



130 
יום א', 11 באפריל

בשעה 3:00 לפנות-בוקר, השיירה שבאה ביום הקודם יצאה לשריד, ואתה דואר לילדינו. עם אור הבוקר
התחדשו היריות מרוביה. אלה הן בעיקר צליפות לעבר אנשים העובדים בחצר, או הרוצים להגיע לעמדה. האם זה
סימן שהתחמושת של "צבא ההצלה" פוחתת? מי שהולך לעמדה או ממנה -- אין יורים בו בזמן שהוא מתקדם
בתעלת הקשר; אך ברגע שהוא נאלץ לצאת מהתעלה -- יורה בו הצלף. מאוחר יותר התחדשה גם ההפגזה, וגם
היא היתה פחות צפופה מאשר בימים הראשונים.
בהפגזת היום הקודם נפגעו מחדש הרפת והלולים, וריח הפגרים מכה באפנו בעקשנות. נפגע גם צריף "הקומונה
הגדולה" -- מחסן הבגדים של החברים; הגג והתקרה נהרסו. גם המדגרה נפגעה. החברים התגייסו להעברת רכוש
ה"קומונה" לקומונת הילדים, הבנויה ביטון -- ועשו זאת למרות הצליפות.
בצהריים נראתה שיירה בת ארבע מכוניות נוסעת בעמק בדרכה למשה"ע, ובכללה שתי מכוניות משוריינות.
נפתחת עליה אש מקלעים כבדה, שתי מכוניות נסוגות, ושתי המשוריינות ממשיכות. הן הגיעו עד "בורות בקר"
-- והנה גם הן נאלצו להפסיק את מסען. הן הסתובבו, וחזרו בכיוון לכפר-ברוך -- והיריות פסקו. בשעה 14:00
פרצה אש בבית-האימון. אנשי העמדה הקרובה רצו לכבותה -- וגם עליהם נורו יריות רבות. הם הצליחו לכבות
את השריפה וחזרו לעמדה -- ובדרך נפגע משה פורמינסקי. הוא הובל מיד למרפאה, והתברר שנפצע קשה
בשני כדורים, אחד מהם בגבו. טיפלו בו הרופא וכל הצוות הרפואי, אך מצבו החמיר, ובשעה 20:00 נפטר. בשעה
0 קרא לובקה דרך הטלפון לכל אנשי העמדות ולכל הקיבוץ לעמוד דום, והשמיע דברים נרגשים לזכרו
של משה. אין כל אפשרות, שהחברים ילוו את משה בדרכו האחרונה, רק קבוצת חברים מזוינים יצאה בלילה
ליער, כדי לקבור את משה.
במשך כל היום נמשך הקרב סביבנו. הפלמ"ח תקף את עמדות "צבא ההצלה" גם בהר וגם בכיוון עמק מנסי.
המרגמה הכבדה שלנו השתתפה בקרבות וסייעה לפלמ"ח בפגיעותיה הטובות בעמדות הערבים. הפלמ"ח התקדם,
תוך שהוא מכוון על-ידי האלחוט ("הוקי-טוקי") את יריות המרגמה ומשבח את קליעותיה. כנראה התחילה גם
מתקפה ממערב, מכיון חיפה. בשדות נראו ערבים עם צאנם עוברים ממערב למזרח; כנראה היו אלה אנשי
אבו-זריק.

יום ב', 12 באפריל

היריות על משה"ע הלכו ונחלשו. אבו-זריק נכבשה סופית, וזרם הערבים הבורחים דרך העמק גבר. אחר-
הצהריים ראינו, שגם ערבי אבו-שושא בורחים. חברים רבים, ואני בכללם, משתוממים ותוהים, מדוע התוקפים
מחיפה לא שאלו לדעתנו בענין זה. בנימין ארנון, חבר המפקדה, עלה לאבו-שושא ומצא שם אנשי חיש חיפה
רבים, המגרשים ערבים מבתיהם. הוא פגש את מפקדם, מאיר עמית, ושאל אותו לפשר פעולה זו, ומדוע הוא
פועל לפני שבא בדברים עם אנשי משה"ע. תשובתו: "אני פועל בהתאם לפקודה מפורשת, שניתנה לי בצאתי
מחיפה". נפרדנו מאנשי אבו-שושא; היה אפשר לזהותם לפי הכפיות השחורות שלהם. אז לא ידענו, שהם
לא יחזרו.
הגירוש הזה, תמונת הנשים והילדים הרצים בשדות וצועקים ומייללים -- עוררה בי התנגדות חזקה; אך לא
היה בכוחי ולא בכוח חברי לעשות מאומה. באותה שעה ירו עלינו ממנסי ומרוביה-פוקה.
אחרהצהריים נראו ערבים מזוינים מפילים את עמודי הטלפון בעמק. "הפטפטנית" ירתה בהם, ונוכחתי לדעת
עד כמה קליעותיה מדויקות,. אחד מהתוקפים נפצע -- וכולם ברחו בבהלה.
בערב הודיעו ששיירת כלידרכב עומדת לצאת מהזורע אלינו, סימן מובהק שהמצור נפרץ. אך השיירה לא
הגיעה. למחרת התברר שהדרך אמנם פתוחה, אך הכביש בלתי עביר: קודם כול יש לפנות את המחסומים הרבים,
ולסתום את התעלות והבורות שנפתחו בכביש.


131 
יום ג', 13 באפריל

הלילה עבר בשקט בלתי רגיל. לרבים הפריע השקט לישון. בבוקר נשמעו יריות רבות סביבנו. כוחותינו כבשו
את הר הגעש ואת רוביה-פוקה, לשמחת כולנו. כל הקרב הזה התנהל בהשתתפות פעילה של תותחי קאוקגיי, שירו
הפעם לא עלינו כי אם על כוחות הפלמ"ח המתקדמים.
בשעה 9:00 בבוקר הגיעה מונית ראשונה מחיפה: הכביש סוף-סוף פתוח ופנוי. ב-10:00 הגיעה שיירה גדולה
בת שבע משאיות ומכוניות קטנות, ואתה אספקה רבה וחברים מהזורע ומחיפה.
ב-10:20 התחדשה ההפגזה, אמנם אטית וחלשה, אך היה בה להבהיל את אורחינו. אנו, ותיקי הקרבות הרגילים
להפגזות יותר כבדות, הסתכלנו בשמץ של לעג למראה אורחינו הנסים ומחפשים מחסה. לשמע פגזים מעטים
מתפוצצים.
ההפגזה לא נמשכה זמן רב. קרוב ל11:007 השתתקו תותחי קאוקג'י, והפעם היתה זו באמת ההפגזה האחרונה.
אנשי הפלמ"ח הודיעו באלחוט, שהם נכנסו למנסי. חיילי קאוקג'י ברחו והשאירו אחריהם הרוגים רבים מאוד.
במכשיר האלחוט נשמעו קולות הפלמ"חניקים הנרגשים, המספרים על מראה עיניהם. כך חזר השקט למשמר-
העמק, והקרב שנמשך עשרה ימים -- פסק.
החברים עזבו את העמדות, עזרו לפרוק את האספקה הרבה שהגיעה מחיפה, ובעיקר -- נפגשו בטוחים
שהמערכה תמה; נפגשו כאילו לא התראו זה שנים, ולשמחה לא היה גבול. החברים, העצורים בדרך-כלל, התהלכו
נרגשים והתחבקו, החליפו סיפורים ורגשות: "מה שלומך? מה אתה אומר:!"'השמחה וההתפעמות כפולות:
הנה אנו נפגשים, כמעט כולנו שלמים ובריאים, והעיקר -- ניצחנו, לאחר שעמדנו יחד במבחן הקשה ביותר
בחיינו, כפרטים וכחברה, למרות הקרבנות היקרים, למרות ההפגזות, למרות המצור.

לסיכום כל המערכה ניתן לומר, כי הגורמים שעזרו וקבעו את היכולת לעמוד במערכה ולנצח בה היו אלה:
א. העמדות הבצורות, תעלותה קשר וקווי הטלפון. אלה היוו גורם חשוב ביותר. המטה, שהתמקם בחדר
הקריאה דאז (כיום -- מזכירות הקיבוץ). עמד בקשר מתמיד עם העמדות, ובעת צורך היה יכול לשלוח תגבורת
באנשים ובתחמושת לכל עמדה. הקשר קוים גם כאשר קווי הטלפון נותקו בהפגזה, והרצים -- בני המוסד וחניכי
הנוער -- מילאו את מקומם. התעלות איפשרו גם הספקת מזון ומשקה לכל עמדה.
ב. האירגון הטוב של כל האוכלוסייה. הוא הבטיח את פעילותם התקינה של כל השירותים, המטבח, המכבסה
ובתי-הילדים. בכל בית-ילדים היו מטפלות נוספות, שדאגו לשלום הילדים ולמצב רוחם. המטבח בצריף פעל כל
הזמן ללא הפסקה, וסיפק מזון לכל אוכלוסיית הקיבוץ וללוחמים הרבים שבאו לעזרתנו.
ג. רוחם של חברי הקיבוץ, שעמדו בכל המתח, הקשיים והסכנות. החברים, בין ששהו בעמדות 24 שעות
ביממה במשך כל עשרת הימים, ובין ששהו בבתי-הילדים, במוסד ובצריף חדר-האוכל, פרוצים ליריות ולהפגזות,
לאחר שביום הראשון התברר שאפילו ביטון אינו עומד בפני פגז של תותח -- כולם המשיכו, כל אחד במקומו, בלי
סידור עבודה, בלי פקודות והוראות. שלושת הימים הראשונים, עד ההפוגה הקצרה בקרבות, היו מבחינה נפשית
הקשים ביותר. החרדה לשלום הילדים היתה רבה, בייחוד לאחר שהוברר שרבו פגיעות הפגזים במוסד ובבתי
הילדים. פינוי הילדים, המטפלות והפצועים בימי ההפוגה -- הקל מאוד, אף כי הפרידה מהילדים ומהחברות
היתה קשה; כי איש לא ידע מה צפוי בימים הקרובים.
ד. הגורם המכריע, שקבע את מהלך המערכה ואת תוצאותיה, היה -- עזרת "ההגנה", שהוגשה מהלילה הראשון.
הוקם מטה, ובראשו יצחק שדה, שניהל את המערכה. נשלחו לעזרה יחידות החי"ש (אנשי ההגנה מהיישובים), קורס
מייכים מג'וערה, והגדוד הראשון של הפלמ"ח. עזרה זו איפשרה לתגבר את העמדות, אך העיקר -- היחידות יצאו
להתקפות על צבא קאוקגיי, התקפות שהביאו בסו לידי מפלתו של האויב ונסיגתו המלאה. במהלך הקרבות היו
עליות וירידות. עמדות "צבא ההצלה" נכבשו ונעזבו חליפות, וההפגזות התחדשו מדי פעם. כל זה גרם למריטת
עצבים; אך עם הזמן התרגלו החברים לשאון הקרב, ובלב הכול כבר היה ביטחון בניצחון.
אכן, ההפגזות הרבות והיריות הבלתי פוסקות גרמו פגיעות קשות. נהרגו רותי אפרתי ובתה התינוקת אילנה,

132 

133 
משה פ. ואבא גאון, וכן בן קיבוץ מרחביה -- עזרא מינצר. כן נפצעו חברים אחדים. בקרבות נהרגו 13 חברי
חייש ופלמ"ח. נפגעו בניינים רבים, ביניהם בית-הילדים הגדול. בית מגורים אחד נהרס. בייחוד נפגע קשה הבניין
הגדול של המוסד. גם בנייני משק נפגעו: מגדל התחמיץ ("הסילו"), רפתות ולולים. פרות ועופות רבים נהרגו,
ובשרם שימש בחלקו מזון לאוכלוסיית הקיבוץ וללוחמים הרבים.
במשך כל ימי המערכה היתה משה"ע נתונה במצור. חיילי קאוקג", שמעמדותיהם ברוביה עילית ראו יפה את
כל הקורה והמתנועע במשה"ע ובשדותיה, ירו על כל המנסה להתקרב ולהיכנס אליה או לצאת ממנה. קבוצות
של חיילי קאוקגיי עמדו באבו-שושא ובאבו זריק, ומנעו כל חנועה ממערב. כל ניסיון לפתוח את השער ביום עורר
יריות חזקות עליו ועל סביבתו. הכניסה והיציאה נעשו ברגל, בעיקר בלילה, דרך השדות לשריד ובשביל הרים
לעין-השופט. פעם אחת הובאה תחמושת באווירון, שזרק את החבילה לחצר.
ועדת מצב, שנבחרה עוד לפני המערכה, עסקה בכול, גם בענייני ביטחון, גם בענייני המשק והעזרה הרפואית.
היה הכרח לבחור מזכיר חדש, במקום משה פ. שנפל בקרבות, וגזבר במקום יוסף ברקאי שהיה עסוק בטיפול
באשתו, נעמי, שנפצעה קשה. החילופים בוועדת המצב נעשו, זו הפעם היחידה, בלי יכולת לנקוט את הכללים
הדמוקרטיים הרגילים.
מיד עם גמר הקרבות אירגנה "ההגנה סיורים של ועדות ביטחון מקיבוצים וממושבים מכל הארץ, כדי ללמוד
מנסיונה של משהיע. הם ראו את העמדות, את תעלות הקשר ואת השוחות שנחפרו תוך כדי המערכה, ושמעו
תיאורים מפורטים. הניסיון שנרכש כאן עזר ליישובים רבים לעמוד במבחנים שבאו לאחר קום המדינה.
מפקדי צה"ל וההיסטוריונים העריכו כי הקרבות על משמר-העמק היוו נקודת-מפנה במלחמת העצמאות, משני
טעמים:
1. לראשונה השתתפו בקרבות אלה כוחות גדולים משני הצדדים: יצבא ההצלה" של קאוקג"י, ומולו -- כוחות
גדולים של ההגנה: גדוד של הפלמ"ח ושני גדודים של חי"ש, נוסף על חברי הקיבוץ.
2. כוחות ההגנה ערכו תכנית מתקפה כוללת של כוחותיהם. מתקפה שנגמרה במפלה מוחצת של "צבא ההצלה",
ובעקבותיה יצאו כוחות "ההגנה" להתקפה בכל הארץ.
להלן קטע מתוך הספר "תולדות מלחמת הקוממיות" שיצא ע"י צה"ל ו"מערכות" בשנת 1957, ובו תיאור
רשמי של הקרבות ושל פעולות הפלמ"ח ויחידות החי"ש)
שעה שנערך מבצע ינחשון" ב"פרוזדור" ירושלים -- התחוללה בצפון עוד שורת קרבות אשר היתה גם היא
אחת המערכות החשובות במלחמת העצמאות: הקרבות על משמר-העמק.
קיבוץ משמר-העמק, היושב על כביש חיפה -- ג'נין, שימש מטרה קוסמת ביותר למפקד "צבא-ההצלה" קאוקגיי,
אשר כוחותיו התרכזו ביימשולש הצפוני": שכם"ג'נין -- טובאס. הוא היה הנקודה העברית הקרובה ביותר לבסיסו
בגינין, ואף ניתן לניתוק מהיישובים העברים הסמוכים אליו על-ידי כפרים ערביים ששכנו בערפו. כיבושו היה
מאפשר את חסימת כביש ואדי-מילק, שדרכו עברה באותו פרק-זמן התנועה לצפון הארץ ואף לחיפה, ועל ידי כך
מעלה היה את עמדתו האישית של פאוזי אל קאוקגיי בין המפקדים הערביים, שאיש מהם לא הצליח עד אז לכבוש
נקודתישוב עברית. כן יתכן שקאוקגי ראה בעיני-רוחו, בהמשך לכיבוש הנקודה, התקפה על חיפה והשתלטות
על עיר חשובה זו.
ההתקפה הערבית על משמר-העמק החלה לפנות-ערב, ב-4.4.1948, בהרעשת תותחים. הכוח התוקף מנה כשני
גדודי רגלים, ועמו כשבעה תותחי-שדה. היתה זו הופעתם הראשונה של תותחים במלחמת-העצמאות. ההפגזה
הראשונה גרמה נזק כבד לבנייני המשק ולבעלי-החיים, ולמספר נפגעים מבין 0 תושבי הנקודה, אשר לא התקינו
מקלטים לעצמם. זמן-מה לאחר-מכן החלו שלוש פלוגות רגלים, לערך, הערוכות מחלקות-מחלקות, לנוע לאורך
הכביש מכיוון עיוביה אל-פוקה אל משמר העמק, בסיוע מספר משוריינים, אשר התקרבו בכביש עד לגדר המשק
ממש. ידיעות על ריכוז הכוח הערבי בכפר מנסי הגיעו לנקודה זמן-מה קודם-לכן, וממילא נמצאו כל הלוחמים
בעמדותיהם. התקפת-נגד שלנו, מקבילה להתקפה הערבית, נועדה לצאת מעין-השופט בו ביום, אך בוטלה מחוסר
כוחות.
עם רדת הלילה נסוגו יחידות האויב. במשך הלילה הגיעה לנקודה תגבורת ראשונה: פלוגת חי"ש של "גולני",

134 
מן העמק, שבאה בדרך השדות, אשר משום-מה לא נחסמה עלזידי הערבים.
יום המחרת, 5.4, עבר על הנקודה בהרעשה בלתי-פוסקת אשר הוסיפה נזק ואבידות; אולם לא נעשה כל
נסיון-התקדמות ממשי, וקאוקגיי הסתפק בתפיסת כל הכפרים והמשלטים החולשים על הנקודה מסביבה. באותו יום
הגיע למקום קולונל בריטי, ודרש משני הצדדים הפסקת אש ל-24 שעות. אף כי הבריטים לא היו מוכנים להתערב
בכוח להפסקת הקרב, הרי האינטרס הבריטי חייב שמירה, לפחות למראית-עין, של "חוק וסדר" בארץ עד תום
המנדט, וזו לא נחיישבה יפה עם שימוש בתותחים. השימוש בהם בהתקפתו של קאוקג'י היה בו אפוא, משום
הפרת הסכם בינו לבינם.
גם האינטרס הצבאי של הבריטים דרש שמירת השקט וה"סטטוס קוו" בכביש ג'נין-חיפה, כי הוא נועד לשמש
לפינוי כוחותיהם בשלב האחרון. הסכמנו לשביתת-נשק בת 24 שנות; בחסותה הוצאו פצועים ובלתי-לוחמים
והוכנסו פועלי ביצורים לנקודה. למחרת, ב-6.4 דרש הקולונל הארכת שביתת-הנשק, בהבטיחו בשם קאוקג'י שהלז
יימנע מלהתקיף את הנקודה, אם נתחייב לבלתי נקוט פעולות-תגמול ולא נפריע לתחבורה הערבית שבכביש. זה
היה מהלך מחושב יפה מצד קאוקג'י; מתוך כך היה יכול להעביר חלק מכוחו, ובעיקר את תותחיו, ל"פרוזדור
ירושלים", אשר הקרב כבר נערך בו בכל תקפו. תחת ההפסד במערכת משמר-העמק -- אשר בהצלחתה בוודאי
כבר הטיל ספק רב -- עשוי היה כוחו להיחשב מכריע במערכת ירושלים.
לא הסכמנו להארכת שביתת-הנשק בתנאים אלה, והקרבות נתחדשו. אולם בינתיים רוכזו כוחות נוספים לעזרת
הנקודה, אשר כללו יחידות מחטיבות "כרמלי" ו"אלכסנדרוני" וכל הגדוד הראשון של הפלמ"ח, אשר פעל זו הפעם
הראשונה כגדוד. כוחות אלה נכנסו לפעולה ב-8.4 בשעות אחר-הצהריים. יחידת הפלמ"ח לא נכנסה לתוך משמר-
העמק פנימה, אלא פעלה מבסיסה שבג'ויערה נגד אגפו וערפו של האויב. מצדנו אמנם תוכנן איגוף עמוק דרך
כפרין לכיוון ואדי-עארה, שיאלץ את האויב לסגת בשל האיום על דרך-העורף שלו; אולם עד מהרה נתברר, שאין
לנו די כוחות לאיגוף עמוק כל-כך, והוחלט להסתפק לפי שעה בכיבוש ע'וביה אל-פוקה ומשלטיה, וחרבת א-ראס.
ימים אחדים נתרכז הקרב בעיקרו מסביב לנקודות הללו. האויב הבין, שהחזקתן היא תנאי להתקפה על משמר-
העמק. ע'וביה עברה פעמים מספר מיד ליד: בלילה נכבשה על-ידינו, וביום נפלה, בעיקר בגלל אש תותחי האויב,
כי בידי ה"הגנה" לא היו כל כלי-נשק המאפשרים את שיתוקם. בו בזמן נכבשו הכפרים אבו-זוריק ואבו-שושא
-- ונפתחה הדרך מחיפה למשמר-העמק.
ב-12.4 נעשה צעד נוסף, שמגמתו היתה לאיים על דרך-העורף של האויב: נכבשו הכפרים מנסי ונעינע'ריה.
הגלגל נהפך, והאויב נאלץ עתה להילחם בעקשנות כדי להינצל מסכנת הניתוק.אחת-עשרה פעם הסתער על המשלט
החולש על הכביש צפונה למנסי -- ונהדף. בו-בזמן עלתה תגבורת ערבית -- עם תותחיה -- אל החורשה, כדי
להתקיף פעם נוספת את משמר-העמק עצמו ולאלצנו מתוך כך להחזיר כוחותינו אליו. אולם בתוך החורשה
עצמה נתקלה במארב שלנו, אשר הסב לתגבורת אבידות חמורות. בכלל זה פגע לפחות בתותח אחד. עם רדת
הערב נאלצו יחידותינו, אשר עמדו בקרב בלחי-פוסק במשך שלושים שעות, לעזוב את המשלטים ולסגת לבסיסן
בג'וערה. משמר-העמק עצמו התכונן פעם נוספת להדוף התקפה. אולם זו לא באה. קאוקג'י חילץ את כוחותיו מן
הסביבה ונסוג. אין ספק, שבאותה שעה נפתחו לפנינו אפשרויות גדולות של ניצול ההצלחה, אולם לא היו לנו
כוחות מספיקים לכך. נאלצנו איפוא להסתפק בטיהור כפרים מספר בין משמר-העמק לואדי עארה.

לאחר המערכה

למחרת שוך הקרבות השתרר שקט במשה"ע ובסביבה הקרובה, אך החיים חזרו למסלולם הרגיל באטיות
מרובה. בייחוד קשה היה להניע את גלגלי המשק, ודווקא עם שוך הקרבות הועברו עדרי הרפת והצאן לשער-
העמקים, ובה הם שהו כמה שבועות. הסכנה הישירה אמנם חלפה, אך במצב הביטחון לא חלה השתפרות ניכרת.
גבול הישוב היהודי, המדינה בדרך, שבימי הקרבות עבר ליד גדר משמר-העמק, אמנם התרחק עם המשך הקרבות
והגיע עד מגידו; אך היה הכרח להמשיך ולשמור בעמדות ביום ובלילה, כדי למנוע כל הפתעה. הקרב על משה"ע
היווה מפנה במלחמת העצמאות; לאחריו עברו כוחות ההגנה והפלמ"ח ממגננה להתקפה. אך חברי משה"ע לא

135 
היו מודעים לכך, כי הערכה זו נקבעה רק כעבור זמן, ובינתיים אסור היה להרפות את המתח הבטחוני ואת העירנות.
ההכרזה על הקמת המדינה, ב-15 במאי, עוררה התרגשות גם במשה"ע; אך העתיד היה לוט בערפל. במצב הביטחון
בארץ לא חל כל שיפור. להיפך: הכול חיכו בחרדה לפלישת שבע המדינות הערביות, שהכריזו על כונתן לחסל
את המדינה הצעירה. כיצד נוכל לעמוד בכל הסכנות האלה? הגיעו ידיעות על נפילת גוש-עציון. תמר וגדעון
שניר בני משה"ע, חברי קיבוץ רבדים, היו בין שבויי הגוש ונכלאו בעבר הירדן. הידיעות על פרוץ צבא סוריה דרך
צמח עד שערי דגניה, ועל עזיבת שער-הגולן וקב' מסדה -- הדאיגו ביותר. בדרום פלשו המצרים, והתנהלו קרבות
כבדים בנירים וביד-מרדכי.
הסימן הראשון, שהחיים מתחילים לחזור למסלולם הרגיל על אף כל הקשיים -- היה סדר הפסח, שחל
זמן קצר לאחר תום הקרבות. במשה'ע החג קוים בהתאם למסורת שגובשה בקיבוץ בשנים הקודמות. הוקראה
ההגדה הקיבוצית ונערכה סעודה חגיגית. אך היה זה סדר עצוב; הוא התנהל בחדר-האוכל, בצריף הישן שנפגע
קשה, ובשתי משמרות, כי חברים רבים שמרו בעמדות. חלק מהקיבוץ, הילדים והמטפלות, נעדר בכלל. היתה זו
התכנסות ראשונה של הקיבוץ לאחר הקרבות, ושמחת הניצחון היתה מהולה באבל על החברים שנפלו ודאגה
לפצועים. .
בינתיים התנהלו הקרבות במגידו -- לג'ון, והמצב היה בתחילה בלתייציב. בקרבות אלה השתתפו גם המתגייסים
מבין חברי משה"ע, ובאחד מהם נפצע קשה בבטנו מיכה לין, והיה מאושפז זמן רב בבית-החולים בעפולה. קרה
גם שקבוצת ערבים הצליחה להגיע עד גבולות הקיבוץ ולפתוח באש -- אך הם נהדפו ללא קושי. המצב דרש
עירנות מתמדת והמשך השמירה המוגברת. עד להתייצבות מצב הביטחון, לתיקון ההריסות והנזקים בבתי-הילדים
ולבניית מקלט ליד בית-הילדים -- היה הכרח להמשיך ולהחזיק את הילדים בחוץ. הם הועברו מהקיבוצים שבהם
שהו בתחילה -- לחיפה, ושוכנו בבי"ס על הכרמל. המשך קיום חלק ניכר מאוכלוסיית הקבוץ, הילדים והמטפלות,
מחוצה לו -- הכביד מאוד מכל הבחינות.
ילדי המוסד תבעו את החזרתם הביתה, ובייחוד עמדה על כך קבוצת "כפירים", כיתה ט' (קבוצות י"א וי"ב
שהו בבית). עוד בשהייתם במרחביה, מקום פינוים הראשון,הם דרשו בתוקף, בעל-פה ובכתב, שיחזירום הביתה.
להלן -- חליפת המכתבים בין קבוצה זו למזכירות הקיבוץ.

"לקיבוץ משמר העמק, חזקו
עזבנו את הקיבוץ ברגע שכל חבר משתוקק ביותר להימצא בו ולהוכיח את יכולתו להגן על ביתו. באותו
זמן הוציאו אותנו. עלבו בנו קשה -- מפני שאנחנו מרגישים כי יש ביכולתנו לעזור. עמדנו במבחן, וכעת
אנו מוכנים מכל הבחינות לפעול.
ותארו לכם הרגשה כזאת: אנו חיים פה בשקט, דורשים מאתנו לקיים מסלול חיים רגיל -- ואתם שם
לוחמים על זה שיהיה לנו איפה לחיות, איפה ללמוד. הרי זו הרגשה איומה שקשה להתגבר עליה, וקשה
לחיות כאשר היא אופפת אותנו. ולכן, תשוקתנו היחידה כעת היא לחזור הביתה. אין אנו יודעים למי
לפנות, כי כל החברות כאן הן עסוקות ומסדרות, ואין הן רוצות להבין אותנו ולעזור לנו. לכן לא נשאר
לנו אלא לכתוב הביתה, ושאתם תסדרו את הדבר. אנו מקווים שתבינו אותנו. כבר אין אנו יכולים להישאר
פה, אי אפשר. רוצים לחזור ויהי-מה, כי אנו מרגישים שנוכל לעזור, והרבה לעזור -- אם יצטרכו, ולא
ניחשב ליושבי בית, שאנשי העמדות יצטרכו לדאוג להם. רק תסדרו שנחזור בקרוב-בקרוב. נהיה מאושרים
עד אין קץ. תנו גם לנו ללחום במקום שבו אנחנו צריכים לבנות ולחיות; רק אז נרגיש שהוא באמתדבאמת
שלנו. תסדרו ויהי-מה. אנחנו דורשים לחזור, והקיבוץ מוכרח לסדר זאת, כי לא הוציאו אותנו בצדק
מהמקום, ולכן אתם מוכרחים לסדר זאת.
חזק ואמץ, קב' "כפירים".
לאחר קבלת המכתב היה דיון בו, והוחלט על התשובה המובאת בזה.



136 
15.4.48
"חברים יקרים, קב' "כפירים"!
נודה ולא נבוש, התרגשנו מאוד מכמכתבכם. מבין שורותיו בוקעת האהבה לבית, מדובבת ההכרה של
דור צעיר הנכון לתת את נפשו על אמת חיינו המשותפת. ואין זו קטנה בעיננו. לא כל דור זוכה לכך
שממשיכיו ידבקו לדרכו בזו האמונה המפעמת ממכתבכם. שאבנו עידוד מדבריכם. מצאנו בהם הדגש
נוסף לטעם המערכה בה אנו נתונים זה ימים ולילות.
אינכם עוד ילדים, ולא נעלים מידיעתכם את האמת המרה: ניתנה לנו מכה, שיכלנו חברים יקרים.כלי
משחית גם לא הבחין בין זקן וטף. בשעות ליל מאוחרות, בליווי של כיתת רובים בלבד, עלו הלוויות
לבית-הקברות, כשהקיבוץ כולו נשאר על משמרתו בעמדות. הדמעה חנקה בגרון והיד אחזה בדומייה
ברובה. לא ידענו עוד פרידה כזאת, פרידה של עומדים בחזית; ואין חיץ בין חזית ועורף בחיינו, כי
שלובים הם ודבוקים הם.
בחצר המשק רב ההרס, כמעט אין בנין שלא נפגע, אין ענף משקי שלא סבל קשות. אלה שלא הצליחו
להתקרב לביתנו -- הצליחו, בפגזי תותחיהם, להתנקש בעמל שהושקע עליידינו במשך שנים רבות.
הרבה נחרב. תעלות חפורות לארכה ולרחבה של החצר -- כשמסביב עולה אביב ופריחתו מזדקרת מכל
דשא ושיח. בימים הטרופים האלה יודעים אנו היטב מאין שאבנו את מקורות הכוח לעמידה איתנה,
יודעים אנו כי לעמוד כך ניתן רק למי שחי בכל רמ"ח איבריו את המערכה. והכול משתלב: אהבת החיים
ואהבת הבית, אחריות לאהבת האם ואמונה באדם ובחופש כי ינצח, הדאגה לקיבוץ ולילדיו והביטחון
בהמשך המפעל.
ידעתם גם ידעתם: בכל חיינו הננו רגילים להעדיף את צרכי הדור הצעיר, ואין זו רק אהבת הורים
לבנים. כל המושקע בחינוך הילדים נובע במידה מכרעת מההרגשה וההכרה, שמבחן המפעל הוא עתידו;
ויש במה להתברך. דורות ראשונים השתלבו בחיי הקיבוץ, ועם כל מבחן נוסף מתהדקת יותר החברות
והשותפות; והנה בא גם מכתבכם והוסיף אמונה ועידוד. ובכל זאת, חברים יקרים, החלטנו לא לקבל את
חביעתכם בשעה זו.
בימים האחרונים החל מפנה בחזית אשר סביבנו, ועדיין אין לדעת מה טמון בה. יתכן שנעמוד לפני
היאבקות של כוחות גדולים בעמק המערבי, ואפשר שמשר-העמק תיהפך לחזית. יתכן שגם נשוב
ל"סדר חיים רגיל" של ימי מאורעות. אם תתגשם הנחה זו -- נקבל את יזמתכם ונשמח לשתף אתכם
פעולה בחפירות ההגנה ובקימום הריסות הבית. אך אם יתברר, שההתפתחות מובילה לקראת הכרח להפקיר
השנה את המשק ולהפוך את ביתנו לחזית ממושכת -- כי אז לא תהיה אפשרות להיענות לתביעתכם.
לא זו בלבד: יתכן שבמקרה כזה יהיו חברים בקיבוץ, שבקושי יוכלו להשתלב בחיי החזית. ימים יבואו
ויגידו את דברם, ואתו תיפול ההכרעה בעניינכם. אין עתה אפשרות לדון בשאלה זו בשיחת קיבוץ.
בוודאי, תבינו, שמאז יום אי המר לא קיימנו שיחת קיבוץ ואין יודע מתי נקיימנה. תביעתכם הובאה
לדיון בוועדת המצב, וזו החליטה את החלטתה לאחר דיון רציני ונוקב. חברים, אם יש ברצונכם להקל
עלינו בימים אלה -- קבלו את תשובתנו בהבנה הראויה. אל תפלו ברוחכם, ועשו את עיקר העיקרים
המוטל עתה עליכם: היכונו להמשיך את דרך חיינו. כל ידיעה על שקידתכם בלימודים, על מסירותכם
לעבודה, על הכנותיהם לעבודה -- מעידה על החברות הבונה בקבוצה. האמינו נא, שהקיבוץ כולו
ישאב מהם עידוד וכוח להמשך המערכה.
באהבה ובאמונה, ביתכם".
המזכירות סירבה להחזיר את הקבוצה הביתה; אך כעבור כמה ימים חזרו בני הקבוצה למשה"ע על דעת
עצמם, והם בני 15 -- 16 והקיבוץ קיבלם באהבה. קבוצה נוספת של ילדי מוסד, קב' "סנונית", צעירה
מיכפירים", עברה לגן-שמואל.
את חידוש העבודה במשק לא היה אפשר לדחות, כי האביב הגיע והטבע לא חיכה לשינוי מצב הביטחון.
המטע והמשתלה לבלבו במרץ, והיו מכוסים עשבים שצמחו לגובה רב. גידולי הפלחה החלו להבשיל, ולמזלנו
-- המכונות החקלאיות נפגעו רק מעט. לניהול עבודה במשק בהתאם לצורך חסרו עובדים; כי כאמור, חברים
137 
רבים היו עסוקים בשמירה. קיבוצי העמק, ששלחו עזרה רבה בימי הקרבות, היו כעת טרודים בעצמם בשמירה
ובקיום המשק, ולמרות פניותינו אליהם -- לא קיבלנו מהם שום עזרה בעבודה. רק קיבוצי הקיבוץ הארצי נענו
ושלחו חברים לעזרה, ובייחוד בלטה עזרת הקיבוצים השכנים. מזכירות הקבה"א העבירה אלינו קיבוץ עלייה
צ"ש קפלן. הוא שהה במשה"ע כמה חדשים, ועזרתו הורגשה מאוד בקידום העבודה במשק. הקיבוץ הזה עבר
אחר-כך להתיישבות במגידו. נמשכו קשרי שכנות טובה עם הקיבוץ הצעיר, וחברי משה"ע עזרו לו בהגישם
הדרכה משקית.
בסביבה שלנו חלו שינויים רבים עם היעלמות שכנינו הערבים. פלישת צבא עיראק איימה גם על משה"ע,
והיא הורגשה בעיקר בפעילות אווירית. האווירונים העירקיים הגיעו גם אלינו והטילו פצצות תבערה לרוב. רובן
אמנם כובו בידי החברים, אך אחת מהן הציתה ערימת שחת, וזו נשרפה כליל. היה הכרח להוסיף על השמירה
ביום -- גם שמירה עם מקלעי נ"מ שהוצבו על הבריכה.
הגיוסים לצה"ל ולפלמ"ח גברו, אך עד להתארגנות מלאה של צה"ל -- הוטלו, כבעבר. מכסות גיוס על כל
קיבוץ. ועדת גיוס קבעה, מי יוצא ללחום ומי ישאר בבית לשמור על הקיבוץ ולקיימו. מצב זה גרם תסיסה בדור
הצעיר: רבים רצו לצאת וליטול חלק במלחמה הקשה, שהתנהלה בכל הארץ. אחד מבני הקיבוץ, רפאל דויטש,
בנה של צציל, שהתגייס לצה"ל, נפל בקרבות על סג'רה בגליל התחתון.
על רקע המצב הזה של התרחקות הקרבות ממשה"ע והתנהלותם בחזיתות רבות, קרה אירוע שגרם התרגשות
רבה. בבוקר בהיר אחד, נודע להפתעתו הגמורה של החלק הוותיק של הקיבוץ, כי שבעה בנים, בוגרי המוסד, עזבו
בחשאי והתגייסו לפלמ"ח. המדובר היה בבנים אלה: ראובן בזנר (קבץ'), רמי יבזורי, עמי רון, יוסף עופר, הלל עמר,
עמוס הרפז ומנחם רותם ז"ל. התברר, שהדור הצעיר ידע על כל ההכנות למבצע, ורבים עזרו בו. המעשה עורר
חילוקי-דעות בקיבוץ בדבר התגובה. היה ברור לכול, שיש להגיב: כי ללא תגובה הולמת עלול להתהוות מצב
שרוב בני הדור הצעיר, כשליש מאוכלוסיית הקיבוץ, יקומו ויתנדבו למלחמה -- ואז לא יוכל הקיבוץ לתפקד
בתנאים הקשים. היו חברים צעירים שטענו, כי אין לסבול מצב, שבו הם יושבים בבית והממלאים תפקידים
אפורים של שמירה ושיקום המשק, ואילו חבריהם יפרקו את עול האחריות לקיבוץ, יצאו למלחמה המלווה הילה
של הגנה על המולדת, ויחוו חויות מסעירות. חברי ועדת הבטחון דרשו בתוקף להוציא את כל חברי קבוצה
זו מהקיבוץ, כי הם עזבו את משמרתם כשעדיין מרחפת סכנה על הקיבוץ. שניים מחברי הקבוצה היו מסודרים
באותו בוקר לאייש את עמדת המקלעים נגד המטוסים העיראקיים. נציגי המזכירות בוועדת המצב התנגדו להצעה
זו בטענה, שאין להוציא איש מהקיבוץ בשל התגייסות להגנה על הארץ, ושיש להתיחס בהבנה לקרע הנפשי
שבקרב כל צעיר בקיבוץ, הנאלץ לשבת בעורף כאשר חבריו לוחמים על עתיד ישראל. הדיון בוועדת המצב לווה
בוויכוח קשה בקיבוץ. רבים, וביניהם גם צעירים, גינו בחריפות את המעשה. בתום הדיון הנרגש סוכם להשעות
את חברות ה"מסתלקים" בקיבוץ, עד לבירור שייערך עם שובם הביתה.
"הבורחים-המתנדבים" נעדרו מהבית זמן רב הם השתתפו, במסגרת "חטיבת הנגב של הפלמ"ח, בקרבות רבים,
ששיאם היה פריצת החזית המצרית, כיבוש באר-שבע ושיחרור כל הנגב. בשובם הם התקבלו בשמחה (כולם חזרו
בריאים ושלמים !), בשיחת הקיבוץ, שבה נערך הבירור עם הבנים העוזבים, הוחלט להעמיד את חברותם במלואה
על כנה.
באווירה זו של המצב בארץ, של ניגוד בין צרכי הביטחון ודרישות המשק, החריף הוויכוח על קצב החזרת
החיים ובמשק למצב תקין. הוויכוח, שהתחיל בוועדת המצב, בשאלות מעשיות של תביעות הענפים לעובדים
נוספים -- התרחב והגיע לכלל דיון עקרוני, שחרג מהמסגרת הצרה של ועדת המצב והקיף את כל הקיבוץ. אנשי
ועדת הביטחון טענו, שנוכח המצב הבלתי יציב באיזור ובכל הארץ -- יש לראות בעתיד הקרוב את משה"ע
כמוצב צבאי. מוצב כזה גם יבטיח את בטחון הקיבוץ עצמו וגם ישמש בסיס לפעולות צבאיות רחבות יותר.
רוב "האזרחים" בוועדה תבעו להחזיר לקדמותה, בהקדם האפשרי, את פעילותם התקינה של הקיבוץ והמשק,
ולהשאיר את הדאגה לביטחון האזורי בידי צה"ל, שאירגונו הלך והתקדם. הדעות בקיבוץ בנידון זה היו חלוקות,
והדיון הקיף את כל הציבור.
אחת התופעות המעניינות בבירור נרגש זה היתה -- עמדת רוב צעירי הקיבוץ, שחלקם הניכר כבר היה מגוייס

138 
לצה"ל או לפלמ"ח. באחד הימים ניגשו אלי, כחבר ועדת המצב, שניים מן הדור הצעיר, אחד בן הקיבוץ -- אוריאל
לין, והשני חבר ההשלמה -- זאב אשכולות, שניהם מגוייסים בצה"ל, וביקשוני להציג את עמדתם בוועדת המצב.
לדיבריהם, אין הם מוכנים לחיות במוצב צבאי, ורצונם להיות חברים בקיבוץ. הם תומכים בחזרת הפעילות בקיבוץ
ובמשק לתיקנה, ובהקדם. הם הדגישו, שהם מבטאים את דעת רוב בני דורם. הוויכוח בועדה הוכרע לטובת השיבה
המלאה לפעילות תקינה. וההכרעה נתקבלה גם כתוצאה של דעת הרוב; אך השפיע מאוד גם השינוי לטובה בקרבות
בחזית המזרחית ובצפונית.
נזקי המלחמה באותה שנה נאמדו ב-53,930 ל"י, ובשלב ראשון נתקבלו פיצויים בסך 14,800 ל"י לתיקון
ההרס. במשך הקיץ עבדה קבוצת הבניין במרץ כדי לתקן את הפגיעות וההרס במבנים, והפיצויים שהגיעו עזרו
לבצע את העבודות בלי עיכובים. נחפר המקלט הראשון; זהו המקלט שליד בית-הילדים הוותיק, בית הקומותיים.
רוב הבניינים הפגועים תוקנו ושופצו, פרט לבית-מגורים אחד שנפגע קשה והוחלט להרסו. גמר כל התיקונים
בבתי-הילדים איפשר את החזרתם של כל הילדים מה"פזורה", כך שלקראת השנה החדשה, שנת תש"ט, היה כל
הקיבוץ מאוחד.
השנה המשקית נסתיימה טוב יחסית. בגלל מצב החירום יצא בשנת תש"ח רק מאזן מקוצר, וחסרים בו הפרטים
המלאים של ההכנסות והיבולים, אך השנה החקלאית היתה טובה, כמאמר הבריות: בכל שנות מלחמה -- יש שנה
חקלאית טובה. יבולי הפלחה והמטע היו יפים. הפלחים קצרו תבואות חורף גם בשדותינו וגם בשדות אבו-שושא,
בעליהם זרעום בסתיו אך כעת הם היו "נפקדים". האדמות של שכנינו משני עברי שדותינו חולקו "זמנית" בידי
ועדה של ישובי העמק, ומהם נמסרו למשה"ע 1,650 ד' אדמה בעמק. הקיבוץ ראה באדמות אלה פיקדון, כי לא
היה ידוע מה תהיה התפתחות העניינים. רק כעבור שנה, כאשר התברר שהערבים לא יחזרו (הם פנו וביקשו
שיורשה להם לחזור, ואף, ביקשו את עזרת משה"ע לתמוך בבקשתם -- אך מוסדות המדינה סירבו בתוקף), חלה
חלוקה סופית של כל אדמות הערבים; אך על זה יבואו פרטים בהמשך.
במשך הקיץ הרס צה"ל סופית את שרידי הבתים בכל הכפרים, ועד סוף השנה נמחו כל הכפרים, שבמשך שנים
חיינו במחיצתם.

שנת 1949 – תש"ט

השנה התחילה בתקוות גדולות לסוף המלחמה. לאחר שתי השנים הקשות 1947 -- 1948 "הגיעה" לקיבוץ
תקופת רגיעה. הנצחונות הגדולים והמפתיעים של צה"ל בכל החזיתות, והשינויים שבאו בעקבותיהם בגבולות
המדינה -- נתנו יסוד לאופטימיות זו. הקיבוץ היה מוכן למאמצים גדולים כדי לסיים את שיקום המשק ולגשת
במרץ לפיתוח מזורז. בוריה לין, רכז המשק בשנתיים הקשות של המלחמה, חש עייפות מוצדקת וביקש לשחררו
מתפקידו, כאשר נוסף לבקשתו באה גם פניית התנועה לשחררו, כדי שיוכל להיבחר לתפקיד מרכזי בהסתדרות
-- נענה הקיבוץ, ובמקומו נבחר לתפקיד הקשה וילק הורביץ, והוא נכנס לתפקידו במרץ רב. הוכנה תכנית משק
נועזת, שכללה גמר שיקום הענפים והתחלת פיתוחם וחידוש עבודות הבנייה, כשהיעד העיקרי הוא גמר בניית
חדר-האוכל. כל התכנית התבססה על ציפיות לעזרה ניכרת מצד מוסדות המדינה החדשה, שהכול ציפו ממנה
לגדולות ונצורות.
אך לא כך היתה ההתפתחות. בליל אי של חנוכה תש"ט, 24.12.48, הפציצו אווירונים מצריים את הקיבוץ
שטייסיהם סברו כנראה, שמשמר-העמק היא שדה התעופה ברמת-דוד. הדבר קרה בערב, בין השעות 9 ל-10.
החצר היתה מוארת, מתוך ההרגשה שהמלחמה התרחקה מאוד. על הבריכה דלקה החנוכייה, הילדים כבר ישנו
ובצריף הרעוע של חדרזהאוכל הישן התכנסו החברים לשיחה, ובה הושמע דו"ח על חברת הנוער העולה. לפתע
נשמע קול נפץ אדיר, האורות כבו כי קווי החשמל נותקו, וחדרו-האוכל התמלא אבק סמיך. החברים יצאו בהולים
החוצה לראות מה קרה ולעיניהם הנדהמות התגלו העשן והאבק העולים מבית-הילדים בן הקומותיים, הסמוך
לחדר-האוכל. בבית הזה שכנו ילדי הגן והכיתות. התברר שהפצצות פגעו בגג הבית, חדרו דרכו לחדר, הרסו את
רצפתו והתפוצצו בחדר שבקומת הקרקע. נהרגו שלושה ילדים בני תשע: יהודית שהם, עילית הורוביץ, ואריה

139 
ברכות -- ילד חוץ. רסיסי הפצצות חדרו גם לחדר-האוכל, ובו נהרגה מירי קציר ונפצעו שלוש חברות: אמירה
קנטור שנפצעה קשה, אוקה שחר ושרה דורון שנפצעו קל יותר. הפצצות הרסו גם את צריף מטבח הילדים
ואת ה"וובל" שבו אוחסנה מכונת הקולנוע. הכול הרגישו, שיחד עם גודל האסון, היה אפשר לראות ממש נס
בכך, שהפצצות לא נפלו קצת יותר מזרחה; שאילו קרה כך, היו נפגעים חברים רבים מאוד. שהיו אז בחדר
האוכל.
פגיעה זו בקיבוץ היתה קשה מאוד, והיא הורגשה זמן רב. היתה הרגשה כאילו הקיבוץ התכופף תחת עצמת
המכה. האבל שרר שבועות, פסקה פעילות תרבותית, השיחות התמעטו מאוד, והורף הגשום עוד הוסיף על הדיכאון.
מצב הרוח הזה עמד בניגוד גמור להרגשת הכוח והליכוד, ששררו לאחר הקרבות של אפריל 1948, למרות הקרבנות
והנזקים הרבים. לעומת הרגשת הניצחון, שבא כתוצאה מהרצון ומהכוח המשותפים -- באה כעת הרגשת חוסר
אונים מול ההפתעה ומול אמצעי המלחמה החדישים האכזריים.
אבל החיים, ובעיקר הפעילות המשקית, לא יכלו להיעצר לזמן רב. בית-הילדים ההרוס, שעמד במרכז החצר,
ממש דקר את העיניים ואת הלב, והורגש הכרח לגשת לתיקוים. הפעם הוחלט לא לתקן את המבנה, שחדשים אחדים
לפני כן תיקנו בו את נזקי ההפגזות, כי אם לבנות את הבית מחדש, לחזקו ולהגדילו, כדי להתאימו למספר הילדים
הגדל. גם חידוש בניין חדר-האוכל לא סבל דיחוי, נוכח מצבו של הצריף הוותיק שעדיין שירת את הציבור. היה
מדובר גם בגמר בניית חדר-האוכל עצמו -- טיח, ריצוף וריהוט, וגם בהתחלת בניית מטבח ומקלט גדול במרתפו.
כדי לבצע את עבודות הבנייה הגדולות האלה, שאליהן נוספו עוד עבודות שונות -- הוגדלה קבוצת הבניין עלידי
הוספת מספר שכירים, והיא ניגשה במרץ לעבודה.
גם המשק תבע את שלו. שטחי הקרקע הקבועים גדלו ב-2,400 ד', הפעם כתוספת קבועה. שטחי הפלחה
גדלו במידה ניכרת; וחלק מהשטח, שהיה מנוקז יפה, איפשר את הגדלת המטע והירקות. עוד בתחילת השנה, עם
הכנת תכנית המשק, התברר כי חשוב להגדיל במידה ניכרת את הכנסות המשק ואת רווחיותו, ולשם כך יש לא
רק להגדיל את הענפים, כי אם גם להכניס בהם שינויים ושכלולים רבים. הצורך בכך הורגש עוד ב-1946; ואילו
כעת, לאחר העיכובים בפיתוח בשנים 1947 -- 1948, הפך הצורך להכרח דחוף. בינתיים התגבשה בציבור החקלאים
בארץ תודעת הצורך לאמץ את החידושים המודרניים בחקלאות. במשה"ע, שאחדים מחבריו היו פעילים בארגונים
המקצעויים של החקלאות העובדת, התגבשו מתוך תודעה זו הצעות מעשיות, וכעת הוחל לבצען. היה הכרח לרכוש
ציוד נוסף, גם כדי להשחלט על השטחים החדשים וגם כדי לאפשר שכלולים נוספים בכל העבודות במשק. השינוי
לטובה בתנאי השוק, שבא בעקבות השינויים בגבולות וההגנה מפני היבוא המתחרה, נתן גם הוא דחיפה רבה
לפיתוח הענפים.
בעקבות חידוש הפעילות במשק -- התחדשה באטיות גם הפעילות החברתית. הסימן הראשון -- חידוש
הופעת "ידיעות משמר-העמק" בינואר 1949, עם עורך צעיר, כפי שגם ניכר לפי סגנון העריכה הרענן. חג ה-21
נחוג בצניעות בחדר-האוכל החדש, הבלתי גמור. הגיעו אליו גם שרה ואוקה, הפצועות מהפצצה, וכן מגויסים רבים.
גם סדר הפסח נערך באותו מקום, והוא נחוג ברוב עם. כל המגויסים השתתפו בו, ובפיהם סיפורים וצ'יזבאטים
לרוב. גם אמירה באה מבית-החולים לביקור, והתקבלה בשמחה רבה. בחופשת הפסח יצאו ילדי המוסד לטיול
למצדה, לראשונה בליווי אבטחה רשמית.
אחר הפסח נחוג האחד-במאי, גם בבית וגם בחיפה. חברים וילדי מוסד רבים נסעו לחיפה כדי להשתתף בהפגנה
גדולה של ההסתדרות. לחגי האביב הצרטף לראשונה -- חג העצמאות, שנחוג הפעם ב-15 במאי (התאריך העברי
הנחוג כעת -- אז טרם נקבע). החג נחוג בבית בצורה די צנועה. בין היתר נערכה תחרות משיכת חבל, ובה
ניצחה קבוצת ותיקים את הצעירים. חברים רבים נסעו לעפולה, שבה היתה תהלוכה גדולה בהשתתפות אנשי כל
ישובי העמק. ל"ג בעומר נחוג ביער, ובו התאספו כל צעירי הקיבוץ סביב למדורה.
גם השיחות חזרו למתכונתן הרגילה, כי רבו הבעיות שדרשו בירור: בעיות משק ותכניות הבנייה, בעיות חברה
ובעיות פוליטיות של המציאות החדשה. בין השיחות שעוררו חילוקי דעות גדולים: הצעה לשנות את מקום חדר-
האוכל ההולך ונבנה, ולבנות אותו ב"מגרש הספורט" של השנים ההן (כיום ניצבים שם בנין חדרי-חולים והשיכונים
שעל ידו). הנימוקים: המקום המוצע יהיה יותר במרכזה של משה"ע, שרובה ייבנה בעתיד במקום המטעים

140 
הראשונים; והרי במבנה שכבר הוקם הושקע רק כשליש מהעלות הסופית של בנית חדר-האוכל. לאחר דיונים
נרגשים נדחתה הצעה זו, והוחלט להמשיך את בניית חדר-האוכל במקום שבו הוא ניצב עד היום. פירוק הפלמ"ח
שימש גם הוא חומר לשיחות נרגשות.
לפרידה מקיבוץ "קפלן", בעברו להתיישבות במגידו, הוקדשה מסיבה עם שיחה חגיגית, ובה נאמרו דברי
הערכה הדדיים. קיבוץ "קפלן" עזר רבות להפעלת הענפים ולחידוש הבנייה מיד עם שוך הקרבות של אפריל
1948, והקשרים אתו נמשכו גם לאחר שעבר למגידו. חברים רבים התנדבו לעזור לקיבוץ הצעיר שהפך לשכן
הראשון מזרחה למשה"ע, עובדה ששינתה את מצב הביטחון באזורנו.
משטר ה"צנע", שעליו הוכרז בארץ, היה מורגש מאוד בתזונה, בהלבשה ובהוצאות התרבות והחינוך, אף
שהמשק המעורב, המספק פירות, ירקות, חלב וביצים הקל על המצב. בתקופה זו נוצר המנהג של "מתנות מהמשק"
לחברים. כל חבר שנסע אל קרוביו בעיר המורעבת היה נושא אתו עוף או ביצים. בסוף הקיץ נערך מבצע הבראה
ב"אחוזה" שעל הכרמל, ל-40 חברים, והכול ציינו שהיתה זו "חופשה אידיאלית". נוכח הצלחת המבצע נערכה
באותו מקום גם הבראה לילדי הכיתות והמוסד.
גמר שנת הלימודים במוסד ציין גם גמר תקופה. המוסד חדל באופן רשמי להיות מוסד של כל הקיבוץ הארצי,
והפך להיות מוסד אזורי של משה"ע והזורע, על כל המשתמע מכך: הטלת אחריות כבדה על הקיבוץ.
ב-28 באוגוסט 1949 הוחלט במזכירות לגשת להקמת מפעל תעשייתי. יצחק בן-מנחם הביא הצעה לייצור
אבזרי חשמל עשויים פלסטיק (עד אז היו כולם עשויים חרסינה או קרמיקה). נבחרה ועדה לבחינת ההצעה,
והמלצותיה החיוביות הובאו במשך הזמן לשיחה, וזו אישרה אותם, והוחל בצעדים מעשיים להקמת המפעל.
לקראת סוף העשור הושמעו בקיבוץ דעות, שיש לדאוג להשלמה נוספת, צעירה יותר. דעה זו התבססה על
העובדה, שהקיבוץ הצליח בקליטת ההשלמה, אך מספרם הקטן יחסית של החברים שנקלטו סופית -- לא הספיק
למילוי הצרכים. בשנת 1949 קלט הקיבוץ קבוצת נוער עולה בלגית-מצרית, קבוצת "נשרים", והוחלט לכוונה
מראש לקראת המטרה של היקלטות בקיבוץ כחברים.
בסוף השנה מלאו 10 שנים להשלמה האי"ת, והכול העריכו שהיא נקלטה בהצלחה. הדבר הורגש בכל חיי
הקיבוץ. הצלחת קליטת ההשלמה הטביעה את חותמה על התפתחות הקיבוץ, והדור הצעיר תרם רבות לדמותו.
השפעתו הורגשה מאוד עוד באותו עשור, והיא גברה בעשור שלאחריו. הדור הצעיר השתלב גם בפעילות המשקית:
רוב עובדי הענפים וחלק מרכזיהם היו מהצעירים; כן השתלבו בפעילות החברתית והתרבותית. קולם נשמע בשיחות
הקיבוץ. עוד מלפני שנים אחדות היה אחד המזכירים, תמיד, חבר צעיר (מדובר בבני 30!), וכן נבחרו חברים
צעירים לסידור העבודה, תפקיד שהיה באותם הימים אחד המרכזיים בקיבוץ. והעיקר: היחסים בין שני הדורות
היו יפים, כשהם מבוססים על הערכה הדדית. אמנם נשמעו גם דברי ביקורת, לפעמים אף חריפים למדי, בשני
הכיוונים; אך הם נאמרו ונשמעו תמיד תוך הבנה מלאה לצד האחר. תהליך הקליטה אמנם היה מלווה קשיים
ולבטים בדור הצעיר. מבין 50 חברי ההשלמה ובני הקיבוץ שהצטרפו לקיבוץ בתחילת ת"ש (1940) עזבו, בעיקר
בשנים הראשונות, לא מעטים, שלא התרגלו לחיי הקיבוץ, ובסוף העשור מנתה ההשלמה כ-35 חברים. עוד
באותו עשור הצטרפו אליהם בנים צעירים יותר של הקיבוץ, שבינתיים גמרו את לימודיהם, כך שבסיכומו של
דבר גדל מאוד חלקם של הצעירים בקיבוץ, ועלזידי כך הוכיחה ההשלמה את ערכה החברתי הרב והבטיחה את
עתידו של הקיבוץ. השפעתה של ההשלמה על דמותו והרכבו של הקיבוץ בולטת מהמספרים הבאים:
בשנת 1939 מנה הקיבוץ 144 הברים
בשנת 1949 מנה הקיבוץ 223 חברים גידול ב-79 איש, וב-54.9%
בשנת 1939 היה גיל החברים 30-40 שנה
בשנת 1949 היה הרכב הגילים הבא:
בני 40-50 116 איש 52.0% -- חברים ותיקים.
בנל 30-40 41 איש 18.4% -- בעיקר חברי השלמה
בני 20-30 6 איש 29.6% -- בעיקר בני קיבוץ צעירים.
223 איש 100%
141 
סיכום העשור.

בעשור הזה חלו שינויים מפליגים בקיבוץ ובמשק, שסימנם החיצוני הבולט היה הגידול הניכר במספר חבריו.
הקיבוץ עבר בהצלחה את אחד המבחנים החשובים בחייו: קליטת הגל הראשון של הדור הצעיר, בני הקיבוץ
וההשלמה. ההתפתחות בכל התחומים הושפעה מאוד מהאירועים הדרמטיים של התקופה: מלחמת-העולם השנייה,
ובעיקר -- מלחמת העצמאות והקרב על משה"ע. לעומת הדחיפה החזקה שנתנו גידול מספר חברי הקיבוץ, שטחי
הקרקע וכמות המים, המהווים את שלושת גורמיה הייצור המרכזיים -- האטו האירועים הפוליטיים והבטחוניים
את ההתפתחות, ואף גרמו נזקים קשים.

אוכלוסית הקיבוץ
1940 1949 השינויב-%
חברים ומועמדים בבית 152 181
חברים ומועמדים בחוצ 3 42
סהייכ חברים ומועמדים 155 223 43.9+
ילדי הקיבוץ 86 136 58.1+
גרעין וזמניים 30 62
נוער 28 68
ס"ה אוכלוסיה 323 553 71.2+
טבלה מס 19










המספר הגדול של חברים שאינם בבית, ב-1949, הוא בשל ריבוי מגויסים ושליחים. העלייה במספר בני עליית
הנוער והגרעינים הוותה גורם חשוב בגידול האוכלוסיה.

סיכומי המשק

אין נתונים מלאים על המשק בשנת 1949, כי באותה שנה ובקודמתה, יצאו מסיבות מובנות, מאזנים מקוצרים,
ובהם בעיקר נתונים פיננסיים -- אך חסרים נתונים סטטיסטיים-כמותיים על יבולים ועבודה, וכן פרטים מלאים על
ענפי המשק. השנה האחרונה באותו עשור שיש עליה נתונים מלאים היא תש"ז-194, ולכן ניתנות להלן כל
ההשוואות בין השנים ת"ש -- 1940 ותש"ז -- 1947- בכל העשור הושקעו מאמצים רבים כדי להגדיל את הענפים
ואת יבוליהם ולהכניס שכלולים ומיכון, כדי לחסוך בימי-עבודה ולהגדיל את פריונה. היו לכך שני מניעים:
להגדיל את רווחיות הענפים, ולהקל על המצוקה המתמדת בעובדים בכל הענפים -- הן בייצור והן בשירותים.
מצוקה זו היחה קיימת מאז ומתמיד ולא נמצא לה פתרון, בעיקר בקיבוץ ששמר על העיקרון המקודש של





142 
עבודה עצמית. כל חיסכון בימי-עבודה -- בדרך כלל הביא לידי הגדלת הענף כדי להגדיל את הכנסות המשק
-- והמצוקה בימי עבודה חזרה, ולפעמים אף גדלה. כך נמשך מעגל-קסמים זה, שבו נתון המשק הקיבוצי
תמיד, אף כי הסיבות והמניעים לכך משתנים. ההתקדמות שהושגה בכל המגזרים אמנם היתה ניכרת, אך לא
מספיקה.
העיקרון של עבודה עצמית נשמר בכל התקופה 1940 -- 1949 בקפדנות. בכל ענפי המשק לא הועסק אף שכיר
אחד, וכך גם בענפידעזר כגון נגרייה ומסגרייה. רק בקבוצת הבניין הועסקו שכירים, כי הקיבוץ לא ראה בהעסקתם
ניצול. ביצוע עבודות הבניין הרבות דרש עובדים רבים, יותר מכפי שעמדו לרשות סידור העבודה.
אי אפשר לתת נתונים על רמת-החיים, כי חסרים נתונים על האינפלציה. שהיתה רבה למדי בשנות המלחמה.
המשק גדל -- אך הרווחיות עלתה רק במעט, והיא הוסיפה להיות בלתי יציבה. המשק סיים בכל התקופה בגבולות
האיזון, בתנודות בין השנים בשני הכיוונים. מצב זה אופייני גם למשק בשלמותו גם לכל ענף לחוד.בין גורמי חוסר
הרווחיות מספקת יש למנות: ריבוי ימי-עבודה, תלות במחלות ומזיקים, וכמות המשקעים.
הנתונים העיקריים 1940 -- 1942
השנה 1940 1947 השינוי ב-%
‎מספר חברים‏ 155 198 27.7+
י"ע בייצור 20,065 26,381 31.5+
דונם קרקע 5,300 5,300 --
ממ"ק מים 156,310 310,000 148+
חשמל -- ק"ש 446,140 1,656,900
הכנסה במחירי 1947 בלא"י 63,932 103,300 61.6+
תפוקה לחבר 412 522 26.7+
תפוקה לי"ע 3.18 3.75 17.9+
רווח ב- % מהכנסות 0.8 1.7 125+
הון עצמי ב-% מהמאזן 7.3 10.0 37+
טבלה מס' 20












(ההתקדמות שהושגה בכל המגזרים האלה אמנם היתה ניכרת, אך עדיין לא הספיקה.




143 
טבלה מס' 21 השינויים בענפי-המשק
היקף הענפים מספרי ימי-עבודה הכנסות ענפי המשק לא"י
השנה 1940 1947 1949 1940 1947 1940 1947
פלחה ד' 4,232 3,872 6,056 3,872 2,809 17,860 29,117
מספוא ד' 113 438 445 896 1,602 1,528 4,458
ירקות ד' 82 123 195 2,051 2,745 4,139 6,184
מטע ד' 223 248 320 3,168 4,426 7,172 7,143
משתלה ד' 15 45 25 1,982 3,008 1,528 4,404
רפת—ראש 107 142 169 2,173 2,812 12,563 13,992
לול מטילות 2,970 4,200 4,900 1,391 1,641 9,326 10,788
צאן—ראש 371 387 430 1,188 1,234 1,687 5,181
עבו"ח 3,701 6,197 9,657 16,203
שונות 292 1,742
ס"ה בייצור 20,065 26,381 63,932 103,307


המשק החקלאי נשאר משק מעורב מובהק. נעשו נסיונות להגדיל את מספר הענפים -- ואף אחד מענפי היסוד לא
בוטל. המשק נשאר גם הלאה, ביסודו,משק בעל, כי כמות המים לא הספיקה להכנסת שינוי יסודי במבנהו. הפלחה
נשארה הענף הגדול, שעוד הגדיל את הכנסותיו הודות לעלייה הניכרת ביבולי החיטה והתירס, הגידולים העיקריים
בענף. הענפים האינטנסיביים -- המטע, הירקות, המשתלה והמספוא -- גדלו, הן בהכנסות והן במספר י"ע.
לעומתם, התפתחות ענפי החי התקדמה מעט. היו לזה שתי סיבות: המחלות הקשות שפקדו את הרפת והלול,
ושטרם נמצא להן פתרון רדיקלי, וחוסר הון לפיתוח הענפים האלה. יתכן שגם חסרה הבנה מספקת לערכם הרב של
ענפי החי להבטחת יציבות המשק. המצוקה הכספית, והקושי הרב בהשגת הלוואות להשקעות ולהון חוזר, היוו
גורם בעל משקל רב באטיות פיתוח המשק.
השפעת המיכון החדש ושיטות עבודה משוכללות יותר, שהוכנסו באותו עשור, הורגשה רק במידה מועטה.
בהקשר זה ראויה לציון העובדה, שמספר בהמות-העבודה הוגדל בעשור זה מ-14 ל-18, שכן אז עדיין היוו
כוחעבודה ניכר בכל הענפים האינטנסיביים, בעיבודים ובהובלות למיניהן. את כל התקופה גם איפיינה יציבות
רבה של העובדים בענפים. רוב החברים שעבדו בענף מסוים בעשור הקודם -- הוסיפו לעבוד גם בעשור זה,
ואליהם הצטרפו חברים צעירים, והדבר איפשר להגדיל את הענפים, וכך נוצר רצף של הצוות הקבוע בכל ענף.
קביעות זו הבטיחה את צבירת הניסיון ואת העמקת היידע וההבנה של בעיות הענף, שהם תנאי הכרחי לקידומו










144 
המקצועי והכלכלי, בסיס מקצועי יציב זה ציין הן את ענפי החקלאות והן את ענפי-העזר: : משק המים, בניין,
נגריה, מסגריה וחשמלאות, והן את צוות עובדי החינוך. רק ענף אחד לא זכה ביציבות זו: המטבח, בו חלו
חילופים מתמידים בין העובדים. הסיבה למצבו זה של המטבח, שהיה אחד הענפים המרכזיים הן במספר עובדיו
והן בחשיבותו הכלכלית, היה היחס של הציבור הקיבוצי לעבודה במטבח. אך יש להעיר, שהחברות שריכזו את
המטבח ("האקונומית"), מניה צור ואלישבע בארי, המשיכו למלא את תפקידן הקשה שנים רבות.
ברמת-החיים היתה עלייה מתונה. החברים הוותיקים גרו בבניינים. והצעירים -- בצריפים. כל הילדים היו
משוכנים בבניינים, והוחל בבנית מבני ציבור. חל שיפור בתזונה, אך עדיין נשארה "מחצית הביצה" לארוחת-
הבוקר, והחברים רובם לבשו בגדי צבא בחורף ובגדי חאקי בקיץ. העיתון היומי, בתחילת התקופה היה נמצא רק
בחדרדהקריאה בארבעה עותקים, וכל הרוצה לקרוא עיתון או שבועון היה בא לשם בהפסקת הצהריים או בערב;
ואילו בסוף העשור חולק העיתון היומי -- זה כבה היה "משמר" (אחר כך "על המשמרי) בשני עותקים לכל
בית.

התפתחות הענפים

הפלחה: שטחי המזרע לא גדלו, אלא רק בשנה האחרונה של העשור, שבה הגיעו שטחי הפלחה ל-6,156 ד'.
לא חל שינוי יסודי בהרכב הגידולים. החיטה והתירס נשארו הגידולים העיקריים, ועלזידם -- הגידול לשחת. גידול
שעורה בטל לגמרי. הקטניות למיניהן תפסו שטח קטן. בשני הגידולים העיקריים היתה עלייה ניכרת ביבולים הודות
לונים חדשים. בחיטה הוכנסו זני חיטה רכה -- פלורנס וסס"ס, שיבוליהם עברו 200 ק"ג לד'; אך בגלל רגישותם
הרבה למחלות -- הוחלפו כעבור זמן. בתירס הגדילו הזנים החדשים את היבול, ונוסו בהצלחה זני-מכלוא. אברהם
שלומי, שהתמסר במיוחד לגידול התירס, יצא לארה"ב להשתלמות בהשבחת זני תירס, וחזר ב-1948 מצויד ביידע
רב, וכן בחומר -- זרעים משובחים, והחל בטיפוח זני מכלוא. הוא נאלץ להפסיק את העבודה בגלל הקרבות
והמצב הקשה שלאחריהם. לאחר-זמן מה הוצע לו מטעם תחנת-הנסיונות נוה-יער לעבור לשם ולהמשיך את
עבודתו במסגרת התחנה -- והוא קיבל את ההצעה.

טבלה מס' 22 הפלחה 1940 -- 1942
חיטה תירס
שנה דונם ס"ה יבול ט' ק"ג לדונם י"ע לד' דונם ס"ה טיבול ק"ג לדונם י"ע לדונם
1940 1680 158.4 94.3 0.90 1182 170.0 143.8 0.80
1947 1359 282.5 208 0.41 1125 190.0 169 0.82

סה"כ פלחה
שנה דונם י"ע י"ע לדונם
1940 4232 4348 1.02
1947 3872 2809 0.72




145 
במספוא כמות המים המוגדלת איפשרה להגדיל את שטח המזרע, ובעקבות כך את הגדלת כמות המספוא הירוק
שסופק לרפת. התלתן והתירס נשארו הגידולים העיקריים, ואליהם נוסף סלק-המספוא, והיו גם כמה גידולים
בקנה-מידה קטן, כגון אפונת-בקר, שיבולת-שועל או חמניות. ביבול תלתן וחירס לא חלו שינויים משמעותיים, אך
פחת במספר ימי-עבודה לטונה ירק, תוצאה של הכנסת המיכון. ההשקיה היתה בערוגות או בתלמים, וההמטרה

השנה ס"ה, ד' ס"ה י"ע ס"ה יבול, טונות י"ע לד' י"ע לטונה
1940 113.5 896 673.2 7.9 1.33
1947 438 1602 1858 3.6 0.86
טבלה מס' 23




ביבולים לא חל שינוי רב. יבול התלתן היה 8.5 טונות לדונם, יבול התירס -- 9 טונות, ויבול הסלק 8.8 טונות.
גן הירק גדל במידה ניכרת, והגורמים שדחפו לכך היו אחדים: א) תנאי השוק השתפרו מאוד והביקוש לירקות
גבר משנה לשנה; ב) המחזור הכספי בגן היה מהיר, וההכנסות החזירו את תשומות הייצור תוך חצי שנה:
ג) הגן קלט בעבודה את בנידהנוער, את ילדי המוסד הבוגרים ואת בנות הגרעינים. חלו שינויים במבנה הענן,
והשתכללו שיטות העיבוד. מספר הגידולים לא פחת, אך גדל היקפם של גידולים אחדים (תפוא"ד, כרוביים וגזר)
-- התחלה של מגמה להקטין את מספר הגידולים ולהשאיר רק את המתאימים ביותר לתנאי המקום. לקראת
סוף העשור עברו כל שטחי הגן להשקיה בהמטרה, לעומת תחילת העשור שאז הושקה רוב השטח בתלמים, שיטה
שדרשה עבודת ידיים רבה וקשה. ההמטרה היתה בממטרות סביבון, שיטה שדרשה השקעה מעטה יחסית. המלחמה
בעשבים, אחת המכות הקשות של הענף, שדרשה ימידעבודה רבים, השתכללה מאוד על-ידי שימוש בנפט ובסולר,
כראשונים בין חמרי ההדברה, והדבר חסך ימי-עבודה בבים. גם המלחמה במחלות ובמזיקים השתכללה, ניכנסו
חמרי-הדברה חדשים פחות מסוכנים ויותר רעילים, ונרכש מגפר-ומרסס מכני -- זה הגדיל מאוד את תפוקת
העבודה בהדברה. בסוף העשור נרכש טרקטור אופני קטן. "פארמול ‎;"A‏ הוא ביצע את רוב הקלטורים ועבודות
ההובלה, וצמצם את עבודת הבהמות. בשיטות האסוף לא חלו שינויים ניכרים.
גידול הזרעים, שבו הוחל עוד בעשור שקדם, התפתח וגדל מאוד. גודלו זרעי מלפפונים, כרובית, פלפל
וגזר. התחלתי בטיפוח זנים חדשים -- בעיקר כרובית, ועם הזמן ניסיתי לטפח גם ירקות אחרים. את טיפוח
הכרובית התחלתי עוד ב-1939, בברירה מזן של כרובית יפאנית. מהזן הזה התקבלו שני זנים חדשים: "בכירת
משמר-העמק" ב-1942, זן בכיר מאוד, שהבשיל חדשיים לאחר השתילה אך יבולו.היה מועט, והזן "משמר-העמק
1", בעל קולס לבן יפה ויבול נאה, שהבשיל 10 שבועות לאחר השתילה. זן זה קיבל את פרס חברת "הזרע",
במבחן של זני כרובית, והוא היה זן הכרובית המבכיר המקובל בארץ במשך 15 -- 20 שנה. לאחר חיסול גן הירק
במשמר-העמק והפסקת עבודת הטיפוח של הזן בשנת 1958 -- השתבשו תכונותיו הטובות, וכעבור זמן-מה הוא
נעלם. טופח גם זן קולרבי לבן, והוא היה לזן היחיד המקובל בארץ. הוחל בטיפוח זני פלפל גדול ירוק וצהוב, אך
העבודה בתחום זה לא נמשכה.
באותו עשור השיג הגן רמה מקצועית גבוהה, וזכה בהכרה בכל הארץ.








146 
1940 1947 1949
דונם 82 123 195
מס' י"ע 2051 22.3 ?
י"ע לדונם 29 22.3 ?
גן הירק
טבלה מס' 24


המטע גדל במידה ניכרת. הנטיעה החדשה החלה ב-1946 ונמשכה בצעדים גדולים ב-1949, כאשר נוספו שטחים
חדשים, הן במזרח והן במערב, המתאימים למטעים. הרמה המקצועית לא עלתה במידה מקבילה, והמצב היה
דומה בכל המטעים בארץ. ניטעו כרמי גפן וגם גני שזיפים ותפוחים. הכרמים והשזיפים ניטעו כדי להחליף את
המטעים הראשונים המזדקנים, שהיו נטועים במדרונות שמעל לחצר המגורים. שטח זה היה מיועד להקמת שיכונים
חדשים, ולכן עמד ממילא להיעקר בעתיד. גני התפוחים הוגדלו, כי התפוחים נחשבו למטע המכניס ביותר; אך גם
הם ניטעו בשטח לא מתאים, באדמה כבדה מדי.

טבלה מס' 25 המטע 1949-1940
כרמים עצי פרי
1940 1947 1949 1940 1947 1949
דונם 86.5 92.5 121 77.5 101 150
ס"ה י"ע 1963 1625 ? 1120 1831 ?
י"ע לד' 22.7 17.7 14.5 18
יבול ק"ג לד' 1424 613 589

ס"ה מטע
1940 1947 1949
דונם 223 248 320
ס"ה י"ע 3168 4426

המשתלה גדלה, אך היו תנודות בגדלה בהתאם לתחזיות הנטיעה בארץ. רוב השתילים היו של עצי-פרי,בעיקר
תפוחים, שבהם התמחתה והתפרסמה המשתלה. המשתלה התמסרה לפיתוח כנות לפתוח ממינים אחדים (כגון
"חשבי" -- כנה מקומית, "איסט מולינג" -- כנה אנגלית), שיתאימו לאלזורי הארץ השונים ולדרישות הנוטעים,











147 
והשיגה בזה תוצאות בעלות ערך לכל הארץ. גם גידול שתילי גפן התרחב מאוד, כשההרכבה נעשית בעזרת מכשיר
המגדיל מאוד את התפוקה, שמה הטוב של המשתלה נשמר, והביקוש לשתיליה נמשך.
הרפת גדלה בקצב אטי מהרצוי. אחד הגורמים המעכבים ביותר היה -- המחלות הקשות, פה-וטלפיים וההפלה
המידבקת, שהוסיפו לפקוד את הענף וגרמו נזקים גדולים. כדי להיפטר מההפלה ננקט אמצעי רדיקלי: חוסלו כל
הפרות החשודות עליה, ואלה היוו את רוב העדר. הושאר בעיקר הבקר הצעיר, שגדל בבידוד חמור. אכן, המבצע
נתן תוצאות טובות -- אך גידול הענף נעצר. אחר-כך באה מכה נוספת: בימי הקרבות נהרגו פרות ומבכירות רבות,
והעדר סבל מתנאים קשים בימי הפינוי. ראוי לציין, שלמרות כל זה הלכה וגדלה תנובת החלב לפרה. ההזנה ברפת
השתפרה הודות להגדלה ניכרת של הספקת הירק הטרי מענף המספוא. תנובת החלב לפרה לשנה, אחד המדדים
העיקריים הגיעה ל-4527 ליטר לפרה.

הרפת 1940 -- 1949
השנה 1940 1947 1949
מספר הפרות 62.1 62.4 91
ס"ה ראשים בעדר 107 142 169
ס"ה י"ע 2,173 2,812 ?
י"ע לפרה 32.9 46.3
ס"ה תנובת חלב, ליטרים 251,260 282,470
תנובת חלב פרה, ליטרים 4,043 4,527
טבלה מס' 26






הלול אמנם גדל באטיות, אך בעשור האמור התחילה התפתחות, והיא גברה מאוד בשנות ה-50. בעשור שקדם
היתה בלול רק שלוחה אחת: תרנגולות מגזע קל (לגהורן) לביצי מאכל. בעשור הזה נוספה שלוחה קטנה לגידול
פטמים; ,הוכנסו גזעים כבדים לבשר, והוחל בהכלאה ביניהם כדי לשפר את תפוקתם. המדגרייה גדלה, והוחל
למכור אפרוחים. החלה התפתחות טכנית בעלת חשיבות רבה: ב-1947 הוקם הלול הגדול הראשון לפי הדגם
האמריקאי (לול א') והוקמה המפטמה הראשונה, גם היא ב-1947. נרכשה מדגרה חשמלית חדשה משוכללת יותר.

1940 1947 1949
מספר המטילות 2,970 4,200 4,900
מספר י"ע 1,391 1,641 ?
ס"ה ביצים 358,140 450,200 ?
ביצים שהודגרו 14,240 17,600 ?
נמכר בשר ק"ג 6,125 9,850 ?
טבלה מס' 27
הלול 1940 -- 1949








148 
הצאן. ענף זה גדל במידה קטנה, אך חלה עלייה ניכרת בתנובת החלב, שהושגה הודות לכמה גורמים: הזנה
משופרת; הרחלות והעזים החולבות קיבלו מזון מרוכז וסיבי גוסף על המרעה. הונהגה השבחת העדר, אמהות
דלות התנובה נמכרו, והתנובה לראש רבתה. כן הוגדל מספר העזים שתנובתן עלתה על תנובת הרחלות. אמנם
ענפי הצומח התאוננו על הנזקים שהעזים גורמות, אך היו אלה נזקים שוליים. "א בלעטעלע" (עלה אחד), כפי
שהיה עונה אריה שחר על טענות הנוטעים.


1940 1947 1949
מספר ראשים 371 387 430
תנובת החלב, ליטרים 24,442 74,710 ?
מספר י"ע 1,188 1,234
הצאן 1940 -- 1949



כבשים עיזים ס"ה
מס' חולבות 214 120 334
ליטרים חלב 22,520 52,190 74,710

מפעלים ועבודות חוץ. מיעוט ההכנסות של ענפי החקלאות ורווחיותם הנמוכה אילצו את המשק להגדיל את
ההכנסות שלא מחקלאות. מספר המשאיות הוגדל עד ארבע, והן עבדו בעיקר בהובלות חוץ. המניות ב"אגד"
הוגדלו בסוף העשור משתיים לשלוש, ורבו עבודות-חוץ של הציוד החקלאי.














149 
סוף דבר

עד כאן סיפורי על משמר-העמק, המתאר את התקופה ההירואית-החלוצית, עד תום מלחמת העצמאות. אך
סיפור משמר-העמק הולך ונמשך. המשך הסיפור מחכה לאדם צעיר, שיתאר את התפתחות הקיבוץ והשינויים
שחלו בשנים שלאחר 1949.
בתקופה המתוארת כאן עיצב הדור הראשון, דור המייסדים, את עקרונות הקיבוץ ואת דמותו החברתית,
התרבותית והפוליטית. אחד מהישגיו הגדולים היה -- ההצלחה בקליטת הגל הראשון של הדור השני. אמנם,
הדור הזה היה שונה מדור הוריו. הוא היה נציג מובהק של הדור שנולד בארץ; יותר מעשי בגישתו לבעיות
החברה והמשק, אך בשאלות היסוד היה בדעה אחת עם הדור הראשון. שני הדורות הזדהו עם המטרות שהקיבוץ
הציג לעצמו וגם עם הדרך להשגתן. כך נוצרה חברה, אמנם לא אחידה בגיל ובמוצא חבריה -- אך מלוכדת
ברצונה לקיים בחיים את עקרונות השיתוף והשוויון.
תוך לימוד מתמיד ומאמצים לגבור על הטבע הקשה ועל התנאים הכלכליים המגבילים, הוקם משק רווחי
המבוסס על חקלאות מודרנית. המאַבק הזה לא היה קל יותר מהמלחמה באויבים ובמתנקשים; ואמנם, הישגי
הקיבוץ בתחומים החברתיים והמשקיים אינם נופלים בחשיבותם מן הניצחון המכריע במערכה על משמר-העמק
ב-1948. נוצר בסיס מוצק לזינוק הגדול שהחל בפרק הבא בחיי הקיבוץ.
סוף התקופה המתוארת כאן חל בזמן שבו גם נסתיימה תקופה בחיי העם והארץ, תקופת "טרם המדינה".
עם הקמת המדינה מתחילה תקופה חדשה, של גידול והתפתחות מהירים ורבי תנופה. גם בתולדות משמר-העמק
התחיל פרק חדש: פרק של גידול הקיבוץ ופיתוח נמרץ של המשק על שתי זרועותיו: -- החקלאות והתעשיה.
בפרק הזה אכן מתחוללים שינויים מהותיים בקיבוץ; אך על כך יסופר בספר הבא על תולדות משמר-העמק, אם
וכאשר ייכתב.

אוקטובר 1991



















150 






התוכן:

הקדמה 5
פרק א': הקיבוץ לפני ההתיישבות 9
פרק ב': קבוצת הכיבוש "משמר העמק הקטנה" 1926 -- 1929 21
פרק ג': עליית כל הקיבוץ להתיישבות, אוקטובר 1929 37
פרק ד': הקמת המשק וביסוסו 1930 – 1939 46
פרק ה': השנים 1940 -- 1947 100
פרק ו': המערכה על משמר העמק 4 -- 14 באפריל 1948 124















 

קישורי מולטימדיה

	הספר- הקיבוץ שלי. מאת חברנו, החלוץ ישעיהו בארי שייק. מומלץ, לא התיישן. מרתק. The Kibbutz history, by our Member Yeshayhu Berovsky Shayek מולטימדיה - תיאור: הספר- הקיבוץ שלי. מאת חברנו, החלוץ ישעיהו בארי שייק. מומלץ, לא התיישן. מרתק. The Kibbutz history, by our Member Yeshayhu Berovsky Shayek
	documents\מסמכ שנתקבלו 2018\הקיבוץ שלי 2.jpg
	documents\מסמכ שנתקבלו 2018\הקיבוץ שלי 1.jpg
	documents\מסמכ שנתקבלו 2020\הקיבוץ שלי