חיפוש > תוצאות חיפוש > עיתון בית-גילעד בימי מחלת הקורונה Kibbutz Beit Gil Ad Home ma ...

אנחנו והקורונה
עלון בית גיל-עד














ניסן תש"פ – אפריל 2020

עורכות: שולה אפרת וסנה פאיד. יצאה גם מהדורה עם עיטורים וצילומים אך טרם הגיעה לארכיון באפריל 2020




דבר המערכת
בימים קשים אלה, כשהקורונה מאיימת עלינו לכלותנו, חשבנו שפריצת הבידוד הכפוי עלינו הוא צו השעה. על כן יזמנו את העלון הזה, בו יכולים דיירי הבית ונציגי הצוות לשתף בתחושותיהם את השותפים לגורל, ולפרוק קצת מהעומס הרגשי וממועקות הזמן הזה.
וגם להצביע על דרכים מגוונות ויצירתיות להעביר את הזמן בנעימים ככל הניתן.
ישאב כל אחד מאיתנו כוח ועידוד מתבונת היחיד, וביחד נביא לידי ביטוי את הטוב והמיוחד שבכל אחד מאיתנו, ונעצים את השלם שגדול בהרבה מסך חלקיו!
סנה ושולה


איתן בן-אור
איתן, איך המרגש?
לא נעים לשמוע כל הזמן את החדשות על המחדלים של הממשלה בטיפול במצב. אני נזכר בהיסטוריה של בית שני – בגלל שנאת חינם באו כל הצרות, המאבק בקשיים והמחדלים מסביב שנובעים לא בגלל אהבת האדם, אלא בגלל שנאת חינם
אפשר היה לחשוב שהעם שלנו על כל צרותיו וניסיונות העבר יידע להתמודד ברגעים אלה יותר טוב מעמים אחרים שגם הם לא מצטיינים בהצלחות רבות.
מה קורה בימים אלה בבית גיל-עד?
פה יש שלווה, נותנים לאנשים את מרבית הנוחיות, אנחנו מקבלים טיפול מסור.
קשה לי הבדידות וחוסר היכולת ליהנות מקירבת בני משפחתי. הייתה תקופה שיכולתי למלא את זמני בדברים שעניינו אותי כמו קרמיקה – הייתי נוסע לבית היוצר ויצרתי לפי מיטב דמיוני. הייתי עצמאי בנסיעתי בקלנועית ממקום למקום. הניידות הייתה חשובה לי מאוד. גם הניתוק מהלימודים בגיל-אור מקשה עלי לסיים יפה את עבודותיי.
אני נהנה מיחס של תשומת לב, אהבה, חיבה וחום. רבים דואגים לנוחיותי ויודעים איך להקל עלי במצב הנוכחי.
דברים שפעם ענינו אותי כמו תוכניות בטלביזיה או התפריט בארוחות, היום איבדו הרבה מאוד מחינם. ואז אני נהנה הרבה פחות ומשתעשע במידת היכולת בדמיוני המפותח והפורה.
כמובן שאני מאוד מתעניין במה שנעשה בקיבוץ, בבנייה. כל חידוש מעניין אותי ואני לוקח חלק בתהליך ההתפתחות של הקיבוץ. כאחד הבנים הבוגרים של הקיבוץ גם אני מתקרב לשנת המאה ואני חוגג את הדבר בזיכרונות מחיי הקיבוץ והאירועים מההווי שהייתי שותף להם.
אני שמח לדעת שזכרוני אינו בוגד בי, שכמו שליוויתי בעניין את חיי התרבות של הקיבוץ מימי ילדותי ועד היום, עדיין זכורים לי אירועים רבים וחגיגיים מכל מה שעבר עלינו כפרט וכקולקטיב.
במיוחד אהבתי תמיד את השירים של עמנואל לין.
אני מביט בצער רב שלא כל מה שנראה לי מעניין ומרתק אכן מעניין ומרתק את הציבור כולו.
יוצא מזה מעין יומן זיכרונות שלי שקשור בהווי הקיבוץ מאז מתמיד. הדברים מסתכמים בסדרת סיפורים.
אם כן, שתף אותנו ביצירתך העכשווית –
אני כותב שירים עם חרוזים. לאחרונה התחלתי לחבר סיפורים שהגיבורים שלהם הם בעלי החיים הסובבים אותנו בטבע ובמשק.
אני מוצא את החן והחיבה ובעיקר את ההומור במערכת היחסים בינינו לבין החיות ובעלי החיים שליוו אותנו בכל ימינו.
הייתי קורא לסידרה הזאת: סיפורי חיים על בעלי-חיים כסמלי מערכות היחסים בין בני אדם לבין עצמם ולבין החיות הסובבות אותם.
הנה מספר דוגמאות:
שתי פרות צעירות רועות באחו.
לפתע אל האחו נכנס פר צעיר זקוף קרניים, מבריק ויפה.
אחת הפרות פוצחת במוווו ארוך.
השנייה עונה לה: הוצאת לי את המילים מהפה.
*****

בסוף יום עבודה ארוך ומפרך נעמד השור, נאנח ואומר: עייפתי.
והזבוב שנמנם בין קרניו אומר בזמזום: גם אני עייפתי.
השור חייך.
האיכר צחק.
והמחרשה – החרישה.


* * * * * * * *



שרקה יבזורי

איך המרגש בימים אלה?
מרגישה לבד.
אני מעסיקה את עצמי כל היום באריגה מבית היוצר, במשחקים במחשב, בסודוקו-מגנטים ובתשבצים.. רוב היום אני עובדת באריגה.
אני רואה הרבה טלביזיה – חדשות באופן מסונן ותוכניות נוספות שאני רואה כל הזמן כמו ערוץ הטיולים שאני רואה הרבה, את סברי מרנן, לרוץ אל המיליון.
יש לי מחשב בחדרי שיש בו משחקים וחדשות.
אני נפגשת כל יום אחר הצהריים במרפסת עם הגר או עם יריב או עם שניהם. הם מקפידים מאוד לבוא אלי מדי יום.
בעצם לא השתנה הרבה, רק שנפגשים בחוץ ובחדר אני לבד.
יש לי אח בנגבה שעכשיו לא בא, גם נמרוד כמעט לא בא, ומירי – וזה חסר לי.
חסר לי מאוד המפגש עם האנשים והפעילויות המשותפות הרבות שיש פה.
(תוך כדי שיחתנו מופיע מאי שם הנכד רימון עם הנין הפעוט ריין, ששומר כמובן מרחק, והשמחה רבה!)
מה דעתך על הצוות בימים אלה?
הצוות מצוין!
אני מקבלת את הטיפול כמו קודם. מציק לי שאני יודעת שישנם כאלה שעובדים שתי משמרות רצוף...לטעמי יש בזה ניצול.
(סאנה מתערבת ומסבירה את המצב:
הנוהל הוא שלכל עובד שעובד שתי משמרות ברצף יש הפסקה של שעתים, בחדר השמור לצוות שיש בו אפשרות נוחה למקלחת ומנוחה. העובדים מחפשים את השעות הנוספות הללו כדי להגדיל את המשכורת ככל האפשר).
אבל בסך הכל אין לי על מה להתלונן.

*******


.הגר ארנון

איך את מסתדרת עם הקורונה?
הקורונה זה שם יפה, אבל יצא שמה שהיא עושה לנו לא ניתן להסבר. פשוט, אין מה להגיד.אסור להיפגש, לדבר, להתקרב – הכל אסור כדי לא לחלות. זה מצב בלתי רגיל.
מה הכי קשה לך?
הכל! ההסגר שיש לנו לא רק מעשי, הוא גם רוחני! אתה לא יכול ללכת לשום מקום, לא יכול לדבר עם כל אחד, כל אחד תקוע בחדר שלו, אבל מה? בית גלעד זה מקום שמגן עלינו, על כל הזקנים, שזה גם בלתי רגיל איך מטפלים בנו ודואגים לנו ומתייחסים יפה.
המחלה הזאת היא מעל למאה אחוזים, מכסה אותנו ואת כל העולם.

מבקרים אותך?
המשפחה באה לבקר אותי על המרפסת, מרחוק. לבוא הנה זו סכנת נפשות.
אני מרגישה שהחשש מפני הבלתי ידוע והבלתי מוכר כיום משפיע עלי שבעצם אני לא רוצה שום דבר, לא מטוב ולא מרע.

אני לא באה בטענות לאף אחד שלא בא לבקר אותי. להיפך, יותר טוב שלא יבואו לבקר אותי.
זה שכולם מבודדים זו צרת רבים. כל אחד נפגע מזה, וזה נורא.
צריך להתפלל, אבל הוא זה ששלח לנו את המחלה הזאת....למה זה קורה?!

איך זה ייגמר?
אני לא יכולה לחשוב שזה יגמר. אולי זה יגמור אותנו.
מנסים להיזכר במחלה כזאת שהייתה בימי-הביניים והרגה חצי מהאנושות, אבל זה לא מנחם בכלל.


** * * * * * * *)


חיה רון
איך את מעבירה את הזמן?
כמו תמיד: קוראת את העיתון, לא מוקדם בבוקר, מטפלת בגוף שלי בעיקר בהתעמלות – עכשיו בוידיאו עם עופרה ועליזה. אני מאוד אוהבת את זה כי מולי ישנן שתיהן וזה מאוד מושך אותי. אני עושה מדי יום חצי שעה אופניים פה בבית.
כל הזמן אני בחדרי, תמיד אכלתי בו את ארוחת הערב ועכשיו את כל הארוחות, כמו כולנו.
הזמן עובר לי מאוד מהר.

את מתראה עם בני משפחתך?
ביקשתי מהבן שלי שגר ליד רחובות לא לבוא הנה, כי לנסוע את כל הדרך הזאת בשביל לשבת איתי חצי שעה זה מיותר. הבן שגר קרוב ואשתו באים אלי בנפרד ואנחנו יושבים בחוץ לפנות ערב עד שנעשה קר מדי.

יש לך קשר עם הדיירים האחרים?
קשר של שלום בלבד, אם הם עונים לי.
עם העובדים יש לי קשר טוב מאוד.
הם כולם אדיבים ומסורים כמו בזמנים רגילים – אין סימן של עצבנות או לחץ,שלווים ואדיבים ונחמדים, עד היום לא נעניתי בתשובה לא סבלנית. קשה להם. אני רואה את הקושי שלהם, והם לא יכולים להיעזר בדיירים. אבל הכל נעשה ברוח טובה, כמו בזמנים רגילים.

האם אפשר וכדאי לעשות משהו ביחד?
אין לי רעיונות. אני לא יזמית.
לי זה לא נחוץ. הזמן עובר לי מהר אפילו עכשיו.


* * * * * *

רותי חזן
אני עוברת את התקופה הזאת בקלות. לא אוהבת את המצב, אבל אני מעסיקה את עצמי – לפעמים קוראת, לפעמים הולכת לטייל עם מישהו, לפעמים לבד, אפילו די הרבה. אבל הם צודקים שדורשים ליווי כי יש דרכים מאוד קשות וזה מסוכן. אבל אני מסתדרת, כי לא תמיד נעים לבקש ליווי.
מצער מאוד שאין פה שום פעילות. אתמול עשינו שמח על הדשא,. מין התעמלות עם משהו שמח וזה היה נורא נחמד
בכלל, לצוות יש המון צורך לשמח.
מאוד התרחקתי מהמשפחה שלי. זה ממש עצוב לי. השיחות בטלפון עם הבת זה לא זה...מקווה שזה לא יימשך זמן רב. שזה יעבור מהר.
יש לילות שאני לא מצליחה לישון, למרות הכדורים. לא יכולה להירדם.
היום יצאתי החוצה. התאספו כמה אנשים מהבית וסנה ניסתה לעודד אותנו, שנדבר, שנספר משהו. זה לא כל כך הלך. אבל היה נחמד.
בסך הכל זה לא מצב נורמאלי לאף אחד. המזל שלי שיש לי ספרים ואני יכולה לקרוא.
8 8 8 8 8 8 8

נורית ארזי

איך את מרגישה בימים כאלה?
פה לקשישים טוב, מקום טוב מאוד!!!
זה קשה, בטח שזה קשה.
אומרים שלא כדאי להתקרב למחלה הזאת. זה מסוכן.
ערן בא הנה הרבה, הלל בא כל ערב להגיד שלום. אבל הנכדים פוחדים לבוא. הייתי רוצה שיבואו יותר אבל זה מפחיד אותם.

מה את הכי אוהבת פה?
אני פה כבר 15 שנה.
אני אוהבת לשיר, ולעשות התעמלות – זה חשוב, לא כל היום רק לשבת.

האם זה ייגמר מתישהו?
זה משהו עולמי...

ומה יש לך להגיד על הצוות?
הצוות פה מצוין, אבל חסרים בחורים.

מה כדאי לעשות בימים כאלה?
לעשות שירה בציבור על הדשא!

* * * * * * * *

ציפי איתן

איך את מסתדרת עם הבידוד?
אני דווקא מסתדרת.
אני ישנה הרבה, קוראת, מבצעת הליכות, למרות שהורידו אותנו למאה מטר...
חסרים לי ביקורי חברות. יש יותר תחושה של בדידות.
הצפייה בטלביזיה סלקטיבית. הדיווחים די מפחידים.

מה ישלך לומר על הפעילויות שנגזלו מאיתנו?
הצוות עובד כהלכה, משתדל להנעים את זמננו ככל הניתן.
חסרות לי הפעילויות המשותפות. לדעתי אפשר לעשות התעמלויות בחוץ.
בסך הכל אנחנו מקפידים על ההוראות, כולנו מבינים את גודל האחריות שלנו כלפי חברינו לבית.

* * * * *
שולה אפרת
אני באופן אישי נמצאת במצב מאוד מבלבל: מצד אחד לקיתי באירוע מחלתי פתאומי, שמחייב אותי להשתקם במשך תקופה מסוימת בבית גלעד, ומצד שני אין לי אפשרות אפילו לנסות לחזור לביתי, גם אם יש לי רצון לעשות זאת, בגלל מגפת הקורונה.
זה מאוד מכביד עלי, מעל ומעבר לבעיה הרפואית אליה נקלעתי. הפחד פן אאלץ להגיע שוב לבית החולים תחת איום הקורונה מאלץ אותי לקבל את הדין ולהישאר בינתיים בבית גלעד. זה המקום הכי בטוח עבורי במצב הנוכחי.

ואמנם, במצב הכפוי הזה חלה הרעה ממשית בתנאי החיים עם הסגר הכמעט מוחלט שהוטל על בית גלעד, וממש משתק כל מגע חברתי בין הדיירים.
לפני הקורונה חוויתי כאן חיים מאוד עשירים. המון פעילויות חברתיות, תרבותיות וספורטיביות, תנועה בלתי פוסקת של מבקרים מהקיבוץ ומבחוץ, תנועה חופשית של דיירים לפעילויות שונות בקהילה – ממש כוורת תוססת ורוחשת של חיים מלאי טעם, משמעות והנאות.
כל זה נקטע באחת לאור ההחמרה בתקנות משרד הבריאות וצוות הקורונה של הקיבוץ. וזה קשה ומקשה מאוד מאוד על כולם.
אני לא יכולה לשאת את שידורי הקורונה הבלתי פוסקים, אך גם נשאבת אליהם כמו אל מגנט...הכי חורה לי שנגמר לנו הספורט, שזה היה עבורי הלחם והשעשועים היומי ובלי זה אנה אני באה?....מזל שיש לנו ארץ נהדרת....
למרות קשיי הריכוז וההתמקדות בימים כאלה אני ממשיכה בלימודיי (המקוונים!) באוניברסיטה הפתוחה, מה שמחזיק אותי קצת עם הראש מעל המים הסוערים,.אבל השעות הכי טובות שלי במשך היום הן ללא ספק אלו שכלבתי האהובה מינקה באה אלי. כמה שמחה וכיף היא מביאה עימה לאפרוריות המשמימה כאן!
זה פיצוי מה על הבידוד הכפוי מבני משפחתי שפקדו אותי ללא הפסקה כל ימי מחלתי, עד השתלטות הקורונה על חיינו. בצוק העיתים הזום מסייע לנו למלא את החלל שנוצר, באמצעות מפגש משפחתי מקוון יומי עליז ומחמם את הלב!

אז מה בכל זאת אפשר לעשות כאן בבית גיל-עד?
לא להתייאש, להרים את הראש ולחפש כל דרך אפשרית להכניס לבית הזה כל שניתן מטעם החיים הטובים שידענו עד כה.

מחמם את הלב לראות את צוות העובדים, "הצבא הכחול", הנחלץ לתת שירות מלא, אדיב ותומך לכל אחד ואחת מהדיירים, במאור פנים, בשמחה ועם חיוך רחב (מתחת למסיכה!), חרף כל הקשיים, החרדות והסיכונים שהם לוקחים בהגיעם מדי יום לעבודה הקשה תחת איום הקורונה ההולך ומתעצם וסופו לא נראה באופק...אין עליכם!!!

העלון הזה הוא רק דוגמה אחת ממה שניתן לעשות על מנת להעלות פה את המורל, לחבר בין האנשים ולהוציא מהלימון את הלימונדה!

וחשוב שנזכור: ביחד, ורק ביחד, נעבור גם את זה!



נ ז כ ו ר

דברים על מיכה לין ז"ל/שולה אפרת

מיכה לין, כותרת אחת לאדם בעל אינספור גוונים.

יליד הארץ הזאת, מבני הקיבוץ הראשונים, אשר גילם באישיותו את מיטב השאיפות של אדריכלי החינוך המשותף וערכי הציונות, הסוציאליזם ואחוות העמים של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. ובלי מרכאות. ממש בלי.
איש אוהב חיים, חבר, ידיד ורע, צ'יזבאטניק. חברה'מן אמיתי.
מחובר לאדמה לעובדה ולשומרה, ולחפור בעומקה בחיפוש אחר שורשי קיומנו כאומה, כעם היושב בארצו,
מחובר לקיבוץ מראשיתו, ותורם כה רבות לחיי התרבות בהפקות, בארגון,בימוי, כוריוגראפיה והופעות בריקוד שירה ונגינה,
מיכה ומפוחית הפה. איזו נגינה! ועוד עם לרי אדלר!
מתרועע עם שכנינו הערבים בימי שלום ומלחמה, ומיטיב לדעת את שפתם,
לא אשכח איך כשחזרנו מהצבא, ילדי "רימון", הזמין אותנו לביתו לשמוע ג'אז טוב וכך הכניס אותנו לעולם הקסום שלא נחשפנו אליו קודם לכן. תודה!!!
קולו המיוחד, המלטף, הערב לאוזן, המלווה בקריאתו הרהוטה והמבינה לעומק את שירי "הנה ימים באים וסתיו" ילווה אותי גם אחרי לכתו.

23 במרץ 2020

למיכה!!!
רוב ברכות השארת אותנו יתומים
השארת אותנו המומים גדלנו איתך
כמו אחים והיום לזיכרך בוכים
היית איש במה הבמה הייתה ביתך
ידעת לנגן לרקוד וגם לשיר
איתך כל העולם היה בהיר,
העולם בלי מיכה כמו אביב בלי פריחה
הכל נשאר בטבע אך לפרחים אין צבע.
קיבלת מהקיבוץ בריכות דגים
ובלילות הסוערים היית שט עם הסירות והנהרות
רק הדגים היו שורקים, שמחים וצוחקים.
איתך ביקרתי אצל סבתא קלרה שאהבה אותך מאוד
היא אמרה לך ברוסית מישקה ורישקה (הפירוש עכבר בחור).
מאוד אהבנו את סבתא קלרה האימא של כל הלינים
וכמובן גם אותך הנכד שלה.
ידעת לשיר. ידעת לרקוד. הכל בהצטיינות מקום ראשון
בכל מסיבה ובכל קומזיץ היית אתה הראשון
תמיד שרת, תמיד ניגנת, ולא הלכת לישון.
ידעת להסביר פנים, למדת היטב את שפת השכנים
ודיברת איתם פנים אל פנים.
ועוד דבר מאוד חשוב
על כולנו היית אהוב.

איתן בן-אור




נ ז כ ו ר
את יורם( יורמי) מאירסדורף
ששהה בביתנו זמן קצר והלך לעולמו בשנתו.
איש עבודה ומעש, שהגיע הנה בשקט, העביר את ימיו בצנעה, בנועם ובמאור פנים ומבלי להטריד, והסתלק לו במפתיע באישון ליל.
יהי זכרו ברוך.



ומה יש לצוות עובדים לומר?

מחמוד סואעד
אח בבית גיל-עד

איך אתה חווה את הימים האלה?
אני חווה אותם כמו כל אדם שיש לו דאגה מהמצב, אבל אחרי שאני רואה איך הבית הזה מקיים את נהלי משרד הבריאות, זה נותן לי הרבה רוגע.
אני יודע שבבית הזה שומרים מאוד על המטופלים ועל העובדים. זה מרגיע אותי ונותן לי כוח לבוא כל יום וללוות את המבוגרים.

מה ההבדל בין הימים שלפני הקורונה לעכשיו?
אוהו!!! הבדל עצום!
נאלצנו לשנות את סדר היום של כולנו ולהתאים את השירות שלנו להגבלות של משרד הבריאות. זו עבודה יותר קשה נפשית.
לדוגמה: מגיע קרוב משפחה ופתאום אני אומר לו שהוא לא יכול להיכנס, כשקודם שמחנו שהם באים.
אנחנו עושים זאת רק כדי לשמור על המטופל ועל משפחתו.
בגלל העובדה שזה בית מיוחד, שיש בו בימים רגילים הרבה פעילות גם מבחינת תעסוקה וגם מבחינת הסדר היומיומי, קשה מאוד עכשיו לשמור על זה תחת המגבלות. זה דורש הרבה עבודה מהצוות הממונה, אבל אנחנו מצליחים איכשהו לתפקד. היה קשה להסביר למטופלים את כל ההגבלות הללו שבאו עלינו מהיום למחר.

איך אתם מסתדרים עם הסגר הארצי?
בית גיל-עד נחשב למקום חיוני, ולכן קיבלנו אישורי תנועה שמאפשרים לנו להגיע לעבודה ועובדים טוב מול המשטרה.

אני בר מזל שאני עובד כאן, והקיבוץ נתן לי חדר בבמב"חיה, שהוא
זמין לי כשעלי להיות כאן רוב הזמן. אני מודה לקיבוץ!!
לאימי היה קשה לקבל שאני לא כל הזמן בבית, כי אני הבן הכי קטן וגר עם ההורים, והיא רגילה לפנק אותי כל יום אחרי משמרת. פתאום אני כמעט לא חוזר הביתה וזה קשה לאימא.
אבל הוריי בסיכון, והם הבינו שזהו הפתרון הכי טוב בשבילנו, וקיבלו את זה יפה.
אבל אני מתגעגע לאוכל של אימא...

מה יש לך לומר על הצוות?
הצוות כאן מאוד ממושמע. אני בתור אחראי משמרת צריך להזכיר את הכללים ולהעיר מדי פעם להתמגן, לשמור על היגיינה, לשמור על מרחק - אבל תמיד בצורה מנומסת.
אני, מחמוד, עובד לפי הספר ושומר על מצב רוח טוב ואווירה נעימה.
לסיום אני רוצה לומר לכל חבריי לעבודה, למטופלים ולכל עם ישראל:
נעבור את הקורונה בהצלחה גדולה, בשלווה ונחת. והכי חשובה – הבריאות!

סנה פאיד
אחראית לתעסוקה בבית גיל-עד.

מה השתנה אצלך?
אוהו!!! המון!
ראשית, התעסוקה הייתה מחולקת למפעילים רבים – פיזיותרפיה, התעמלות, טיפוח היופי, פעילויות אחר-הצהריים ועוד. היום הכל מוטל עלי, כי למפעילים מבחוץ אסור להיכנס לבית.
שנית, הכל כאן צריך להתנהל במסגרת של לא יותר מחמישה אנשים, וזה מאוד מכביד. אנחנו עושים הכל בכמה קבוצות – קבוצות בישול, התעמלות, קבלת שבת.
שלישית, היום צריך להיכנס לכל חדר וחדר כדי להאכיל, או להוציא אנשים החוצה במקום להתאסף ביחד בחדר-האוכל.
צריך לחשוב יותר על פעילויות פרטניות, והכל בהתאם להגבלות משרד הבריאות.
חווה, האחות האחרית, צריכה לאשר כל פעילות ופעילות, וזה מאוד לא טבעי לי.

ענת, מנהלת הבית
נכנסת יותר לסייע ברעיונות ויוזמות להפעלות, ובהחלט יותר שותפה בחלק הזה.

איך את מתרשמת מהדירים?
הדיירים מנסים לקבל את הכל, אבל גם להם קשה ההסגר, הניתוק מהמשפחה,
האיסור לצאת החוצה באופן חופשי. זה לא כיף להיסגר ולעמוד מול חוקים כל הזמן.
ענת מסייעת מאוד גם לאנשים וגם לי.
אנחנו משפרים טכנולוגיות חכמות כדי ליצור קשר בין האנשים, ולשפר את המצב בכל דרך אפשרית.

איך את מסתדרת עם הבית שלך?
הילדים שלי מבינים את המצב ומסתדרים ביניהם ועוזרים לי לתפקד כאן.
אני מבקרת את אימי בכפר מדי פעם.
זאת תקופה לא קלה לכולם.

כאן זה הבית השני שלי, אני באה הנה באהבה וברצון ובתקווה שנעבור את זה ואני מאחלת לכל עם ישראל ואנשי הקיבוץ, וצוות בית גיל-עד שנעבור את התקופה הזאת בסבלנות ובאחדות?



נעמה מול
העובדת הסוציאלית של בית גיל-עד והקהילה

נעמה, מה מאפיין את עבודתך בימים אלה?

העבודה במהותה כפי שהייתה, רק התכנים השתנו – עכשיו האיום הזה שנמצא תופס מקום מרכזי בשיח והנושאים שעולים הם יותר ספציפיים למצב. אנחנו בסוג של הישרדות. המקום של ליווי ותמיכה וסיוע לא השתנה – זו תמיד אותה משימה. השאלה היא איך אנחנו מיצרים בסיטואציה נתונה את איכות החיים הטובה ביותר. זה נכון בכל זמן, כי תמיד יש לנו אתגר כזה או אחר.

איך את מתרשמת מהחוסן של הדיירים?
אני פוגשת אנשים עם חוסן בלתי רגיל, אשר מנסים להכיל בצורה חיובית את כל הגזירות שנכפו עליהם. אין דבר יותר קשה לאדם מבוגר מאשר הניתוק מהמשפחה. זה אחד הדברים שהכי משמעותי לאדם בחייו, תמיד. בעיתות מלחמה הילדים באים לתמוך ולעזור להוריהם, ואילו היום אנחנו הולכים נגד הטבע האנושי שאומר להתכנס בשעת מצוקה. כאן נדרש להתבודד....אנשים מקבלים את זה בצורה בלתי רגילה, באיזו שהיא שלוות נפש, כמו אומרים צריך לעבור את זה. וזה מאוד מרשים!
בודדו אנשים בחדרים, הפסיקו פעילויות משותפות – אלה מצבים מאוד קשים שגוררים דיכאון וחרדה – וכאן אני לא פוגשת את זה!

הודות למה?

הודות לאדם עצמו. והודות למה שיש במשמר-העמק שהוא קיבוץ מאוד עוטף, שמעודד שיתוף פעולה וגם מבטיח הגנה וביטחון. יש אמון במערכת, יש אופטימיות, יש תקווה.

איך זה בהשוואה לקיבוצים אחרים בהם את עובדת?
בכל מקום אובדן שליטה ושיגרה מקשה על האנשים, אבל רוב האוכלוסייה הקיבוצית נמצאת במקום ממש טוב אל מול הנסיבות המוזרות. זה נכון לכל המקומות, ופה במיוחד זה מאוד חזק, מאוד נוכח. המערכת מאוד מבוססת, טוטאלית, נותנת.
באחד הקיבוצים הוותיקים לא ממושמעים, לא מיישרים קו עם ההנחיות. הם לא מבינים שהתרומה להם עכשיו זה לשתף פעולה עם המערכת, ולשבת בבית. זאת התרומה! פה מבינים את זה.

מה יהיה?
אני לא יודעת. יכולה רק לקוות.
רוצה נורא שאירוע כזה ישמש אותנו כמקפצה למקום טוב יותר ברמה האנושית.
שכשזה ייגמר נזכור כמה היה חסר לנו החיבוק. כמה הדבר הזה שנלקח מאיתנו משמעותי – שנהיה סבלניים יותר, צנועים יותר, מחבקים יותר ונזכור שמה שהכי חשוב, לפני הכל, זה קירבה וחיבוק.
זאת הכמיהה שלי.





* * * * * * * *




ענת בנבנישתי
מנהלת בית גיל-עד

עם יד על הלב, כשקיבלת את התפקיד דמיינת מצב כזה?
האמת היא שלא ידעתי בכלל למה לצפות. אמרתי לעצמי: אתחיל, אלמד תוך כדי תנועה, ואתקדם בקצב שלי. לא תיארתי לעצמי כלל שאצטרך ואצליח להתמודד עם מגיפה נוראה כזאת, שתוקפת בעיקר את הגיל השלישי... אבל ההתנסות בהתמודדות הזאת מלמדת אותי המון ואני מאמינה שלמדתי מהר מאוד דווקא בגלל המצב הזה, לטוב ולרע.
אני משתדלת שהדברים לא ייפלו לי בין האצבעות.

במי בעיקר את נעזרת?

יש לי צוות מקצועי תומך מאוד – חוה האחות הראשית, ד"ר וייס ונעמה מול העובדת הסוציאלית שלנו – שלושתם מהווים בתקופה הזאת עוגן, הודות לידע המקצועי והניסיון ונותנים לי רוח גבית להמשיך בדרך שלי.
הצוות הטיפולי והסיעודי מאוד איכותי, מנוסה, מסור ומתמיד, ולכן ההתמודדות היא לא ממקום של חרדה קיומית.
הבית מתפקד ונותן מענה הכי טוב שניתן.

מה הכי קשה לך במצב זה?
הקושי העיקרי הוא ההתמודדות עם ההנחיות של משרד הבריאות המונחתות ללא הרף, והצורך לתווך אותן לדיירים, למשפחות ולצוות.
היה קושי חולף בהשגת ציוד הגנתי, אבל בעזרת הקיבוץ התגברנו עליו והצטיידנו כיאות.
אנחנו מחפשים ומוצאים רעיונות יצירתיים להמשיך בשיגרה שנכפתה עלינו.

מה זה אומר?
נמשיך במעין שיגרה שיצרנו, נשמור על הקשר עם הדיירים והמשפחות גם באמצעים טכנולוגיים, נקיים את החגים במידת האפשר, נציין ימי הולדת, נתמיד בקבלות השבת, בתעסוקה פרטנית בקבוצות קטנות ונתנהל בתוך המציאות הקיימת, בתקווה שלא יארך זמן והדברים יירגעו.
הייתי רוצה לחזק את משפחות הדיירים ואת הקהילה הקיבוצית שמקבלים את ההנחיות שלנו ושומרים עליהן. זה עוזר לנו לשמור על דיירינו.






ולסיום –
לכל הדיירים, המשפחות, הצוות והקיבוץ שלנו ולכל עם ישראל -
חג אביב פורח ושמח
הרבה צבע בלחיים, שמחה בלב, חיוך על השפתיים
ובריאות, בריאות ורק בריאות!!!
וזיכרו: עברנו את פרעה – נעבור גם את זה!!!!




& & & & & & & & & & & & & & & &


אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע
וכל הזמן בתהליך של החמצה
צריך לשמור על איזון קבוע
בין מה שאין לנו
למה שנמצא
לבחור לצמוח גם מתוך החושך
לזכור שהכאב הוא לעולם
ולדעת שיש דרך גם ממקום של חוסר
לחיות את החיים במלואם

על פי רונה רמון
(הופץ ברשת)

סגור